אלה מעשיות קטנות המודיעות אך אמת לאמיתה. מנוקות מכזב וגורמות תענוג רב, מספרות באנשים יראים שלא היו רחוקים מזמננו, מוכיחות השגחת־השם על שומרי־מצוותו, ומזהירות שלא לעבור על צוואת הורים שציוו לפני מותם.
ר' ישעיה ז’וּכוֹביץ זכרונו לברכה 🔗
זה כמו שמונים שנה ובכפר ז’וּכוֹביץ שאינו רחוק מלופץ במדינת ליטא ישב צדיק גדול ר' ישעיה ז"ל. הוא היה למדן גדול, אולם לרוב צדקותו לא נשמע כל כך גודל לומדותו. שנית, היה ענו גדול ולא ניגלה אלא במעט רוב לומדותו. כל ימיו היה ישוּבאי ושנותיו עברו עליו באותו כפר. עם־זאת היה איש חכם, ובאו אצלו ממרחק כמה וכמה מילין, הן יהודים הן נוצרים, לשאול בעצתו. ועצתו היתה תמיד נכונה וטובה, כמו מפי נביא.
האיש הירא הזה היה סוחר־פשתן ואיש משק גדול, ואף־על־פי־כן נטל לו שהות להתפלל יום־יום בציבור ולעסוק לילות תמימים בתורה בחדרו המיוחד. הוא היה שם הגדול שבבעלי הנאמנות, והגדול שבמכניסי־האורחים, ואף הגדול שבבעלי גומלי חסדים, הן בגופו והן בממונו. וברכת השם היתה הן בביתו והן בשדותיו, כי היו לו קרקעות הרבה ונראה בעליל, כי השם עמו, והעולם ראו אותו ברוך־אלוהים, עד שכל אחד ואחד היה משתדל לקנות משהו מידו, שכן חשו כי מה שהוא שלו, הן מטבע הן בהמה, הצלחתו מרובה, שעל־כן היו עובדי האדמה מהדרין לזרוע את שדותיהם בתבואה בלבד, שקנו מידו, ושררות גדולים היו מעבירים לידו את אחוזותיהם, כי הם האמינו ואף ראו בחוש, כי האדמה פורה תחת מצעדיו, עד שנתפשט פתגם בגליל ההוא: גדיע שאַיע חאָדיט, טאם זיטאָ ראָדיט [=באשר ישעיהו הולך, שם שיפון צומח].
ההמריה 🔗
השר, שאותו ירא ישב בצלו, היה מתפאר בו הרבה לפני כל שאר השרים. היה נוהג בו רוב כבוד והאמין בדבריו כהאמן חסיד ירא ברבו. כי הוא כבר בחנו מכמה שנים בדברים גדולים וקטנים, ומצאו בכל דבר ישר והגון לאין שיעור, הן כלפי יהודים הן כלפי נוצרים. הוא היה מדריך טוב לאכריו, היה מוכיחם והם היו נשמעים לו פי אלף משנשמעו לנוגש בהם ולמגלבו ומאז נעשה שם חוכר, נעשו הם בעלי־בתים הגונים, ושוב לא שתו לשכרה. מסתבר מאליו, כי משום־כך בלבד הוצרך להיות תקיף גדול בעיני השר. אולם ביותר נתייקר ונתכבד עליו בשל המריה אחת שהימרה עליו עם שררה גדול, ושכר ההמריה אחוזה גדולה, והוא זכה בה.
כי פעם אחת היה נשף־חשק גדול בבית השר ונתכנסו בו שרים וגבירות גדולות הרבה מאוד. השר שתה כוס־יין ראשון לשלום שעיה חוכרו ואחר־כך לשלום כל האורחים שהיו שם. דבר זה הרעים רוזן פלוני, שנוהגים כבוד כל־כך ביהודאי חוכר, יתר־על־כן שלא בפניו, והוא וכל החבורה שחקו מאוד על זה המעשה. אולם השר אמר לו לאותו רוזן: אדוני חביבי, אילו ידעת, עד־מה אותו שעיה הוא איש־אלוהים וקדוש, לא זו בלבד שהיית שותה כוס־יין ראשון לשלומו, אלא היית שותה אותו יין מתוך נעלו המלוכלכת. פתח וסיפר באוזניו גדלותו של אותו שעיה. אמר לו השר: ואם רצונך להכירו אל נכון, הריני ממרה עמך בכל אשר תרצה, שאין לך דבר בעולם, שתוכל בכוחו להפריע במשהו את יראתו ואת ישרותו. כי פעם אחת היה מעשה, שהתפלל מנחה ורתחי־מים ירדו ושטפו את רגליו ולא זז ממקומו ואף לא פלט אנחה, כל כך היה משוקע אותו אדם בתפילתו. אמר הרוזן: יפה, יש בידי לבחון אותו צבוע בחינה טובה יותר, והריני ממרה עמך באחוזה בת עשרים ארובות. אמר השר: שפיר, אולם אל תעשה לו כל רעה. נענה הרוזן: לא, בבחינתי החמורה לא תתעקם שערה אחת משערותיו.
וכן הימרו זה עם זה במעמד כל האורחים, באופן שאותו שעיה לא יידע על אותה המריה. ושהבחינה תיעשה, לפחות, מקץ שנה.
ויהי מקץ ירחים אחדים נסע הרוזן והגיע לפונדקו של שעיה לעת־ערב, הוא וכמה שרים שהיו בשעת ההמריה ההיא. וכשאותו ר' שעיה עמד להתפלל מנחה, ירדו כולם במבואי אוזניו ור' שעיה לא זז ממקומו ולא היטה את ראשו לצדדין, והוסיף להתפלל מנחה.
וישתאה הרוזן מאוד על איש־האלוהים הזה ואמר: ראיתי דבר, שלא האמנתי בו, ומי יתן כל חוכרי כמוהו.
ויהי כאשר כילה ר' שעיה תפילת שמונה־עשרה וראה את הרוזן, הקביל יפה־יפה את פניו ושאל אותו להיכן הוא נוסע, וביקש ממנו מחילה, שלא יתרעם עליו, על ריח העשן ועל סרחון הגפרית הנשמע בביתו, שכנראה התלקחו תשמישי־האש בגפרורים. אותו תמים לא אמר מה שאמר אלא משום שבאמת לא שמע אותה ירייה לחלוטין, שכל־כך היה דבק בתפילתו. אמר הרוזן: נוח שלא ייברא כמותך, כי בשלך הפסדתי אחוזה בת עשרים ארובות; וסיפר לו כל אותו מעשה. סופו של דבר, שהרוזן לא זז עד ששעיה בירכו, והרוזן נתן לו מתנות הרבה.
מתנת דרשה 🔗
אותו ירא, שירתו אצלו משרת ומשרתת, שניהם הגונים ויראים, ואף נאמנים. הם היו מכובדים על ר' שעיה וזוגתו, ויהי בהיותם בני עשרים וכמה, השיאם ר' שעיה, נתן להם נדוניה, הלבישם, ועשה חתונה מפוארת, כדרך החתונות של בניו שלו, ושמח בהם הרבה. לאותה חתונה נקראו ישובאים הרבה ואף פקידי־החצר. לאחר הברכות נרדם קצת ר' שעיה לשולחנו, ובינתיים הכריז הבדחן על מתנות־דרשה, והיישובאים, שיותר משבאו לאותה חתונת־עניים לשם מצווה באו לשם תענוג, התחילו ברוב ליצנותם לזרוק כפות־עץ, תרוודי־עץ, צלחות־עץ וקערות־עץ, וכך נתגבב מלוא־שולחן, והחתן־והכלה נתביישו ופתחו בבכייה. ננער ר' שעיה וראה את החתן־והכלה בוכים, שאָלם: מה לכם בוכים, ילדי־חביבי. השיבו: על שום־מה לא נבכה, שהללו לא דיים שאינם נותנים לנו כל־מאומה, עודם מבזים אותנו וזורקים לנו כמתנת־דרשה כלי־עץ. אמר להם: ילדי־חביבי, בבקשה מכם, תאספו את כל אלה, ותצניעום תחת ידכם, שתזכרו עד מה הייתם שפלים לפנים, שאורחי־חתונתכם נתנו לכם כלים כאלה כמתנת־דרשה, שוודאי סופכם גבירים גדולים, גם אתם גם בני־בניכם. עשו החתן־והכלה כמצוות בעל־הבית שלהם, ואספו כל אותם הכלים.
היישובאים ביקשו מהם עד־מהרה מחילה וניחמו ביותר על הלצתם הנפשעת. אותו זוג חכר לו חכירה קטנה והשם הצליח דרכם. ומקץ עשר שנים קנו להם כלי־כסף, והיו גבירים כל ימיהם, וכלי־העץ הוצגו בטרקליניהם לזכר־עולם, כמצוות ר' שעיה, וכן נהגו גם צאצאיהם, וצאצאי־צאצאיהם, שהם גבירים עד היום. שעל־כן ניתן לומר כדין על אותו ר' שעיה, שנתקיימה בו הברכה שבירך השם את אברהם אבינו: היֵה ברכה, כלומר הברכות ניתנו בידך לברך את כל שתרצה.
אורח הגון 🔗
פעם אחת היה אותו ר' שעיה בדאגה גדולה שיצאו כמה ימים ולא היו לו אורחים. שעל־כן עמד בעצמו, בבוקרו של יום שישי, בדרך־המלך להשגיח, אם לא יבוא מי ויוכל לעכבו ליום השבת בביתו, יהיה מי שיהיה בין עני בין עשיר. בשעה שתים־עשרה בקירוב ראה איש נוסע בכירכרה יקרה ושלושה סוסים ומשרת. משראה אותו ר' שעיה, עיכב בידו ולא הניחו שיוסיף ויסע. אמר לו: חייב אתה לשבות בביתי, תנוח אצלי יפה־יפה, ויהיו לך כל מיני נחת. אולם האורח סירב והשיב: אם אוכל לגמוא עוד כמה מילין, הרי זה יקר בעיני מכל מיני נחת שבעולם. אמר לו ר' שעיה: לא, ידידי־חביבי, לא תוכל להוסיף ולנסוע היום, כי אמש עקר גשם־הזעף את הגשר שמעל הנהר, והוא יתוקן אך מחר; הלכך, לא תוכל להרחיק אלא כדי חצי מיל, ושם יושב יהודאי אביון, שמע אפוא בקולי ותשבות בביתי. ותוך דיבורו הוציא מתחת כנף בגדו בקבוק יין־שרוף ודובשן גדול וכבר עשה עמו לחיים והיטה את הסוסים לצד ביתו. שמחת אב על בנו יחידו, שלא ראה אותו כמה שנים, אי־אפשר לה שתהא מופלגת משמחתו של ר' שעיה בזה האורח. לכבודו עשה שבת מעולה ושולחנו כולו אומר ידידות ועליזות. קודם השינה שתו מי־דבש עתיק, ואחר־כך שכב האורח ונרדם תרדמה עזה, ור' שעיה נשאר יושב לשולחנו ולמד ענייניו כדרכו בכל שבת לאחר הסעודה.
ויהי טרם כבו הנרות התחיל האורח לנחור בעוז והתחיל לדבר מתוך שנתו בלשון רוסית. אך לא דיבר, חלילה, ניבול־פה ולא בענייני־עסקים, אלא כאילו עמד בפני שר החצר הזאת, וחוכר מידו את החכירה ומוסיף לו אלף דינר. מששמע ר' שעיה נפלה רוחו, כי זה שנה שהחצר הזאת נתונה בידי שר חדש, שקיבלה כתשלום חוב מידי השר הקודם. וזה השר החדש הכיר אך מעט את ר' שעיה, ולפיכך יצוייר, כי האורח הזה מתכוון לתת הוספה ולהוציא את החכירה מידו. עם־זאת שמר היָרא שלנו על שלוותו ועשה עצמו כלא־יודע. ואף למחרת נהג בו באורח ברוב הגינות ועשה לו כל מיני כבוד כדרכו אתמול. במוצאי־שבת ביקש האורח ליסע, והודה יפה־יפה לר' שעיה על גודל הכנסת האורחים, כי באמת לא הוצרך אלא לחצר להוציא את החכירה מידי ירא־האלוהים. ר' שעיה עיכבו שילון בביתו מתוך אותה טענה עצמה: להיכן תסע עתה הרי הגשר לא יושלם קודם הנץ החמה. האורח אוי לו ואבוי לו, אך אנוס היה להישמע ונשאר ללינת לילה. בינתיים הלך ר' שעיה אל החצר והוציא מידי השר חוזה לעשר שנים. בבוקרה של שבת־שלהם בא האורח אל שר־החצר והתחיל משדל אותו בעניין החכירה, והציע לפניו הוספה של אלף דינר, אולם כבר היה ככלות הכול, וירדו עליו בזיונות מפי השר, על שהוא מתנכל לצדיק הקדוש אפילו בעיני הנוצרים.
שביס־הפנינים 🔗
הרבנית דבּריסק, אשת ר' ליבּלי, היתה צדקנית גדולה, ונראה בזה דוגמה לצדקותה, ומתוכה נבין ממילא את השאר. מעשה בשמחה, שלא הכול זוכים לעשותה – בעלה סיים בפעם התשיעית, כל הש"ס כולו. נקראו לומדים גדולים ונכבדים גדולים. באותו לילה נגנב שביסה היקר, הנזק היה מרובה, אולם לא חיפשו אלא בבית ולא הכריזו מחוצה לו ולא חשדו בכל ברייה ואף פסק הדיבור על כך.
לא ארכו הימים ונגידית חדשה הביאה להראות לה שביס יקר, שהיא מבקשת לקנותו ורוצה שהרבנית תשׁוּם אותה, שכן היתה מבינית גדולה, והיא הכירה מיד, שאין זה אלא השביס שלה, ועם־זאת עשתה עצמה כלא־יודעת ושׁמה אותו כערכו. אמרה הנגידית החדשה: לא הוחזקת בעיני מבינית מופלגה כל־כך, הלוואי שנהא גם את גם אני בריאים, כשם שדורשים ממני כדבריך, לא פחות ולא יותר, אין זאת כי אם היית באותו מעמד. כך שילמתי לפנים בעצמי את מחירו – ענתה לה, ושוב מיאנה לשאול מפיה, מי הוא המוכר לה. כי ידעה יפה־יפה, כי לא גנב הוא שגנב ממנה אלא ודאי איש מכובד שעשה מה שעשה מתוך מצוקה ושעל־כן דין שלא תלבין את פניו.
דין תורה 🔗
הגאון הגדול ר' יעקב וילנר, אביו של החכם צבי ואביו־זקנו של ר' יעקב למדן [=עמדין] ז"ל, כמעט שהיה גדול הלמדנים שבדורו. יתר־על־כן היה בקיא גדול בלשונות וכגודל לומדותו היה גודל צידקותו ויותר מזה. ועתה נספר גם בו משהו: האדם הגדול הזה היה רב בפאריס והיה מכובד הרבה הן על יהודים והן על נוצרים. בימים ההם היתה שם דעת הרב חשובה מאוד, כל־שכן דעת רב כמותו, שפסקיו היו שקולים כפקודת הסינאט, שכבר ידעו בבירור, כי הוא דן דין אמת לאמיתו.
ויהי היום ושני גבירים היה סכסוך גדול ביניהם ועניינו יותר משלוש מאות אלף דינר וצריכים היו לדין־תורה בפני הרב. אחד הצדדים היה תקיף גדול אצל המלך ומטבע־ברייתו לא היה אדם טוב ואף יהודי מסופק. שניהם טענו טענותיהם בפניו ושניהם רצו לזכות בדין־תורה. ביקש הרב שהות של שלושה ימים עד שיפרסם את הפסק. בינתיים ציווה לצרור את כל חפציו וכל כלי־ביתו בשלוש עגלות ומשכילה הכול, כתב את הפסק, שעל־פיו הפסיד התקיף הגדול, ועד מהרה ברחו הוא ומשפחתו מפאריס, כי פחד שמא ירדפנו רדיפות גדולות. הוא היה בעל־מטופל גדול ובא עני ובחוסר־כול אל מחותנו הגביר, שהיה חותן בנו החכם צבי, וישב בביתו עד שקיבל כהונת רבנות אחרת. עד־כדי־כך אותו אדם גדול הצר לעצמו ובלבד שישפוט משפט אמת.
ביקור חולים 🔗
זה כארבעים שנה שאחד מגדולי הגבאים הווילנאים, איש חכם ונדיב, שהיה למעלה מעשרים שנה משגיח בית החולים היהודי ועסק בעבודה קשה וקדושה זו באמונה גדולה. ובשנה הראשונה, שנטל עליו מצווה זו, ציווה בערב יום הכיפורים בבוקר להוציא אל החצר שלושה שולחנות, שניים גדולים ואחד קטן. שניים הגדולים היו מכוסים מפות ונערכו יין־שרוף, דובשנים, כיסוֹנים והוא ניצב על השולחן הקטן וכינס סביבו את כל המשרתים, כל המשרתות וכל החובשים, וסיפר להם סיפור מעשה קצר, שראוי היה להם לשמעו באותו יום ומן המועיל שכל בני־אדם ישמעוהו בכל יום.
שמעו נא אחי ואחיותי החביבים – אמר להם – היום ערב יום־כיפור, הוא יום שכל יהודי מכין בו את עצמו ליום המחרת, יום הכיפורים, יום הנחוג והנקדש בכל מקום שיהודים מצויים בו, ומה מקום שיהודים אינם מצויים בו, הווה אומר: בכל העולם כולו. יום שאינו נשכח אפילו מגדול־המופקרים, מגדול־האפיקורסים, והוא הדין בשרים היהודים הגדולים שהם בארצות אחרות גיניראלים והם עתה במלחמה. ואין צריך לומר רבנינו וקדושינו, שוודאי שהיום הזה הוא להם קודש־קודשים, וכל רגע בו ודאי שהוא יקר להם מכל הון דעלמא. שמעו, איפוא, אחי ואחיותי, בכל זאת נעשה יוצא מן הכלל.
אחד מגדולי הרבנים, היה זה ר' רפאל, רבה של האמבּוּרג, הוא־הוא האדם הגדול רפאל שעליו העיד הגדול הווילנאי שלנו זכרונו לברכה בזה הלשון: באם משיח יבוא בימינו ודאי יעשה את ר' רפאל כוהן גדול, כי נהירה לו תורת כוהנים והוא חסיד וצדיק כאחד מגדולי הכוהנים הגדולים שהיו לפנים בבית־המקדש. שנה ראשונה, שאותו אדם קדוש נעשה רב בהאמבּורג, לא בא לבית־הכנסת לכל נדרי והמתינו לו שעה ארוכה. שלחו לקרוא לו ולא נמצא בביתו, על־כורחם אמרו כל נדרי בלעדיו, וכן התפללו מעריב בלעדיו, וכל הקהל כולו היה נרעש ביותר, שלא ידעו מה יהרהרו, וכן היו דואגים עד שבא לאמירת הווידויים, והתפלל כדרך שאיש כמותו ראוי לו שיתפלל. עתה נתגלגלה הדאגה הגדולה של הקהל לסקרנות מופלגת, כי כל אחד ואחד ביקש לדעת, מה גרם לו לרב שהתמהמה. כבר היו בהולים על סיום אמירת שירת הייחוד, ואז שאל אותו גדול־הפרנסים ברוב דרך־ארץ: רבי, מה הוא המעשה, שלא באת לכל נדרי. המעשה אינו חשוב כל־כך – השיב לו הרב – לא באתי לכל נדרי, כי קיימתי בינתיים מצווה חשובה יותר, היא מצוות ביקור חולים. בשכנותי יושב יהודי ירא־אלוהים והוא חולה מאוד ואני מקיים בו מצוות ביקור חולים שלוש פעמים ביום. והנה קודם שהלכתי לבית־הכנסת, נכנסתי אצלו ומצאתיו בודד ומבודד וחלוש מאוד, כי אשתו הלכה לבית־הכנסת; נשארתי, איפוא, על־ידו לשרתו עד שחזרה אשתו.
ועתה, אחי ואחיותי החביבים, האיש הגדול והקדוש הזה יהיה לכם למופת טוב ליום המחרת. מי מכם משגיח על חולה אנוש אל יסור ממנו רגע, והאלוהים אשר שמע לתפילת יונה הנביא ממעמקי הים, כמו שנאמר: מבטן שאול שיוועתי אליך שמעת קולי, הוא שישמע תפילתכם החרישית, שתתפללו על־יד חוליכם. יתן השם שנה טובה ושנה בריאה לנו ולכל בני־האדם בכלל, וענו כולם אמן.
עונש־צדק מידי שמים 🔗
אמרי אינשי: לאשר ה' יתן המאות, יתן לו אף הדעות; מי שהשם נותן לו כהונה, נותן לו אף שכל. משנעשה שאול מלך, מיד ניתנה לו דעה גדולה, ככתוב: ויהפוך לו אלוהים לב אחר; כלומר מיד לאחר שנמשח נתן לו השם לב אחר. והוא הדין בדוד. ואין צריך לומר שהוא הדין בעשירו של עולם, כלומר הוא יתברך עצמו, שהוא מבין בוודאי לנהוג עולמו במשפט וברוב בסדר נכון, וודאי כל אדם היה בנקל מבין זאת, אילו כל אחד ואחד היה עושה את החשבון שבינו ובין המקום כהלכה, ולא היה רוצה לעשות את החשבונות שבין אנשים אחרים וקונם, או־אז היה כל אחד ואחד דינו וצדקו עמו; או־אז ודאי שהשם היה צודק בעיני כל אחד ואחד, ולא בלבד צודק אלא חונן ונותן, שהרי אנו בני־האדם אין לנו שכל, שנוכל לעשות חשבון כללי של כל העולם כולו, ובכל־זאת אנו עושים זאת ברוב חוצפה וחשבוננו חשבון־השקר, והיוצא מזה שאנו מתחילים לפקפק בהשגחה פרטית. שני סיפורים קטנים, שנתאר בזה, יוכיחו, עד מה דברינו נכונים.
בעיר קטנה אחת בליטא היה לפנים גביר גדול, שהיה גם למדן גדול ואיש הגון למדי. ודאי מעמדו היה מתוקן וראוי היה שמעמדו יהא מתוקן. שהרי זה אדם טוב. אולם המקום ענשוֹ והיו לו שבעה ילדים וכולם אילמים. שעל־כן הוא ואשתו וכן ידידיו הטובים לא היו מרוצים מדרכה של ההשגחה, ואמנם הכירו שם את האיש מילדותו, והכול ידעו כי לא עשה כל רעה לזולתו, ולא עונש השם הוא אלא מקרה בלבד.
ויהי היום ובא אצלו מיוּדעו משכבר הימים, כלומר ידיד־ילדות, ששניהם למדו בחדר אחד ועברו עליהם שנות־ילדותם כאחת. קיבלו ברוב ידידות וקרא אותו שיסעד על שולחנו. כשהסבו אל השולחן עם כל המשפחה ושבעת הילדים האילמים, פרץ הנגיד בבכייה וסיפר לו אסונו. רואה אתה, ידידי – אמר לו – רואה אתה את שבעת הילדים האלה יפי־התואר וכולם אילמים. והנה אתה ידידי הטוב והוותיק, שאתה חשוב בעיני ירא אלוהים אמיתי ומאמין בהשגחה פרטית, הצילה־נא את כבוד האלוהים ובאר לי על מה הגיעני פסק כזה; דומה, כי טוב אני לאלוהים ולאדם.
ידידו שמע והחריש מעט, ואמר לו: לא, ידידי חביבי, אל תאמר כזאת, צדיק השם וכל דרכיו משפט. חשבונו צדק מישרים ודרכיו מאירים. ברם זכוּר אנוכי, הטוב שבידידי, כי בהיותנו כבר בני שלוש־עשרה צדת כמה פעמים אפרוחים ועקרת לשונותיהם הקטנות והפרחת אותם בחלל־מרומים. לא יכולתי לראות בזאת והסתרתי את פני ואתה כדבר־שעשועים היה לך זה. אין זאת כי אם האפרוחים האילמים האלה התלוננו עליך בפני הבורא, והגיעך עונשך.
– הכי תאמין – אמר לו, כי אלוהים יעניש אדם על שציער ציפורים קטנות.
– על שום מה לא אאמין – השיב לו – הגמרא אומרת, שרבי הקדוש התייסר כמה וכמה שנים על שום שציער עגל, ונתרפא על שום שנתרחם על ברואים קטנים. השם התיר לנו לאכול את ברואיו אך לא לענותם. הנה חשבונך ברור לפניך, כי הוא פוקד עוון אבות על בנים.
מגדל־העכברים 🔗
עוד סיפור אחד מופלא, הידוע בעולם כולו, והמראה בחוש, כי עונשו של השם הוא מידה כנגד מידה. מעשה בבישוף שנקרא אוטו מבולד [=מפולדא] שהיה גם מושל העיר מוגונצה וכל מחוזיו. הוא היה איש רע ומרשיע ודיכא שם את העם בלא רחמים. בימיו היה יוקר גדול בסביבה ההיא ובני־האדם נפלו ברחובות מרעב. והבישוף הזה היו לו מחסנים גדולים מלאים בר וסירב למכור בכל ממון, כל שכן לתת בחינם. היתה זו השנה הראשונה להתמנותו ושילח השם עכברים רבים מאד במחסניו והם אכלום עד אחרון־הגרגרים ומשכילו התחילו לכרסם את כלי־ביתו, כירסמו את ספריו ואחר־כך את בגדיו. עקר לדירה אחרת, באו גם שם וכירסמו את נעליו שחלצן בלילה. לא היתה ברירה בידו אלא גמר בלבו, שיבנה מגדל גדול בלב נהר־הריינוס וישתקע בו. אולם האלוהים אשר ציווה את הצפרדעים שהביא על פרעה שיבואו בתנורים הבוערים ככתוב: ובתנוריך, הוא אשר ציווה את העכברים שיבואו במים. אמנם, מיליונים מהם טבעו, אולם מיליונים מהם שרדו וטיפסו על המגדל ואכלו את בעליו חיים. אותו מגדל עומד עד היום והוא נקרא מגדל־העכברים, הוא עומד שם כשבט־מוסר ליירא עד דור אחרון, שיידעו כי יש אלוהי משפט בעולם הנותן שכר ועונש, הכול לפי המעשה, והאומר כי העולם הפקר סופו גופו הפקר. דבר זה היה בשנת 968 לאלף החמישי.
וכן היה במאה הזאת גביר שהיה קמצן גדול ולא היה נותן פרוטה צדקה, וממונו היה חביב עליו מילדיו. פעם אחת קילל אותו איש ירא, כי ימות ברעב בשכבו על ממונו, וכן אמנם היה, כי פעם אחת ירד אל הכיפה, שבה מונחים היו שקי ממונו, ונסגרה בעדו הדלת בטריקה עזה וננעלה מאליה והמפתח נשאר תקוע מאחור. ולפי שאותו מרתף שסגר עליו מפנים אטום היה, לא ידע איש להיכן נעלם הגביר וסופו גווע ברעב, ומקץ שבועות אחדים נמצא כשהוא שוכב מת על ממונו.
גדולים מעשי אלוהינו 🔗
בשנת ש"נ לאלף השישי, היה רעב גדול בארץ בּיהם. בכפר קטן, מרחק חמישה מיל מפּראג, ישב יהודאי עני שכמעט שגווע ברעב הוא ואשתו וילדיו. לילה בלילות בכה בכייה גדולה לפני השם שירחם עליו. למחרת בבוקר השכם חבש את חמורו והוליכוֹ למקום מסוים לחפור חמר ולהביאו העירה, כי זו היתה פרנסתו. והנה לא מצא חמר אלא אבק לבן ונאה, ושלא לבוא הביתה ריקם, מילא את ארגזי החמור אותו אבק ושפכו בביתו. אולם אשתו חשבה, כי סוג קמח הוא ולשה בו פתיתים ובישלתם והגישתם לשולחן, והכול אכלו מהם וערבו להם והשביעום ואף נעמו להם במאוד־מאוד. דבר זה נודע עד מהרה לאלפי בני־אדם ואף הם הלכו ומילאו בזה שקיהם ואפו גם לחם והיה טוב מאד. הגאון ר' דוד גאנז ז"ל כותב, כי הוא עצמו ראה את האבק הזה ולקחו לביתו לזכרון עולם. הרי שוב מתקיים מאמרה הקדוש של תורתנו: לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא ד'.
צוואתו של אב חכם 🔗
איש עשיר שהיה חכם גדול וחסיד גדול קרהו אסון, בהיות לו בן מופקר. האב השתמש בכל האמצעים, פעמים בדברים רכים ופעמים בדברים קשים, ולא הועיל כלום. אולם האב אהבו ואף חש היטב, כי במרוצת הימים יתקן את דרכו; כלומר לאחר שיתייסר הרבה בעולם, ודבר זה לא יקום אלא לאחר מותו. כי אם יאמר להפכו בחייו, הרי יעשה לו כל מעשי להכעיס וסופו של האב שיהא אנוס לוותר. שעל־כן סבל האב כל ימי חייו והיה לו כצרעת ממארת, שאם לא כן מי יודע מה היתה האחרית.
ויהי בהיות האב נוטה למות, עשאוֹ יורשו יחיד, ואף הניח לו צוואה כתובה וחתומה, שלא יפתחנה אלא מקץ עשר שנים. ומתוך שחשש להפקירה בידו, שמא יקדים ויפתחנה, הפקיד אותה בידי הרב בתנאי, כי מקץ עשר שנים ימסור את הצוואה חתומה כמות־שהיא עתה ולא יקראנה אלא הבן בלבד ובאותו חדר עצמו שהוא מת בו עתה, ושאין הוא רשאי למכור אותו אפילו בשעת צרה גדולה ביותר, וזולתו אל יידע ילוד אשה מה כתוב בה, אלא אם הבן עצמו ירצה לגלותה לאחרים. וכן נפטר האב ובנו נעשה בעל הדעה על רכוש גדול והשליט עצמו עליו. בזמן קצר נעשה ביתו בית־ועד של קלפנים, זוללים, סובאים, שהיו עֵרים בו בלילה בלבד ויומם היו ישנים, איש־חברותא נמשך לו כמותו. קיצורו של דבר, במשך שנים אחדות ביזבז היורש שלנו את כל המזומנים עד פרוטה אחרונה. עתה התחיל במימכר כלי־הבית, התכשיטים וכדומה. גם דבר זה לא ארך, עד שלא נשתיירו ברשותו, אלא ארבעת הקירות של דירת־אביו, ואילולא צוואת־אביו היה מוכר גם אלה. עתה ישב בדד בביתו, כל בני־החברותא רחקו ממנו, כדרך שמתרחקים משק ריק שנתרוקן מאלפי דינרים. אף אחד מהם לא נזכר לבקרו ואף אחד מהם לא נזכר לארחו לפת שחרית, הוא נשכח מהם כשלג דאשתקד.
עתה התחיל היורש שלנו חש רעב וצינה. הנה חסר היה נעל והנה נקרע בגדו, ואין לו אב, שיוכל לאיים עליו, כי יטביע עצמו וימיר את דתו. שכן חבריו הכוזבים לא איכפת להם, לדידן רשאי הוא לעשות את שני הדברים כאחד, אלא שיקדים דבר אחרון לדבר ראשון. כבר נצנצה בו חרטה, אך מה מועלת חרטה לאחר זמנה. שעל־כן היה אנוס לפשפש ולמצוא גרוּטאות ישנים הניתנים למכירה, או לגבות איזה חוב ישן של אביו, ובלבד שלא ייראה בחוצות קרוע ובלוע. אנוס היה לרבוץ תמיד בביתו ולהתגולל על גבי הקש, כאסיר שרובצת עליו חטאה גדולה. עתה היתה לו שהות לחשב את מעמדו העגום, חטאיו הגדולים, ושהוא עצמו החייב באסונו. קודם לא רצה ללמוד דבר, שיסכון למשהו בעולם; אחר־כך כשנעשה ברייה במקצת, לא היתה לו יציבה וציער את אביו הרבה וסוף־סופו ביזבז רכוש גדול כל־כך בזמן קצר כל־כך. דיה אותה צרה לאדם צעיר, שאין בידו להאשים באסונו אלא את עצמו בלבד.
ואותה צרה גדלה ורבתה, עד שלא יכול היה בימי הצינה להימלט ממנה אלא בקלייזל, שאביו בנאוֹ; זה הקלייזל שהיה מתחמק ממנו מימי ילדותו, כדרך שהגנב עוקף את בית־הסוהר. בקלייזל הזה התגולל אותו בן יחיד ויורש עשיר מאחורי התנור, והיה מתפרנס על פירורי הלחם שהשליכו לו שם הבחורים העניים, עד שחייו נתמאסו עליו.
בין כה וכה חלפו עשר שנים שקצב אביו לפתיחת הצוואה, והוא הזקין בהן כאילו היו עשרים שנה. הוא כבר שכח את הצוואה ואף לא החשיבה כל עיקר, שהבין כי לא נכתבו בה אלא דברי־תוכחה, שהרי פעמים הרבה היה שומע מפי אביו שאמר: אין דבר, מקץ עשר, שתים־עשרה שנה תתיישב עליך דעתך. סוף שנת העשר, בליל פטירת אביו, קרא הרב את הבן אליו וקריאת הרב היתה לו כמדקרה בלבו, כי ראשית התבייש לבוא אליו כאחד פוחז; שנית הבין כי יזרו שם מלח על פצעיו; שלישית נזכר הצוואה שהיתה בעיניו כדבר מיותר, משל שטר שבא על פרעונו, אולם מוכרח היה לילך. שאל פרווה מידי השמש של הקלייזל והגניב את עצמו כבזוי לבית הרב, ושם מסר לו הרב את הצוואה החתומה במעמד עדים, כמצוות אביו. ושוב לא נתן עינו בו. היורש נטל והלך אל החדר, שבו נפטר אביו. זו כבר היתה חורבה בלא דלתות ובלא חלונות, והרוח והשלג מיטלטלים בו. הדליק פתילה ופתח את הצוואה ברוב אימה וזיעה, כפתוח פסק־דין של מיתה. ואמנם לא שגה; הצוואה הזאת היתה באמת פסק־דין של מיתה, שהיה כתוב בה לאמור: אם היטבתי עמך והנחתי לך אחרי מותי את כל הוני, אף שידעתי היותך מושחת בעורך ועצמך, בבשרך ובנפשך, תיטיב נא עמי עתה, מקץ עשר שנים למותי, וקבל את עצתי הטובה, אשר תביא לך יתר אושר משהביאה לך ירושתי הראשונה מידי. איעצך בני יחידי, כי כפי שחישבתי מראש ובינותי, כי במשך עשר שנים אחרי מותי, תהיה אומלל בתכלית, שימה נא קץ לחייך, כי רעה גדולה מזו נגד פניך, תמות כפושע גדול בידי התליין. אולם אל־נא תדקור את עצמך בחרב ואל תטביע את עצמך במים ואל נא תמית את עצמך ברעל, כי אם תתלה את עצמך בקרש הזה התקוע בקורה שמעל מיטתי, ולעניין חבל עליך להשיגו בעצמך. אל תספר זאת לאיש ואל תתיישב הרבה בדעתך, כי אביך נאמן לך מכל איש ואף חכם הרבה ממך. אל־נא תדחה את הדבר ועשה אותו בליל זכרון פטירתי ולמען יידעו סיבת תלייתך ולא יסבול ממנה איש, הדבק את הצוואה הזאת לבגדך בטרם תתלה את עצמך.
מי זה לא יבין, כי הצוואה הזאת הסעירה את דמו, כמעט שהתעלף. קרע מעליו את כותנתו הבלה, וכעבור ראשית אימתו פרץ בבכייה גדולה והצדיק עליו את הדין, הודה בלבבו כי חטא שאול ואביו היה יותר מאיש חכם, הוא היה נביא, כי בעינו הבהירה חזה אשר יבואנו מקץ עשר שנים, ועל כן ודאי נכונה נבואתו על הצפוי לו. יאה ונאה לי – אמר לנפשו – אם לא זכיתי להישמע לאבי הקדוש באורח חיי, עלי להשמע לו באורח מותי, וביותר שאני מבקש את מותי זה כמה שנים, אולם לא רציתי בהתאבדותי, שלא להרבות את מספר חטאי. המשפט לאלוהים והמשפט לאבי, גם שאול המלך איבד עצמו לדעת, כי מיאן למות מיתה משונה מידי שונאיו. אכן, אני הולך למות ואף חבל לא חסרתי, כי הלא איזורי – חבל.
וככלוֹתוֹ לדבר עם נפשו, הדביק את הנר בקיר, הסיר את החבל, ענב עניבה, העמיד עצמו על כלונסוֹנת וקשר קצה החבל בקרש, דחק ברגלו את הכּלונסוֹנת מתחתיו, והיה תלוי ועומד באוויר. אולם משנהדקה מעט העניבה סביב צווארו, נעקר הקרש ונפל כלפי מטה, ומיד נידרדרו אלפי דינרים ושטרות, תכשיטים יקרים ודברי־חפץ נדירים. הוא ננער ולא האמין למראה עיניו. לא – אמר לעצמו – לא; ודאי אין זה מקרה בלבד, ודאי כך כיוון אבי זכרונו לברכה, וזו היתה משמעותה האמיתית של צוואתו. כלומר, ודאי הצניע את רכושו זה במקום זה, שלא אוכל להשיגו אלא כשאגיע לשפל־מדרגה, שארצה לתלות עצמי מרוב מצוקה, כדי שאבין, כיצד עלי לנהוג ברכושי החדש.
חיש מהרה רץ וקנה שני נרות גדולים, וקבץ כל מה שמצא שם – אלה היו מזומנים למעלה מעשרים אלף דינר, לבד פנינים, אבני־שוהם ושטרות בטוחים, ובין הניירות האלה מצא גם מכתב או איגרת של אביו אליו, ובו כתוב היה אל נכון כל מה שהבן הבין מאליו, ויותר מהמה רוב דברי מוסר. הבן קרא וחזר וקרא ונשטף דמעות. כל אותו הלילה ישב בדד בשממה הזאת, בגיל ובבכי. למחרת פירסם את הדבר לכול ואף הראה את הצוואה ואת האיגרת של אביו, שלא יחשדו בו, כי עושרו החדש גנוב עמו, שהרי נחשב מסוגל גם לכך.
מן היום ההוא והלאה נהג היורש הזה מנהג מישרים, נעשה יהודי ישר וירא ונשא אשה הגונה, נעשה סוחר ועלה מעלה מעלה, ובמרוצת הימים היה איש נכבד בעיר, וכל ימיו היה בעל־תשובה צנוע, וגידל את ילדיו לתורה ולחופה ולמעשים טובים. מופת נאה לילדים מופקרים.
סיום התורה 🔗
פעם אחת היה הדרשן הגדול ר' לייבּ טארלר בארץ־אשכנז בשעת סיום התורה בבית קונטוֹריסטן גדול, שהיה אורח נדיר ביותר בבית־הכנסת שבעיר ההיא. אותו סיום התורה היה על דרך חגיגיות יתירה. ראשית היתה התורה לבושה זהב וקשוטה אבני־שוהם; האורות והנגינה היו בהפלג מופלג, הסעודה היתה מפוארת עד־מאוד; והאורחים שנקראו היו פני העיר. בשֶבֶת הקונטוריסטן הזה אל השולחן, פתח עם ר' לייב טארלר בדברים על יהודי פולין וצחק עליהם הרבה. כן – אמר אליו – הייתי פעם אחת בליטא והיתה לי שעת־כושר לראות, כיצד נוהגים שם בסיום התורה. ראשית שכרוֹ של הסופר גרוע מאוד; לבד־זאת עליו לכתוב שם בשביל הבעל־בית במזומנים מגילה, זוג תפילין, מזוזות; המעיל נעשה פיסות שיירים, שאשתו מלקטת מכל שמלותיה שעשתה לעצמה למן חתונתה עד עתה; הסעודה כמותה כסעודה שלישית ענייה של חסידים. תודתי לך, אדוני – נענה אותו דרשן לגביר – תודתי לך, כי בהלצתך הנחת לי פתח יאה לומר, מה אני חושב לומר על סיום התורה שלך. טוב – אמר הגביר – רשאי אתה לומר כל הכבוש במעיך, אלא שיהא דברך נבון ונכון.
– מהיותו דרשן – אמר לייבּ טארלר – עלי לומר לך משל; משל שאירע באמת אצלנו, בפולין רבתא. זה שנים – פתח וסיפר – שאברך נאה עזב את עירנו והלך לצרפת והניח נערה קטנה בת עשר בבית חמיו וחמותו, כי אשתו מתה עליו. זה האברך ידע יפה־יפה ללמוד ולכתוב, אף חשבון וקצת דיבור בלשון־צרפת, שעל כן הגיע בנקל אל קונטוריסטן עשיר. תחילה היתה משכורתו מועטה, אולם אחרי־כן עלה מעלה מעלה ונעשה פנקסן, ואחר כך שותף זעיר בעסק ועלה עד שהקונטוריסטן השיאו את בתו יחידתו, ובמרוצת־הזמן נעשה יורשו, ונהג עסקים גדולים, והעשיר משנה לשנה, ונתפשט פירסומו למרחקים. וכשם שנתמזלו עסקיו נתמזל זיווגו, כי אהב מאוד את אשתו והיא אהבתו. אולם לא זכו אלא לבת אחת, נערה יפה. הם גידלו אותה ביראת־שמים, ואף השכילו אותה כנוסח פאריס והשיאוה לאברך גביר שהיה גם יודע־ספר הגון ומלומד, אבל קצת בהפקרא ניחא ליה. ואף לא היה בעל טוב לאשתו. אולם כל ימי חיי הוריה, עוד נהג בהם כבוד והזוג הצעיר חייהם יותר משהיתה בהם רוח־אהבה היתה בהם רוח־פוליטיקה. אולם אביה הבין יפה־יפה, כי שלומם עומד על כרעי תרנגולת, ועל כן החליט לעשות את בתו בלבד יורשתו, כלומר שבעלה לא יהא רשאי לעשות ברכושה.
ויהי טרם מותו קרא לבתו ואמר לה: דעי לך, בתי, הריני עומד לעקור לעולם הבא, ואיני רוצה להעלים סוד המכביד על מצפוני מאז נשאתי את אמך לאשה. לפני מותי עלי לגלות לך, שתדעי בתי, כי לפני אמך היתה לי אשה שם בפולין ארץ־מוצאי ואף ילדה לי בת, אשר בלכתי משם היתה בת עשר. העלמתי זאת מאביך זקנך, לא־כל־שכן מאמך. עד־עתה לא שמעתי עליה, ועתה, בתי היקרה, ראי השבעתיך, כי אחרי מותי תמהרי ותכתבי אליה, כי תבוא אצלך ותתני לה מעשר מירושתך, הלא אף היא בתי ואחותך, שמה היה דבורה ושם אמה דבשה, ודאי היא נערה חסודה, כי הנחתי אותה בבית כשר, תחת ידי אנשים יראים, הם חמי וחמותי הראשונים. תקרבי אותה באהבת אחות. אני בעצמי לא עשיתי זאת עד עתה, כי יקר בעיני שלום־הבית, ואמך עליה השלום היתה רואה אותי כאיש־מרמה, ושנית לא היתה מאירה לה פנים. אולם עתה, שאמך כבר איננה, אין דבר שימנעני וימנעך גם את שלא להרחיק את עצמך ממנה. כי אני היה לי המשפט להניח לך עשרה אחים ואחיות, ועתה אין לך אלא אחות יחידה ולא תהיה למעמסה לך ותקבלי אותה כקבל אורחת טובה.
הבת שמעה והתרגשה מאוד ונשבעה לאביה, כי תנהג בה בטוב ובמוטב ותמלא את משאלתו בתכלית. אמרה לו, כי לא זו בלבד שאין לה צער, ואדרבה לבה שמח שיש לה אחות וכבר היתה רוצה לראותה, כי היא היתה באמת גבירה טובת־לב.
אחרי הדברים האלה נפטר האב ונקבר בכבוד גדול. והבת קיימה עד־מהרה את צוואת האב וכתבה מכתב לאחותה, כי תבוא אצלה. אולם המכתב הזה לא מצאה במקום־מולדתה, כי נישאה משכבר הימים לפלוני בעל־מלאכה בעיר אחרת, עד שלא ידעו עליה בעיר מולדתה כל־מאומה. אולם באשר היא שם ידעה יפה־יפה, כי יש לה אב גביר בפאריס, שכך סיפרו לה בני־אדם שבאו משם, והיתה על ידם מקבלת, לפעמים קרובות, שלושים ארבעים דינרים, בתנאי שלא תכתוב אליו, לא כל שכן שלא תבוא אצלו. עתה ששמעה, כי אביה הוא יורש חמיו וחמותו, ואשתו אף היא מתה, אין לו במה שיתבייש בה, וביותר שאין לו אלא בת פנויה אחת, גמרה, איפוא, בנפשה לנסוע אליו, ודחקה בבעלה שיילווה אליה. אותו יישוב־הדעת נמשך כמה שנים, ואחר־כך יצאה שנה עד שהתקינו את עצמם לדרך, מכרו כל הדברים המיותרים והשׂכירו את ביקתתם לשנה אחת, צברו כחמישים טאַלר להוצאות־הדרך, קנו סוס משלהם ויצאו לדרך, היא ובעלה ושני תינוקות, וכך נגררו חמישה־שישה חדשים, השתכרו מעט בדרכם כי היה צורף, וקצת היו קובצים על יד.
קיצורו של דבר הגיעו לפאריס, ונכנסו לאכסניה ענייה, ורק בבואם עתה נודעו, כי זה שנה שאביה מת והיום יום זכרון־פטירתו. רע הדבר – הרהרו בלבם – ודאי כל נסיעתנו לשוא; הבת לא תרצה להאמין לנו, כי אנו אחות וגיס לה, ואפילו נַראה לה את המכתבים שבידינו, שכתב הרב שלנו להרב דפה, לא תרצה להכיר בנו. התחילו לחשב בדעתם, איך יעשו נסיעה כבדה זו חזרה, שכן בדוחק גדול הגיעו הנה. יהיה מה שיהיה – אמרה הבת – בינתיים יודעת אני, כי אבי מת והיום יום זכרון־פטירתו, ואף שהוא וויתר עלי כבת, אין אני מוותרת עליו כאָב, עלי לעלות היום אל קברו, ולבכותו כבכות בת מסורה, כי לבי דוי וכלה אליו, מובטחני כי לא יגרשני מעל קברו, כי עתה הוא עני כמותי.
ותתעטף בסדינה ובאה לבית־העולם. שאלה שם מפי הקברן, איה מקום מנוחתו של פלוני אלמוני, והוא הראה לה מיד, באימה ופחד ניגשה אל הקבר, כי עמד עליו בית שיש שלם, ואבן יקרה ואותיות זהב, שלא ראתה כדוגמתם מעודה. אכן – הרהרה בלבה – בפאריס האנשים עשירים הם גם אחרי מותם. אולם בקראה את המצבה ושמוֹ, התחמם לבה הצונן ושתי עיניה היו כשני מבועי מים. אבי אהובי – פתחה ואמרה – אם לא זכיתי לראות את כבודך בחייך, זכיתי, לפחות, לראות את כבודך לאחר מותך, אתה מקובּר פה כנשיא ישראל, ואם הסירות, אבי אהובי, את אהבת־אב מעלי בחייך, אל־נא תסירנה מעלי לאחר מותך, היה־נא שם מליץ טוב לי ולבעלי ולילדי בפני כסא הכבוד, כי כפי ששמעתי מפי הבריות וכפי הכתוב על מצבתך היית איש צדיק וישר.
ויהי בעודנה מתנפלת ובוכה, באה כירכרה יקרה רתומה לשני סוסים, וגבירה לבושת אבל ירדה, וספר מענה־לשון כרוך יפה־יפה בידה, משרתת שהלכה אחריה ניצבה מרחוק, והיא עצמה ניגשה אל לפני אותו קבר עצמו, שעליו השתטחה ובכתה אשה חולנית ענייה זו.
מי את – שאלה אותה הגבירה – מה לך על הקבר הקדוש הזה, לי הוא ולי בלבד, כי פה נטמן אבי. נפחדת למחצה ומבולבלת למחצה ננערה האשה הענייה וענתה לה כמבויישת: ובכן, האיש הקדוש הזה הוא אביך, הוא גם אבי, ואף היה אבי בטרם היותו אביך. חניני־נא ואבכה עוד רגע דמעותי הראשונות והאחרונות על קברו ואחר אעזבנו לעולם.
ויהי אך כילתה את דבריה, שאלה אותה הגבירה לשמה ולשם אמה. שמי דבורה ושם אמי היה דבשה – השיבה לה: ובכן, אחותי את – אמרה לה ונפלה על צווארה ונשקה אותה ובכתה גם היא. וכן נערבו שם, שעה רבה, דמעותיהן על קבר אביהן, ואחרי כן העלתה אותה אל כירכרתה והביאתה לאכסניה שלה והניחה בידה מעות שתתלבש כראוי, היא ובעלה והילדים, ואחרי־כן נתנה להם מדור נאה באחת חצרותיה, ואחרי־כן סיפרה לה על צוואת אביהן, ושמחה בה בכל לבבה. כל אותו הזמן היה בעלה בדרך, במסעות, והיה בידה להסיר את עוניים ומצוקתם של אורחיה החדשים, שיוכלו להיראות בפני בעלה כאנשים הגונים.
מתוך ההכנות האלה הבינה האחות הפולנית, כי אין היא שרויה בשלום ובאהבה עם בעלה. כי הנה היא פוחדת, שדבר זה לא ימצא חן בעיניו ודבר זה ידאיב אותו, לא יירצה לו וכדומה. ועל כן, כששתי האחיות כבר היו מקורבות זו לזו ושפכו את לבן זו בפני זו, וסיפרו אחת אחת על מערכותיה עם בעלה, נתחוור כי העשירה מתקנאה בענייה, ואמרה לה: את ממוזלת ממני, כי מאז חייך עם בעלך שולחנך מבוּשׂם שלום ואהבה ערבה, כי כפי שאני מבינה בעלך, אמנם, בעל־מלאכה אולם איש הגון ישר ושקט, החס עליך ומוקירך ונשמע לך ומשבחך ומהללך בכל דרכיו. אַת חיה למענו והוא חי למענך בלבד. לא כן עמדי, אחותי אהובתי, אני נבצר ממני האושר הזה. בעלי אך סובל אותי, אך אינו אוהב אותי, כי מאוסה אני עליו בכול, כי למורת־רוחו אני בכול. חדרים יפים לו ואינו נמצא בהם מעולם; ספרים יפים לו ואינו לומד בהם מעולם; למדן ומשכיל הוא ומנהגו מנהג הדיוט; בשלי כל עושרו ואין הוא מכיר לי טובה. שיקויי מעורב דמעה, לחמי לחם עצב, ונלוֹש אנחות ואנקות, כי הוא מביא תמיד אל שולחני אורחים שאינם ראויים לדרוך על סף־ביתי. אחרית דבר, אַת אחותי אַת הנגידה, שכן ממון ונחת שני דברים הם. אין עשיר אלא מי שמבחין בקנייני החיים האמיתיים, ואילולא בושתי בפני הבריות והמירותי עושרי הגדול באושרך, הייתי נותנת לבעלי כל אשר לי ובלבד שאזכה בבעל הגון אשר יתן לי מתנה את לבבו.
סופו של אותו מעשה כסופו, ואין הוא מענייני; ענייני אחר, כי בכוונתי להבינך, כי גם השם יתברך מבקש יותר את לב האדם, החי בשלום ובידידות עם התורה ומציית לה בכל הזמנים, ושמח בה ואינו ממרה אותה ככל שהוא; ואף שהוא כורך אותה במעיל עלוב ועורך סעודת־עניים לסיום־התורה, טוב לבו מלב איש עשיר הכותב ספר תורה ברוב הדר ועושה סיום־התורה ברוב פאר, מלביש את התורה זהב ואבני־שוהם, אך אינו דבק בה לאהבה, ואינו מקיים כל מצוותיה, כהלכתם ודקדוקם, ואדרבה אין הוא דואג עליה, כדרך בעל מופקר שאינו דואג לאשתו אחרי חתונתה.
דברים אלה איני אומר דווקא לך; שכבר אמרתים כמה פעמים גם אצלנו בפולין, ככל שראיתי אדם הרחוק מאוד מאלוהים או עובר בגלוי על כמה וכמה לאווים, כגון המלין פעולת שכיר או מי שמאזניו מאזני מירמה ודינו דין שקר, או נשבע לשקר והוא כותב ספר־תורה. לא, כשם שלא יאה לשאת פנינים ואבני־שוהם ולהלך קרעי־קרעים ובעקבות מנעלים מגולים, כך לא יאה לו לאדם לכתוב ספר־תורה ואגב כך לעשות מה שאסור. אבל מה נעשה והעולם ברוֹת לאיוולת ובינת אמת נכבלת.
דברים אלה פעלו הרבה בלב הקונטוריסטן ההוא ובכמה וכמה דברים נשתנה לטובה.
גדולה שבועה 🔗
שתי משפחות מבין אנוסי ספרד השתקעו בהולנד. אחת נקראה משפחת מורישקא ואחת משפחת אקושטא. אלו ואלו היו עשירים מאוד ומיוחסים גדולים ואף מלומדים. אלו ואלו היו יראים וטובים מאוד. אבל היו צהובים זה לזה. משפחה אחת התרחקה מיריבתה. בחברה שבה נמצא אחד המשפחה האחת, שוב לא בא איש מן המשפחה האחרת. בהיותם עוד בספרד בשם נוצרי, היו ביניהם שפיכות־דמים גדולות, כי היו קוראים זה את זה למלחמת־שניים. עתה שחזרו להיות יהודים, עמדה ביניהם שנאת־עולמים. וכן נמשכה אותה שנאה כמה וכמה דורות שהיתה להם קבּלה מהוריהם, שאבותיהם הקדמונים השביעום עד דור אחרון, שלא יתחתנו אלה באלה, ואמנם נזהרו בכך למעלה ממאה שנה. עילת השנאה הזאת אינה ידועה עד היום, די ששנאו אלה את אלה, מבלי שיידעו על שום מה. ובאמת, צריך לבקש עילה לאהבת זולתנו אך אין צריך לבקש עילה לשנאת זולתנו.
ויהי היום ונערכה חתונה גדולה בבית גביר גדול מגבירי אמשטרדם ונקראו אליה גדולי העיר, ושתי המשפחות היריבות בכללם. אמנם, לא הוצרכו לבוא, אך לפי ששתי המשפחות לא ישבו באמשטרדם וקצתם בלבד באו אליה דרך מקרה, לא שיערו כי ימצאו שם את הצד־שכנגד והלכו בביטחה אל החתונה הזאת. להוותם היו בין הקרואים של שתי המשפחות האויבות האלה בחור כבן עשרים ובחורה כבת שמונה־עשרה, הוא ממשפחת אקוֹשטא והיא ממשפחת מורישקא. הוא היה יפה כיוסף והיא כאבישג השונמית. אך ראו שני הצעירים זה את זה, נאהבו זה על זה והלכו זה אחר זה, כצל בעקבי־אדם. אמנם, בלבם נחשבה אהבתם כחטא, אך לא היה בכוחם להתגבר על האהבה האסורה הזאת. המחותנים שהשכילו להבחין בזאת ראו אצבע־אלוהים, כי על־ידי צמד־הצעירים הזה יתחברו שתי המשפחות האויבות, ונעזרו בשעת־כושר זו לשים קץ לשנאה הנושנה, וקיימו את השידוך בנקל, כי שניהם יחידים היו להוריהם שאהבו את ילדיהם יותר מחייהם. ושני בני־הצמד אמרו ואף נשבעו, כי אם לא יתנום לשאת זה את זה, לא יתחתנו לעולם. יתירה מזו, שתי המשפחות קצו בשנאת־חינם זו, שהפריעתם בעסקיהם ובכמה עניינים אחרים.
קיצורו של דבר, השידוך נעשה בהסכמת כל אנשי שתי המשפחות האויבות, וכגודל שנאתם כן גדלה ידידותם, עד שניתן כדין לדרוש עליהם כפתגם השגור: גדולי־שונאים – טובי־מחותנים. מקץ שבועות אחדים נערכה באותה חתונה הגדולה שבשמחות־פאר בעולם. שני הצדדים היו גבירים גדולים והחתונה נמשכה חודש תמים בבית הורי הכלה, שבה נשאר הזוג סמוך על שולחנם.
ויהי באחרון ימי החתונה, וכבר עמדו המחותנים לנסוע איש איש למקומו, והנה הצעירים שהיו שם, שיחקו, ברוב עליזות משחק־מחבואים; כי כן היה שם המנהג מימים קדומים, שהחתן הוצרך להסתתר והכלה הוצרכה לחפשו ולמצוא אותו. והנה השכיל החתן להסתתר, שהכלה לא יכלה למוצאו, וכמותה כל אנשי הבית. חיפשו אותו כל היום וכל הלילה, הפכו את כל החדרים ואיננו. כן חיפשו שלושה ימים תמימים ואיננו. מן הנמנע היה שברח או יצא, כי הכול ראו אותו נכנס אל החדרים האחרונים שאין מהם מוצא וכל חלוניהם מבוֹרגים מפנים. התחילה משפחת אקוֹשטא חושדת במשפחת מורישקא, לאמור: צד החתן חשד בצד הכלה, כי עודם שונאים כקדם והמיתו את החתן בדרך־סתר. מיד פרצה מריבה ותיגרה ובדוחק הפרידו ביניהם והעניין בא בפני ערכאותיהם. היו חיפושים גדולים ולא באו עד חקר דבר. הכלה נשארה עגונה והיתה מבכה את חתנה למעלה מעשר שנים.
ויהי מקץ עשר שנים נעשה בדק הבתים האלה. הסירו מעל כל הקירות את המראות והתמונות ונמצאה, מאחורי תמונה גדולה מעשה־אמן, דלת קטנה המוליכה לחדר נסתר, שהמשפחה לא ידעה עליו כל עיקר, כי הם קנו את הבניין הזה בנוי וגמור, לרבות הרהיטים, מידי שר גדול. נשלח אדם שיראה מה נמצא שם, אולם משירד לא חזר עוד, כי נחנק שם. מיד הבקיעו קיר והשיבו אוויר צח ונכנסו בלפידים דולקים. ירדו עשרים מדרגות והגיעו לכיפה בנויה־להפליא ושם נמצאה עשרוּת גדולה – ארגזים מלאים זהב וכלי־יקר ואף בני־אדם שנשלחו למטה היו מוטלים מתים, לא הרחק נמצא שלד רקוב, ומשנבדק נמצא אצלו שעון קטן ועליו חרותה חתימת שמו של החתן, ואף נמצאו על אצבעותיו הטבעות מתנת־הכלה לחתונתם, ועוד סימנים אחרים, שמתוכם ניכר, כי הוא־הוא החתן. קמה מהומה גדולה בבית, ועד מהרה היתה העיר כמרקחה. הרב התיר לה לכלה שתינשא לאיש אחר, אולם היא לא התפשטה את בגדי־אבלה והיתה מבכה אותו כל ימי חייה. היא קברה אותו ברוב כבוד והניחה על־ידו מקום פנוי לעצמה.
משל נורא לאלה העוברים על שבועת הוריהם. המעשה הזה נמצא בדברי ימי אמשטרדם וכבר תורגם ללשון־הקודש.
[סיפורי מוסר, וילנא תרל"ה, 1875]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.