במה נפלה הוא מאחרים?    🔗

בהרבה. בכּל הוא שונה מאחרים. מסכת שלמה לא תכיל את שפע ההבדלים המיחדים אותו. אולם הבדל אחד מאלף אציין. ביאליק הנהו המשורר היותר פורה שקם לנו, עד היום. לכאורה הרי זה פרדוכס – אולם באמת עובדה היא. הוא האחד בין המשוררים שיש לו, בערך, מאה שירים. ודוקו ותמצאו: לא וריאציות, גם לא יצירי־מגירה¹, אלא מאה שירים במזומנים, שכמעט כל אחד מהמה עומד ביחידותו, בעצם־משקלו, בהלך־נפשו המיוחד, בסגנונו השונה מחבריו.

יש משוררים שמביאים עמם תדיר הלך־הנפש שלהם, הטבוע מבראשית בנפשם, הוא הכוּר, שכל החזיונות נצרפים בו. כל כמה שנושאי־שירתם יהיו מגוונים, עשירים ויפים, על כרחם הם כולם לברות להלך־נפש זה האחד. לעומתם ביאליק, ה"נאמן" – כהגדרת ברנר – דובר האמת הכי גדול שלנו, אצלו כל שיר מכיל את הלך־הנפש הצמוד ומחובר עם חזיון זה בלבד, ולא עם שום אחר. אין הוא מתפּתה אחרי שום קסם שמחוץ לגוף הנידון. החזון האוביקטיבי ניתן לו למנה.

יתכן איפא שמשורר יניח אחריו קובצים רבים, ולא ישלל בכל זה מלבבנו הרושם, שבעצם שר משורר זה רק שיר אחד. ולהפך, יש מי שינחיל קובץ אחד, ובהגותך בו לא תנצל מההרגשה, שלפניך מין תנ"ך, רוה וגדוש, הכולל ספרים מרובים, כבדים וקלים, אפלים ובהירים. –

כך הוא לנו קובץ־השירים של ביאליק.

 

איש־הֶחָזוֹן    🔗

יש עוד סוד אחר בתפיסת מהותו של ביאליק, מחוץ להגדרה הידועה של פרישמאן. אמנם צדק פרישמאן: אמן גדול. אין שני בתוכנו שכתב “מתי מדבר” או “צנח לו זלזל”. אולם אם מחמת אסטניסותו, שלל פרישמאן את האופי הנבואי משירתו של ביאליק, הנה בלי סגולה זו, אמנם בנוסח הדור, לא היה נעשה משוררנו לביאליק, בצלצולו המיוחד במינו. שהרי נפשו תתעב אמנות גרידא, למרות היותו האמן הגדול ביותר אצלנו. ומבלי משים מדת־המוסר מובלעת בדמו, והיא לו בדיעבד לקו ולמשקולת. ואילו הייתי צריך להכתירו בתואר אחד הייתי מציינו בשם: המעונה הגדול. ומכאן יתד ופנה ליצירתו ברובה. אין שני בספרותנו, מאז ועד היום, שמונו לו יסורים גדולים על גורל האומה, כמוהו. ושוב צדק פרישמאן: ליריקן. אולם לא ח.נ. ביאליק הפרט הוא הליריקן, אלא המית האומה כולה מחלחלת בשירתו. שועת העם כולו בוטאה בטוריו הלוהטים, שועה לעזרה. לא אדע אם זוהי גם הרגשה כללית, אולם בשעת צללי במעמקי התהומות של שירה זו, כאילו עולה לאזני אנקת האומה: “יתרי פתּח – ויענני…” כן, מחוץ לשפע היופי, הניתך עלינו בדפי שיריו מכל העברים, אופף אותנו אוירו של איוב, בהתבוסס המשורר בדם לבבו בלי הרף. מסתבר, שלאו גוף־יצירתו של ביאליק מעורר לנגדנו מראה־זועה זה, הואיל והוא כשלעצמו, להפך, הנהו כולו סמל מיתר־החיים המתוח; אלא בת־קול האומה מנהמת מחרבות שירתו, קלא דלא פסיק; יתרי פתח. בבחינה איובית, טרגית: “נִסע יתרם בּם…” מחזה־בלהה של מיתרי־החיים המדולדלים בכנור כי ינופץ הדריכהו מנוחה כל הימים. ולא יאומן כי יצוין: הוא האמן הכביר, העומד במגע בלתי־אמצעי עם הטבע כאחד מענקי היצירה, מי שנתן, למשל (נביא דוגמא אחת מעשרות), את החורף הרוסי, בטורים ברזליים, שלא תארו כמוהו, בתמצית כזו, שום “גוי”, המעורה שם בקרקעו; הפיטן, הרואה את העולם ומלואו באספקלריה של סמל לכל אדם – כל הענינים האלה בטלים והדר־המראות מתנדף וכלה בפני ההויה הגורלית המצומצמת של עמו. כי בעיקר ובעצם אין לפנינו אלא מין נחמן, גבור ה"לאן" של פייארברג, עם כל המרטירולוגיה האיומה שלו: כמובן, בתוספת הכוחות הביאליקאיים שלא ניתנו לברות, − למרות שגעון־המכאובים – לשיני הטרוף. אכן נתגלה, בחשאי אמנם, שנסיך־השירה הזה, לבוש מחלצות הפאר, אינו בעצם אלא נחמן בן הרב, החרד על אוצרות־היקר של מורשת אבות. בשירתו הוארה כמו בברק ענות ה"יהדות" השסועה. ודוקא לאור ה"ברקאי" של התחיה, שהוא הנהו מבטאה האלים והמשורג ביותר, נסתמנו בבליטות הבקיעים שנבעו בחומת היהדות. עוד לפני דור אחד היתה היהדות חטיבה שכל כלי יוצר לא יצלח עליה. ועתה – שכבת תרבות דקה זו, בלא שורש ובלי רקע, האם היא בכלל יצירה בת־קיימא? חלחלה עוברת בכל אברי הגוף למקרא הטורים הבאים, המשוים לנגדנו, בלא כחל ופרכוס, את מורא החורבן:

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל גָּדֵר וַיָּנֹם –

כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:

נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה לִּי וּלְגִזְעִי,

וּמַה לִּי וּלְשׂוֹכִי?

נָשַׁל הַפְּרִי, הַפֶּרַח כְּבָר נִשְׁכַּח –

שָׂרְדוּ הֶעָלִים –

יִרְגַּז יוֹם אֶחָד הַסַּעַר – וְנָפְלוּ

אַרְצָה חֲלָלִים.

מה איום הסמל, וכן הלאה והלאה, עד תום קובעת התרעלה:

וְשּׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי

עַל גִּזְעִי אֶתָּלֶה –

שַׁרְבִיט קֵרֵחַ לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח,

לֹא־פְרִי וְלֹא־עָלֶה.

מורדף בלי־חשך מחזיון־בלהה זה, ונדחף מאימת החדלון של תרבות־היהדות המרובצת בשכבותיה הרצופות מכל הדורות, − הָפנה המשורר לכוון יעודו. רעיון ה"כנוס" הוא פרי האידיאה של חטיבת־יהדות שלמה, בת שנות אלפים, בעלת ערכין אנושיים גדולים בל ימוטו. לא קרום דק לעצמו, בר־יומו, לפנינו בזה, − אלא שלשלת ארוכה של חוליות שלובות זו בזו ורתוקות אשה לרעותה: שלשלת יוחסין, מלתא דלא עבידא להבטל. עוד אחד־העם ראה תרופה לגבוש עצמותנו, שנאחז בקרנות “חכמת־ישראל” במהדורה תחיתית (פרט לבלטריסטיקה, שאותה לא גרס); אולם הכנוס של המשורר כולל היקף כל המקצועות של תרבותנו, והדגש הוטבע בפיוט (למרות הבליטו תמיד את ערך ההלכה, מכל מקום יניח המשורר את הפיוט, כדרך הטבע, בתור אבן־שתיה לתרבות): ספורי המקרא, האגדה, שירת ימי הבינים, וגם במשנה כבר החל. מה היה לעם דיואן של משורר ימי הבינים עם החטוט המדעי של “מקיצי־נרדמים” (בשביל אנשי־המדע לא תקופח זכות זו) – רק על־ידי מגע הקסמים של המשורר הפך הדיואן להיות ספר חי, יצירת־הווה, שירה מודרנית; רק הודות לזיקתו החיה, החברית, של המשורר ליצירות־העבר, שכאילו הוא מחזיר להן נשמה כאליהו בשעתו לבן האשה האלמנה. כי נצטוה המשורר מפי הגורל להיות החישוק המלפף את שכבות התרבות של דורי־הדורות שלנו, ולעשותן על־ידי מצרף אישיותו לעשת־תרבות מוצקה אחת. נמתחו הקוים על־ידי המשורר למפעל ענקי זה, והמלאת תבוא מאליה וממילא. ושוב לא תהא לספרות החדשה צורה של נמיכות־הקומה, אלא תהא שוכנת כבוד על דיוטות של דורי־דורות. לא בצדק היו מונים את המשורר בהערכת־זלזול ובהעדר־יחס לספרות הצעירה. אדרבה, בכל מקרה והזדמנות הוא מרים על נס תמיד, בקולמוס ובדבור, את הישגי הספרות החדשה (“שירתנו הצעירה” וכמה נאומים). ומי יהא עט אל כל נצן־יצירה אמתי, כמוצא שלל רב, אם לא הוא, שר השירה? לא זלזל המשורר אלא בעצמו גופו, את עצמו בלבד הפקיר כולו, ואולי גם את כוונו האינדיבידואלי, ושקע בתוך העם, ונעשה לאחד ממנו, לאדם חי מיגיע־כפיו, ויצירתו נבלעה בתוכו (בנאומים ושיחות) כתורה שבעל־פה (תמיד מרחפת לפני ביאליק משאת־הנפש של יצירת־עם מונומנטלית, אנונימית, שנכחד שם יוצרה). מכאן האהבה לבלי מצרים של האומה לבנה. העם מעריץ את היוצר שמעניק לו יצירות־נצח, חטובות, אובייקטיביות. אולם אהבתו נתונה בכל מאודו רק לזה שהוא חלק מעצמו, לזה שנותן את נפשו בעדו ומקריב עצמו על קדוש שמו. עיקר גדלה של אישיות־פלאים זו: שברח פתאום מאחוזת־שירתו, מעין מנוסת טולסטוי מיַסניַה פוליַנַה (ולא לעת זקנה, כי־אם בהגיעו למרום־פסגתו ביצירה, שההמשך השירי היה ניתך מעצמו, ממילא בשפע), ונעשה לעובד פשוט, למסיע אבני בנין, לחוטב עצים, לאיש־העם:

חוֹטֵב עֵצִים, אִישׁ קַרְדֹּם,

עוֹשֶׂה מְלַאכְתִּי לְתֻמִּי;

וְרַד הַיּוֹם, וְיָדִי רָפְתָה,

וְקֵהֶה שׁוֹבֵת קַרְדֻּמִּי.

שְׂכִיר יוֹם קָצָר אָנֹכִי,

פּוֹעֵל נָטָה לִגְבוּלְכֶם.

חוטב־עצים עושה מלאכה לתומו, איש קרדום. מבלי משים נזכר לנו קרדומו של עמוס בשירו “חוזה לך ברח”: וכקרדום כּבד יפול דברי". מובלע בהמון, בין באספות־עם ובין ב"עונג שבת" וביתר עצרות, − כל אשר ינאם או ישוחח, יש לזה שלא בכוונה, למרות הפשטות העממית – המשקל הביאליקאי, כמו מבעד קול בת־שירתו; ואיזו ארשת־צורה עממית שילבש, − תמיד מגיחה מבעדה וצפה ועולה אצילות התורה. לא באה, באין אופן, שום שתיקה ביצירתו הפיוטית, כפי ששוגים לחשוב כמה מבקרים, כי הלך־החיים שלו הוא שירה נאדרה רבתי אחת. הן בדברי תוכחה ותנחומין והן בדברי תורה, בין בנאום ובין בפליטת שיר חדש, הכל בא מתוך מתיחות יתרו, ולא מכח־כחו של עברו ולא בתור המשך שממילא. כבר אמרנו במקום אחר ובסגנון אחר: מאה שירים של ביאליק הם מאה ממש, טבין ותקילין. כי בכל אחד ואחד מהם לחוד נלחך הנושא עד גמירא. מעשה בראשית מתחדש לבקרים.

וכשביאליק בתוכנו, עם אישיותו, ניתן לנו גוש־היהדות המגובש מתחילתו ועד סופו. לא יחסר המזג של שום רובד תרבותי משל שום דור. והוא הסמל הקבוצי של כלל האומה באיתנותו. ואל ירתע אחור אף חבר־"הקבוצה", איש־הבנין הישראלי (ראה מ. קושניר בקובץ “ועידת חבר הקבוצות השלישית”) מפחד ערכי־הקדושה של למוד תורה ואביזריה. באשר אם ישנם הקנינים בעין, אין שוב סכנה שתפוג חשיבותם בעיני אנשי־חולין (ויש להאריך בזה ואין כאן המקום). העיקר: שתתערה גם הקבוצה בשרשיה במעמקי גוש־אדמה דשן, ובתוך מעמקי שתין, ולא – מי יערב לה, שכל הויתה אינה אלא חלום יעוף. האידיאה של כנוסו, כפי שהמשורר מגלמה באישיותו, אינה בלם ליצירה העתידה, לנבטי־פקעים של התקופה החדשה, אלא, אדרבא, זוהי האידיאה של מולדת תרבותית ותיקה, של קרקע־עולם בתור כלי־קבול של גרעיני החדש, באשר זולתה יהא החדש פורח באויר. ומי חדש מהמשורר גופו, שמודרניותו, ככל משורר־נצח, לא תתנדף גם בדורות הבאים?

נוסה בזה, ברשימה קצרה, לעמוד על סוד פנת־נפש אחת של המשורר. ברור שעשרות השנים הבאות לטובה בחיי־ביאליק תביאנה הפתעות־רוח בלתי־צפויות. כווני ענקי־הרוח הם לרוב שלא במגמה המשוערת. על כל פנים אנו נצפה וניחל להן בחרדת־גיל, כאל מאורעות־הלאום הכבירים ביותר.

 

המכנס    🔗

מקובל אמנם בצדק, שאין כביאליק אינדיבידואליסטן, בודד, − אולם עם זה מחוור, ללא שייר ספק, שהצד הסוביקטיבי שבו אינו אלא סמל. שהרי עם כל תקפם של חייו האישיים, האינטנסיביים, כל עצמו אינו אלא שבוי־האומה. עם כל הבהירות של עצמיותו העשירה ביצירתו – מסכת חייו הפרטית נגולה לעינינו בשירתו בכל תגיה – בולט אצלו מעל לכל: הגורם הלאומי. כי מלבד תעצומות־ההרגשה של ביאליק עצמו בפני הוד הקמה בשירו “בשדה”, הרי מתנוססת בזה בעיקר המשאלה הלאומית: בולמוס העם לקרקע. תשוקת־האמת הנאדרה שלו וסגולותיו הפיוטיות האיתניות הן שהכשירוהו ליעודו הלאומי, והוא לא בא אלינו להתפרק גרידא מ"עדיו" הרב, אלא בא בעיקר לטעון על גבו… צורך התקופה היה זה, וזולתו אדם אין, שיוכל בצעו. הוא האביר והוא האדיר. התחיל בדבר מורו ורבו אחד־העם, שעם הופעת הציונות, לא מצא סיפוק בשאיפה למדינה בלבד; האידיאה של היהדות השלמה שעשעתהו וחותמה אמר לטבוע במוניטין של הציונות. היתה זו תקופה סואנת, זמן מתן דמות ומהות לאידיאל התחיה. ברם, היה זה רק ה"מבוא" למגלת־הגאולה שהחלה אך זה להגול לעינינו בפרשיותיה. אולם אחד־העם, לפי תכונותיו וסגולותיו, לא היה עלול להעשות ליוצר האידיאה של התחיה השלמה בעמנו, הואיל ופכח היה יותר מדאי למלוי תעודה כזו. לעומתו עלול היה ביאליק להעשות דבּר התחיה על־ידי האמונה העמוקה שבלבו ועל־ידי רוח החזון הגדול שפעמהו.

ואין להסיק מזה שביאליק בעל־הזיה היה. אדרבא, לא נכחדו מעיניו, בשום פעם, פגימות עמו, וסורק היה אותו לא פעם במסרקות־ברזל, אלא בנגוד ליל"ג השולל, צפה הוא מבעד אספקלריא של חיוב. לא שהיו מתעלמים מראיתו נגעי־עמו, אלא שהחיוב הטבוע בדמו, היה מכלה אותם כקוצים. והוא מסמניו של נביא התחיה. יל"ג כשצולה היה בשפודים מלובנים את “מאשרי העם”, נצלה גם הוא בגחלים שחָתה. חלודת־היאוש אכלתהו. לעומתו, ביאליק בהאנקו, שתת גם לבו דם, − אולם אמונתו התמה לא נפחתה, עם זה, אף במשהו.

עם הופעת ביאליק הגיע זמן “חלוף משמרות” בספרותנו, שמשה עמד במזל של חסול ההשכלה ועפעפי השחר של התחיה החדשה נבקעו. השירה שנאמנה באותה שעה לאידיאלים של ההשכלה ולשאיפות הריאליזם, נענתה ברצון לנקודת־המפנה של תנועת הגאולה, לשנוי היחס ויצירת זיקה לערכין הלאומיים שלנו. האוירה, שהיתה מלאה רוח־קטב בתחומם של “קוצו של יוד” ו"אשקא דריספק", נהפכה להיות צלולה ומזוקקה ב"על סף בית המדרש" ובסביבת “המתמיד”. אותו נוף־עולם הראה לנו לפתע פתאום באור חדש. בכל אשר פנינו ראינו נגוהות־חיוב. רצון־הבניה הכריע כל נטיה להריסה.

זמן מועט לאחר התגלותו, הראה לנו ביאליק כחותם־תכנית של התחיה. כי הוא ראה נכוחה כיל"ג – ועוד יותר ממנו – את פורענויות הגלות, כמוכח ברוב שירי־הזעם שלו. לא שר הימנונים לבני־עמו ולא לטפם בדברי־מחמאה; − ברם הוא גופו עצם התחיה היה, לכן החיוב הלאומי, במשמעותו העמוקה ביותר, היה מהות הויתו העיקרית, ובכל אשר פעל ועשה בלט לעין כל: האינסטינקט של בניה.

כי על־כן נעשה הוא לארדיכל של הריניסנס התרבותי שלנו, הקובע את דיוקן־מראהו. הוא היה המשרטט את הקוים, המיצב והמעצב את התכנית, סגנון־הבנין והיקפו. והריניסנס שלנו, לפי שרטוטיו, נתגלם לפי הסגולות והיסודות היציבים, “שתות בל יהרסון” האלה:

א. תחית התרבות מתוך התחדשות;

ב. בניה ממושכה;

ג. אחוד וכנוס כל ההיקף של תרבותנו מאז ועד הנה;

ד. אידיאל העתיד הבלתי פוסק.

ריניסנס במובן המקובל הוא: התחדשות, תחיה, תחית עבר רחוק. לפי פרושו של ביאליק: “תחיה, ריניסנס בלעז, אינה בעצם אלא חזרה על הראשונות, אבל בדרך חדשה וקצרה, כלומר: מחזור חדש ומהיר של גלגל ישן”. “ביום שנחרב בו המקדש, נולד המשיח”. הנהיה לתחיה שכנה בנפש האומה מרגע שגלתה מארצה, ועל־כן הערגון למולדתנו נעשה לנשמת תרבותנו. כבר הוכח, שכל תרבותנו, גם הגלותית, סובבה סביב ציר המולדת הנכספת. הכל מתעתד לכבוד שבת, ש"ככלה בין רעותיה משובצה". הדת והמשיחיות יצאו כרוכות בעמנו, וכחוט־שני עובר בספרותנו כולה, בכל שכבותיה, חזון־המשיחיות. ולאו דוקא הפיוט הדתי של ימי הבינים מלא כרמון כסופי־הגאולה. רמזי גאולה נמצאים למכביר גם בשדה החילוניות של הספרות העברית החדשה. אף מתוך ספרות ההשכלה, שהיתה בעלת מגמה מפורשת אחרת, נצנצו רמזי תחיה־גאולה, ב"שירי תפארת" לנפתלי הירץ ויזל, בחזיונותיו של שלום הכהן ויוסף האפרתי; בטיפול המתמיד בנושאים תנכיים של התחלת תנועת־ההשכלה היה משום גישוש סמוי אחרי התחדשות העבר הרחוק; היה בזה משום נהיה למקור־המחצבת. הובלט הדבר יותר ברומנטיקה שבאה אחר־כך ב"שירי בת־ציון" של מיכ"ל, ב"אהבת־ציון ו"אשמת שומרון" של מאפו, ב"דוד וברזילי" ליל"ג ובנגררים אחריהם. בכל אלה נראו נצנוצים, גישושים, “עקבות משיח”, ואצל מאפו אף יותר מזה – תאורי־ציון מוחשיים. צעדי־התחיה נשמעו ברורות עם “השחר” לסמולנסקין. אכן, התחיה הממשית, המגשמת, נבטה עם הופעתם של ביאליק וטשרניחובסקי. המה במהותם הוו אותה. לא מתוך שטפלו בנושאים תחיתיים, − אלא בעצם היותם, בכל דופק רוחם היה משום התגלמותה. מנפשו של טשרניחובסקי זנקו כחות־קדומים והיו למבע בלתי־פוסק של מעינות־בראשית; וביאליק, שהיה כולו בית־כנוס של אידיאות אומתו מכל הדורות – היה על־ידי כך לתקליט־התחיה של כל קניני־היצירה הרוחנית של אומתו בכל היקפה; הוא היה נושא חזון המשיחיות המתגשמת, בבחינת גואל פזורי הגניוס שלנו וכנוס נפוצותיו מירכתי הדורות כולם.

ה"נגלה" שבביאליק בא לידי בטוי במסותיו יותר מבשאר מקצועות־יצירתו. במחיצתן נמצאים אנו מאחורי הפרגוד של גיא חזיונותיו. עם הגותנו וקריאתנו בהן, אנו רואים לפנינו גם את המשקלות המסיעים את מחוגי־יצירתו. הגורמים הנפשיים למפעליו כולם נחשפים כאן לפנינו. נגול לעינינו הדפתר על כל פרשיותיו, שלפיו בנה הארדיכל את עולמו.

שפונות אישיותו של ביאליק נבעו לפנינו לגמרי במסותיו. הן מעין חותם־תכנית של כל פעולות־יצירתו. לפנינו חזות־הכל − של כל העולם הביאליקאי.

רואים אנו אותו כאן כמי שבידיו נפקדו מפתחות־הזהב לאוצרות הרוח של אומתנו מכל הדורות, כמי שנועד מההשגחה העליונה להיות הגזבר המובהק ביותר לשכיות־החמדה של תרבותנו ולגנזי־הנסתרות של לשוננו. במשך דורות רבים לא קם לנו כמוהו, בתחום תרבותנו, בעל אמת־מדה של בנין רחב, מקיף. אפילו גדולי המכַנסים שלנו שמו את מעינם בענף בודד אחד, או בענפים בודדים, של תרבותנו, אולם ביאליק היה מלפף כחשוק את כל החוליות, כקודש כחול – את הכל הפך לחזון לאומי אחד, גדול ונאדרי.

ספר זה, שנקרא בשם הצנוע “דברי ספרות”, הגם שמעורבב הוא בנושאיו, − הוא בעל השקפת־עולם מסוימת. בקראנו במאמריו העיוניים של ביאליק, נזכרים אנו מבלי משים בפיטני ימי־הבינים, שהמחקר היה הצד השני במטבעתם. אולם אף הגדולים שבהם הגיעו רק לעתים רחוקות לידי בטוי מחוור כזה שאנו מוצאים בספרו, אף בסתומות החבויות ביותר, ומעטים מן המעטים הם שראו כמוהו את החוליות כטבעות של שלשלת אחת. כי מעיניו לא משה שלשלת־הדורות. נקח, לדוגמא, שני פיטנים־חכמים מאורי־עולם: ר' שמואל הנגיד ור' משה חיים לוצטו, שהיו מלאים וגדושים ערכין יהדותיים ביחד עם יסודות חילוניים. שניהם היו שקועים גם בעולם־התלמוד (חבוריהם במקצוע זה יוכיחו), לשם יחוד הנושא הזה כשלעצמו במצריו המוגבלים. לעומתם ביאליק, כשהגיע בהמשך התפתחותו ההדרגתית לטפול ב"משנה", הרי נראה היה הענף הזה בתוך יתר ענפי ההיקף כעין בורג בחבור עם מנגנון שלם, נאדר. כי אידיאת־האחדות של תרבותנו כולה בתור חטיבה הנה השקפת עולמו הלאומית. ונראה היה ביאליק כעין מומוס של כל שכבות־תרבותנו בכל שנויי־האנפין שלהן. במהותו הוא היה משורר אחרון ברגשותיו ובאפני־בטויו, ביחד עם פרצוף בולט מדיוקנאות התנאים. יצירתו כולה, בכל גלוייה המודרניים, ספוגה כולה רוחה־ריחה של היהדות. ואידיאת החטיבתיות הלזו בולטה ביחוד בספר המסות שלו.

רב־אנפין היה: אישיות מדיוקנאות קדמונים, ראשונים, ובכל־זאת בן־דורו. גם את ה"כנוס" כולו אמר להעביר דרך כור ישותנו ההווית. כמשורר הקרוב אל עצמו ואל דורו הרגיש קודם־כל את חיי־דורו והרוחות המנשבות בו, וכמובן שנתפס תחלה לנושאי תקופתו, בין בחומר ובין ברוח. בטוי־רוחו היה כולו חדש, מודרני כמו שהיה בחיצוניותו כולו חילוני, ובתוך תוכו קודש־קדשים. למעלה־ראש לכל עניניו: התקופה ומשאלותיה. חבת־ציון היתה לנושא מאמרו הראשון, פרי־הבוסר (המאמר “לעניני הישוב”, ב"המליץ" תרנ"א) ומאמרו הראשון המבוגר היה על “שירתנו הצעירה”. ברם, עם הדבקו בכל חושיו במשאות־נפש דורו, העסיקוהו בעודנו באבו נושאים בלתי אַקטואַליים בשירה כגון: “על סף בית־המדרש”, “המתמיד”, וכו'. וכן עם כל הערצתו ואהבתו לספרות העברית החדשה, שהיה יוצרה הגדול, ראה בה בכל זה תריס רופף כלפי פורענויות־הנכר שעמדו לכלותנו. אימת חדלון־האומה הדריכתהו מנוחה תמיד ומפלט־יחיד מצא בכנוס כל הערכין הלאומיים הנצחיים. קריאת ה"כנוס" שלו במאמרו “הספר העברי” היא בבחינת “לך כנוס!” ביצירות האומה דלא ניידי, שכל כלי יוצר לא יצלח עליהן, ראה ערובה ל"נצח ישראל לא ישקר". זאת היתה idée fixe שלו מבעודו באבו, כמוכח משירת־האביב שלו (“על סף בית המדרש”, “המתמיד” וכו'). מכאן מסתבר שפקח שכמוהו, שלא נתעלמו הימנו, כידוע, לקויי־עמו, − השקיף בכל זה באספקלריא מאירה על הווית אומתו. שאר־הרוח הלאומי, שנצטבר במשך דורי־דורות, אינו דבר העשוי ליבטל. זה היה המניע הראשי ביצירתו כולה וזו היתה השקפת־עולמו של הפילוסוף ביאליק, ששיטת־הכנוס שלו היתה מבוססת על יסודות־מדע בלתי מתערערים (לעומת הרופס ביצירת־ההווה הלך לנוע על ההלכתי, היציב ועומד). ומפעל הכנוס התחיל להתגשם בידיו עצמו. הודות למגע־המשורר בכל שכבות תרבותנו קם ויהי הפלא כמו בימי יחזקאל עם העצמות היבשות. אין להעריך כאן את השקפת עט־הקסמים שלו לתחית האגדה ושירת ימי־הבינים (מבלי לקפח בזה את שכרו של שותפו י. ח. רבניצקי), ומי ישער, מה היה ההישג במפעל־המשנה, אילו זכינו שיבצע את אשר החל. כי במגעו בלבד, על ידי העבירו את הדברים דרך צנור אישיותו, נעשו הנושאים הישנים כחדשים, שוים לכל נפש בני־דורנו. מבחינה זו היה הוא האחד, המיוחד והמאוחד, שערמות תרבותנו סדורות היו בנפשו, כשכבות דבוקות זו לזו, כעין חלקים חלקים של חטיבה אורגנית מוצקה, בלתי מתערערת. לגביהן אין קצוות מתנגדות, קודש וחול או מין בשאינו מינו, אלא דבר מותנה מחברו, חוליה נעוצה בחוליה, וכולם מהוים עשת־חיים אחדותית מראשה ועד סופה. אידיאה זו של אחדות תרבותנו, שהגה רבון תחיתנו, עלולה לחשלנו ולאחדנו לאומה רבתי בגויים שרתי באומות. שהרי נצבר במחסננו במשך אלפים בשנים לשד־חיים בשפע כמותי, עד כדי ספוק חיי־נצחים לאומה. ואין מגן עדיף לעם מדולדל ומטולטל בפני פורענויות, מאשר העיגון למשען־מבטחים זה. מכאן נובע רעיון־הכנוס, ומזה תוצאה לאידיאה רבת־ערך וכבדת־משקל כזו.

אידיאת הכנוס רווחת בהרבה ממסותיו, כי כאן “מקום הטבור” של השקפותיו, והגם שהתחיל בעיוניו בנושא־דורו, בדבר שהוא נעשה בו דבּרו, ושקרוב היה אל עצמו ביותר, ב"שירתנו הצעירה", הרי ראינו, שלאט־לאט תפסו חוליות גדולות אחרות של תרבותנו את לבו ושדרות הדורות צמחו ועלו וקמו לתחיה בנפשו: הוא נעשה בבואתן, ומאמריו השונים והמגוונים נושאים ונותנים אם בחוליות־הספרות המרובות והשונות (כגון: על האגדה, על המשנה, על שירת ימי־הבינים, על רמח"ל וכו', ואם בחטיביותה של שלשלת תרבותנו כולה. המאמרים “חבלי לשון”, “הספר העברי” ו"הלכה ואגדה" הנם בעיקר מאמרים תכניתיים, הקובעים את מגמתו המיוחדה במשנת היהדות.

במאמרו “חבלי לשון” – הראשון למאמרים התכניתיים – הבהיקו כבר לעינינו הסימנים של הבונה. יש בטון המסה הזו בעיטה בהשקפת רבו אחד־העם, ונימה סטירית מחלחלת בדבריה על גרסו את תחית־השפה רק למחצה ועל חוסר אמונתו של אחד־העם בהצלחת הספרות היפה בלשוננו. ביאליק זנק במאמר זה כנביא התחיה, שאינו יודע חצאיות ופשרנות, אם כי פקחותו לא עזבתהו גם בזה אף לרגע. תחית השפה, בפה כבכתב, הנהו עצם שלם שלא ניתן להחצות; זהו לביאליק מושכל ראשון, שעליו יושתת הבנין כולו. כשהגיע לנושא זה לא היה עליו עוד כלל מורא רבותיו, אחד־העם ומנדלי מו"ס. במאמר זה כבר ניכר כרב שליט, כשר האוצרות של תרבותנו, שבראש וראשונה מפתחות־הזהב של הלשון בידו – יסוד היסודות של התרבות כולה. הטרידתהו בעיקר דאגת הלשון ומחסוריה היום־יומיים. בתור בלשן ותיק שידע מכמני הלשון מאין כמוהו, שהיתה מפעפעת בו תמיד הרגשת־הכנוס, חרד היה לחלקים משותקים בגוף הלשון, שבקש להחיותם ולהביא את מחזור־הדם שלהם למרוץ נורמלי. כי גוף־הלשון, לכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, היה בעיניו יצור חי, מפרכס ומפעפע. מצד אחד ידע הוא מאין כמוהו את דלותה, התאבנותה של לשוננו, באשר נזקק היה לעדנת־צלילים ולדקות־מושגים ולא פעם בלבד חש בהעדר הבטוי האלמנטרי ביותר; ומצד שני מי כמוהו ידע את רזי־רזיה וחדרי־משכיתה הגנוזים?

ראשון לחשבונות עולמנו היתה לו, כאמור, הלשון. והוא קושר כאן מלחמה עם חסידי־הלשון לחצאין, שדי להם בשימושם בה בכתב גרידא: “כותבם רואה את הלשון העברית, לא כזו שנגזרה עליה קבורה בד' אמות של כתב אלא כשבה לתחיה ממש” וכך מתוך השקפה “תחיתית” על הלשון הוא דן בשאלותיה ובאמצעי־החיאתה והרחבת כלי־הבטוי שלה ככל הלשונות החיות. ועם זה כבר הולך לבו שבי אחרי “הכנוס” והוא מציע בראש וראשונה את סדורו של המלון המכנס, הכונס את כל אוצרות הלשון (דבּר לשוננו, שנהירין לו כל שביליה, הפנות הנדחות ביותר, שואף תחלה לכנוס כל אוצרות הלשון). וכשמדבר ביאליק על “היוצר המודד תחלה את כחה של הלשון עד סוף תחומיה הרחוקים ביותר”, נראה לנו שתאר בזה את טפוס־עצמו. ולאחר שיכונס כל הרכוש שבעין – יתמלא גם האידיאל של המשורר להרחבה שבכוונה. “הרחבה בקיבולה ובשפע אַן גרוֹ והיא בחזקת לצורך – למפרע”. אולם המרחיב טעון מומחיות יתרה ובקיאות הגונה, למען דעת הבחין אם לבטוי פלוני או אלמוני אין אח וחבר עדיין בספרותנו. לתכלית זו חיב המחדש לדעת את רובה של ספרותנו על בוריה. יוצא מזה סדר מודרג כדלקמן: “תחלה מבפנים ולבסוף מבחוץ, מתוך אחיותיה השמיות עד כמה שאפשר, ובאין ברירה משאר הלשונות”. בסדור המלון מצרף המשורר את האמן בחלקו המכריע, את איש־הרגש ביצירתו החיה והדקה. מלון “לשוננו, שהיא בבחינת ‘כמו חיה’, זו הרבה יותר ממה שתוליד – נשאר מקופל במעיה לאחר זמן, וצריכים ליַלדה. ומלון שלה – תפקידו צריך להיות לפי זה לא כנוס הרכוש, אלא כנוס שיש עמו הפראה ותוספת כח ללשון, מעין סיוע ליַלד. המלון צריך לנצל את הלשון העברית לכל כחותיה הגלויים והנסתרים עד מקום שהדעת וה’חוש' מגיעים”. משום כך הוא מתנה בחבור המלון צֶוֶת של אנשי־מדע ואמנים ביחד, והיתרון לאחרונים, ודורש הוא לנהוג זהירות יתרה במלון מכנס, שלא למהול בו מלים השיכות למלון “מרחיב”. וכן שולל הוא בהחלט את תרגומו של מלון אירופי לשפתנו מפני האַבסורד שברעיון־ההבל הלזה, כי כל לשון סגולותיה העצמיות עמה, שלא ניתנו להרקה לשום לשון אחרת.

זכה המשורר בימיו למעין “אקדמיה” במזיגת בלשנים ואמנים, בצורת “ועד הלשון”, שפעל בראשותו גדולות ונצורות, במקצוע הלשון, והנהו ממשיך גם כיום ברוחו ובכוונו, כפי שבאו להגדרה במאמרי “חבלי לשון”.

צבת בצבת עשויה. מתוך שהגיע ביאליק למסקנת “מלון מכנס” על כרחו בא מתוך צרכים אלמנטריים כיוצא בהם לכלל שיטת־הכנוס. תחלה כנוס צורתי: יצירת הכלי המכנס, יצירת הלשון הרחבה והשלמה, ואחריה כנוס תָּכני: הספרים.

במאמר “הספר העברי” באה לידי בטוי מפורש החרדה הגדולה לתהו ובהו שבקרית הספר שלנו: “סבל ירושה צבור לפנינו כהר, הרי־הרים של ספרים, − וספר אַין”. ומה שגרוע מזה, הספרות החדשה, שלנו היא חזות־הכל, לא זכתה אפילו לסנקציה של האומה. והספרות הישנה? מי מבני־דורנו, הצעירים והערים לתקומת־האומה, − ענין לו להכנס לתוך הלבירינט הזה?

המשורר נדחף למפלט־הכנוס מאימת־העובדה, שנכסי־היצירה שלנו הנם כעדר נפוץ, תועה ואובד מאין מרחם. בהרצאה אחת על יל"ג בשנת תרע"ג הוא מתריע: “אין חוט־השדרה בספרותנו. כל תקופה ותקופה היא חוליה בפני עצמה, בלי שום קשר עם התקופה שקדמה לה. מששת גבורי השירה שהיו מר' שמואל הנגיד עד אלחריזי, שנשכחו מלב, נמצאת קרחת גדולה של ד' מאות שנה. אצל כל העמים הבריאים והשלמים, החיים חיי עם בעל מרכז קבוע, יש מסורה בספרות. דור יורש דור, כל משורר מאוחר מושפע מן השירה שקדמה לו − − אולם אנו העלובים, הנרדפים הנצחים, שאת מיטב כחותינו אנו מקריבים על מזבחות אלילים זרים, אין לנו שלשלת הקבלה בשירה. בכל פעם אנו מפסיקים הפסקה גמורה בספרות וכשאנו באים לבנות מחדש אין אנו משתמשים ביסוד שהונח מכבר”.

אין איפוא דרך לתקומת תרבותנו, אלא בניה על יסודות וחבור השלשלת על כל טבעותיה. ואם תמצאו לומר: “אוצר היהדות”? לא הוא הפתרון. גופי היצירות הן בלבד עלולות לתת ספוק. כנוס במשמעותו הביאליקאי: חטיבתיות האומה ושרשיותה. גאון לאומי יָקנה לנו על ידי התלכדותנו דור לדור, תקופה לתקופה והצטרפותנו לרוחות עברנו ולכלל־הנפש הלאומית הנאדרה שלנו. כי, באמנה ובתמים, אם יראונו רק מנקודת־החוליא של דורנו, מה עלוב חלקנו, כי הכל חסרנו, והננו כננס לגבי אומה שפלה. אולם המשורר צפה וראה את חוליתנו ההווית מובלעת ומהודקת בשלשלת הזהב של הויתנו הממושכה. רק הוא, המשורר הלאומי, עלול היה לסקור את ההיקף של תרבותנו מכל הדורות. לבנות את גשר־הזהב בין הדורות, לעשות את יצירת העם לחטיבה אחת – זאת היתה משאת־נפשו הגדולה של המשורר שהביע אותה במאמר הזה.

המשורר מגיע במאמרו זה לידי “סך הכל” כזה: "יש לנו שלושה מיני נכסים ספרותיים:

א) נכסים עתיקים מרובים בלשון העברית, אבל בטלים ואינם עושים פירות, מפני התרשלות ה"בעלים" ושפלות ידיהם;

ב) נכסים מרובים, ישנים וחדשים, של רוח היצירה העברית, אבל ממושכנים בידי לשונות נכריות. ובין שני אלה –

ג) נכסים מועטים של ספרות עברית חדשה, רכה וענוגה עדיין, שתבואתה בבחינת “אביב” ולא הגיעה לגמר בישולה.

את המשובחים של הראשונים עלינו להחיות ולהפרות, את המשובחים של השניים – לפדות, ואת השלישיים עלינו לטפח ולכלכל בחרדה ובדאגה יתרה עד שיעמדו על מלוא כחם.

ואולם קודם כל עלינו להרוס את המחיצות שבין אלה לאלה, ודבר זה לא יושג אלא על־ידי כנוס, ברור וסדור, שיעָשו בספרות כולה על פי תכנית קבועה מראש, בשיטה מסויימת, תחת כנפיה של מחשבה עליונה אחת ולשם מטרה אחת – לשם תחית הרוח של כל האומה".

ועל־פי זה הוא מחלק את החומר של הספרות העברית למחלקות ראשיות אלה:

א) ספרי־תנ"ך, החיצוניים, הגנוזים. –

ב) לקוטים נבחרים ומסודרים מתוך הספרות האלכסנדרונית.

---

ג) הוצאה שלמה של כל ספרי יוסף פלאביוס. ד) המשנה, הוצאה פופולרית. –

ה) האגדה שבתלמוד ומדרשים. –

ו) הפילוסופיה. –

ז) המליצה והשירה. –

ח) המוסר. –

ט) הקבלה.

י) הדרוש, לקוטי הטוב והמובחר. –

יא) החסידות. –

יב) הספרות העממית שבעל־ ושבכתב. –

יג) הספרות החדשה.

מעין שלושה־עשר עיקרים נקט בזה: רוח קדושה חופפת בכל פרשת הכנוס, שלא מדעת. רוח דתיות, למרות ההדגשה היתרה: לאומיות. ועם כל ענותו הטבעית של המשורר ראה את עצמו ראוי להתוות את קוי הדיוקן הרוחני של האומה מכל הדורות והתקופות. מסתבר, שהתגנדרות היתה רחוקה תמיד מלב ביאליק, אולם חתוך־דבורו בנושא הכנוס הבליט שהנהו המקורא לכך. ואמנם הוא נעשה כהן־גדול לאידיאה זו ושרת אותה בכוונה ובדחילו, בשיטתיות והדרגתיות. וגישומה למעשה נתגלם על ידו עצמו, לחלקים, בסדר המותווה לעיל בערך:

א. – ספורי־המקרא.

ב. – ספר האגדה.

ג. – פרושו למשנה.

ד. סדור פיוט ימי הבינים.

ה. – ר' משה חיים לוצטו.

ו. – הספרות החדשה.

כל יתדות תרבותנו נתקעו על ידו, והמִלאת צריכה היתה לבוא. הוא נעשה לעורק־החיים בכל טבעות התקופות ההן וגם מובלע היה ברוח־אנונימית ביצירות של אחרים המכוונות למגמה זו, − ולוא היה מאריך־ימים היה מספיק בודאי להקים עוד כמה מפעלים, חלקים גדולים בתכניתו הגדולה.

בשעתו התנגדו ל"כנוס" שני זרמים: האדוקים והחפשים. האדוקים נלחמו כנגדו, למרות שהָדגש בו המומנט הלאומי, מפאת התנגדותם בכלל לשמוש במלה “כנוס”, שהנהו לדעתם מושג של קדושה. ברנר ואביזריהו התנגדו לו בחרף־נפש, מפני שבעטו בכל דבר שריח־קדושה נודף הימנו. מובן שברנר, מפאת אי־השלמתו עם מהות היהדות לגלוייה השונים, לא היה מסוגל להשיג את הצעת ביאליק לכנוס והתפעלותו מהלכתיות. עצם הזכרת המלים הדתיות הללו, עוררו נגוד וחשדות וסכנת אינקויזיציה.

ברעיון הכנוס היה משום השקפת־עולמו הפילוסופית של ביאליק. ראשונה נשתרבב הרעיון, כאמור, בתחית הלשון, ואחר זה בתחית התוכן של כל הדורות, שמהוה בסיכומו הכולל את היהדות, תמצית לאומיותו. ומכאן יחסו של ביאליק אל ההלכה, שהביע אותו במאמרו “הלכה ואגדה”. תפיסתו של ברנר את המושג הביאליקאי “הלכה”, היתה מוטעית מעיקרא, כמבואר על־ידי ביאליק גופא, בהרצאתו על הכנוס בנהלל. לא היה ב"הלכה" משום חזרה לקַנוסה אלא משמעותה בזה: צו תחיתי, רצינות, אחריות ומעשה. פירושה של “הלכה”: העקירה מההזיה, מהרשול, מהנירוונה, ששנות הגלות יצקו כעופרת לגוף. “הלכה” – חוט־שדרה אמיץ וזקוף, לעומת הגב הרופף והרופס, הגלותי. “אם אתם רוצים, חקלאות – זאת הלכה” השיב ביאליק לבני־נהלל לשאלת ההלכה.

יחס החיוב להערכין ההיסטוריים קנן עמוק בהויתו, ובצרון האומה היה לו תכלית־התכליות. אינסטינקט של קיום־האומה היה משרש בלבו כבלב יחידים, בודדים, בהיסטוריה היהודית. מסוגו של ר' יוחנן בן זכאי – נצח־האומה לא נתן דמי לו. לא הכריעה כאן את הכף מהותם המוסרית של החזיונות, − אלא תוקף כח־ההחסנה. בעצם תגבורת האומה שפונה המוסריות.

לנושא ההלכה הגיע המשורר לאחר עברו כבר כמה תחנות, לאחר הטפול באגדה. ומטבע האדם, בפרשה שעומד בה ומגלה את שפונותיה ושלה נתונים כל מעיניו, − נחשפת היא בתעצומות עזוזה ובכל חין ערכה. ברם, “הלכה” בהוראה שהשאיל לה המשורר במצות היעוד ודאי שידה תעוז ותרום על הכל, בכח מהותה הפנימית: עול־ברזל, משמעת, ציות, ולא למצוות קלות בלבד, שהיו כבר לטבע, למנהג, אלא לחמורות. זו היתה תביעת השעה הגדולה, שהמשורר נועד להיות שופרה. כי לביאליק, כאמור, היה הקוטב: בצרון הלאום, וכל שהיה בו מגרעיניות האומה – אותו אָגר למשמרת.

המאמר “הלכה ואגדה” הוא האפותיאוזה הנאצלה ביותר של רבון התחיה ליהדות הדורות. וחשובה לעינינו ביחוד הערצתו את היצירה האנונימית, העממית, המשוקעת בהלכה ובכל היצירה הקדומה שלנו (דרך־אגב: ארשת־הבעתו את גדולת הלמד־וויות של בעלי־ההלכה, שיצרו אנונימית, מעלה על הלב את הימנון־הנצחים של המשורר לאנונימיות בשירו: “יהי חלקי עמכם”).

ותמוהה זו ההשגה על ה"הלכה" וזו החרדה המשונה של הנאורים, שמא נשוב חלילה לרוח ההלכה וגורמיה, בשעה שסופו של המאמר מעיד בפרוש על תחלתו; בשעה ששֵם מושאל זה הנהו בעל מובן תחיתי בולט לעינים. שהרי עם כל תפיסת המחבר במאמר זה את חזיון־ההלכה על כל היקפו הנאדר, ועל כל עמידתו על רובד־חיים מוצק זה ( תקופת התלמוד), הגוש העממי האיתן, − חשובה לנו ביותר במאמר זה, זו בת־הקול המכרזת ומצוה עלינו: “בואו והעמידו עלינו מצוות!”

“יותן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הניגר והרופס למטבעות מוצקות וקימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים”.

“אנו כופפים את צוארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?”

ביאליק המשיך את רקמת המסכת של מנדלי, בשטח ההמשך, בקו המסקנתי למעבר אל הריניסנס. היכא דמי מנדלי וריניסנס? מנדלי היה שקוע אמנם רק בעולם החולף, בכיבוש הזֵֵכר שלו; ואם לאחר השקיפנו בבואת־פרצופנו ביצירתו, הגענו לשינוי־צורה, הרי עברנו מתחום הבבואה לקו־התחיה, וזכה ביאליק ונעשה לעצם הקו. ואם יצירתו כולה של המשורר, גם בגולה, היתה טיפול אחד בפרובלימות התחיה, הרי בהגאלו ממש, בהגיעו למולדתו המוחשית, לירושלים של מטה, נעשה גם הטיפול יותר מוחשי ויותר מציאותי. טיפול שבעל־פה, מגע חי בדברים. מעתה כל מחזור השאלות של חיי־אומה ממשיים נעשה דחוף ותכוף ועוצב יום־יום כתשובה על שאלות־חיים, על מצוות־עשה. מעתה נתגלם הדבר בעצם מעשה. לאחר השתיקה הארוכה, האיומה, של המשורר (אחר ביקורו בארץ) שהכאיבה יותר משפעת דבורים; רק בהשתקעותו במולדתו

סמוי היה, לכאורה, המבוע; ברם, השפע נראה בכל מקום. ואף כאן, כדרכו תמיד: כבושיו היו קודש לעם. מה שנבצר מכח אנוש, − את זה שאף להרים לאומתו; לא היתה פנה שלא הופרתה מרוחו. יתר בצרון, יתר תריס, − אלה היו כאן משאלותיו, שאיפותיו. מילוי חובה אזרחית אלמנטרית היתה בעיניו התעודה הנעלה ביותר. הוא שימש דוגמא של אדם אחראי, − וזה שאף להטביע בכולנו. הוא היה עמוס תכניות והצעות לשיפור חברתנו ותיקונה בכל המקצועות. בעל־המצאה היה בשדה־הצבוריות מאין כמוהו. בשום מקצוע לא היה טירון ולא מרפרף, אלא נוקב עד לתהומות. ולא היה בתוכנו מפעל או מוסד תרבותי, שרוחו לא תהא חופפת עליו. ואף בחיים היה מן הפעילים. באחת: כחישוק היה מלפף כל גלגלי חיינו. במובן זה היה מיוחד במינו, שאינו מצוי בשפע גם בספירת הגאונות, בנוסח כזה.

גדול הוא ההיקף של הנושאים והמעשים שטיפל בהם כאן ביאליק, ששיקע בהם מעיניו, כחותיו וכשרונותיו. ולאו דוקא בבחינת דבּר, אלא גם מתוך חובות אזרחיות סתם. ויפה עשו המסדרים, שחסו על פכים קטנים כגדולים, אף כי ביחס לסדר הדברים היינו מרויחים יותר אילו סודרו ההרצאות הגדולות לעצמן, החטיבות הראויות להתכבד מסוג הנושאים: “לשאלת התרבות העברית” וכו', ולבסוף היו נספחים, כדברי־פרפראות, הקטעים והפירורים − סידור כזה, מדומני היה משוה לדברים אופי של כבוד ורצינות, ולא היה נפגם, על ידי הקטעיות המשתרבבת באמצע² לבי אינו נוקפני לומר, שהמשאות הגדולים שבקבצים מזיגה של נבואיות ומדע יצוקה בהם, והיא מהווה אותם ליצירה כלילת היופי והשלמות. ויש שהוא נכנס בהם לתחום שאלותיו בהיקף הרבה יותר רחב מאשר במסותיו, ובחופש־רוח גדול יותר, שהוא מסגולת הדברים שבעל־פה תמיד. ביחוד, מרעיש עוד כיום את הלב, גם בשעת הקריאה, הנאום בנהלל, הגדול והמקיף, נאום הכנוס: “לשאלת התרבות העברית”, שבו הוצעה כל השקפת עולמו, שגוללה לפנינו כשמלה פרושה. אף למקראו גרידא יחרדו בנו כל נימי הנפש, ואנו טועמים אחד מששים מטעם ה"המעמדות" הגדולים של האומה; כי בשיעור קומה של מחוקק נתגלה פה לפנינו המשורר. וכן גם יתר שיחותיו לאוכלוסיה שלנו, משבת־לשבת, ב"אהל־שם", ילד־טפוחיו, כשהיה מרעים כהולם־פטיש על ראשי בני־עמו על חטאי־השעה, מענינא דיומא. למשל, משאו האחרון, בשעת־הפרידה מקהלו למסעו האחרון, בנוסח נבואי: “כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו”. והנהו הולך ופורט ארבעה סימני־מחלה, שנתגלו עתה בישוב. “סימן ראשון: ניצול אסון אחינו שבגרמניה למען בצע כסף. − − − כיצד קידמנו אנחנו את פני אחינו פליטי החרב? העלינו את שכר־הדירות וגזלנו מהם את פרוטותיהם האחרונות. – סימן שני: הספסרות הבזויה, האוכלת אותנו כעש. ברק השטן של הזהב סימא את עינינו. אנו מתפארים בגאות ובפריחה, במקום שיש רק מהומה ריקה של ספסרות. וכו' וכו' וכו'. הסימן השלישי למחלתנו הוא – הבריחה מן הכפר אל העיר. − − − והנה עכשו עם מהומת־השקר של הגאות בעיר, עוזב הפועל העברי את הכפר, מפקיר את העמדות הלאומיות שלנו ועובר לחיים הקלים שבעיר. וסימן רביעי למחלת השעה – העבודה הזרה. הכיבוש הגדול של עשרות שנים, המבצר הלאומי הגדול – העבודה העברית – הולך ונחרב לעינינו ואין אנו שואלים את עצמנו, מה נעשה מחר, ביום פקודה וסכנה, כשפועלים נכרים ימלאו את מושבותינו, מי יעמוד לנו, מי יגן עלינו ביום סערה ושואה? – והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריב המפלגות –, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי־ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות, כפי שהם מתגלים מסביב למשפט הידוע”. האין זה פרק נבואי, פרי נשמה שותתת דם, בסגנון דורנו? השבו אלינו ימים מקדם או הוסענו כמה אלפים שנים אחורנית? אכן, לא נכחד הנביא מאז, שבהתחמץ בו לבו העשוי לבלי חת, הרעים בקולו האדיר והחזק: “אכן חציר העם”.

היקף תרבותנו לכל חוליותיה הובלט לפנינו, בעצם ובעיקר, ב"מעמד" נהלל זה. נוכחנו לפיו כי אפס קָצֶהָ הָראינו במאמרו “הספר העברי”. כי אם בדבריו המקיפים שבעל־פה הרחיב בכלל את הדבור על הנושאים המרכזיים, שעמדו ברומו של עולמו, כגון: על האגדה; מסכת אחד־העם; האוניברסיטה וכו', הרי במשא נעלה זה, הָפתענו מעושרו הנפרז של רוח עמנו ומשפע התוכן שנתברכה בהם ספרותנו שבכל הדורות. המשורר נראה כבן־בית גמור בכל רובדי תרבותנו. ביחוד התעכב הרבה על כינוס ה"מסורת", שנשמט לגמרי במאמרו “הספר העברי”, והוא ראוי באמת שיוקצה לו מדור רחב. דברים נמרצים הורנו המשורר, אגב גררא, בנושא זה ובעניני־לשון בכלל; על ערך ה"פסוקים" העמוסים אטמוספירה תרבותית, בבחינת בני־ותיקין: “לא תמול נחנו”. מופלא, כמה נטה המשורר לצלול לנבכי הספירות של לשוננו. כשנתקל במסכת זו, היה מפעפע ותוסס עד שדעתו היתה מוסחת לגמרי מכל יתר הענינים ולא היה מפסיק ממשנתו זו אלא על כרחו. ברם, זוהי נקודה אחת מעשרות, במשא נהלל זה. כי כל הנכסים התרבותיים, נכסי־צאן־ברזל של האומה משתרעים כאן לעינינו, במעמד זה, וקרני שמשו של המשורר שופכות עליהם מנגהו ורוחו מחיה ומצמיח אותם. יש אמן שמחמת לחץ הערכין המרובים וצפיפות היצירה שקדמתהו, מצטמק יצר־היצירה העצמי שבו והנהו מתבטל. לעומתו משוררנו, כל הקנינים הרבים, קניני האומה, היו מגרים את יצר־היצירה שלו והוא התרומם על בסיס שלהם.

ארבעים עמודים גדולים מוקדשים לנושא הכינוס. ורוויים פתוס עליון ומוגהים באור עילאי. כשהמשורר רואה בחזון־רוחו את מפעל הכינוס הולך ומתגשם על ידי צעירי תלמידי־החכמים (תלמידי האוניברסיטה שלנו) ולב כולם פועם בחרדה ובצפיה לקראת תוצאות המדע בחדות־יצירה, אופפת אותו נהרה המרחפת ממעל הדברים. נראה בעין כיצד פרוצס הכינוס הולך ומתגלם ברוח הקודש בגזרת ההשגחה הלאומית.

זוהי שיטת האינסטינקט של אומה עתיקה הממיינת והמכניסה סדרים בערמות־יצירתה המגובבות, כדי להסיר כל הפרעה במרוצת־הדמים ברהטי־העורקים. ויש “מעקמים את הרעיון הזה כאלו הוא עומד להתחרות והוא בא מתוך דאגה ליצירה החדשה. (ואין כאן הפיכה בחברה בין הישן והחדש. – המעתיק.) הוא בא מתוך עצבון, מתוך רגש של עצב גדול, על שהיצירה החדשה שלנו, התרבות, לא זכתה עוד לאבטוריטטיות, בשביל כל האומה ובשביל העמים האחרים. ודוקא החפץ להרים את היצירה שלנו על מדרגת הסמכות כלפי כל העולם כולו וכלפי פנים, כלפי היצירה העתיקה שלנו, דוקא לשם יצירת האחדות, לשם המשך חוט־השדרה, כדי שתיפסק המחיצה בין הישן והחדש, בין היהדות והאנושות – בא רצון זה. הוא בא לתקן את הפגימות הללו, זה ייעשה אם ניגש אל הדבר על פי אידיאות קבועות מראש”.

שני חזיונות נערצים מאד בעיני המשורר בתרבות שלנו, והם מעידים על מגע יצירתי, טבעי ובריא: חזיון האנונימיות – עליו נשא כבר את משאו ב"ספר העברי" – היצירה עלומת־השם, היצירה הקולקטיבית וחזיון ההבלעה של הישן בחדש. שכבת תרבות קודמת נעכלת בתוך חולית החיים ההווית. התנ"ך, למשל, נבלע במידה ידועה בתלמוד, ז.א.: התנ"ך נקלט בלב בעלי־התלמוד מתוך תפיסתם שלהם. הם חיו אותו מבעד שפופרת תקופתם. כי חותם ההווה בלבד מחיה בלבבנו רובד־חיים קדום. אכן, לחיות איזו תקופה ישנה בהויתה הישנה, בתוארה העתיק, − בזה אין בעצם מתחית התקופה אלא משום תפיסה היסטורית וזכרון ימים עברו, בבחינת “זכור נא ימות עולם”, מבלי שתהא נכללת בקומפלכס מציאותנו הממשית. זכר פסוק תנכ"י מהצד התלמודי, שלא ממקורו, כי אם מתוך איצטגנינות התלמוד, אינו, איפוא, לדעת ביאליק, מעורר גיחוך, כי־אם להיפך, זוהי דוקא ראיה לתפיסה חיונית ממשית של הפסוק מהצד התלמודי, מבעד כור ממשיותו העצמית, מתוך ספירת סביבתו.

ועוד דאגה עיקרית לביאליק: הוא דאב על חוסר האבטוריטטה של תרבותנו החדשה כלפי דעת־הקהל הפנימית והחיצונית, כדוגמת התנ"ך והתלמוד. השגת סמכות זו היתה משאלת־נפשו הגדולה כל הימים. –

והנה נשאל המשורר: המעטה הרוחניות בעמנו, ששואף הנהו לבצר לה עוד מקום במחננו? ויצירת הכלכלה מה יהא עליה? וחיי־עבודה סתם, לתכלית חידוש אופי עמנו ככל־אדם – מה תקנתם? –

אמנם כן, הצדק עם המשיגים. באמת, הרוחניות – חשיבותה נודעת רק אז, אם היא היא התוצאה של חיי־הכלכלה. ללא קרקע – אין אויר ואין רוח. כשם שסדר “זרעים” היה אצלנו הרזולטט של חיי־חקלאות. האם משורר “השדה” יהא גוזר על חיי־מעשה? להיפך, חיי־הרוח הם הצמרת של אילן הכלכלה. חיי המעשה מה יהא עליהם? עם ישראל יעשה עסקים טובים, יעבוד את האדמה יפה – והדבר הזה (דבר הכינוס – המעתיק) בכ"ז צריך ומוכרח להיעשות. עבודה זו של כוהנים ולויים, פעולת השפעתה נודעה על העולם כולו. בכל־זאת, התנ"ך שהוא פרי היחידים הללו, היא יצירת כל העם כולו, כל העולם חי עליה, שר עליה, שמח בה, וכן כל יתר היצירות של העם. והעם עצמו, זה שעבד אדמתו, הוא השותף היותר גדול, הוא שנתן את החומר היותר גדול בכתביו, בלעדיו לא היה זה בא לעולם. אין סדר זרעים בלי עמי־הארץ שחיו על סדר “זרעים”.

ובנוגע לחשדות, שהמשורר נוטה ומושך ל"ישן", לשאלת ה"ישן והחדש", הוא משיב: “אני שואל אתכם: מדוע כשבאים אנו לא”י, אנחנו בוחרים אדמה ישנה מאד, קרקע ישנה מאד, קרקע זו שכ"כ התישנה, ישנה נושנה, − למה באמת לא בחרנו בקרקע חדשה? האם אין הקרקע הישנה באה גם היא, מתוך שיש לנו הרגשה בכ"ז שרק באדמה הישנה, בקרקע הישנה הזאת יצמחו אלה החיים המקווים? גם בעולם הרוח יש קרקע, ויש רק קרקע אחת ולא שתי קרקעות, יש ארץ אחת! קרקע, כשם שאינה נאכלת, כך גם אינה מתישנת. השמש גם היא שמש ישנה מאד, כמו כל מעשי הטבע. יש להבדיל מזה את מה שעושים בקרקע. מכאן מתחיל החדש, אבל היסוד הן צריך להיות ישן, מה שאנחנו נעשה באותה הקרקע, חריש, זריעה, עיבוד, − זה צריך להיות חדש". − − “הנה אני אומר: יש קרקע. אנחנו צריכים להשיב אלינו את הקרקע הזאת. שברי שברים של הקרקע הזאת מוטלים בעולם. יש משהו שניתן לנו משמים, שארית קטנה מן הקרקע הרוחנית, שארית של ספרות, שארית של אמנות, שארית של מדע, שארית של נסיון־חיים. אנחנו מוכרחים את כל זה להרחיב, לאחות את הקרעים הללו, לחבר אותם למסכת אחת, כדי קרקע, כדי להצמיח מהקרקע הזאת את החדש. בלי קרקע אין חדש. אינני מאמין ביצירת החדש שלנו עד כמה שלא יצמח מן הקרקע הזאת”. “אני אומר הקרקע הרוחנית שלנו נתונה משמים. היא ניתנה על ידי טבע הדורות וטבע האדם”, וקרקע־עולם זו צריכה לשמש בסיס טבעי לכלל תולדות תרבותנו.

והסיום הוא סיכום תמציתי של כל רעיונותיו בגיבוש מופתי: “הנה אני אומר כך: צורך היסטורי הוא עוד פעם לעשות סך־הכל של העבר, צורך היסטורי הוא לכנס ולגבש לשם קביעת יסוד ויצירת קרקע בשביל העתיד. צורך גמור הוא, צורך פסיכולוגי, להכניס את יצירת האומה שלנו לתחום התרבותי של העולם כולו, וגם צורך נפשי פנימי הוא בשביל צרכנו אנו, כדי ליצור את האחדות ואת הרגשת האחדות של היצירה החדש והישנה שלנו. צריכים אנו לגאול את כל הנכסים שלנו מתוך האויר הספציפי של כל הדורות, צורך גמור הוא זה לשם השפעת א”י וקשירת קשרים תרבותיים עם כל העולם כולו, צורך ריאַלי לשם הרגשת הטבעיות של הגידול התרבותי שלנו".

עולם מלא זה שלנו, אמר המשורר לתת בלב הנוער הער והפעיל, להחדירו בו בכל תאי נפשו, עד כדי עצוב אופיו על בסיסו, טפוס העברי הצעיר, מפרחי־הכהונה המשמשים בקודש־הכינוס יהא קרוץ מחומר העולם העילאי הזה. משאת־נפשו של אחד־העם היה הטפוס האידיאלי, מזרע המולדת, שיהא משמש לדגם לאדם מישראל, בכל התפוצות. סתם ולא פרש אחה"ע מה טיבו של עובר זה. לעומתו ביאליק הממחיש את תעודתו של צורבא־מרבנן שלנו: פעילות מדעית בסיתות אבני־הגזית לבנין הכינוס. אכן, טיפוס העלם הישראלי מסוג חיובי שכזה, ראוי אמנם להינתן לראוה ולשמש סמל…

בדברים שבעל־פה, שנאמרו לכאורה “לפי ההזדמן”, כמעט במקרה, יש בהם יציבות רבה – ולא פחות כמעט מהתורה שבכתב. הודות להם זכתה ספרותנו לשלל אוצרות. אלמלא ה"בעל־פה", היתה ספרותנו נעדרת, למשל, הפורטרט של אחד־העם בסממני ביאליק, אילו היה מן הצורך לשבת על ה"אבנים" לעשותו. ואילו חסרה ואריאַציה כזו של דמות הענקים מבית־ספרותנו, ודאי היה זה ליקוי ללא תיקון. וכן גם ביתר הדברים. ברור שהמבוא ל"ספר האגדה" הוא מלוטש ומכוון יותר מהסריה של ההרצאות שלו “על האגדה”. ברם, ההיקף הוא כאן גדול יותר, ורב כח ההסבר והחופש, ורבות כאן הדוגמאות, ויש כאן מיצוי הנושא עד תומו. וכמה מחיה הוא לנו, בהבל־פיו החיוני, את תקופת־החכמים העשירה הלזו, וכיצד מקרב הוא אותה לחולית החיים שלנו, לנעימת תקופתנו!

אין צריך לומר, שרוח־הקודש של הכינוס שורה בסידרת־שיעורים זו. והרבה מן הדברים בספרי הבע"פ נוגעים לכינוס, בדרך בלתי אמצעית ובאופן אמצעי. ואפילו הענינים האקטואליים, בני זמננו, כגון: האוניברסיטה, “אוהל־שם”, הבימה ועוד, הכל כאשר לכל, כאילו יוצאים ומסתעפים מאותו אילן ששרשיו וגם ענפיו רבים כאן. וגם צורת הדברים חותם הכינוס עליה: סגנון הדרוש חביב על המשורר, גם בדברים חילוניים ובנושאים מדעיים, הייתי אומר: אפילו באנטי־דתיים. משבצות הכתובים (לרוב מדרשיים) מתנוססות בדברי־המשורר שבע"פ, באמצעיתם כטירות־היכל בלב־נהרות. ורוח־עתיקות עובר כמור גם את שעיפיו המודרניים ביותר. כיצירתו שבכתב כך גם דבריו שבעל־פה –אופי כינוסי להם. דברי הספרות שלו שבכתב הרי הם פרי האידיאה הנעלה של אחדות שלשלת־התרבות, והגוּיים הם ברוחה ובכיוונה וחדורים חטיביותה ושלמותה. מחזור הרעיונות הכינוסיים הולך ונשנה גם בדבריו שבעל־פה, הולך וחוזר חלילה כמו במעגל־קסמים. ביצירתו כעין: כינוס נכסי־הרוח הלאומיים, במיניאטורה, נתגלם ביצירת המשורר לתכלית הפגנת האידיאה של אחדות שלשלת התרבות. ברם, האין מידת־הכינוס סגולת־המשורר האינדיבידואלית, בנהגו דיון־לגניזה ומיון באוצרות־נפשו הפרטיים, מתוך התוהו של שפעת חומר־היצירה; שהרי “כינוס” אינו אלא סמל הריכוז העצמי, דוגמת השלמות וההרמוניה, שחונן בהן המשורר ושאיוה גם לנחלה לעמו. –

 

מְשׁוֹרֵר הַיְלָדִים    🔗

ביאליק הילד, שנשמר באדם המבוגר שבו, קובע פרשה לעצמה, פרשה מלבבת. כמדומני, שחלק־אלוה זה באדם, המשולל כל פרכוס מלאכותי, הוא אבן־השתיה של המין האנושי בכלל. יחסו החיובי של ביאליק למסד־הוויתנו זה, נשנה ונשלש כאקורד חוזר בכתביו כולם למיניהם השונים בשיר ובפרוזה, וכלות־נפשו לגיל־חיים זה הומה בנעימה יתרה בפיוטו (כגון: “אחד אחד ובאין רואה”).

לנושא הזה ייוחד בודאי מדרש שלם. אני אצטמצם בזה בפינת־יקרת אחת, בספרו “שירים ופזמונות לילדים”, שהם גופם מעשי־קונדס ממשיים, ולא דברי־חזון בלבד, בנושא הילדות. מענין כאן, כיצד כלול באמן הבשל – התינוק באבו. והן כזה היה ביאליק תמיד עד אחרית ימיו. תקופות־חייו המאוחרות לא עמדו בשום פנים לשטן לילד שלא נפגם בו אף במשהו. לעולם לא ימוש מנגד עיני המחזה: ביאליק בשנות העמידה, יהודי למעלה משלושים וחמש, מתרוצץ, עם הנץ החמה, כשרק כותנתו לבשרו, אילך ואילך, סחור־סחור, מסביב לשולי הבריכה במלון “ירקון” בפתח־תקוה, פזז וכרכר כסביבון. ותמוה: כיצד באדם זה, שהיה מלא וגדוש עול־יהדות, היה מפכה תמיד ולמלוא גדותיו מעין־הילדות. במסיבת בני־הנעורים נראה ביאליק תמיד: הצעיר שבחבורה. ומעשה־שובבות נאה היה לו יותר מאשר לכל המסובים. נראה היה, שעם מסע־שנותיו לא הפליג הוא עמהן. זו החיוניות המרובה שהיתה בו, העידה כמאה עדים, כי אצור בקרבו מטמון של חיים, יותר אפילו מבתינוקות, שדרך־החיים עדיין שרועה לפניהם במלואה.

ב"שירים־ופזמונות", בחברת הילדים, הרגיש את עצמו ביאליק “מזיק” ממש. בהכנסנו פנימה, לטבורו של הספר, יש לנו הרושם, כאילו נועדה כאן “חבריא” ליום ההולדת של מן־דהו, וביאליק הילד הוא ראש־המדברים. הלואי שלא יתגלגל לכאן אדם בוגר, ולא יפגום באינטימיותה של המסיבה, ולא יכניס את יסוד הרצינות לתוכה. כך, באוירה זו כמו־שהיא, הכל הכל נאה וטבעי, בכול חום ותום. משחקי־הילדים הם מציאות חיה. רֵעו הילדים בלב שלם עם בעלי־הכנף השונים למיניהם, נפל החיץ ביניהם ובין חיתו־טרף. כאן, בעולם הילדים, טושטשו תחומי־המין. היקף החיים רחב לבלי מצרים. המדַבר, החי והדומם מהוים חטיבה אחת, ואי־אפשר לאחד בלא חברו. היקום כוללם יחד. כאן אנו נושמים אוירה שלפני דור־ההפלגה, לפני שבלל ד' את דעותיהם ותכונותיהם של יצוריו, בעולם זה מצא לו ביאליק את חבריו הטובים והנאמנים ביותר. הוא לא רק השתובב עמהם, במלוא אשדות חושיו, בבחינת “האי עלמא כבי הלולא דמיא”, אלא הפשיל לפעמים, לפניהם, את המסך כמלוא־סדק ל"אידך גיסא". ויש שהיה חושף בזהירות במקצת מפצעי־לבבו, והיה ברמז זה יותר וידוי מגילוי. יכול היה לעשות זאת לא אחת בפני אחיו התינוקות, − אילו לא תקע בוגר את ראשו באמצע וסכל את תום ההרגשה.

כשלמה המלך, גבורו הנערץ באגדותיו, ידע גם ביאליק, שיחת דקלים ועשבים, חיות ועופות. ונזכרה לי שוב אפיזודה מאותה עונת־ביקור של ביאליק, בערך מלפני חצי יובל שנים בפתח־תקוה: רצה ביאליק להתפלל בשבת תפילה־בציבור בבית הכנסת. ויקר המקרה והוא הגיע שמה בשעה שכלתה כבר רגל מבית־התפילה. אך קידמה את פני המשורר פמליא של צפרים, שקיננו בכרכוב־התקרה, בשירה ובזמרה. מה עשה המשורר? נתעטף בטליתו ונצטרף ל"מנין" שלהן בציוצו: “ציץ, ציץ, צויץ; פי, פי, פי!…” לא נִפלה ביאליק במאומה מכל הלהקה כולה. ונתמלא בית־הכנסת כולו שבח ורננה.

קודם־לכול בולט בספר “שירים ופזמונות” המוחש והנגלה. שהרי הקוטב ביצירת ביאליק היה תמיד: הממש (מחמת שפעת־נשמה שבו). העדר־המופשט. כבר בשער־הספר מקדמנו הטבע על כל רחשיו, החי והדומם, הנושם חיות, ועם הגיענו אל “בגנת הירק”, נמצאנו גם אנו פתאום טופפים מבלי משים במחול־החיים יחד עם ירקות הגינה, המכרכרים עד כדי יציאה מן הכלים… (חוץ מ"האפון המסכן, שציציו נשרו כבר ותרמיליו עוד ריקים". סוף עגום זה, הנהו מעין “זכר לחורבן”, בשעת חדותא.) מובן, שהגופניות היא העיקר בספר מסוג זה שנועד לילדים התובעים המחשה בכל דבר. יש דמות־הגוף לכל, − אף לעצמים מופשטים לחלוטין. קליפה נאה זו היא, לכאורה, כל התכלית בעצם־התוכן של הספר כולו. בה בלבד גלום, כביכול, עצם הסיפוק ועצם התועלת שבדבר. ועם כל זה – הילד מבקש תמיד את “היוצא לנו”, תמיד הוא להוט אחרי ה"גרעין". מכאן ששירי הספר רובם ככולם בעלי רמז או סמל. כי אין חכם כבעל־התמימות, התינוק. רק הפואימות שבספר, שמחמת היקפן הן מבטאות את המכוון עד גמירא (כגון: “מעשה ילדות”, “קטינא כל בו”, “הנער ביער” וכו'), אין בהן הרבה מן ה"כיסוי". אבל השירים הזעירים מלאים רזין דרזין כרימון. ודי לתינוקות ברמיזא, אך כשאול לא ידעו שבעה, את ה"מדוע" שלהם לא נדע רוות לעולם. הילד יודע כי “כפלים לתושיה”, כמה פנים לאמת, ויש להפוך בה ולהפוך בה. והאם אין נימה פילוסופית עמוקה, מכוונת לרוח־התינוקות, בשיר “נדנדה”:

נַד נֵד, נַד נֵד

רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!

מַה לְּמַעְלָה?

מַה לְּמַטָּה?

רַק אֲנִי,

אֲנִי וָאָתָּה;

שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים

בַּמֹּאזְנָיִם

בֵּין הָאָרֶץ

לַשָּׁמָיִם.

פזמון־הגות זה מעלה על הלב פסוק מאיוב: “גבהי שמים מה תפעל, עמוקה משאול מה תדע?”

שירים אלה, בהיקבצם יחד, הפתיעונו בסגולות־שירה חדשות, שלא שערנון קודם בביאליק. קלות ועומק שחוברו יחד למכלול־יופי. נדמה, שכל המוטיבים, אשר אפס־קציהם חשף לקוראים הגדולים, גילה לקטנים כלאחר־יד ולבלי הסתר דבר. את כל לבו שפך לפניהם. לא רק שאצל להם מברכת ההומור שלו, אלא לא חשך מהם גם טפה מרה של זעם, שהיתה מחלחלת, לעתים, כארס בקרביו. האם השיר “סחרחורת” איננו תמצית, מועט המחזיק את המרובה, של השיר הגדול, “למנצח על המחולות”? כלום גילה גם לנו, הבוגרים, את לחץ־נפשו ללא־ מרפא, זו שועת־הבעתה המהדדת למלוא חלל־העולם כולו: “מה־מה־מה, מה־מה־מה! או, מי יחמול על השה –” (שיר זה מזכירנו בנעימתו את השיר “ד' רועי לא אחסר” שבתהלים", אך בהיפוך ההרגשה: שה בין זאבים – ללא רועה. הנמשל ברור למדי.) או בחיק מי שפך שיחו היוצר שבע־הלבטים, הגשש הנצחי במשעולי־היצירה, בתוהו־לא־דרך, שתמיד “מתדפק עדיין על דלת־השער…”

הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים

הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה,

אֵיךְ אָבוֹא בְּשַׁעֲרֵי

אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה

וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר,

וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?

בכלל, כשביאליק סח עם התינוקות על עצמו, כמסיח לפי־תומו (כגון בשיר “אצבעוני”) – נתברר לנו לפתע פתאום, כי בשעה שהיה משוחח עמנו, הגדולים, בנושא זה (כגון השיר: “הולכת את מעמי”, וכיוצא בו) היה מבכר את הסתום על פני המפורש. לנו לא היה רוחש אמון כזה.

אכן, מאד עגומים הדברים, שמעליהם הסיר ביאליק את הלוט בפני הילדים, אלא שמובלעים הם בתוך תשואת־החיים השוקקה בשירים. חביבים על התינוקות יסורים, ועיניהם לטושות לקראתם הרבה יותר מאשר למצהלות המשחקים. עגמת־הנפש של “היתום המשרת”, שלמראיתו ימוג כל לב (“לי אם ויתומיה והם על צוארי, עמלי לפיהם ועיניהם לשכרי”) וכן מנת־חלקו המרה של עציץ־הפרחים הגלמוד, שיציץ הגנה מן החלון (“כל חבריו –שם בגן, הוא לבדו עומד כאן”),− הם קנינו של הילד, שבו יחזיק ולא ירפה לעד. או היתכן שהמשורר, ידיד נפשם של הילדים, שכל לבו מסר להם, ידלג על מועקת־לבו הצובתת ביותר ולא יגלה להם הרגשת־הנכר המרה של האתרוג והלולב, שמבשרו חזה גורלם:

הָהּ, מִי יוֹדֵעַ אֶת לֵב הַגֵּר,

וּמִי זֶה יַגִּיד אֶת סוֹד חֲלוֹמוֹ?

הַחוֹלְמִים הֵמָּה עַל גַּנֵּי הוֹד,

עַל שְׁמֵי מוֹלֶדֶת נְצוּרֵי לִבָּם?

אִם עָיְפָה נַפְשָׁם לְנוֹד וּנְדוֹר,

זוֹ הִכְהוּ עֵינָם, הוֹבִישׁוּ אִבָּם?

כן, בספירה של הילדים, הודות למשב הרוח התמה, לא ייבצר מהמשורר מאומה. ועל כל מעלות הילד, שחוגו משתרע מחוץ לבני־מינו וזיקה לו לכל משפחות־האדמה, − ממעל לכל אלה מתנוססת הסגולה: ל"מעבר לים", למעבר למציאות, למעבר לגדר־היש, − והייבצר ממנה דבר?

וּּרְאוּ נָא! שָׁם נִפְתְּחוּ

שַׁעֲרֵי רָקִיעַ

וּכְבוֹד אֱלֹהִים

בַּקֶּשֶׁת הוֹפִיעַ.

אכן, אין רציניים וכבדי־ראש כילדים, שכל אותם מעשי־קונדס שלהם אינם אלא אחיזת־עינים, קרום דק על פני תהומות…

ועוד שירה אחת לילדים נשארה אחריו, שלא נכנסה לקובץ ה"שירים ופזמונות", מפני שהיא בפרוזה. אולם הרי זה שיר אדיר, שבכל מלה יש משקל מאופיו המוצק של המשורר הלאומי. זהו אות־הברית שבין המשורר ובין הילדים, ברית לא תופר לעד. זוהי ברכת־התודה ל"מברכיו מן הילדים", לחג יובלו. למנחת הגדולים לא שעה המשורר. כלפיהם התריס בהזדמנות־יובל אחרת את שירו הידוע: “שחה נפשי לעפר תחת משא אהבתכם; אללי, כי הייתי איסתרא בלגינתכם”. אולם לחבריו־הפעוטות, בני בריתו הנאמנים, הוקדשו השורות הגרעיניות והמלאות הללו, שנקראות מאליהן ב"טעמים", כמו פרשה מן ה"חומש":

 

"לִמְבָרְכַי מִן הַיְלָדִים.    🔗

בִּרְכַּת יְלָדִים, כִּתְפִלָּתָם, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם. עַל כֵּן עָרְבוּ עָלַי מְאֹד בִּרְכוֹתֵיהֶם, יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל וּקְטַנָּיו. כֻּלָּן כְּאַחַת: אֵלֶּה שֶׁבִּכְתָב וְאֵלֶּה שֶׁבְּעַל־פֶּה. בֵּין שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְגִמְגּוּם שְׂפָתַיִם חֲרֵדוֹת וְנִכְתְּבוּ בְּעֹז וּבְבִטְחָה, כְּכָל אֲשֶׁר שָׂמוּ הוֹרִים וּמוֹרִים בְּפִיכֶם וּבְיֶדְכֶם. כֻּלָּן נֶאֳמָנוֹת עָלַי, וַאֲנִי כּוֹפֵף אֶת רֹאשִׁי, הַכָּבֵד מְעַט מִשָּׁנִים, לְקַבְּלָן בְּאַהֲבָה וּבְתוֹדָה וּבְהֶמְיַת לֵבָב, וְעוֹנֶה אַחֲרֵיכֶם “אָמֵן” בְּפֶה מָלֵא. אָמֵן וְאָמֵן, כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים. כֹּה יַעֲשֶׂה וְכֹה יִתֵּן וְיוֹסִיף גַּם לָכֶם, יַלְדֵי יִשְׂרָאֵל, טְהוֹרִים בְּנֵי טְהוֹרִים. יִתֶּנְכֶם אֱלֹהִים רְבָבוֹת רְבָבוֹת, כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה וּכְפִרְחֵי הַבָּר, וְנִזְרַעְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁרַשְׁתֶּם בָּהּ, וּדְבַקְתֶּם בְּאַדְמָתָהּ וְלֹא תִּנָּתְשׁוּ עוֹד מִמֶּנָּה. וְהָיָה כַאֲשֶׁר תִּגְדְּלוּ, וַעֲבַדְתֶּם אֶת אַרְצְכֶם וְאֶת עַמְּכֶם בְּיָדַיִם אֲמוּנוֹת, בְּלֵב טָהוֹר וּבְרוּחַ נְכוֹנָה, וִהְיִיתֶם כֻּלְכֶם שָׂשׂוֹן לְהוֹרֵיכֶם וְתִפְאֶרֶת לְאַרְצְכֶם, וְלֹא יֵבוֹשׁ בָּכֶם עַמְּכֶם יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם. אָמֵן וְאָמֵן.

מִמֶּנִּי הָאוֹהַבְכֶם מְאֹד מְאֹד."

בהגיענו, עם הקריאה, ללב הברכה, אנו שומעים את קול ביאליק ברתת וזיע, עונה בכוונה “אמן” בפה מלא, “אמן ואמן, כה יעשה אלהים”. כאילו מתגנב ללבו צל של מורא… ובהגותו את המלים: “ברכת ילדים, כתפלתם, לא תשוב ריקם”, נראה לנו כאילו נאחז, בכל מאמצי כחותיו, בקרש־הצלה, בשעה ששטפתהו שבולת חזקה… האומנם מה שביאליק עצמו לא חזה, מזלו חזה? האומנם הדברים הקטנים־הגדולים האלה, היו כבר צוואה לאחיו הפעוטים, אוכלוסי מולדת־הילדות?…

 

סוֹד הַדִּבּוּר וְהַשְּׁתִיקָה    🔗

מאמר קצר למשורר “גילוי וכיסוי בלשון”, והוא מחזיק מרובה יותר מכל יצירתו המפורשת במלים. דובר ונדרש הרבה הרבה על שתיקתו של המשורר. ודאי שמאמר זה מבאר את סוד שתיקתו וגם השיר “חלפה על פני”. אולם האם פעולתו העצומה והאינטנסיביות האזרחית שלו בשנותיו האחרונות אינן מין שכרון, מין מנוסה מהתוהו הפעור בכל לועו האיום? כי הוא לא היה מאושר ביותר בדבּרו. שטף אמריו לא תמיד היה הד המולת־חדוה. כי בשנותיו האחרונות לחייו לא היה אִיֵנו שטוף־אורות, רק אי־שם הבליחו נגוהות־אור קלושים. היה, בלא ספק, בעסקנותו המופרזה הסח־הדעת מצללי־ההויה. אמנם היה בפעילותו התכופה פרי ההתערות במולדת, מהנאת ההשתרשות וטעם קיום מצוות וקבלת עול חובות־אזרח, כמתכונת האדם הנורמלי בארצו. ברם, בשעת התיחדותו או בשעת הרעיפו דברי־ודוי באוזן רעהו לאחר חצות־לילה, היו בנעימות־קולו רטט, עגמה והעדר־סיפוק.

בתור אישיות יוצרת הרי היה ביאליק מן הגדולים־הבודדים, מאלה שאינם עלולים להשלות את נפשם: הנאמן. הוא הרי ראה את ההויה באופן החלטי וידע את התוהו. איש־הביטוי העליון ידע שאין הפתרון בביטוי. התוהו אינו משתנה על ידו. במלה יש רק חציצה בפני התוהו, ברם, התוהו אינו נכחד. ואמנם ניתן לאדם מתוך עמדות שונות וכיוונים שונים, באופנים שונים לכסות, לכאורה, על התוהו, − האם יש בזה כיסוי מוחלט, מחיקת התוהו? אימה גדולה לנו בפני התוהו המוראה לנו על ידי ביאליק. האם ביאליק גופו, מחמת ראותו אותו באיתנות כה מוחשית, שאין מנוס לו הימנו – האם אינטנסיביות ביטויו ופעילותו הכבירה אינן מנוסה מפני התוהו?

בראשונה מבליט ביאליק, הכהן־הגדול לביטוי, את הכח האיתני הראשוני שבמלה (על ידי ראיות חותכות, מענינות). אחר זה גילה את הצד הטרגי שבביטוי, שאינו נוצר כשלעצמו בתור תכלית לעצמו, אלא בבחינת פליטה מהתהום. לא לשם גילוי אלא לתכלית כיסוי. " סגולה להסיח דעתו ולהפיג פחדו". החתירה ל"מעבר הלז" אינה מביאה את פריה. כי בקלפך את הקליפה האחת ונדמה שהגעת לתוך, והנה נחשפה לעיניך שוב קליפה, קליפה אחר קליפה – לאור ההכרה הלזו מלפפתך אימת־מות שלעולם תעמוד בפני קיר אטום, לבלי חדור ולבלי הגיע בשום פעם לעצם הגרעין. “סוף־סוף, אחרי מיצוי אחרון לא יעלה בידנו אלא שם אחד הכולל את הכל, שם בן ב' אותיות. ואיזהו? − אותו ה’מה' הנורא… כי הרודף מוצא כל רגע את סיפוקו לפי שעה לא במה שהשיג אלא במה שנמלט”. אך התהום פעורה לבלי חוק, וכשביאליק פורע אותה במלים “אך הנה מת האדם – והחלל נתרוקן. אין מה שיסיח את הדעת – והמחיצה נסתלקה. הכל נעשה פתאום בלתי מובן. ה’איקס' הנעלם משתרבב לפנינו שוב בכל מורא קומתו – ואנו יושבים לפניו רגע אחד על הארץ באפלה אבלים ודומם מאבן. אבל רק רגע אחד, לפי ששר של חיים מקדים סתימה לפתיחה – וכבר נמצא אותו החלל שנתרוקן סתום שוב באחת מן המלות”.

בכל זה, לאחרי הכל, מוצא ביאליק מוֹתר המשורר מהאדם סתם. הוא אינו מחפה לחלוטין על התהום, מצולות־התהום סואנות בחשאי מתחת לכיסוי, מתחת לריקוע הקרום הדק שלו. המשורר אינו עשוי לכסות על האמת. אם אינו עלול לחשפה, − ברם, אצבעו רומזת עליה תמיד. למה דומים בעלי־הרמז? "למי שעובר את הנהר על פני קרח מוצק, עשוי מקשה אחת. רשאי ויכול הוא זה להסיח את דעתו לגמרי מן המצולה המכוסה השוטפת תחת רגליו. ואלה שכנגדם, בעלי הרמז, הדרש והסוד, רדופים כל ימיהם אחרי ‘הצד המיחד’ שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה שעושה את המראות – וצרופי־הלשון המכוונים להן – כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן־החלוף שאינו נשנה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם. − − −

ולמה הללו דומים? למי שעובר את הנהר בשעת־הפשרה על פני גלידין מתנדנדים וצפים. חלילה לו להשהות את הרגל על גבי גליד אחד יותר מהרף־עין, יותר מכדי קפיצת הרגל מגליד לחברו הסמוך ומחברו לחברו, בין הפרצים מהבהבת התהום" − − −

ובכל זה, למרות ההשגה הנכונה של מהות המלה, כפירושו הנצחי במסתו הנצחית הלזו, ישיר ביאליק הימנון חשאי, כבוש, לשירה ונושאיה שאינם פתאים. כי היא, כאמור, לא לכסות על התהום באה, אלא שהתהום מנצנצת פה ושם מבעד קורי־המלים. שהרי ביאליק גופו היה בשירתו מן היחידים הבודדים, מן החושפים הגדולים הנאמנים ביותר, בכוח גדולת המלה. “אני דרכי לגאול”, נפלט מפי המשורר בעידנא דריתחא בשעת הרצאתו הידועה בנהלל. וגאולת הסמוי מן העין היה גם עיקר תעודתו. כי הוא נמנה בין הגואלים האמתיים ביותר בכוח הביטוי האיתן וגם בגבורת השתיקה בעתּה. בלי נצחון מכריע המשורר מתריע: “לא את הפתאים בלבד שומר ה'”.

אשרי העם שדבּר תרבותו שלו הנהו זה שהדבור הגיע אצלו לקצה פסגת היכולת ושזכה גם ללשונות בלא מלים, לשלשתן ביחד: הנגינה, הבכיה והשחוק; שהתחילו אצלו ממקום שהמלים כלות, ולא לסתום באו אלא לפתוח. שמבעבעים היו ועולים מן התהום. “הם הם עלית התהום עצמו”. –

 

סִיּוּם    🔗

אף ביאליק עצם כבר עיניו לעד. אף הוא כבר נדם, זה הר־הגעש ויפה־הנוף בחלד המין האנושי. והוא הרי גילם את המושג חיוניות מאין כמוהו. במחיצתו, ככר שופעת שמש, נסו צללי המות. בו, כאילו היה לנו תריס בפני החדלון. וכשהיה מספיד חברים, קיננה הרגשה במעמקינו, שעליו לא יצלח כלי מלאך־המות (ואמנם הערים עליו, עקבו והשיגו בין המצרים, מאחרי שולחן־הנתוח. אחרת לא יכול היה לו). והנה הגיעתנו הידיעה המסמרת שער, שביאליק שלנו, שהיה זה עתה מתהלך בתוכנו, נגדע שם בווינה. הזהו האפילוג של חזיון־פלאים הלזה? האומנם? הטבע מפתיע אותנו בזיגזגים שלו. במסכת ביאליק אנו הרי עמדנו למעשה רק ליד פסיק, בלב היצירה… עוד רחוקה היתה הדרך לנקודה. תמיד, בראותנו אותו, כשתווי־פרצופו רוחשים תדיר חיות נצחית, רחש לבנו: כרבו מנדלי כתלמיד! והנה ניחת על קדקדנו פתאום הולם־הקרדום: הך! − − −

אנו המומים לגמרי –

כי הוא הנהו לנו היחיד, לא בלבד – כפי שנשנה ונשלש – יען הבריח בהוויתו את שלשלת־הדמים שלנו, של דורות עמנו כולם גם יחד; לא בלבד באשר בגופו הוא החיה לנו ואיחד את כל גושי־התרבות הקרועים והמפורדים, ועשם לחטיבה נאדרה, שאין כיוצא בה; לא בלבד מפני שיצירתו הנה לנו לפי מהותה, הרכבה ורבגוניותה, מין תנ"ך של ימינו; לא בלבד מפני שהוא הנהו הלב, שמבעדו קולח מחזור־הדמים של יצירתנו וחוזר חלילה אליו, ולכל יוצרי־דורנו זיקה לרוחו, ואף מבחינה שלילית – אלא הוא הנהו האחד והמיוחד שכּרה אוזן לאומה כולה, בכוחו כי עז, לדברו. לבב האומה נפתח לכל רחש־שפה וניד־נפש שלו, כבמעמד הר־סיני. האוזן קשובה היתה במדה שוה גם לשיחת־חולין שלו וגם לשיר קשה רב־משמעות. העם עט אליו כאל השלל היקר ביותר: ביאליק שאני מכל האחרים. העם ערל־הרגש עכשיו למיטב־השירה של פיטנינו הראשונים־במעלה, מחמת הפיטום בתרבות־הקלוקל של דורנו, − משנן בעל־פה את חרוזי שירו האחרון של ביאליק “פרידה”, גומע אותו עד לתהומו. קרקע־קליטה הנהו העם כולו לכל ניב של ביאליק. לא היה עוד פולח־לב־העם והופך רגביו לשדה פורה כמוהו. שום גרעין משלו לא היה זרע לבטלה.

עם ביאליק – התריע בשעתו הפסימיסטן ברנר ונאחז בקרנותיו בעצמת שריריו המשורגים – בתוספת משקל זה, עוד ניחא. רב לנו! ברם, כרגע ;בלעדיו (ובשעה שברנר איננו!), בתוך עדר שסוע ושסוי שלנו בלא ביאליק; ארץ־ישראל בהיעדר מתוכה ביאליק; הגלות בלי עוגן־המפלט הלזה; תרבות ישראל שנתרוקנה משמו, − אללי לנו, מה דמות נערוך לעצמנו!

³: