(1759 – 1796, אנגליה)

א    🔗

גַּם אִם הָעֹנִי חֶלְקְכֶם,

הָרִימוּ רֹאשׁ, עַל אַף הַכֹּל!

ר. ברנס

הספרות האנגלית במאה הי"ח החלה בהעדר־שירה, אך סיימה בהתגלות השירה הצרופה, הלירית והאֶפּית כאחד. רוברט ברנס, בן לאיכר סקוטי, עמל בזיעת־אפיים ושרוי בדחקות תדירה, שראה אור העולם בביקתת חימר, אשר נתמוטטה ברוח סערה שלושה ימים לאחר לידתו, לא יצא מעולם את תחומי סקוטלאנד. פרא לא־לוּמד, בלי קניית הלימודים הקלאסיים, כדרכם של רוב משוררי תקופתו, ואף את האנגלית לא ידע בלתי אם מעט ואת שיריו כתב בניב המקומי הסקוטי – רוברט ברנס היה אדם מושלם ומשורר גדול.

שירת ברנס יותר משהיא פרי כשרון הריהי פרי רוח כביר מטבעו. הקשר שלו עם השירה האנגלית שלפניו איננו קיים. הוא היה פייטן בעל השראה אמיתית שהתייצב בעוז־רוח כמהפכן שואף כלפי מעלה בשורת הגדולים. אמיתותו המשכנעת היא שעשתה אותו למשורר בלא עירעור, עד כי תקופתו הקלסיציסטית, שאבד עליה כלח, נכנעה מיד. אף אמנם שום חרוז איננו נראה כזורם באורח בלתי־אמצעי מלבו של הטבע, כחרוזו של ברנס. הוא כבש את הציבור בסערה, מה גם לאחר שהכירו לדעת את אישיותו הבלתי־רגילה, המקסימה. “מעודי לא ראיתי אדם בעל עין שכזו”, אמר ואלטר סקוט, שהכירו בעודו נער.

מי שלא שהה בסקוטלנד לא יוכל להעלות על הדעת, עד לאיזו מידה נתחבר המשורר הזה עם אומתו לאחד. היו מכנים אותו רק בשמו הפרטי, רוברט, כדרך שמכנים מלך בעמו, המחוז שבו התגורר, נקרא בשם “ארץ ברנס”. סקוטים רבים סבורים היו ברצינות גמורה, שאין הוא נופל בגדולתו משכספיר. אף כי בית־הנתיבות באדינבורו, בירת סקוטלאנד, נקרא תחנת ויורלי (על שם ואלטר סקוט) ואנדרטתו ההדורה של ברנס מתנשאית על ידה עם הכניסה לעיר, הרי מתנוססים עמודי־זיכרון המוקדשים לברנס בכל העיר כולה. כה רבה היתה הערצת האומה הסקוטית אל משוררה הכפרי התמים.

אף אמנם תכונתו העיקרית של ברנס היא תומת לבו בשירתו כבחייו. בת־שירתו איננה שרה על דמיונות שוא, היא שרה על דברים מוחשיים, שהוא מרגיש באמת. היא לא נוצרה מתוך מניעים דידאקטיים ואף לא מתוך מניעים אסתיטיים, כאצל כמה וכמה משוררים אנגלים לפניו ולאחריו, אלא מתוך התלהבות, מחמת חוויה שבלב. לא ייפלא איפוא, שהיה אהוב מאוד על גיטה, אשר החשיב ביותר את האמת שבחוויה. כשתומאס קארלייל הסב את תשומת לבו של רב־האמן שלו לכך, כי ברנס ושילר נולדו באותה שנה, נשמע הרמז הסמלי הזה שבפיו כשבח נעלה למשורר המגושם! (הלא הוא שחיבר ספר על חיי שילר). לאמיתו של דבר יש לה להשוואה סמלית זו רק משמעות חיצונית. במידה ששניהם מגשימים את מושג משורר החירות. ברם, אין לך שוני גדול מזה שבין תרבות־התבונה המזהירה־הצוננת והרטוריקה המשולהבת באורח מלאכותי במקצת אשר לשילר ובין חיי הרגש הבלתי־אמצעיים וההתלהבות התוססת אשר לברנס.

לא רק בתקופתו, שבין כל הפטטים הריטוריים השפיע כפלא, אלא בשירה האנגלית בכלל, יחידה ומיוחדת היא הופעתו של משורר לא־אמן, שחרוזיו ערבים לאוזן והוא שר כשורר “הציפור בין העפאים”. שירי ברנס הם פרי דמיונו ופרי חוויותיו, הם משקפים את ששוניו ויגוניו, תקוותיו כילד, אהבותיו כעלם, זיקות־חייו למולדת ולחירות, שמחות הידידות וההתרסות כלפי התנאים הפוליטיים הגרועים, וכבר משום דבר זה בלבד הם עשויים לשמש דוגמה בעלת ערך קיים להשקפת־עולם עממית ואורח־מחשבה של לאום אמיץ בתקופה חמורה. בשיריו הדיאַלקטיים נשמעים צלילי־זמר כבשירים עממיים אמיתיים. טבעיותו הבריאה והרעננה הטביעה את חותמה המובהק על השירה האנגלית שלאחריו: ואלטר סקוט, תומאס מוּר, אסכולת האגמים, אפילו ביירון ושלי נשענים על כתפיו האמיצות. ארץ־הרמות, שעמה זיהה את עצמו, היא ארץ רחבת־ידיים, פרועה ורומאנטית, ציורית באורח בלתי־שכיח וכל דבר בה הוא סקוטי טיפוסי. ענן ארץ־הרמות מביא בכנפיו מטר נדבות, אשר נטפיו מפיקים ריחות ניחוח מאפרים ומכרי־פרחים, אבל גם חזיזים מפרכסים על פני פסגות מוֹריי הכחולות ומגלגלים רעמיהם על פני ערבות הרתמים. כיוצא בכך ברנס, לבו נמשך לעוגב, עליו נפרטים מיתרי־הרגש כולם בעת ובעונה אחת.

למן הנשגב ביותר ועד למגוחך ביותר הקיף תחום נרחב של אמנות־השירה שלו. מכל מקום היה ליריקן בעיקרו. ידוע ידע את ממלכת החי והצומח של ארצו בעל פה ואין כחרוזיו יפים בפשטותם ובאמיתם. משחר ימי ילדותו היה מוקף הטבע היפה של נפת מולדתו, הרים, יערות ואשדות, עמקים ירקרקים, נהרות ופלגים, ציידים דולקים אחרי צבאים ואיילים. הנה השיר “לבי בהרים”:

לִבִּי בֶּהָרִים, לֹא פֹּה לְבָבִי;

לִבִּי בֶּהָרִים עֲלֵי צֵיד הַצְּבִי

עֲלֵי צֵיד צְבִי פֶּרֶא, עֲלֵי צֵיד יַחְמוּר –

לִבִּי בֶּהָרִים, בַּאֲשֶׁר שָׁם אָגוּר.

שָׁלוֹם לֶהָרִים וּבְרָכָה לַצָּפוֹן,

מוֹלֶדֶת לַתֹּם וְלָאֹמֶץ מָעוֹן;

בְּכָל שֶאָשׁוּטָה, בְּכָל שֶאָסֹב,

רִכְסֵי הֲרָרַי לֹא אֶחְדַּל מֵאֱהֹב.

שָׁלוֹם לֶהָרִים נֶחְפֵּי שֶׁלֶג לָבָן,

שָׁלוֹם לִבְקָעוֹת מוֹרִיקוֹת, גֵּיא תִלְתָּן,

שָׁלוֹם לְחוֹרְשׁוֹת בָּרָמָה, שְׂדוֹת אַלּוֹן,

שָׁלוֹם לַאֲשֵׁדוֹת שׁוֹקְקוֹת בְּשָׁאוֹן.

לִבּי בֶּהָרִים, לֹא פֹּה לְבָבִי,

לִבִּי בֶּהָרִים עֲלֵי צֵיד הַצְּבִי,

עֲלֵי צֵיד צְבִי פֶּרֶא, עֲלֵי צֵיד יַחְמוּר –

לִבִּי בֶּהָרִים, בַּאֲשֶׁר שָׁם אָגוּר.

ב    🔗

שירת המולדת הסקוטית של ברנס גילמה מבלי משים את כל התביעות לליריקה מחודשת. כעין משב־רוח פיוטי חדש ורענן עבר את הספרות האנגלית. לא היה כמוהו שחש אהבה לטבע וידע את פרטי הטבע ואת משחק תמורותיו בעתרת מחזותיו המחייכים, המזהירים, הקודרים והאיומים. כל פרח בצלע־הר, ארנבת משתאה, עכבר־שדה שהוחרד ממחרשתו של המשורר־הפלח – כולם מדובבים אל לבו ולבו מדובב אליהם. כך נכתבו השירים “אל עכבר־שדה”, “אל חוגת־היער”, “אל המרגנית”; הוא מתעצב אל לבו למראה בת־ארנב נרדפת; וכך נוצרה השפעת גומלין, שלב אדם מדבר עם אמא־טבע, המגלה לפני בנה את מסתריה; תחת ליבנים נותני־ריח, בין גדרות בהירות־סהר זורמת מוסיקה ערבה; על כל מלה ומלה מנצנצת רעננות כטל־בוקר על פני עשב־האברש. אחר התחילו זורמים מכל עבר המזמורים, הנמנים בחלקם עם היפה ביותר, שהושר באורח לירי בלשון מן הלשונות. הכל כאן בלתי־אמצעי, טבעי, אמיתי, והחיים ניתנים בראשוניותם ובפשטותם. על כן קוסמת לנו שירת ברנס, שרובה ככולה יש בה מהתגלמות שירת האיכר, ייתכן לומר, כי כל אחד מטובי שיריו של ברנס משול לקומץ עפר לח. אפוף ריח הערבה הוא כה שקוף, שאנו מביטים עד לקרקע נשמתו ומדמים, כי בפיוטיו ומזמוריו לא העלים מאומה, סיפר על הכל, על אודות אהבותיו, על מות יקירת־לבו (“מרי בת־הגבעות”), על אודות מכאוביו וחדוותיו. כתינוק אין לו מחשבות נסתרות; מן הנמנע שלא להאמין לו, הואיל והוא גופו בהתגלות לבו רוכש אימון לכול. שירתו איננה רק הטבעית ביותר, הבלתי־מפוקפקת ביותר, מאחר שיחד עם השבלים צצה מתוך הקרקע, אלא גם התמה והנאמנה ביותר, באשר אין הוא מתגדר, איננו בוש בשום דבר ושום דבר איננו בשבילו בגדר פרוזה.

בשיריו מדבר ברנס במלים ראשוניות, קרובות, שאך זה נולדו בתוך נפשו, נפש בן הכפר, המקור הטבעי והנאמן לשירה, ולא שירים הם אלה, אלא זמירות, קצובות, בחרוזים תמימים כמשורר גופו, מרתתים בתואם פנימי יותר מאשר בתואם חיצוני, זמירות שהפלח שומה עליו ללוות בהן את מלאכתו הנקיה. תמונותיהם לקוחות מקרוב, כאילו נחפרו מתוך האדמה גופא, כי ברנס חש את מיסתוריות הניר, כגון בשיר הבלדי־סמלי “יוחנן בן־השעורה”, בו הוא מפיח רוח חיים בצמח ומדובב את הטבע הדומם; וכך גם קדושת הדגן הוא אחד המרכזים בשירתו של ברנס.

יגונות פשוטים וששונות פשוטים של אהבה עוד מוסיפים לגוון את כוח־הרגש האלמנטארי וחושניותו והרגש רחוק מן הסובטליות החיווריינית, הוא בריא, רועד ולוהט ברעד התשוקה, מתרונן מאליו:

אַהֲבָתִי שׁוֹשָׁן אָדֹם,

בַּקַּיִץ יְלַבְלֵב,

אַהֲבָתִי הִיא כְּנִגּוּן,

יָרֹן בִּצְלִיל עָרֵב.

אמנות־הפיוט של ברנס גלומה, עם כל היופי בשירים האחרים, בשירי האהבה. באלה מצוי יקוד־חושים ללא גשמיות, היתול ללא פגיעה, חינניות בלא כוונה. כעין אנקה כבדת־דמעות נשמעת בשיר “עוד נשיקה בטרם ניפרד”, עליו אמר ואלטר סקוט, כי הוא דחס בו “אלף רומאנים ביחד”. אהבת המולדת עם טבע ארץ־הגבעות התמזגה בשיר־האהבה “שטוף אט, אפטון צח”.

שְׁטֹף אַט אַפְטוֹן צַח, בֵּין קְנֵי סוּף וְאַגְמוֹן,

שְׁטֹף אַט וַאֲנִי־לָךְ שִׁיר שֶׁבַח אָרֹן;

נָמָה חֶמְדָּתִי בַּגָּדָה הַהוֹמָה –

שְׁטֹף אַט, אַפְטוֹן צַח, אַל תַּשְׁבִּית חֲלוֹמָהּ!

יוֹנָה הוֹמִיָּה שָׁם בַּגַּיא הַיָּרֹק,

קִיכְלִי רָן בַּשִּׂיחַ רָנֹן וְשָׁרֹק,

קִיוִית מְצַיֶּצֶת בְּשִׁיר מְהַדְהֵד:

תְּנוּמַת חֶמְדָּתִי אַל תַּשְׁבִּיתוּ הַשְׁבֵּת!

גְּבָעוֹת מִתְנַשְּׂאוֹת עִם גְּדוֹת אַפְטוֹן לָרוֹם,

מֵהֵן פֶּלֶג קָט מִתְפַּתֵּל יֵשׁ יִזְרֹם;

בְּצָהֳרֵי יוֹם כִּי אֵצֵאָה לָתוּר,

נְוֵה חֶמְדָּתִי מֵרָחוֹק שָׁם אָשׁוּר.

מַה נָּאווּ חוֹפֶיךָ, תִּירַקְנָה בְּקָעוֹת,

מַה פֶּרַע יִשְׂגּוּ בַּחֹרְשָׁה תָּרְנִיּוֹת,

יֵשׁ עֵת עַל אֲפָר טַל־הָעֶרֶב נוֹפֵל,

לִשְׁנֵינוּ יַחְדָּו עֵץ־לִבְנֶה יִתֵּן צֵל.

מֵימֶיךָ בָּרִים מַה יַּנְעִימוּ נָגֹר,

נְוֵה חֶמְדָּתִי מַקִּיפִים הֵם סְחוֹר־סְחוֹר;

גַּלְּךָ הַשּׁוֹבָב צְחוֹר־רַגְלָהּ מַה־יִּלְטֹף,

כִּי תֵט אֶל־חוֹפֶיךָ פְּרָחֶיהָ לִקְטֹף.

שְׁטֹף אַט, אַפְטוֹן צַח, בֵּין קְנֵי סוּף וְאַגְמוֹן,

שְׁטֹף אַט וַאֲנִי־לָךְ שִּׁיר שֶׁבַח אָרֹן!

נָמָה חֶמְדָּתִי בַּגָּדָה הַהוֹמָה –

שְׁטֹף אַט, אַפְטוֹן צַח, אַל תַּשְׁבִּית חֲלוֹמָה!

שירי אהבה כגון אלה מפתיעים באמנות־הלשון המוחשית ושלטון הצורה כאחד. המצב הנפשי כולו מובע בשפע העדנה הפנימית, בפשטות הניב.

ג    🔗

שירי רוברט ברנס מקיפים את כל הצדדים של חיי אדם. אין זה רק חליל־אהבה רך, שירו מצלצל לפעמים כחצוצרת־קרב מריעה; יש מהם המנצנצים מהומור ואמצאות מבדחות, כגון הסאטירה הנרחבת “שני הכלבים”, בה הוא מתקיף בזעם מלבב את רוח הכיתתיות והבדלי המעמדות, ואילו ב“יום־השוק” שפך את חמת־לעגו על הכמורה הזועפת. ביצירות רבות, מבוצעות בהיקף גדול למדי, כגון “ליל כל־הקדושים”, “אלגית שמשון”, “חלום המשורר”, “אילן החירות”, “חזון”, רואים בעליל, כי הזמר הכפרי טרח ויגע לחרוז מחרוזת של תמונות־הווי מחיי הכפר הסקוטיים, מתוך חזות בהירה וחדה. איש מן המליצים הקיימים, לרבות תומאס מוּר, שבא אחריו, לא שלט בכוח יצירה אפיגראמתי, כעין זה שבא כאן לידי גילוי, וביצירות הגדולות יותר השתעשע משורר־הטבע הבלתי־מלומד לעתים קרובות בדיבור השגור כאמן־הלהטים, בשוותו חיות לזרם הפאתיטי השכיח ובשבצו בלבוש החגיגי של “הלשון היפה” קישוטים מגושמים וריאליסטיים של ביטויי־עגה. ההומור שלו כאן הוא רחב ביותר ובו בזמן דק מן הדק; יש לו תחושת היופי הטבעי, שהוא עדין עד למאוד ועם זה בעל עצמה מאין כמוהו. סגנונו, ברשלנותו וברהיטותו, הוא אף־על־פי כן שלם בתכלית. בדברים אלה, בהארמוניה של השמחה הנמרצה, בפאתוס הנוח כלפי האנושי ובאמצאת הדמויות עמד ברנס ביחס הדוק עם שקספיר, בלי לעשות השוואה ביניהם לגבי עצם הכשרון. בשיר “שורות כתובות בהתבודדות־קארס” ניכר, שהגה עמוקות ונוגות על גורל אנוש וב“נאום אל השטן” אנו חשים, כי היה אדם מיוחד במינו.

לכאורה חיבר שירים לעת מצוא, ובראש וראשונה זמירות, העושות רושם, כזורמות מתוך אפיק צר, הזרמים הנפשיים שלו משתפכים במעין־ההרים הצח והמצומצם של הזמר הרונן, השפע הטבעי של זמר מאחרי המחרשה. אך הנה הפתיע לפתע פתאום במלאכת־מחשבת ענקית, במחזור שירים סיפוריים וסאטיריים, שבהם יסודות דראמתיים ואֶפּיים משמשים בעירבוביה, ואת כל אלה חיבר בשפה דיאַלקטית עממית ופשוטה, בלי להעמיס עודף של פאתוס על העצמה הפיוטית הכבירה. אף אם לא תמיד הצליח להתכחש לנעימת־החרוז הריטורית של הימים ההם, הרי גם אז הצילתו הרחבות של תחום־החומר, שסיפקה לו פרטים ריאליסטיים ממשיים. כלהב-פלדה גמיש מול זיז־חומה עתיק ומוצק כן ניתזה רוחו מתוך כל מרה שחורה אל השתתפות חיונית בכל מחזות החיים. על האושר הנופל במידה שווה בחלקם של עשירים ועניים מסופר באידיליה הנחמדה “ליל שבת של החואי”, כאן מצאה לה עגמת־נפשו מרפא בהלך־רוח עליז־חופשי־תמים, בהפיקו סמל עממי מתוך ניסיון אישי. והנה ה“שיר על גובה־המכס”, גרוטסקה אירונית חביבה על עצמו, בשמשו פרק־זמן בתפקיד ממונה על מכסי המדינה בדמפריס. אנגלית צרופה ובת־לשון עילגת, רוממות ובדיחות־דעת נמזגו כאן באורח מפליא. הנה הסיפוק הפיוטי “תם איש־שנטר”, המבוסס על מקום הולדתו. עליצות שמשית מלאה ריח פרחי־שדה מתחלפת עם קדרות איומה ואור־סהר של חג־מכשפות מלווה את רכיבתו של תם, בר־נש שיכור מתקין־גלגלים של כרכרות־סוסים. בעברו אדמת־בור ניחרה באחד מלילות האשמנים, שלפי המסורת העתיקה כל השדים והמכשפים יש להם אז כוח־שליטה, הריהו נקלע סמוך לחורבה עתיקה במחוז קריק של אלוביי, ולהפתעתו מצא את המקום מואר. הוא התקרב אל החלון וראה את הילולת המכשפות במלוא תנופתה. באין יכולת לעצור בעד התפרצות הנאתו מגמישות תנועותיה של אחת המחוללות הוא מעורר את תשומת לבן והריהו נרדף על ידי הכנופיה כולה, עד שעבר גשר מעל לנהר שוטף – וכוח הכשפים ניטל מהן. תם נמלט על נפשו בעוד מועד ורק זנב הסוסה נשאר שלל בידי המרדפות. הסיפור כולו הוא מלאכת־מחשבת של תיאור והומור. יצירה אחרת, סיפורית ביסודה, אך מגוּונת כולה שירים מופלאים, היא “הקבצנים העליזים”, שאין להעלות על הדעת דבר פראי וחופשי הימנה; פריסקו ענקי של מחזה־מסבאה, במקום שמתכנסת עדה של אחים שיכורים מובהקים, לרבות אחיות מפורסמות לגנאי; נכה־רגליים, רוכלת שוק, מומחית לגניבות, כנר, בדחן־ירידים, זמר־משתאות, מספרים את כל פגעי חייהם ומתאחדים למקהלה, המחרידה את כל עכברי־הלילה ממחבואם. שמחה הרפתקנית, עליצות שובבנית וחדווה צוענית לא הובעו מעולם בלשון שנונה, בצחוק פרוע, בעוז ובעצמה שכאלה. אפילו בפרוזה צופנת התרסה שטנית זו בריאליותה המצויינת את כובד משקלה – “כקליפת־השום הם כל מגיני החוק! החירות היא חג נהדר! טירות הן בשביל פחדנים, כנסיות וכמרים. מה לנו תואר, עושר, דאגה לשם טוב? כשאנו חיים חיי עליצות לא איכפת לנו ולא כלום. בתחבולות, מזימות ודרכי ערמה ננוד יום תמים ולעת ערב נלטף באורווה את אהובת־לבנו על גבי שחת ריחנית”. לפי דרכו היה ברנס מוראליסטן והיה מערבב את ההומור שלו במידה רבה של בחינות דתיות ובפילוסופיה חברתית בעלת כובד ראש. שום דבר אנושי לא היה זר לו, לפיכך קונן על היעקובובינים (“קינת האבירים”) ועל מאריה סטיוּאַרט, הנכספת אל אביבה הסקוטי, בבתי־שיר רבי־יופי.

מדי קראך את ברנס אתה חש כאילו באת עמו במגע אישי. לא ספר הוא מדבר אלינו, כי אם פרא־אדם נעים קול; מעטים הם המשוררים, מלבדו, הנותנים לנו תחושה זו של קרבה בלתי אמצעית. לא לחינם אהב אותו משורר כגיטה, מתוך שירי ברנס הסכית אותו קול לבבי עמוק, שהוא גופו חש בקרבו בימי עלומיו עתירי־הזמירות. בשביל אנגליה היה ברנס הכרוז של השחרור הגמור מעול המלאכותיות הפיוטית, התרבותית למראית עין. “קרן־שמש פתאומית בתוך מפעל־עצבות מלאכותי”, פסק עליו קארלייל את פסוקו.