(1770–1843, גרמניה)

א    🔗

אֲוִיר־שָׁמַיִם שׁוֹקֵט! תֵּיטִיב לִנְצֹר בְּכָל־עֵת

אֶת נִשְׁמָתִי בַּמַּכְאוֹב – – –

פ. הלדרלין

כמבשר הרומאנטיקה נחשב פרידריך הלדרלין, כעין חולית־ביניים בין הזרם הקלאסי והרומאנטי בספרות הגרמנית. כל הנשגב והיפה שהיו בה ברומאנטיקה כבר נתגלמו בו, האדם האציל והטהור, המשורר שכור־היופי, שהיה שרוי כולו בעולם היוונים. קירבתו לרומאנטיקה מתבטאת קודם כל בהתלהבות לגבי הרוחני, בסטיה מן המציאות בזמן ובסביבה, בגורל האפוף טראגיות. בצורת השירים הירבה להשתמש במשקלים היווניים, מאחר שהללו, כשירת הלדרלין עצמה, נוצרו מתוך רוח המוסיקה. בדין מכנים איפוא את הלדרלין משוררה של יוון, לא רק משום ששר את שיריו מתוך כמיהה לעבר עתיק במיקצבים עתיקים, עשויים ברוב אמנות. במזמורי הלדרלין המוקדשים לאיי יוון אנו חשים את כוחותיו ההילניים זורמים מתוך עצמה וצריפות בצליל, בצורה ובתנועה. אין כאן רק ענין של תוכנים, של דעות, של השקפות־עולם. לא מה שהגה הלדרלין על טבע יוון וגורלה הוא העיקר, אלא כפי שחזה אותם בעיני רוחו. הנוף היווני, הים האיגיאי, חופיו ואייו – כאן מצא את דמות עולמו, את נפש נפשו, הם היו לו בבחינת חזות הכל. לפיכך עלה בידו להגשים את מה שאחרים רק כמהו אליו. קלופשטוק ניסה למלא את ההכסאמטרים היווניים תוכן פאתיטי, אך הם לא נשמעו לו בלתי אם מעט; גיטה נטל מן היוונוּת את מה שהעלה אותו מתקופת הסער והפרץ לבהירות, לשקט, לסדרים, לפלאסטיקה; בשביל שילר היתה הילאס דבר שבנטיה ובהלך־רוח, או ביתר דיוק, דבר שבהשקפת־עולם, קוֹמפלכס של חזיונות ומאורעות מוחשיים. הלדרלין חדר את יוון בכל נפשו הנלהבת, תפסה בכל חושי הוויתו, וכך יצר את ה"ארכיפלאגוס", תיאור נצחי זה של עולם האיים אשר ליוֹניה בהאכסאמטרים אמיתיים, שאפילו הם צרים מלהקיף את החוג הנרחב, החזוי בכל מוחשיותו.

העולם היה יותר מדי נוקשה בשביל הלדרלין, קירבת האישים הגדולים, כהרדר, גיטה, שילר, העיקה עליו. הערצתו העמוקה לשילר, שפאתוס הדרמות שלו היה מן הסתם זר לרוחו, מתבארת בפלאסטיקה המחושבת, בחומרת הקו, בעמדה הגברית כלפי העולם של אותו משורר אידיאלי. פעם כתב אל שילר: “הנני בפניך כצמח, שאך זה נשתל באדמה, יש לכסותו לעת הצהריים”. אין זאת רק ענוותנות כלפי אמן גדול, אלא גם הכרת ישותו הוא. הלדרלין מוכרח היה לשנוא את מעשי־השעשועים בשירה, כשם ששנא אותם שילר. גם בהיותו כבר לקוי בשכלו היה קורא פעם בפעם את האודות שלו ומראה אותן למבקריו הספוּרים, הוא ראה אותן, כראות עולם דתי.

אהבה עמוקה, שגם הושבה לו, אך לא באה לידי הגשמה, אל אשה נשואה, אשת מיטיבו ומפרנסו, אשר כינה אותה במזמוריו בשם “דיאוטימה” (על שם דיאוטימה ב"המשתה" לאפלטון, אשר הכניסה את סוקראטס לפני ולפנים של מסתרי האהבה האידילית), זיעזעה את נפשו זעזוע עמוק, שממנו לא התאושש עוד. הוא ראה אותה, כראות שליחה, אחות, שנתעתה הנה מזבול עולמו הרוחני. שום רעיון חושני לא התערב בתחושתו. דיאוטימה היתה לו בבחינת ישות אצילה, אחות קדושה וקרובה, אשר בטרם תתן את ידו לה הכר הכירה מרחוק, היא היתה כעין חוף־מבטחים לרוחו הנסערת, הנלהבת, היא אשר הביאה רפאות לנפשו החולה. ביטוי לכך אנו מוצאים בשיר “לעת ערב”.

שִׁקְעִי, שֶׁמֶשׁ יִפְעָה, לֹא יָשִׂימוּ לֵב אֵלַיִךְ

בִּלְתִּי אִם מְעַט, לֹא יֵדָעוּךְ, הַקְּדוֹשָׁה,

כִּי דוּמָם וּלְלֹא־עָמָל

עָלִית עַל־פְּנֵי הָעֲמֵלִים.

לִי תִשְׁקְעִי אַף תַּעֲלִי בִּידִידוּת, הַנְּהָרָה,

אַף הַכֵּר תַּכִּירֵךְ עֵינִי, רַבַּת־הַתִּפְאָרֶת!

כִּי בְּשֶׁקֶט אֱלֹהִי כַּבֵּד לָמַדְתִּי,

בְּעוֹד דִּיאוֹטִימָה אֶת־חוּשִׁי בִּי רִפֵּאָה.

הָהּ, אַתְּ שְׁלִיחַת מְרוֹמִים, מָה אַאֲזִינָה לָךְ,

לָךְ, דִּיאוֹטִימָה! חֲמוּדָה, מַה תַּשְׁקִיף

עַיִן זֹה מִמֵּךְ אֶל יוֹם הַזָּהָב

בְּתוֹדָה וּבְהִשְׁתָּאוּת, אָז הָמוּ־רָעֲשׁוּ

הַמַּעְיָנוֹת בְּיֶתֶר עֹז, הִשִּׁיבוּ נִשְׁמָתָם

אֵלַי בְּחִבָּה צִיצֵי הָאֲדָמָה הַכֵּהָה,

וּבְבַת־צְחוֹק מֵעַל עַנְנֵי־הַכֶּסֶף

שַׁח מַטָּה בִּבְרָכָה אֲוִיר־הַשָּׁמָיִם.

שירי הלדרלין הם הילניים יותר מכל שירה אחרת בספרות המודרנית. הם אליליים במשמעות הצרופה האמיתית, אם מבינים במושג זה לא התחפשות בסגנון עתיק, אלא העדר גמור של דמיון מונותיאיסטי, הערצה דתית ממש של אוויר, שמש, אדמה, ואותו אליל אהוב עליו, האֶתר. אכן, הוא שב באמת אל עולם־האמונה של הקדמונים, ומתוך נקודת־השקפתם של הללו יש גם להבין את צורת שיריו, מלאי־צלילים, מלאי־קדושה, חגיגיים, כל בית ובית של האודות הוא כעין מנחת־קודש לבני־האלמוות. ובשובו ממולדתו, מולדת הנפש, אל ה"ברברים" – האם לא שומה היה עליו לקונן: "אין זה עוד העולם הקדמוני, שאני שב אליו, גר אנוכי, כבלתי־נקברים, העולים מתוך אחרון¹ נסתלקה ממנו דיוטימה, עדות ליופי בעולם, וכמו פאוסט המיותם נותרה לו רק אדרתה של הלנה הנעלמת.

שירי הלדרלין, בין אלה שנכתבו במשקלים עתיקים ובין אלה שנכתבו במשקלים מודרניים, עתים מעוצבים כדוגמת בתי־השיר של שילר, מצטיינים בסגולה מאין כדוגמתה והיא, לבטא ביטוי מושלם ופשוט כאחד את ההגיונות והלכי־הרוח הנאצלים ביותר ומיוחד להם אותו שיכלול אמנותי, המקיף את התיאור ואת החוויה גם יחד בבהירות מפליאה.

אין שירי הלדרלין קשורים לדברים, לעצמים, המאַכלסים את ההוויה, אין הם מציירים אותם כמות שהם. אף לא בציוריות דקה מן הדקה או בפלאסטיות רוחנית, כשירי גיטה, הם אך מתארים, או ביתר דיוק, מזמרים את תכונותיהם הנצחיות, את האידיאות האפלטוניות שלהם, ולעולם אינם נותנים תמונות בולטות, מסויימות. הצבעים כביכול נהפכים לצלילים רוננים. החוויה מופיעה כאן באורח בלתי־אמצעי בגופי־צלילים, שלא באמצעות צורות מגולמות, מגובשות. ריבוי־הגוונים, חליפות החומרים, ואפילו הניואנסים, חסרים לחלוטין בתמצית שירי הלדרלין, ולא זו בלבד, אלא שמתוך חוש מתמיד הריהו דוחה כל התערבות עם החיים הממשיים; חרוזיו נעים וזעים תדיר, אין להם שורשים כלפי מטה ומיוחד להם משהו חסר־מנוחה, נעדר־מולדת, בשל מחסור זה בחומר נעשים שיריו לסמל ההמראה כלפי מעלה, קלים כאוויר, כרחף נצחי, נדודי עבים ורוח משמיעה קול. הצליל הערב הוא היסוד העיקרי בלשונו הפיוטית של הלדרלין, שאין בה מן החילוניות, מן הארציות ולא כלום. אצל הלדרלין אין החוויה נהפכת לשיר, כאצל היינה או וורלן, למשל, אלא היא נמוגה, מתאַדית בשיר, נמסה כליל, ללא־שיוּר, בענן המנגינה. נסכית נא לשיר “נעורים”:

עֵת נַעַר הָיִיתִי

רַבַּת הִצִּילַנִּי אֵל

מִצַּעֲקַת בְּנֵי־אָדָם וּמִשִּׁבְטָם,

אֲזַי שִׂחַקְתִּי יָפֶה וּבֶטַח

עִם פִּרְחֵי הַחֹרֶשׁ,

וְרוּחוֹת שַׁחַק הַקַּלּוֹת

שִׂחֲקוּ עִמָּדִי.

וּכְהַרְנִינְךָ אֶת לֵב

הַצְּמָחִים מִדֵּי

יִפְרְשׂוּ לִקְרָאתְךָ

זְרוֹעוֹת עֲנֻגּוֹת,

כֹּה אֶת לִבִּי הִרְנַנְתָּ,

אַבָּא הֶלִיּוֹס! וּכְמוֹ אֶנְדִּמְיוֹן²

אֲהוּבֵךְ הָיִיתִי,

לוּנָה הַקְּדוֹשָׁה.

הָהּ, אַתֶּם הָאֵלִים כֻּלְּכֶם

הַנֶּאֱמָנִים, רַבֵּי־הַחֶסֶד!

לוּ יְדַעְתֶּם יָדֹעַ,

עַד מָה נַפְשִׁי אֲהֵבַתְכֶם!

אָמְנָם אֲזַי עֲדֶן לֹא

כִּנִּיתִיכֶם בְּשֵׁם, אַף אַתֶּם

לֹא כִּנִּיתוּנִי, כְּכַנּוֹת בְּנֵי־אָדָם

אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ,

בְּדַעְתָּם זֶה אֶת זֶה,

אֶפֶס הֵטַבְתִּי דַעְתְּכֶם

מִדַּעְתִּי אֶת בְּנֵי־הָאָדָם מֵעוֹדִי,

הֲבִינוֹתִי אֶת דִּמְמַת הָאֶתֶּר,

אֶת דְּבַר בְּנֵי־אָדָם מֵעוֹלָם לֹא בַּנְתִּי.

גִדְּלַנִּי הַצְּלִיל הָעָרֵב

שֶׁל אִוְשַׁת הַחֹרֶשׁ

וֶאֱהֹב לָמַדְתִּי

בֵּינוֹת הַפְּרָחִים,

בִּזְרוֹעוֹת הָאֵלִים, גָּדַלְתִּי וָאֶשְׂגֶּה.

ב    🔗

את הגעגועים לאדמת יוון ותרבותה יצק הליריקן הלדרלין גם בשתי יצירותיו הגדולות, הרומאן “היפריון” והטראגדיה “אמפידוקלס”, שתיהן אינן אלא מגלמות את כיסופי הלדרלין לטבע, ליופי, להתחדשותה של האנושות באמצעות דת חדשה.

הנוסח הראשון של “היפריון” היה קטע מונולוגי, ואילו נוסחו הסופי – רומאן אֶלגי בצורת מכתבים, דוגמת רוסו־גיטה, כולו כתוב בפרוזה ריתמית, פיוטית. היפריון, המנהיג הדמיוני, הנכסף לחיים שיש בהם משום התמזגות עם הטבע והמבקש לשוא להשיב ליוון את גדלותה שמלפנים והוא, כהאמלט, לדבריה של אופליה, נפש אצילה, הרוסה, כותב את קורות אבדנו הרוחני במכתבים לרעו בלארמין. יצירה זו, כיצירות אחרות של המשוררים הרומאנטיים באותו דור, ז’אן פול ונובאליס, היא ראשונית כולה, ללא כל נסיון־הגשמה, רק חלום, רק פיוט, רק עולם־מפלט תחת עולם החיים הממשי, ויותר משהיא יצירה מעוצבת עיצוב פסיכולוגי הריהי מנגינה פרוּטה על מיתרי הרגש במידה שאין למעלה הימנה. אין כאן, איפוא, פאבולה במשמעות המקובלת, מצבים וטיפוסים, אלא תנופה כבירה של התחושה, שגב לירי של המלה המשכרת, ריתמוס גואה של הדיבור, גועש ביופיו נוכח האין־סוף.

הגיבור ברומאן זה הוא אחד מבני יוון החדשה, שחי ברוחו כולו ביוון הקדומה. לבו הומה לאתונה, לקורינת ולכל המקומות הקדושים, ששם שכנה שכינת יוון לפנים. המעריץ הנלהב של האתונאים מבקש לסייע לניניהם במלחמה עם התורכים, ליצור הילאס חדשה, כפי שניסה זאת אחר כך באמת משורר אחד גדול, הלורד ביירון. אפס לא התבוסה מנחילה לו מפח־נפש – שבעתיים גורם לו הנצחון אכזבה. וכבר במכתבו הראשון אל רעו בלארמין הוא כותב: “אני לי כמו הושלכתי אל הבוץ, כמו לוּ סגרו בעדי את פי הקבר, כאשר מזכירים לי את אשר לי וכאשר קוראים אותי בשם יווני, דומה עלי כאילו נתנו בצווארי את הקולר ששמים על צוואר הכלב”. דיאוטימה, הדמות המושלמת, היצור הנפלא עלי אדמות, מבשרת לו: “היה תהיה למחנך עמנו, היה תהיה לאדם גדול”, ואולם הוא שומה עליו לכתוב לאחר הנצחון: “הקיץ הקץ, דיאוטימה! אנשינו שדדו, רצחו!…” לבו נשבר בקרבו. תחית יוון היתה לו תחית העם היווני, אך זו חוללה לנגד עיניו. ותשובת דיאוטימה אומרת: “מי שנפשו נכלמה כולה כנפשך אתה הוא לא ידע עוד את שמחת היחיד; מי שטעם את טעם המוות כמוך הוא אך בקרב האלים ימצא מרגוע”.

האכזבה הגדולה והכליון הגדול מקבילים לאלה, שהוא, בהיותו דרוך צפיה כולו, נוחל מרעיו: אדאמאס, אלאבאנדה… תחושת היופי של המשורר גואה לצלילי שמותיהם. אלאבאנדה, מורו ורעו גם יחד, הוא שהוסיף לו עוז ועצמה והוא שקרא לו “אחי לנשק!”, הוא שעודדהו בתכניותיו הנעלות ליצור מדינה מושתתת על הצדק, על האמת ועל היופי, דוגמת יוון הקדומה. והנה הלך למקום שהלך בלי אשר נודעו עקבותיו. רק דיוטימה מקיימת את אשר הבטיחה – ואולם היא מתה. אכזריות הגורל משמידה את היופי, כשם שאכזריות האנשים משמידה את הגדלות; כי לא התורכים אלא היוונים הם העושים את היפריון הלוחם, מנהיג העם, ל"מתבודד ביוון", כפי שאומרת כותרת־המשנה של “היפריון”.

נסיונות אישיים הם אלה: מה שנותן לנו “היפריון” אינו אלא רומאן אוטוביאוגראפי מסוגנן סגנון נעלה. היפריון הוא שליח נעוריו של הלדרלין, “המחפש בכל הספירות את עולמו היפה”. ארץ־הקדם והים היו לו למולדת. האידיאל הראשון של היפריון – הוא צילו הנוהר של הלדרלין, המשורר, שהאהבה לחיי הטבע “החרישים והזעים”, שראה אותה פועלת גם אצל ההילניים, היתה לו למיתולוגיה חדשה – נעשה הטבע, הטבע היפה, המאַחד הכל; אבל גם הטבע אין בכוחו למוגג את העצבות של המחפש הנצחי, שכן גם הוא, השלם למראית עין, מכזיב בקרעיו. הוא מבקש את ההתאמה בידידות, אבל גם היא איננה ממלאה את חלל הלב וסופה להתנדף.

אחר כך נראית לו האהבה כנותנת את הקשר המאושר: דיאוטימה היפה, שבחברתה ראה הרבה מטבע יוון ומחרבותיה, אשר ביקש לכונן, אפס היא נעלמה חיש־מהרה, וכך שוקע החלום הזה בראשיתו. והנהו הוא מחפש את הקשר בגבורה, במלחמה על החירות, אך גם האידיאל הזה מתנפץ אל סלע המציאות, המשפילה את המלחמה למעשי שוד ורצח, עד למולדת האבות הולך הנודד הנכסף אחרי האלים שלו; אבל יוון איננה עוד הילאס, דור קטן־אמונה מחלל את המקומות הקדושים. בשום מקום אין היפריון הנלהב מוצא עוד שלימות, בשום מקום אינו מוצא עוד התאמה, הוא מכיר בתחושתו את הגורל האיום, כי בא לעולם מוקדם מדי או מאוחר מדי – הוא הוא גורלו של המשורר גופו.

כעין אליגוריה של חיי הלדרלין היא גם יצירתו “אמפּידוקלס”, שתחילתה היתה פראגמנט דרמתי בשם “מות אמפידוקלס”. הטראגדיה בצורתה המורחבת נוגעת עד הנפש בליריות שבה, אף אם איננה מניחה את הדעת בשלימותה הדרמתית. זוהי טרגדיה של אדם גדול, פילוסוף ומשורר – לפי האגדה מצא את מותו בקפיצה אל לוֹע האטנה – הראשונה, המראה בעליל את התנגשות הגדלות האינדיבידואלית עם הקטנות הכללית, ללא תוספת־לוואי של אשמה, כגון זו המתבטאת ב"קורילנוס", “פרומיתיאוס”, “וואלנשטיין”. כאן יש מן התפיסה המודרנית וכמוה מודרנית היא גם בחירת־החומר: הטראגדיה של מיסד־הדת כדוגמה, כמאורע סמלי. חטאיו של אמפידוקלס הם בגדלותו, באשר בה ניתן לו מאליו הצורך לפעול גדולות. הנה כי כן שומה עליו לגלות את מיטב שאיפותיו בפני ההמון – “את נפשו השליך לנגד עיני העם” – והוא הגבוה ככה מן החיים של הסביבה והניצב ככה לריב עמה ואת כל דרכיה ונפתוליה, נגזר עליו למות מיד. לא מזימת הכוהן, שהלדרלין תיאר אותה בכל שנאת־הכמורה של ההשכלה, גרמה לכך, אלא דבר זה עצמו, שהוא “ביטא את אשר לא יבוטא”. כה קיפח את אושרו הפנימי, ובגידת “העבדים והברברים” רק השלימה את גורלו.

מופלא הדבר, כי אותה דרמה סמלית, בת־בלי־זמן כולה, הולמת בכל זאת מומנטים היסטוריים מסויימים של ההווה. התקופה היא תקופת המהפכה הצרפתית, שהלדרלין נטה אחריה בכל נפשו ומאודו. “אין זו עוד תקופת המלכים”, אומר איפוא אמפידוקלס (שלפי כל הסימנים שיווה לו הלדרלין קווים של הפילוסוף פיכטה, אשר הגן על זכות המרד ברוח המהפכה הצרפתית). אכן הגיבור גופו, פילוסוף, כוהן, פייטן, מנהיג עממי, כפי שהלדרלין השתוקק להיות – איננו סתם אידיאליסטן אנין־דעת, שהפיטורין ממיתים אותו, כי “הרכים והענוגים עשויים ליהרס על נקלה”, יש בו עוד משהו מאותו חוסר־ישע גאה ומאותה רגישות מוחצת כלפי ההתנגדות המפתיעה של “צד שלישי”. הטראגדיה “אמפידוקלס” היא העליה ההירואית של תחושת־היפריון, לא עוד אלגיה ודמיון, כי אם טראגיקה של כורח־הגורל. מה שמסתיים שם ב"שיר הגורל" מתעלה כאן בראפסודיה דרמתית. החולם, המחפש, אובד־העצות היה לגיבור בעל הכרה עשוי לבלי־חת. לפיכך אותה העצבות הטמירה, המרחפת סביב שתי היצירות באורח מוסיקאלי, היא ב"היפריון" רק תוגת בוקר, בעוד שב"אמפידוקלס" היא כבר רובצת כענן־שואה כבד־גורל, מפרכס מחזיזי זעם ומאיים בכליון חרוץ. מוות מתוך יופי, מוות חופשי מתוך רגש תמים שבשלימות הנפש – אותו ביקש הלדרלין לראות כמופת לעצמו.

אמפידוקלס מאגריגנטוּם, “אויב בנפש לכל קיום חד צדדי”, כפי שמעיד עליו הלדרלין, וסובל מן החיים, מבני־אדם, משום שנבצר ממנו לאחדם ולחיות בקירבתם, לו האציל הלדרלין מן הטמיר והנעלם שבו, משלימות הרגש, אמפידוקלס כמשורר, כגאון אמיתי, יש לו המתת של זיקת־הכל, “הקירבה האלוהית” עם הטבע הנצחי, הוא כביכול רב־מג של הרוח, אך בכל אלה הריהו אומלל שבעתיים, בשל הצורה השסועה של החיים, בשל המעצורים והמחסומים והסייגים, החוצצים בין חי למשנהו, ואף ההתלהבות העילאית ביותר אין בכוחה להתיך את צורת־החיים המפולגת לאחדות לוהטת –

– – – הָיְתָה לִי לְשִׁפְחָה

הַתּוֹלָדָה, הַמִּתְיָמְּרָה לִגְבֶרֶת,

וְאִם כָּבוֹד עוֹד לָהּ, מִמֶּנִּי הוּא.

וּמֶה הָיוּ הַשַּׁחַק וְהַיָּם,

אִיִּים וְכוֹכָבִים וְכָל הַנָּח

לִפְנֵי עֵין בְּנֵי־אָדָם, וּמֶה הָיָה

נִגּוּן־נִימִין זֶה מֵת, לוּלֵא אֲנִי

שִׁוִּיתִי לוֹ שָׂפָה וּצְלִיל וָנֶפֶשׁ?

מֶה הָאֵלִים וְכָל רוּחָם, לוּלֵא

בִּשַּׂרְתִּי הֱיוֹתָם –

הנה כי כן כל החסד שניחן בו כמוהו כאין, ממלוא עצמתו הכבירה הריהו צונח אל חוסר־אונים כביר. “העולם רחב־הידיים ועתיר־החיים” נראה לו כ"קנין אבוד שלו". קול הטבע נשמע רק ממעל לו ולא עורר עוד הד מנגינה בקרבו, הוא חזר ושקע אל תוך הארציות האטומה, והוא נרדף עד לבדידות העמוקה ומכאן אל זרועות המוות.

ביצירה זו התקרב הלדרלין יותר מכל משורר אחר אל העולם היווני ואל הרמה ההירואית של הקדמוניות, יצירה מקוטעת בלתי־נשלמת, ובכל זאת משוכללת בשלימות היופי שבה.

צעיף עבה פורש על רוחו של הלדרלין עוד בגיל השלושים ושתיים לחייו ובמשך ארבעים שנה ומעלה נסתלק מזבול האדמה אל ענן הטירוף והזמן חלף באין מרגיש מסביב לראשו המדמדם. נאלם קול המשורר, אך נותר הצליל המשולש של חייו: השיר ההלדרליני, הרומאן “היפריון” והטראגדיה “אמפידוקלס”, שלושת הוואריאנטים ההירואיים האלה של עליתו ושקיעתו, ההארמוניה המופלאה אשר לגורל טראגי עלי אדמות.