(1790–1850, אנגליה)

א    🔗

שְׂדוֹת־מְכוֹרָה, בְּכָל אֲשֶׁר יִתַּם

מַעְגַּל־חַיַּי, זְכוּרִים תָּמִיד תִּהְיוּ לִי.

ו. וורדסוורת

עם גדולי המשוררים האנגלים בתקופה הרומאנטית נמנה ויליאם וורדסוורת והשפעתו על השירה האנגלית בדורו ובדורות הבאים מרובה לאין שיעור. וורדסוורת כתב שירים רבים לאין מספר, חלק מהם הוא בבחינת ריטוריקה גרידה, אבל המעולים שבשיריו יש בהם מרוח הקודש. הוא עבד את האלוהים ואת הטבע והיה חדור תחושת האחדות היסודית שבבריאה, המקשרת את כוכבי־המרומים עם המרגנית שבאחו; ואכן, האלוהים או הטבע או הכוכב, או המרגנית, או האדם משתלטים לעתים קרובות על קולמוסו שלא ידע מנוח ומחדירים עצמם אל שיריו בכוח עילאי. את שירו “רמזים לאלמוות בזכרונות־ילדות” ראה המסאי האמריקאי אמרסון כנקודת־שיא של המאה התשע־עשרה, ואמנם מכיל שיר זה את עקרונו של המשורר וורדסוורת, כי טבע, אדם ואל חד הם; הוא ביקש לעשות את המציאות השכיחה לחוויה בלתי־שכיחה.

רוברט ברנס הכפרי עלה בלא ספק על וורדסוורת בכשרונו הראשוני לגבי מבע הטבע, ואולם גם וורדסוורת, אם כי בדרך ההגיון יותר מאשר בדרך התחושה הפנימית, הבלתי־אמצעית, שם לו לנקודת־מוצא את הטבע החיצוני. הוא היה בעל הלך־מחשבות פאנתיאיסטי טהור. אמרנו הלך־מחשבות ולא הלך־רוח, שכן בשירת וורדסוורת מרובה ההגיון על הרגש, הוא היה מאיר את החזיונות באור פילוסופי־פיוטי.

ביירון ושלי גילו התנגדות כלפי וורדסוורת והמטירו עליו את חצי לעגם. הם ראו בו מעין מטיף מיתודי, מגבב־דברים, ויראת־הכבוד שלו כלפי הטבע החי והדומם נראתה בעיניהם כמין גרוטסקה מגוחכת. ואף־על־פי־כן השפיעה אהבת־הטבע הפנימית של וורדסוורת השפעה מרובה דווקא על ביירון ושלי, ולא עוד אלא ששניהם גילו נטיה גוברת והולכת להתפשט את הפאתוס ולמצוא את הנשגב גם בפשוט, אף זה בהשפעת וורדסוורת, שנטל נושאים מחיי יום־יום ושיווה למצוי מראה מיוחד במינו. ההוויה היתה לו בגדר פלא גם ב"קטון־פרחים, המעורר בו הגות, עמוקה מני דמעות". וכך זרועים בשירי וורדסוורת רגשי טבע דקים ונלבבים. באחד משיריו המעולים ביותר ביפיים ובחשיבותם “שורות על מנזר טינטרן” תיאר וורדסוורת את הטבע תיאור דק ועמוק כל כך, ש"הדו" עולה מן התיאורים הפיוטיים שבאפוס “צ’יילד הרולד” לביירון. נעימת השיר היא גותית, בו מעמיד המשורר את החורבה, שצמחי כישות משתרגים מסביב לה, כסמל של נצחון הטבע על מפעלות האדם; הוא מסביר, איך חלפה החדווה הסוערת על יפי הטבע, שקיננה בלבו בנערותו, ואיך קנה לו לאט־לאט, בבגרותו, הלכי־רוח של הטבע הדומים להלכי־רוח האדם.

וורדסוורת היה הראשון למשוררי “אסכולת האגמים”, שעמה נמנו עוד ס.ט. קולרידג' ור. סותי, את תמצית ה"אני־מאמין" של האסכולה הפיוטית החדשה הביע בפתיחה לקובץ שיריו הראשון “בלדות ליריות”, שפירסם ביחד עם קולרידג', היא אומרת בקירוב: אורח הביטוי השירי חייב להיות הולם בדיוק עד כמה שאפשר את אופן־הדיבור של האדם השכיח. לכאורה מבקש כאן משורר להתכחש למהותה של השירה כולה, המתעטפת כרגיל בלבוש חגיגי. ברם, וורדסוורת לא פעל תמיד לפי כללי תורתו, שאילמלא כן, לא היו יצירותיו נבדלות בשום דבר מן הפרוזה הרגילה אלא בחרוז נטול־מעוף ובקצב נעדר־רושם.

אם כה ואם כה נקודת־מוצאו היא טיפוגראפית בעיקרה. הוא נתון לתיאורי מקום מפורטים שבמפורטים, לא פחות מואלטר סקוט, שהיה אפיקן נאטוראליסטי. תעודת־חייו היתה לצייר את הטבע האנגלי ואת האנגלים שהכירם פנים אל פנים. הוא קשר את שמו באגמי צפון אנגליה, שמראות סביבותיו הם בדרך כלל הרקע לשיריו. בעוד שביירון שר על נופי יוון הלוהטים ושלי על נופי איטליה הרכים, ביקש וורדסוורת להיות משורר־מתאר אנגלי אמיתי. בפאתוס נרגש ועמוק תיאר את חיי המעמדות הנמוכים ואת חיי הכפר בכלל; את שלטון הטבע בחזיונותיו השליווים, הנוחים. אכן, ההתבוננות הנאצלה הזאת מתנועעת תדיר בתחומה היא ובמסלולים כבושים, שכן עקבות בן־האיכר ברנס חרותים כבר בדשא בכל מקום ששם דורכת כף־רגלו של וורדסוורת. הנה חוזר בן־כפר, שעקבותיו נעלמו לפני שנים רבות, אל מקום הולדתו ואין זכר שם לביקתת הוריו, ואת שמות הקרובים לו הוא מוצא חקוקים על צלבי בית־הקברות, הנה שיר על קוצרת גלמודה, הקוצרת את קצירה ומאלמת את אלומותיה, באין איש אתה, ואך את קולה תתן בזמר נוגה והגיא כולו מתמלא צלילי שירתה. והנה השיר “סימון לי” – מעשה בצייד זקן, שהיה בנעוריו גיבור־צייד, אין דומה לו בכל תופשי־קרן ודורכי־קשת ונוהגי־כלבים, בין ברגל ובין ברכיבה, ועתה לעת זקנתו תש כוחו עד כדי כך, שכל עבודה קלה נעשתה קשה עליו, ויום אחד ראהו המשורר עמל ויגע לעקור שורש עץ רקוב. גם ברנס עסק לעתים קרובות בנושאים כגון אלה: אך כמשורר אמיתי הישקה אותם בדמי־לבבו וזיקקם בקרן עינו, עין הפייטן, עד שהביאם לידי מבע. ברנס וּווֹרדסוורת כתבו שניהם שיר “אל המרגנית”, אצל ברנס המרגנית היא כחלק מחייו, אנו חשים בה את ישות־החיים ההרוסה, העלובה; וורדסוורת משתמש בה, כדרך שהיה משתמש בעצם אחר, היינו, כדי לקשור בה דרשת־מוסר שאינה מעלה ואינה מורידה ואף אין בה כדי לקרב אל לבנו לא את הפרח ולא את המשורר.

“אל העפרוני” שר שלי כזמר־שמיים, אח לבעלי־כנף, וורדסוורת – כבן־כפר אדוק. לעתים קרובות יקשה עלינו לקבל את הזוטות הקרתניות הללו, כסמל של אידיאות נצחיות, כחפצו של המשורר. באותה התמימות שלמראית־עין אשר להסתכלות־הטבע שלו חבוייה לפעמים היתנאוּת של התבוננות עצמית ושל אונאה עצמית. ההשתקעות בטבע מתוך יראת־הרוממות נהפכת תכופות להשתקפות עצמית מדומה, שיש בה מן הדוגמתית של מטיף.

אך האמת ניתנה להיאמר: הגם שוורדסוורת נוהג לצלם צילומי־נוף נאמנים בדייקנות הקפדנית של טופוגראף מכל מקום נעשה לצייר־הטבע הלאומי של אַנגליה, שום משורר אנגלי לא תיאר את טבע המולדת באורח כה דק וברור כמוהו, אף לא טניסון, שהיה מחקהו במידת מה. צובר היה רשמי־טבע משנים קדמוניות, כדרך שמאהב צובר את איגרותיו הורודות ושיירי פרחיו, כשריד משעות מאושרות, לוקט היה בהתמדה צמחים באמתחתו הבוטאנית, על מנת לצבור עשביה מושלמת. אתה נהנה הנאה מלאה מתמונות הלכי־רוח מצויינות יחידות, כגון “הקוצרת”, “האוֹג”, “הנרקיסים” או “יונת־הבר”, הגם שהם מתבקשים להיות מובנים בכללותם, כביכול. בטוהר החיים הללו עם הטבע צפונה גדלות והמשורר מתיימר, כי מעולם לא נטה אחר התשוקות השפלות של בני־אדם, אלא אך ורק אחר קסמי הבריאה. נסכית נא לשיר “הקונכית”:

רָאִיתִי לְפָנִים

תִּינוֹק – הוּא דָר הַרְחֵק עִם שְׂפַת יָם הַתִּיכוֹן –

אֲשֶׁר הֶחְזִיק קוֹנְכִית לְמוֹ אָזְנוֹ,

אִלֵּם מֵהִשְׁתָּאוּת. הִסְכִּית בְּקֶשֶׁב

וְהַשִּׂיחָה הֵאִירָה אֶת־פָּנָיו,

כִּי מִקִּפְלֵי הַקּוֹנְכִיָּה מִלְמוּל

הִגִּיעַ חֲרִישִׁי, בְּאֹרַח פֶּלֶא

הִזְכִּיר אֶת־הַמּוֹלֶדֶת הַקְּדוּמָה, הַיָּם.

וְכַקּוֹנְכִית הַזֹּאת יְהִי הַיְקוּם

לְאֹזֶן אֱמוּנָה; וְלֹא אָפוּן,

כִּי כְּבָר קָלֹט קָלַטְתָּ לִפְעָמִים

בְּשׂוֹרָה טְמִירָה שֶׁל הֲוָיָה סְמוּיָה,

גֵּאוּת וָשֶׁפֶל וְעָצְמָה נִצְחִית;

וּמַּרְגֵּעָה פְּנִימִית, בַּלֵּב תִּשְׁכֹּן,

לְרֶגֶשׁ עַד־אֵין־קֵץ.

מלבד שירי התבוננות כגון אלה מצויים אצל וורדסוורת שירים ליריים קטנים במספר לא מועט, מזמורים פשוטים ומלאי רגשות עמוקים. הנה דוגמה מתוך המחזור הכולל בשם “לוסי”:

שָׁכְנָה לָהּ בֵּין דַּרְכֵי שְׁמָמָה

עַל־יַד מַבּוּעַ־דוֹו,¹

אֵין אִישׁ שָׁם יְרוֹמֵם אֶת־שְׁמָהּ,

מִי שֶּׁיָּכֹל אֱהֹב.

סִגְלִית בְּצֵל כֵּף כְּסוּי־הַטְּחָב,

מֵעַיִן עֲלוּמָה,

מִתְנוֹצְצָה בִּבְרַק כּוֹכָב

בּוֹדֵד בִּשְׁמֵי־רָמָה.

כְּאַלְמוֹנִית חָיְתָה, אִישׁ לֹא

עַל אָבְדָּנָהּ כָּאַב;

אָכֵן, הִיא בְּקִבְרָהּ, וָהוֹ,

לִי הַהֶבְדֵּל מָה רַב!

ב    🔗

בהתבודדות בלתי־מחוללת חי לו וורדסוורת חיים חרישים, כשעינו מופנית פנימה, כלומר אל פנים נפשו הוא, כי מה שהפיק מנפש העם התם והישר לא היה אלא בבחינת אוטוסוגסטיה. כל חפץ קל בתחומו הצר נעשה לו סמל להפשטה כללית. הטפת־מוסר מחמת הנאה עצמית עושה את יצירתו הראשית, השיר המאלף “טיול”, למעין דרשה ממושכת בחרוזים לבנים. דלות העלילה – אם בכלל אפשר לציין כאן עלילה כלשהי – מתמלאית לעתים קרובות על ידי ציורי־נוף זעירים. הפואימה מביאה בעיקר לידי ביטוי את השקפת־החיים של פייטן, השרוי בבדידות –

מְקוֹר חִיּוּת, קִיּוּם עָמֹק

גִּלְּתָה לוֹ הַבְּדִידוּת, לָמַד

גַּם בַּדְּבָרִים שֶּׁמִּסְּביבֵנוּ

אֶת הָאֱמֶת, כִּיסוֹד הָעַד,

שִׁפְעַת קְצִיר־עַיִן, מִתְבּוֹנֶנֶת

בְּשֶׁקֶט, בְּקִרְבּוֹ שׁוֹכֶנֶת.

הדמויות הראשיות בשיר הן ההלך, המתבודד והכוהן הכפרי ומצטרפת אליהן גם דמות המשורר המספר. הוא פותח בציור־טבע: “יום קיץ היה היום והשמש עמדה במרום רקיע; בפאתי נגב נראה במעומעם רק הנוף שרוי בערפל חיוור, אך בפאתי צפון היה הכל בהיר וצח, אולם ממעל ריחפו צללים לאין ספור, שהטילו העננים הכבדים”. לפני ביקתה הרוסה למחצה פוגש המשורר ישיש נכבד, ההלך, שהיה רוכל לפנים, ואולם עתה הוא מתשוטט בארץ באין־מטרה. מסופרות קורותיו לפרטי פרטיהן: בהיותו רועה־צאן הזין את נפשו בספרים של מנזר סמוך וגדל לאיש, שעבר את הארץ לאורכה ולרוחבה, בהתבוננו בטבע בעין פילוסופית ופיוטית. ואולם עיסוקו הביאו גם במגע ומשא עם הבריות, באופן שרכש לו ידיעת־אנשים עמוקה. אכן, התוצאה מכל אלה היא השקפת־עולם פסימית. הטובים מתים בלא עת, ואילו בעלי הלבבות הניחרים, כאבק־קיץ, נשרפים כליל.

המשורר וההלך מגיעים על פני כפים תלולים ודרך נוף שמם אל עמק יפה, בו מתגורר המתבודד. בעוד ההלך, פילוסוף הטבע, הנתון כולו להשקפת־עולם נוצרית, הוא בעל נטיה דתית עמוקה, הרי המתבודד הוא כופר בעיקר. כמטיף־חיילים הירבה לשוטט בעולם הרחב, נשא אשה ועבר לגור עמה בשלוות השקט של כפר. זמן־מה חי חיים מאושרים, ואולם במהרה שכל את שני ילדיו בזה אחר זה ואף האשה הלכה לעולמה בעקבותיהם. מלא יאוש ביקש את אושרו בעולם החדש, ואולם גם אמריקה הנחילה לו רק מפח־נפש. לכן נכסף לשוב אל ארץ אבותיו, במקום שהוא מצפה למוות. שלושת האנשים בעלי הנטיות השונות מאוד משוחחים ביניהם על ענינים פילוסופיים ודתיים, כשכל אחד מהם מתמיד בנקודת־מבטו הוא. בדרך נדודיהם הם מגיעים אל מעון כוהן כפרי ומסיירים בית־קברות, המביא ליד שיחה על מוות ואלמוות. השיחה מטעימה את פילוסופית־החיים הנעלה אשר בשיעבוד התשוקות לכללי המוסר. השיר כולו הוא בעל אופי תיאולוגי וחוג־המחשבה שלו מצטמצם פחות או יותר במקומות דתיים־כלליים ובמונולוגים חדגוניים, אך אין להכחיש את הגדלות של כמה וכמה קטעים בעלי תנופה בולטת וציורי־טבע יפים דווקא באותו פרק המכונה “הכוהן”:

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֶדֶת

הַהוֹד לְלֹא־גְבוּל אֲשֶׁר לָרָקִיעַ

קַיָּם עַד לִמְקוֹם שָׁם עֵין אֱנוֹשׁ תַּגִּיעַ,

וְהָאֻקְיָנוֹס לְלֹא־שְׁנָת יַעַן לְכָל הָאָזְנָיִם…

וְהָרוּחַ, בַּל תֵּדַע נּקֻדָּה בּוֹדֶדֶת,

לֹא תְהוֹם, לֹא בְּדִידוּת: מִקָּצֶה אֶל קָצֶה

סוֹבֶבֶת, נִשְׁמַת כָּל־הָעוֹלָמוֹת.

אך ליד שורות נעלות כגון אלו אתה נתקל בפרק “שיח ההלך” בהגיגים מופשטים נטולי־חיוּת, המעלים על הדעת את דרכו בשירה של אלכסנדר פּוֹפּ, משורר המאה השבע־עשרה, מחבר המסות בחרוזים, אלא שוורדסוורת משווה לצורה אופי מיטאפיזי יותר מאופי אפיגראמתי.

רבת־היקף היא הפואימה “האיילה הלבנה של רילסטון”. בשבעה מזמורים מסופר בה, כיצד נורטון הזקן, בעל אחוזת רילסטון, עם שבעת בניו לוקחים חלק בהתקוממות למען מאריה סטיוארט ונופלים חללים כולם עד אחד. רק בת יחידה, אמיליה, נשארת בחיים והיא פורשת לבדידות, כמסופר במזמור האחרון. ככל יצירותיו הגדולות של וורדסוורת, כן גם יצירה זו מלאה פגמים לאין שיעור; ההרצאה כבדת־הנשימה מתפתלת בדרך כלל ברוב יגיעה דרך אפיקים מפותלים, אך במקום שהיא מצטללת לזרם בהיר מלכדת שירה הגותית־ראשונית זו את כלל־הטבע להארמוניה מיסטית־מילודית. גם השיר “מורה־דרך באגמים של צפון אנגליה” מכיל תיאורי־טבע יפים להפליא. בכמה מן האידיליות מגלה וורדסוורת את כשרונו בעיצוב אֶפיזודות מוחשיות ובציור דמויות באורח קונקרטי.

ראויים לציון עוד קובצי הסוניטות, סוג־שירה, שוורדסוורת היה אחד מגדולי מעצביו, ובראש וראשונה “סוניטות דיודון” והסוניטות הכנסיתיות, המשמשות דוגמה ללשון מזוקקת, לרגש מרוסן ולשווי־משקל נפשי. הקובץ הראשון בן שלושים וארבע הסוניטות נקרא על שם יובל דיודון, הזורם בתחום וסטמורילאנד, קומברלאנד ולאנצ’סטר. תיאורי־הטבע הנאים קשורים כאן בהתבוננות פילוסופית. לדוגמה אחת הסוניטות:

חֲזֹר, שָׂמֵחַ! בִּתְשׁוּקַת הַנֶּפֶשׁ תַּרְתִּי,

עוֹדֶנִּי יֶלֶד, הַזְּרָמִים בְּלִי שְׁמֹעַ, בְּלִי חֲזוֹת,

בֵּין סֹבֶךְ יְעָרוֹת, סְלָעִים תְּלוּלִים נָדֹד,

אוֹ, כָּאֲוִיר חָפְשִׁי, בִּמְעוּף־מֶבָּט חָקַרְתִּי

מִקְוֵי־הַמַּיִם הַקּוֹדְרִים, שִׁטְפָּן קוֹצֵף,

טָהוֹר כְּבֹקֶר צַח, מְלֵא־הֲמֻלָּה, אֵיתָן,

יָרֹק כְּנַחְשׁוֹלֵי יַמִּים, יָרֹק, לָבָן,

בַּמִּדְרוֹנִים בְּעֵרֶב־רַב קוֹלוֹת שׁוֹטֵף!

לֹא לְתוֹעֶלֶת מָה הָיִיתִי תָר הַזֶּרֶם,

שְׂמָחוֹת בְּטֵלוֹת אִלְּפַנִי וּדְאָגוֹת לְרֶגַע,

הוּא שֶׁהֵגֵן מֵרֹעַ וַיִּנְצֹר מִפֶּגַע,

בְּלֵב רוֹפֵס לְגֶבֶר עֵת יְהִי הָעֶלֶם,

דִּמְיוֹן בַּגְרוּת זֹה בְּקוֹלֵהוּ הַמְחֻסְפָּס,

יַשְׂכִּיל לִשְׁבֹּר קְשִׁי מֶתֶג בְּדִמְיוֹן נוֹעָז.

הסוניטות הכנסיתיות, שמספרן מאה ושלושים נותנות בשלושה פרקים תמונות מהתפתחות הכנסיה הנוצרית. למן ימי קדם עד לשיא שלטון האפיפיורות, ממשיכות את התפתחותה על פני תקופת הריפורמאציה והמהפכה הגדולה ומסיימות בהתבוננות על הכנסיה האנגלית בימיו של המשורר. על פי התהוותן הן מצטרפות ל"סוניטות דיודון". מלבד אלה חיבר וורדסוורת סוניטות על לוחמי החירות למיניהם, בהן הוא מתגלה כאמן־מחשבה מופשט, אף אם בפלאסטיקה לשונית ראוייה לשבח.

וורדסוורת, עשה נסיון לחבר דרמה בשם “שוכני הספר”. המחזה כתוב בהשפעת “השודדים” לפרידריך שילר. מארמידיוק, ראש כנופית־הספר המזויינת, החיה חיי שוד, הוא דמות אצילה בעלת נפש, כגון זו של קארל מור, הגיבור הראשי של “השודדים” לפרידריך שילר. לידו עומד, כרוח רעה שלו, אוסבאלד, מושחת מן הבחינה המוסרית מכף־רגל עד ראש. ואולם מארמידיוק רוחש לו אימון גמור ומגלה לו גם את דבר אהבתו לאידוניאה, בתו של רוזן גולה ומוכה עיוורון. אוסבאלד, המבקש לכפות על מארמידיוק את כוח־שלטונו ולהניעו לתכלית זו למעשה־פשע, מצליח לעורר את חרון־אפו כלפי אבי הנערה, עד שמארמידיוק גורם למותו של הרוזן: הוא מציג את הלה כנבל, המבקש להשיא את אידוניאה לאיש ריק ופוחז. האהובה, שאינה יודעת מי אשם במות אביה, מבקשת מחסה אצל מארמידיוק, אך עד מהרה נודע לה מצב הדברים מפיו גופא. הנערה צונחת לארץ בלא רוח חיים. אוסבאלד מומת, ומארמידיוק נודד מאז בעולם חסר־מנוחה, כדי למצוא כפרה על פשעיו. אם נותנים את הדעת על כך, שוורדסוורת כתב את המחזה תחת רושם המהפכה הצרפתית ובהשפעת “השודדים” לשילר, מבינים בנקל, כיצד עלולה היתה להיווצר טראגדיה מעין זו. אולם התפתחות התכונות חסרה לחלוטין, כשם שנעדר לגמרי הסיכסוך הדרמתי, ולפיכך מובן הדבר, שהמשורר לא שב עוד לנסות כוחו בדרמה.

במשך ימי חייו הארוכים של וורדסוורת פשטה שירתו צורה ולבשה צורה, אך בכללותה בולט יופי שליו ופשוט. הפשטות שבה נובעת מהשפעת הטבע הכפרי; כנותה – ממגע קרוב עם האינסטינקטים הטבועים באדם; הפאתוס שבה הוא תוצאת מיזוג של תיאור ריאליסטי והגות פילוסופית נעלה, כגון השיר “רמזים על אלמוות”, שהוא יצירת מופת של שגב לירי דתי והגות על טבעם של העולם והנשמה. הליקוי הגדול ביותר המצוי ברבות מיצירותיו הוא הנימה החדגונית שבהטפת־המוסר הפרוזאית שבהן – יצירות אלו משעממות ורבות־מלל, כמי שמטייל ארוכות וקצרות מתוך בטלה. אך במיטב שיריו הריהו מתעלה בזכות הרוך שבו, רוחו השליווה ורמתו המוסרית, בכמה מהן הריהו מתגלה לא רק כמשורר הטבע, אלא גם כמשורר של נפש האדם לפי תפיסה מיוחדת, אפלטונית־נוצרית.