(1790–1869, צרפת)

א    🔗

אני הייתי הראשון, שהורדתי את השירה מעל מרומי הפארנאסוס.

א. ד. לאמרטין

את הזרם הרומאנטי, שחוללו נובאליס, טיק וקלייסט בספרות הגרמנית, ביירון ושלי בספרות האנגלית, נטע לראשונה אלפונס דה לאמארטין בספרות הצרפתית. הליריקה הצרופה, שתפסה מקום מועט או לא תפסה מקום בכלל על ידי המשוררים הקלאסיים, בולטת עתה בראש, משנה לחלוטין את אופי היצירה, נעשית אינטנסיבית יותר, חושנית, עתים מתפרצת. אך כשם שאותם משוררים הפגינו איש איש אינדיבידואליות פיוטית מיוחדת וסגנון שירי מיוחד כן הביא עמו לאמארטין משהו יחודי, והוא העשרת סולם התחושה. הרומאנטיקן הצעיר הוא אמיתי כולו ברגשותיו ועולה בגמישותו הלשונית על קודמיו. הוא הביע זיעי־נפש, שברכותם, בעמימותם לא היו קיימים עדיין לגבי השירה, הלכי־נפש זורמים, רגשי־יאוש ענוגים, שעות־עונג מעודנות עם מילאנכוליה רותתת. שירתו היא קודם כל מוסיקה: שוטפת, ערבה, שמיימית. כשהופיע ספר שיריו הראשון “הגיונות” הכריז ויקטור הוגו הצעיר: “סוף סוף לפנינו שירים של משורר, שירים שהם שירה”. הדברים יהיו מובנים לאור העובדה, שבמאה הי"ח היתה המגמה של הספרות הצרפתית בכללה ללבוש צורה של פילוסופיה, אף אם בלבוש פיוטי למראית עין. השירה היתה עשוייה בתבניות של מסורות וכללים, לא מתהווית מאליה, תוך כדי צמיחה באורח בלתי־אמצעי. ספר־שיריו של לאמארטין נכתב בנעימה, שהיה בה משום ניגוד גמור להשקפות הקפדניות־החומרניות, ששלטו בשירה הצרפתית הקלאסית לפניו. לא בלשון, לא בנושאים, לא בשירה עצמה יש מן החידוש. מה שחידש אינה אלא הכנות הגדולה, המגלה בכל שורה ושורה את האדם. הוא נעשה משורר באורח ספונטאני. “השירה לא היתה האומנות שלי; זה היה מקרה מופלא ומזל מוצלח בחיי”, ואמנם שירתו אינה אלא תוצאה של חייו, מעין פיתוח נשמה אצילה ורגישה. לפיכך אין שירתו מעובדת עיבוד אמנותי, שיש בו מכליל־השלימות והוא פוטר את עצמו ממאמצים, שלא כקלאסיקנים שלפניו ושלא כמשוררי הפאראנס שלאחריו. שירתו היא בבחינת אימפרוביזאציה ולא חש שהיא טעונה שיכלול. בשביל צרכיו הוא היתה מספקת ולא הרגיש צורך לסלק את הליקויים, הפגמים והניבים המרושלים. הוא גופו מתוודה בגילוי־לב, שלא היה מסוגל “לעבודה קשה של שבלול ולביקורת עצמית”. רשלנות זו היא תוצאה של נשמה מרגשת ומחוננת, ובגלל כך הוא מונע משיריו את השלימות. הוא מציג את עצמו כמשורר השואב את חרוזיו ממקור אחד: הלב מכתיב והקולמוס מציית. מכל מקום עלה בידו להפיק מן הלשון הצרפתית מילודיות ענוגות ושובות לב, כפי שלא עלה בידי שום משורר אחר, ואת חסרון הכוח, העצמיות והמוחשיות מילא בפנימיות המדובבת ובתחושה הנפשית, כששירה ואמת מתמזגים בחרוזיו יחדיו. שירתו היתה בבחינת קרן־אור ראשונה על הרקע האפור של תקופתו.

הנה כי כן היה לאמארטין משורר גדול, אולי הטבעי והבלתי־אמצעי ביותר בין המשוררים, אם נאמר, ששירה היא בעיקר מבע הרגש, המעורפל, הסתום, הבלתי־מוגדר, שמוצאים אצלו, מקורם ברגש, שאין לו לא אידיאות ולא עובדות, המלוות בדרך כלל יוצרים אחרים – כויקטור הוגו, למשל – השיחרור מכך הוא אצלו ספונטאני, אינסטינקטיבי, כאילו לפי חוק הטבע. זוהי שירה אבסולוטית, אינטימית ביותר. הוא לא היה הוגה, לא צייר, לא היסטריון, כויקטור הוגו או אלפרד דה ויני, אין זאת אומרת, שאין הוא יודע להסתכל ולצייר, אלא שיסוד נשמתו יש בו יותר מריפרופו של פרפר, המרחף ממקום למשנהו, כפי ששר בשירו היפה “הפרפר”.

לְהִוָּלֵד עִם אָבִיב, עִם שׁוֹשַׁנִּים לִגְוֹעַ,

עַל כְּנַף רוּחַ צַח בְּזֹךְ שַׁחַק לִשְׂחוֹת,

בִּגְבִיעַ פְּרָחִים לֹא־נִפְקָח עוֹד לְגֹּעַ,

הָרֵיחַ, הָאוֹר וְהַתְּכֵלֶת לִרְווֹת,

לְנַעֵר, עוֹד צָעִיר, הָאַבְקָה מִכְּנָפַיִם,

לְהַמְרִיא כַּנְּשִׁימָה עַד־קִמְרוֹן הַשָּׁמַיִם –

הוּא הוּא גוֹרָלוֹ הַמַּקְסִים שֶׁל פַּרְפָּר,

דּוֹמֶה לִתְשׁוּקָה, שֶׁלָּעַד לֹֹא נֶעְצֶרֶת,

וּבְלוֹא שׂבַע עַל כֹּל תְּרַפְרֵף, כֹּל תִּשְׁחַר,

וּלְחַפֵּשׁ אַוָּתָהּ עַד־אֵין־סוֹף הִיא חוֹזֶרֶת.

תכונה זו של שירתו מתגלית מיד ב"הגיונות" הראשונים. זהו שטף של שירה אֶלגית עדינה, אינטימית, הזורמת מאליה באורח עדין, גראציוזי ומילאנכולי עד למאוד. בהתגלותה היתה מן ההפתעה, ועוד כמה עשרות שנים לאחר מכן כתב המבקר שארל סנט־בוו: “לא, לעולם לא יוכלו לתאר להם אותם, שלא היו עדים לכך, את הרושם העצום, הבלתי־נמחק, שעשו ה”הגיונות" של לאמארטין מיד עם הופעתם". אנו רואים בהם את התנודות ואת הזיעים של נשמה ענוגה, נאצלה, אין למצוא שום נוף מדוייק, שום עובדה ממשית – הר, עץ עתיק־ימים, נחל, אגם, כנסיה גותית, בין־השמשות, ללא הגדרת מקום מסויים בחוויה –

חָסֵר יְצוּר אֶחָד וְהַכֹּל רֵיק מֵאָדָם.

מי הוא היצור הזה? המשורר מכנהו בשם אלווירה, מעין אהובה רוחנית, דמיונית – בין אם הוא חוזר בנפשו אל האושר הקצר של הפגישה הראשונה עם האהובה ליד החופים המקסימים של אגם בורז’ה (“האגם”), בין אם הוא מקדש את האהבה בזכרונות על האלמוות (“האלמוות”), בין אם הבדידות בנוף הרים נחמד לאחר פטירתה של אלווירה מכחידה בו כל תשוקה וכל כמיהה (“הבדידות”), בין אם הזכרון על אודות האהובה הנצחית משמש לו מקור נחמה (“הנחמה”), בין אם הטבע משמש לו באחרונה “מקלט אחרון” – תמיד ובכל מדובבת שירה פשוטה ביסודה, ליריקה צרופה, כפי שהיא מיוחדת רק ליחידי סגולה, ללא תביעות יתירות לעולם ולחיים, מתוך צליל ערב ושובה לב. נסכית נא לריתמים הגמישים של כמה בתים מן השיר “האגם”:

הֲתִזְכְּרִי זֶה הָעֶרֶב? חָתַרְנִי בִּדְמִי;

לֹא שָׁמַעְנוּ הַרְחֵק, עַל הַגַּל וּמִתַּחַת רָקִיעַ

שִׁקְשׁוּק הַמְּשׁוֹטִים, שֶׁחָבְטוּ הַדָכִי

בְּקֶצֶב הַנִּיעַ.

פִּתְאֹם וּצְלִילִים זָרִים עֲלֵי־אֲדָמוֹת

הָלְמוּ חוֹף הַקֶּסֶם וְהֵד יִשָּׁמֵעַ,

נִמְלָא קֶשֶׁב הַזֶּרֶם וַאֲשֶׁר יָקַר לִי מְאֹד

הִמְרִיצַנִי הַבֵּעַ:

"עֲצֹר מְעוּפְךָ, הָהּ, זְמַן, וְאַתֶּן שְׁעוֹת מִנְעָם,

עִכְּבוּ מֵרוּצְכֶן מִלְּמַהֵר,

תְּנוּ לָנוּ לִרְווֹת תַּעֲנוּגוֹת כְּתֻמָּם

שֶׁל יָמֵינוּ הַיָּפִים בְּיוֹתֵר!

דֵּי אֻמְלָלִים עַל אֲדָמוֹת לִפְנֵיכֶן מְפַלְּלִים,

זִרְמוּ נָא, זִרְמוּ בִּשְׁבִילָם,

קְחוּ עִם־הַיָּמִים הַיְגוֹנוֹת הַמְכַלִּים

אוֹתָם, שִׁכְחוּ הַשְּׂבֵעִים בְּגִילָם.

לַשָּׁוְא אֲבַקֵּשׁ רְגָעִים עוֹד מְעַט,

הַזְּמַן נָע מִמֶּנִּי כַּצֵּל,

אֲנִי אוֹמֵר לְהַלָּה: הִתְמַהְמַהּ נָא אַט־אַט,

בָּא שַׁחַר וּמְפַזֵּר אֶת־הַלֵּיל.

נֹאהַב אֵיפוֹא, נֹאהַב אַיפוֹא! מִשְּׁעוֹת הַחֲלוֹף

נְמַהֵר נָא לִשְׂבֹּעַ,

אֵין נָמָל לָאָדָם וְהַזְּמַן אֵין לוֹ חוֹף,

הוּא זוֹרֵם וְאָנוּ נִתַּמָּה לִגְוֹעַ.

יש כאן סירה, יש זוג. היכן? מי? מתי? דבר לא ידוע לנו. וכך הן כל יצירותיו כולן. האם יש להן נושא? הוא שוקע בתוך ערפל קל, המטביע את הכל. נמחק כל מה שיש בו מן המציאות בצורה מוחשית של היצור, ולא עוד אלא שהמשורר מסלק מתוך טאקט רב פרטים ביאוגראפיים כלשהם, החרוז הוא שפתו הטבעית של המשורר וכל שיר ושיר מ"הגיונותיו" הוא מין אנקה והוא מצליח ליצור קשר אינטימי בינו ובין הקורא הסתמי, אותו קשר הנוצר לפעמים בין נשמות קרובות על ידי שתיקה. הזכרונות הנוגים, הפורצים ועולים בנוף היפה, ההירהורים על מוות ואלמוות, הכיסופים והדביקות האלוהית אשר לאלגיות ולאודות שלו, שאין בהן ולא כלום מן ההתחפשות המיתולוגית ומן התיאוריות היתירה השפיעו, לדברי תיאופיל גוטייה, “כנשימה של רעננות והתחדשות־נעורים, כמשק־כנפיים המלטף את הנשמות”.

לאחר קובץ השירים הראשון בא הקובץ השני בשם “הגיונות חדשים”, שבו מצויים הגיגים פיוטיים והזיות, כבקובץ הקודם, אך יש גם כמה שירים דקים מן הדקים, המגוונים גווני־נוף. תחום־ההסתכלות גם כאן איננו רחב ביותר, והוא מצטמצם כמעט כולו בתחושת הטבע, המוטיבים חוזרים ונשנים. עם זאת חזוי הנוף בעיניו של רומאנטיקן. במלים מועטות, דרך רמז, כמעט בצלילים בלבד, עולה בידו לרקום לאחד עם הטבע כמיהה לאין קץ, את החרדה הכמוסה של הנפש, את הטמיר והנעלם, החזיוני, החולמני – בחרוזים רכים, עתים רשלניים. המשורר שב ומעלה כאן את זכרה של אלווירה, כשהוא מזוקק על־ידי הזמן, את קסם החלום, אותו חי באיטליה שטופת האור. רשמי־הילדות והנוף רב־החן של המולדת, שנחרתו עמוק עמוק בנפשו הרגישה הם שנעשו רקע של כמה משיריו. הוא זוכר את ארץ מולדתו ומעלה מתוך געגועים את נוף ילדותו המאושרת – הציור שלו הוא כאן מדוייק יותר, ממשי יותר:

אֵלַיִךְ, עֲרִיסַת יַלְדוּת, אֲנִי שָׁב,

לְחַבֵּק לָנֶצַח אֶת־בָּנַיִךְ הַמְּגִּנִּים,

רָחֲקוּ מִמֶּנֶּי הֶעָרִים וְתִפְאַרְתָּן, תִּפְאֶרֶת הַשָּׁוְא,

נוֹלַדְתִּי בֵּין רוֹעִים.

עוֹדִי יֶלֶד אָהַבְתִּי כְּמוֹהֶם לָלֶכֶת בָּאֲפָר הַשַּׁאֲנָן,

עִם הַכְּבָשִׂים, הַתּוֹעִים צַעַד צַעַד עֲדֵי יוֹם יַעֲרֹב,

לַחֲזֹר כְּמוֹהֶם, לְמַעַן אֶת־צַמְּרָם הַלָּבָן

בְּמֵימֵי הַבְּאֵר הַקּוֹלְחִים לִשְׁטֹף.

אָהַבְתִּי אֶת קוֹלוֹת הָעֶרֶב, בָּאֲוִיר נִשָּׂאִים,

אֶת הַשָּׁאוֹן הָרָחוֹק שֶׁל עֲגָלוֹת, חוֹרְקוֹת תַּחַת כֹּבֶד מַשָּׂאָן,

וְהַצְּלִיל הַמּוּעָם בַּחֹרֶשׁ שֶׁל פַּעְמוֹנִים הַתְּלוּאִים

בְּצַוְּארֵי הַתְּיָשִׁים בְּעִנְבָּלָם הָרָן.

הקובץ “הגיונות חדשים” כולל עוד את “השיר האחרון של צ’יילד הרולד”, כמשלים את האפוס של ביירון וההימנון הפאתיטי המוקדש לבונאפארט. את סיום הליריקה הזאת רבת־התחושות ועתירת הלכי־הרוח מהוות ה"הארמוניות הפיוטיות והדתיות".

ב    🔗

אחת היצירות החשובות של לאמארטין היא “ז’וסלין”, אפּוס טראגי בן תשעה פרקים, כתוב במשקל אלכסנדריני. הצורה היא צורת יומן, מה שמחליש במקצת את הרושם. גם כאן הוא נמצא בספירה האמיתית שלו, הספירה הלירית, המבוססת על עקרונות מוסיקאליים יותר מאשר על עקרונות אפּיים; האפיזודות מתוארות בלשון שקופה ועתירת ציוריות.

הפתיחה ל"ז’וסלין" היא פשוטה וריאליסטית, פאבולה ללא כחל ושרק, אחר באים תיאורים מאליפים ומבריקים של מחזות־טבע נהדרים והתעוררות נלהבת של רחשי־נפש נרגשים. הצייד מחפש אחר ידידו הותיק, כוהן הכפר, ז’וסלין. על המדרגות פוגשת אותו המשרתת הזקנה של הכומר ומספרת לו, כי אדונה נסתלק מן העולם. מרכושו הדל של הנפטר נוטל לו הצייד את יומנו וקורא בו את סיפור־המעשה הבא: ז’וסלין, בנו של איכר, אהב באביב ימיו, אך ויתר על חלקו בירושה שנפלה לו מאביו לטובת אחותו, כדי לזכותה בנדוניה ולהביא לה אושר בחייה. הוא גופו התקין עצמו לכהונת הכנסיה, אך בשקדו על לימודיו בסמינאריון פרצה מהפכה, הוא נסחף במערבולת שלה, נאלץ להימלט על נפשו ולחפש לו מקלט בהרי דופין. כשהבדידות הנשגבה של ההרים לא הניחה עוד את דעתו של החולם הצעיר, נתקל בו גולה זר, פצוע אנוש, הפקיד בידיו את ילדו ונפטר לעולמו. שניהם חוסים ב"מערת־נשרים" מבודדת. מציאותו של ידיד משביעה עתה אושר את נפש הבודד, אפס עד מהרה הריהו מגלה מתוך בושה, כי בן־חסותו אינו אלא נערה צעירה בשם לורנס, מחופשת בבגדי־גבר, וכי “הרגש העיור של ידידות אינו אלא אהבה אוילית”. עדיין איננו קשור בשבועת־הכהונה. מפל־שלגים גולש מן ההר וסוגר על ז’וסלין ולורנס, בכסותו את הדרכים מסביב. כה חיו יחדיו, כזוג יונים, בתום ובטוהר. משהפשירו השלגים נקרא פתאום ז’וסלין לגרנובל על ידי הגמון בא בימים, ידידו הטוב והמיטיב, שנטה למות בבית־הכלא, כדי להאציל לו ברכה לדרכו האחרונה, שאך כומר נועד לכך. ז’וסלין מהסס להיות כומר ומתוודה על אהבתו ללורנס, ואולם ההגמון משדלהו לויתור על האהבה הארצית: כמו ברומאן “אטאלה” לשאטובריאן המעולף הערצה לנצרות, מתגלית כאן עקשנות נזירית כמילוי תביעה מוסרית נעלה. ז’וסלין מקדיש עצמו להיות כומר לישע הנשמות של תושבי־ההרים המבודדים מן העולם. לורנס מתמלאית מפח־נפש על שינוי־ההרגשות הבלתי־מובן של ז’וסלין וכשנודע לה לבסוף דבר בגידתו מחמת יראת־שמיים, הריהי עוזבת אותו לנפשו ונעלמת מן הסביבה. היא נישאת לאיש בלתי אהוב עליה ומשביחה את סערת נפשה בחיי תענוגות קלים. לאחר שנות חיים פרועות נמלטה שוב אל ההרים, במקום שם חלמה לראשונה את חלום האהבה האמיתית. באחד הימים נקרא ז’וסלין אל אחד הפונדקאות, כדי להאזין לוידויה של אשה נוטה למות. הוא מכיר בה את לורנס. על הכל היא מביעה את חרטתה, זולת על אהבתה הראשונה:

עֲזִיבָתוֹ אוֹתִי אֶת־אָבְדָּנִי הֶסֵבָּה –

כה מתנה לורנס את יגונה. הכומר נוטל על עצמו את חטאיה ומבטיח לה סליחה גמורה –

כֶּתֶר חַיֵּי הַנֵּצַח בְּטֶרֶם זְמָן.

הוא כורה לה במו ידיו קבר בודד במרומי ההרים לפני המערה, בה בילו את ימיהם יחדיו, ולמן היום הזה הריהו מקדיש את חייו בפעולת הקרבה למען עדתו הכפרית.

אם כבר שאטובריאן שיווה לאידלית האהבה קו של תנופה טראגית בלתי־שכיחה, כמעט מאונסת, הרי הקו הזה מתגבר עוד אצל לאמארטין בשל השימוש המרובה בנסיבות מחוכמות, עד כי דרוש היה מלוא־יכולתו של המשורר, היופי ונועם־הצליל של חרוזיו, התיאורים הנהדרים והנעימה הנפשית, כדי להעלות את דמותו הנוגעת עד הלב של הגיבור ואת היצירה כולה לדרגת שירה נעלה, שכאידילית מופת אין כדוגמתה בשירה הצרפתית. ב"ז’וסלין" גם נתעורר לאמארטין לראשונה למוחשיות מסויימת של התיאור ולציון־אופי בולט של הנפשות.

בשיר־העלילה “נפילתו של מלאך” נוטש למארטין שוב את קרקע המציאות ושם פניו אל המחוז הסנטימנטאלי של פירארה, המשמש כמקום המאורע. המלאך הידר אוהב את בת־האדמה היפה דאידה ובאהבתו אותה הוא שוכח לשוב השמימה בשעה היעודה. לכן הוא מגורש לאדמה ומופקר ליחסם הרע של צאצאי קין, סובל עינויים נוראים, שלעומתם יסורי “התופת” של דאנטה הם בילוי־זמן נעים. העלילה מתרחשת בתקופה שלפני המבול; התיאור הפיוטי הולם את תקופת הקדומים. הרעיון האליגורי שביצירה הוא התעלות נפש האדם לאלוהים על ידי סבל שהוא מקבל על עצמו ברצון, בהקרבה זו הוא מוצא את השקט הנפשי. ניכר בעליל, שלאמארטין שאב השראה ליצירתו מ"שמיים וארץ" לביירון, אך לעומת הבהירות שבמיסטריה הביירונית נראית כאן הפאנטאסטיקה מטושטשת במקצת וצורת־התיאורים מעורפלת ולקוייה ברשלנות. דרך אגב, קדם לו בנושא הסימבולי בשירה הצרפתית אלפרד דה ויני – שהיה קרוב ביותר ללאמארטין כמשורר החוויה הנפשית – בחזיונו “אלואַ, אחות המלאכים”, בו מופיע לוציפר כמלאך מן הנפילים, חזיון, הטבוע אף הוא בחותמם של מילטון וביירון.