(1792–1822, אנגליה)

 

א    🔗

לָשֵׂאת הַסֵּבֶל, הַמֵּצִיק לְלֹא חָדֹל,

עַל אַף הַכֹּחַ, הַנִּרְאֶה כְּכָל־יָכוֹל –

פ. ב. שלי

קרוב קירבת רוח לביירון הוא ידידו פ. ב. שלי, אך עם כל הדמיון הרב הריהו בעל תכונה שונה לחלוטין. שניהם השקיפו מתוך השתתפות־נפש על עולם־הבריות, חשו בתוך תוכם את תוגת האנושות כולה. ביירון, בעל התכונה האמיצה יותר, השתקע לכתחילה בצער־העולם, אבל במהרה נתמלא לעג ושנינה להבלי הבריאה וחולשות בני־האדם, עד כי סוף־סוף גמר אומר לנקוט עמדה של מעשים נמרצים וביקש להקריב את נפשו ומאודו באיטליה, כדי להתמסר כולו באחרונה למען חירותה של יוון, שכן ראה בחירות חזות הכל. שלי זיקק ועידן את האידיאות המהפכניות של ביירון, הוא, הנפש הרכה, הענוגה, נמלט מן המציאות הגסה אל עולם האידיאלים, מקום שם שלטת החירות האמיתית, היופי הנצחי משרה מקדושתו על הכל, הוא היה בעל כוחות־מניעים נאצלים ואהבת־אנושות צרופה. גם שירת הטבע של שלי, בניגוד לזו של ביירון, חסרה את היסוד הזמני, הוא נמזג כולו בתחושת היקום, הוא שרוי בכול והכל שרוי בו. בדומה להלדרלין הריהו נודד תמיד במרומים, בספירות העילאיות, האוויריות, תמיד מנותק מן האדמה, ללא מוחשיות ממשית, שוהה רק בתחושה; בנשב וברחף נמוגה הוויתו כליל במנגינה, כהימוג האש בעשן. שלי הוא משורר כולו, משורר ותו לא; אין הרבה דוגמאות של התמזגות־אדם כגון זו ביעודו האנושי, דומה הדבר, כאילו לא נדבק בו מאומה מכובד־האדמה, כאילו נחשך ממנו שריד־החומר המענה, העולם לא ראה חזיון שכזה אי־פעם, התגלמות שכזו של כל עדנה וכל המראָה. השירה במובנו של שלי היא איפוא תמיד התמוגגות היסוד החומרי המוצק, הארצי, ברוח, הזדככות העולם ברוח־העולם, כביכול, אך לעולם לא התגבשות, התעבוּת, התכדרות. ההתייחדות עם הטבע כולו לא מצאה לה אצל שום משורר ביטוי כה נמרץ כאצל שלי, אף לא אצל פאנתיאיסטן מובהק כגיטה. הטבע לא היה בשבילו דבר־מה אשר בחוץ, כי אם זרם בתוכו באורח בלתי־אמצעי. שלי מדבר אל הטבע, כדבר אל נפשו הוא.

יצירות שלי, אף כי מתחלקות לכמה וכמה סוגים, שקויות כולן נשימה פיוטית אחת. הפואימה “המלכה מאֶבּ”, ביכורי עלם בן י"ח, כתובה בריתמיקה סוחפת ומעוף פיוטי נעלה חופף עליה. זהו דו־שיח בין נשמה ומלכת־הפיות מאֶבּ על אודות אלוהים, מוות, מלכים, כוהנים וכיוצא באלה. המלכה מוליכה את אנטס, אשר גופו נשאר על האדמה ישן או מת, אל מלכות הקסמים שלה. לכן פותחת הפואימה בכינוי השנת או המוות:

הֵן פֶּלֶא הוּא הַמָּוֶת

וַאֲחוֹתוֹ הַשְּׁנָת!

הַלָּז חִוֵּר כִּפְּנֵי־הַסַּהַר

וְשִׂפְתוֹתָיו כְּחֻלּוֹת;

וְזֹה וְרֻדָּה כְּשַׁחַר־יוֹם,

אֲדֹם־שָׁנִי מִיָּם:

עוֹלֶה בְּלַהַט הָעוֹלָם:

שְׁנֵיהֶם כָּלִים, הָהּ, חִישׁ!

מלכת הפיות מלמדת את הנשמה דעת על דבר מהות רוח העולם ויחסו אל הבריאה. מכל מקום אין הדבר מחוור לו למשורר הצעיר די הצורך. נשמת האדם היא לכתחילה טהורה, גופו בריא, ואולם בעטייה של התרבות, פועל האדם, נעשית הנשימה מאולחת, הגוף – חולה. אהבת־עצמו והעריצות הכרוכה בה הן מומיו הגרועים ביותר של המין האנושי, הם המכניעים את האהבה, משחיתים את הדת והמדינה. יש כאן נסיון של פילוסופיה מתבוננת לאחור ולפנים, אך ללא דמויות מוחשיות וללא מחשבות ברורות. המסקנה היא: נבואת מצב אידיאלי של אנושות משוחררת ממלכים וכוהנים, לפי חזון רוחו של שלי, אינה עשוייה להתקיים.

סוף סוף, יצירת בוסר אליגורית. בהירה ומבוגרת לאין ערוך יותר היא הפואימה השניה של שלי “אלאסטור”, אשר בה רוח הבדידות מבקש לו מפלט בדימדומים הוזים של פרישות מן העולם. גרעין של פאבולה אינו מצוי גם כאן, אבל מוצאים אנו את תיאור דמותו של המשורר ומאבקו עם העולם, הוא מראה כיצד רוחו מיטלטלת בין התשוקה לבדידות ולמוות ובין הכמיהה לאהוב את האנושות ולהיות אהוב עליה. הסתירה שבין משא־הנפש והמציאות בחייו של פייטן מוצגת לפנינו בקורות־חייו. הוא רודף אחר דמות דמיונית, התגלמות היופי הרוחני, אשר ראה בחלום. אלאסטור, אל הנקמות, ממריצו להתשוטטות דרך כל העולם כולו עד שהמוות משביח את מאווייו ומעניק לו את אשר נבצר מן העולם הארצי לתת לו

פַּיְטָן חַי לְפָנִים, קִבְרוֹ הָרַךְ

לֹא יַד אָדָם בַּהֲדַר־כָּבוֹד הֵקִימָה;

רַק רוּחַ־סְתָו מִתְחוֹלְלָה עָרְמָה

מִטַרְפֵּי־עֵץ קְמֵלִים בְּנוֹף־שְׁמָמָה

עַל־עַצְמוֹתָיו כִּבְקֶסֶם פִּירָמִידָה;

צָעִיר נֶחְמָד; לֹא תֵּט עַלְמָה בְּעֶצֶב

קַשֵּׁט בִּצְרוֹר פְּרָחִים שְׁקוּיֵי הַדֶּמַע

וּבְזֵר עֲלֵי־הַבְּרוֹשׁ הָעֲגוּמִים

בְּדִידוּת עַרְשׂוֹ, זֶה עֶרֶשׂ שְׁנַת־הַנֵּצַּח;

הָיָה תַם וְיָשָׁר, אַךְ לֹא קוֹנֵן

זַמָּר עַל גּוֹרָלוֹ, גּוֹרָל מֻפְלָא,

הוּא חַי וְשָׁר וּמֵת גַּלְמוּד. זָרִים

בָּכוּ עִם־זִמְרָתוֹ הַנִּלְהָבָה,

וְעֵת עָבַר זָר מוּזָר, הִשְׁמִיעוּ

הָעֲלָמוֹת אֶת־אֶנְקָתָן, בִּכְלוֹת

נַפְשָׁן לְלַהַט מֶבָּטֵי עֵינָיו;

עַתָּה דָעַךְ בָּהֶן הַיְקוֹד הָרַךְ

וְהַשְׁתִיקָה, חָמְדָה אֶת צְלִיל־קוֹלוֹ,

סָגְרָה מַנְגִּינָתוֹ זֹה הָאִלֶמֶת

בִּזְבוּל־הַקֶּבֶר הַזוֹעֵם לָעַד.

“מרד האיסלאם”, אפוס בשנים־עשר מזמורים, הוא רב־היקף לאין ערוך מן היצירות הקודמות ומראה את דמות שלי כאמן הצורה הפיוטית, בהשתלטותו על הסטאנצות הספנסריות, וכמשורר הדמיון האיום באמת. אבל גם ביצירה כבירה זו לא עלה בידו לעצב דמויות מוחשיות, ובעצם אין זכר כאן לא לאיסלאם ולא למרד. ואמנם לכתחילה היה שם האפוס “לאון וסיתנה”, הנפשות הפועלות העיקריות בו. המשורר מבקש להוכיח, כיצד עשוי עם בהכשרתו העצמית הפנימית לחולל שינוי־שלטון גמור ללא שפיכות דמים. לאון משחרר את העיר מן העריצות ומכונן בסיועה של סיתנה חברה חופשית חדשה, שבה מייחדים עמדה חשובה גם לאשה יותר מאשר במשטרים הקודמים. בעוד שחמשת המזמורים הראשונים יש בהם כדי לקחת את הלב שבי, הרי המזמורים הבאים רופפים למדי. העריצים הקודמים שבים ומשתלטים על העיר בשל הססנות תושביה ותיעובם את הקרבות. התיאור המפורט של זוועות ההרס והכליון והעלאת הגיבורים הראשיים על המוקד מראה בעליל, שהמשורר היה מסוגל לצייר לא רק תמונות ענוגות ונעימות, אלא גם מחזות מעוררי אימים, המעלים על הדעת את “התופת” של דאנטה, אף כי באמצעי צלילים דקים יותר מאשר בתיאורים פלאסטיים.

השיר הסיפורי “רוזאלינדה והלנה” מגולל לפנינו תמונה גדולה כוללת של עוני האנושות ויסוריה, שמקורם באמונת שוא ובקנאות יתירה. רוזאלינדה היתה אנוסה לוותר על אהוב־נפשה ולהינשא לגבר שנוא עריץ ואוהב בצע, שעמו בילתה שנים נוראות. במותו נגזר עליה להיפרד מילדיה, שכן הנפטר הקנא השאיר צוואה, שלפיה לא יירשו הילדים מאומה, אם יוסיפו לדור יחד עם אמם, שאיננה נוצריה אדוקה לפי ראות עיניו. לבה נשבר בקרבה מרוב צער. אכן, הלנה שהיתה שרוייה עם ליאונל ביחסי אהבה חופשית, ניתקת מאהובה בגזירת הגורל, אך שבה ומוצאת אותו למען יבלה עמה את ימי־חייו האחרונים ויוציא את נפשו בזרועותיה.

“ג’וליאן ומאדאלו”, שיר אפּי־לירי על רקע הידידות שבין שלי וביירון, אינו אלא דו־שיח בין ג’וליאן־שלי ומאדאלו־ביירון על שאלות העומדות ברומו של עולם וביחוד על חופש הרצון של האדם. הביקור בבית־המשוגעים בסביבות וונציה מאלף את הרעים על המעצורים המושמים לנפש האדם. מצויות כאן הסתכלויות מיטיאפיזיות והתלהבות לכל החי. השיר כולו מלא שאר־רוח והוא כליל־יופי עד להפליא.

את שלי יש לכנות גם בשם משורר החירות האנושית, חירות במשמעה הנעלה ביותר. גולת־הכותרת ליצירות החירות של שלי היא הראפסודיה הדרמתית “פרומיתיאוס המשוחרר”, לירית כולה ופיוטית בסוגה מאין רבות כמוה. מתוך המאבק הפנימי שבו, מלחמת הטוב והרע, קם פרומתיאוס, בן העולם החדש. פרומתיאוס הוא סמל הטוב והמיטיב עם הבריות, הוא רוח האדם הנדיב, הנאבק בעיקר הרע ימים רבים לאין מספר, הוא עורר את זעם קנאתו של העריץ יופיטר, המתקומם לכל חירות אדם. עם פתיחת החזיון מרותק פרומיתיאוס אל הר־קאווקאז המכוסה קרח־עולמים. הוא מתעצב אמנם על גורלו, אך נשאר שקט ביסוריו, בדעתו, כי שלטון יופיטר אינו אלא תקופה עוברת בחיי העולם; גיאה הוא עד כדי כך, שעל אף הפצרותיו של מרקוריוס, שליח האלים, אין הוא מגלה, באיזה אופן תבוא מפלתו של יופיטר. דמוגוגורן, שוחר הצדק הנצחי, נקרא לבוא על ידי אוקיאנידות אסיה – המסמלת את הדר חיי הטבע – פאתיה ויוּנה, לאנושות המקווה ומייחלת, ממגר את שלטון יופיטר ומפתח את מוסרותיו של פרומתיאוס. המערכה האחרונה מורכבת כולה מזמורי איתני־הטבע וגופי־הטבע, חלל האויר כולו מתמלא ים של מנגינות־אהבה נצחיות ונהדרות, צהלת האדמה הכבדה והכבושה, הישות הקרקעית הגברית, וקול שירת הלבנה, הישות הנשית הרכה, עולים חליפות ומרוממים את כוחות האהבה והחיות במלוא תבל כולה.

בעוד שהראפסודיה הדרמתית “פרומתיאוס המשוחרר” מתנועעת כולה בספירת האלים, הרוחות והאליגוריות, הרי הדרמה “בית־צ’נצ’י” היא חזיון־תוגה של התשוקות האנושיות. הפותח את קריאת שלי ביצירותיו הליריות והאֶפּיות, יהא מופתע הפתעה רבה למקרא “צ’נצ’י”, אותו הוזה רך־לב, אותו רוח נאצל כאריאל ב"סופה" של שקספיר, אותו ליריקן הנמוג כולו בנועם־צליל ובתחושה – יצר ב"צ’נצ’י" טראגדיה שאין שניה לה לשגב מימות שקספיר, אפשר הטראגדיה האחרונה של המאה הי"ט מיום מותו של פרידריך שילר. אמנם “צ’נצ’י” מפתיעה בכך, שהיא מביעה רצון דרמתי יותר משאפשר היה לצפות מליריקן עדין כשלי, כאן אימן את עצמו בצימצום נמרץ, המגלה את האמן. העלילה והלשון מתוחים מתח רב, כגוף־אדם בשעת סיגוף. יתר על כן, בדמותה המעמיקה של ביאטריסה צ’נצ’י, ששורטטה אמנם במידה מרובה על יסוד המסורת ההיסטורית הריניסאנסית, מגלה הליריקן, הנוטה להכללות מופשטות, אפילו סגולה בולטת לציון־אופי. גם שאר הדמויות חזויות נכונה – וקודם כל דמות צ’נצ’י האכזר מכל אדם – ונתונות לחילופי־עלילה דרמתיים, הגם שהמעשים החיצוניים נהפכים בדרך הטבע אצל הליריקן למבע פנימי של כל אחד ואחד בנימוקיו הנפשיים. על כל פנים רק משורר בלתי־שכיח עלול להרהיב עוז ולגשת לחומר כגון זה. כאן מתחילה המלכות האלפינית של השירה העילאית, התשוקות האנושיות אינן אלא בבואה של כוחות־איתנים טמירים ביקום.

מה נורא הוא החומר! ביאטריסה צ’נצי, בתו של הנבל הישיש הרוזן פראנצ’סקו צ’נצ’י, גמרה אומר, בקשר עם אמה חורגתה ואחיה, לרצוח את המפלצת בדמות האב, שממנו סבלה נוראות, שאין לתארן כמו. קריאת המחזה יש בו כדי לגרום עינוי־נפש ואף־על־פי־כן אין הוא מרפה מאתנו. תכונתה של ביאטריסה מתעלית ממערכה למערכה; עוז־רוחה האיום לפני המעשה, עמידתה רבת־הכבוד לפני בית־דין האפיפיורים, הפחד הבא עליה כחתף מפני המוות בעודה באיבה ואף שלוות־רוחה הנפלאה לנוכח הגרדום; לכך יש להוסיף את המופעים, בהם מגלה הנוכל הישיש את תעלוליו השטניים – כל אלה הם מחזות נהדרים, כדוגמת שקספיר. עם זאת יש לציין את הרושם הפייסני של הסיום, כשביאטריסה חשה באשמתה ומורה לאחיה הצעיר את תורת החיים:

תֵּן לִבְּךָ

בְּמַחְשְׁבוֹת חֶמְלָה הָקֵל תָּמִיד

אֶת־נֵטֶל הָעַצֶּבֶת. אַל נָא תֵתַע

בְּזַעַף הַיְּאוּשׁ. טוֹב כִּי תִבְחַר

בְּדֶמַע אַף בְּאֹרֶךְ רוּחַ!

ב"היפהפיה של אטלאס¹" פונה המשורר שוב אל התחום החביב עליו, תחום הדמיוניות. כאן משורטטת ישות חסרת־דמות לחלוטין – “גניוס היופי הרוחני” – התרה בסירת־קסם את העולם ומשוטטת על־פני העננים דרך מרחבי השמיים ומתגלית לבני־אדם בחזיונות ובחלומות לילה. ציוריות חיה ומילודיות ערבה מוציאות את השיר מכלל אליגוריות גרידא ומחוללות הלך־רוח אמיתי.

היצירה הדרמתית האחרונה, שהביא שלי לידי גמר, היא “הלס”, דרמה לירית, כפי שכונתה על ידי המשורר גופו, שתמציתה באה לידי ביטוי במקהלת־הסיום רבת־הרושם, אך היא ערוכה ברחבות ובהידור וגדושה כל כך הרבה שורות כלילות־יופי, עד כי יש ונשכחת העלילה הדרמתית עצמה. היא מסתיימת בשיר־מזמור נישא על גלי התוחלת על דבר תחית רוחה של יוון, שלחירותה היה שלי נלהב כביירון ידידו.

 

ב    🔗

כשסוקרים את יצירת שלי בכללותה מבחינים בו מיד את הליריקן המובהק. בסוג־שירה זה, הליריקה, נעלמות כל נקודות־התורפה, קוצר־ידו במתכונת יצירות רבות־היקף, החיבה היתירה הנודעת ממנו להזיה, המשווה להללו טישטוש מסויים, היא היא הממלאה את השירים הקטנים קסם מיוחד. אין משורר אשר ישווה לשלי בדקות הלירית, נגינת שיריו היא תדיר בעלת תואם עד להפליא. מבחינת שיכלול־הצורה עולה שלי על ביירון, הגם שהלה שירטט את הדמויות, מראות־הנוף והמצבים בבהירות ובאופייניות רבה לאין ערוך יותר. לעולם אין סביבה מצויירת אצל שלי בקווים מסויימים, המיוחדים רק להם בלבד. הליריקה של ביירון, אף ברגע התעלותה, לעולם אינה חסרה אותו נופך של גופניות חמימה, ריח של זמן, של תקופת־חיים, טעם־מלח של אדמה וגורל: תמיד יש בה קורטוב מן האישיות הקרוייה ביירון, חלק מהשקפת־עולמו. שירתו הלירית של שלי היא נטולת אינדיבידואליות ביודעין; בשל העדר החומר יש לשירו סטאטיקה מיוחדת, אין הוא נח ומסתובב במעגלו, אלא שרוי ככלי־טיסה רק בכוח תנופתו בלבד. אתה חש תמיד את היסוד הצרוף, הלבן, נטול־הזמן, המרפרף, אותה רחיפה על־פני העולם כבחלום, אותה מנגינה חסרת־משקל הנמוגה בתוך עצמה. ביירון יצר סוף־סוף מתוך האדמה, שלי – הרחק מעל האדמה: השירה היא לו התגברות על כוח־הכובד, תמיסת הביטוי בצליל, שיבה אל היסוד הניגר.

שיתוף החוויה עם כלל־הטבע יוצר לו אצל שלי מיתולוגיה מיוחדת במינה של ציוריות פרימיטיבית ופשטות תמימה. מכל מקום אין המשורר נתפס לאליגוריה חיוורת, אלא משתלט על השיר הקטן כאמן מובהק. עצבות־רוח לא־ארצית להפליא, צלילים כאשר לא הסכיתה אוזן אנוש מעולם, כמיהה עד כלות הנפש, נעימות פשוטה, דקות רגישה של הלך־הרוח משמשות כאן בעירבוביה. כמה לבביות מתוקה מלא שיר קטן כ"פילוסופית האהבה":

פֶּלֶג לַיּוּבַל יְפַךְ

וְלַיָּם יִנְהַר יוּבַל,

מִתְלַכְּדִים בְּרַחַשׁ רַךְ

הָרוּחוֹת שֶׁבֶּחָלָל.

אֵין בַּיְקוּם דָּבָר בּוֹדֵד,

כִּי יְצוּר וִיצוּר נִכְסָף

זֶה עִם זֶה לְהִתְאַחֵד –

לָמָּה לֹא נִדְבַּק יַחְדָּו?

רֹם־שְׁחָקִים חוֹבְקִים הָרִים,

יִצָּמֵד לוֹ גַל אֶל גַּל,

אֵין לַפֶּרַח כִּפּוּרִים,

אִם אֶת־פִּי כּוֹסוֹ יִנְעַל.

שַׁחַק אֲדָמָה יִלְפֹּת,

יָם חוֹבֶקֶת לְבָנָה –

אַךְ מַה בֶּצַּע בַּנְּשִׁיקוֹת,

אִם נְשִׁיקָתֵךְ אֵינָהּ?

נושאי השירים הליריים המהוללים, כגון “אל העפרוני”, “הענן”, “מזמור אל רוח המערב”, “אל רוח ליל”, ענינם רוח ועננים, תנועות יסודות־טבע חיצוניים, דברים השרויים מחוץ לתחום חיי הרגש ואפילו מחוץ לתחום חיי אנוש. הם שרויים בתחום הקוסמוס, אך מנגינתם היא נפשית תדיר ולפיכך הם הופכים להיות דברים שברגש פנימי. לאמיתו של דבר אין חיצוניות לגבי משורר, כשם שהצייר משרה מרוחו על מראות־הנוף, לרבות חזיונות מופשטים. לדוגמה בתים אחדים מן השיר “אל העפרוני”:

שָׂא בְּרָכָה, בֶּן־רַחַק,

לֹא צִפּוֹר־כָּנָף,

מַטָּה עֵת מִשַּׁחַק,

כְּמִפְּנִים לֵבָב,

בִּנְעימוּת וָרֹךְ תַּמְטִירָה זֶמֶר רַב.

מַעְלָה עוּף תַּגְבִּיהַּ,

כַּעֲנַן אֲוִיר,

עַד לִמְרוֹם רָקִיעַ,

בִּתְכֶלְתּוֹ בָּהִיר,

כִּי תָשִׁיר תֵּרוֹמָה כִּי תֵרוֹם תָּשִׁיר.

עֵת בִּזְהַב עַרְבַּיִם

הַחַמָּה תִדְעַךְ,

אַט בְּנִיד כְּנָפַיִם,

תְּרַחֵף, הַזַךְ,

כְּחֶדְוַת אֵין־גּוּף שֶׁבַּנְּשָׁמָה תְפַךְ.

שיר זה הוא האופייני ביותר לליריקה של שלי. הלך־הרוח הפיוטי הוא כה מסולק מן העולם, עד כי הלשון והמחשבה כמעט שאינן משתלבות זו בזו. מסכיתים אקורדים ורואים קווי־צבע נוהרים יחידים, אך אין הם נעשים מנגינות מסויימות אף לא תמונות מגובשות. ברם, לגבי תחושות דקות חבוי בליריקה חסרת־גוף זו משהו המרעיד את הנימין העמוקות שבלב. בלי משים הופך השיר להיות לגילוי התוכן הפנימי של העולם, האוויר, הים והאדמה, להתגלות קוסמית שבה מתמזגים לשכרון־חיים אלוהי כל הניגודים של הרגש, מגור ותוחלת, כאב ואהבה, חרדת־מוות וחדווה עילאית.

בדרך כלל, נטיתו הענוגה, המימוזית של שלי להפיק נשמה מכל פרח, כל גל וכל ענן משווה לסימבוליקה חיות אמיתית, לא אליגורית. כשם שהיוונים מילאו שדה ויער בשעירים ונימפות, וימי־הבניים הגותיים ראו ענקים וגמדים, ליליות וסילפיות בהרים ואפרים, כה יצר שלי רוחות־טבע דמיוניות, שדבר אין להן עם מדע־הטבע, אלא צופנות את הרעננות הראשונית מאז ומקדם.

מפרץ ספציה באיטליה

עם השירים הליריים חסרי־הגוף של שלי נמנה גם “הענן”, שהוא מלאכת־מחשבת, על אף המטריקה הקשה והמעומסת בשל החריזה הפנימית שבכל שורה בלתי־זוגית, אבל נמנעת מכל גיבוב־מליצות ומוסרת את חיי הטבע הנסערים ברוב אמנות. מן השיר כולו רועף מטר־שמש של מנגינות עלי אדמות; שירת בראשית רוחנית, ללא תוספת־לוואי של חומר, מתנועעת כאן בממלכת איתני־הטבע.

ההתלהבות של המשורר מצאה לה מפלט בחוסר־התחושה האלוהי, כביכול, של הבריאה מפני האנושות רבת־הענות. כתחת השפעה מאגנטית נרטטת מערכת־העצבים שלו כולה עם כל הולם־דופקו של הטבע. אותה מימוזה פסיכית נמוגה בפשטות משיבת־הנפש אשר לכוחות־הטבע. הערצתו את הטבע אינה אוהבת את הדברים הקטנים. רוחו איננו מתלבלב כמרגנית בדימדומים חרישים, אלא ממריא ככוכב דרך מרחב־העולם. באורח קוסמי הריהו מקיף את היקום כדבר שלם. תנועותיהם של גופי־תבל מביאה את ישותו לידי תנופה. ברוח משובה משחקת כאן ילדותיות מפוארת בכדורי־המאור של כוכבי־הלכת, כדרך שתינוק מפורר פרח ותולש את סיבי־אבקניו אחד אחד. ב"אודה לרוח המערב" הוא מבקש להימוג כולו ברוח הסופה ומתוך סערת הריתמוס של עלי חורש מתערבלים, שחורים, צהובים, אדמדמים, הוא שואף להיות לו קתרוס וקרוא יקרא:

הֱיֵה־נָא, רוּחַ עַז,

רוּחִי אֲנִי, דְּבַק בִּי, גִּבּוֹר נִזְּעָם!

בדומה לעלים כמושים, נובלים, המבשרים אביב־חיים חדש, יזרה נא הרוח את הגיגיו, הגיגי המוות ביקום. ומן הראוי להביא את השיר הקטן “קינה”, הרצוף מלים שכיחות, פשוטות, אך רוטט כולו בקסם המנגינה הנוגה:

תֵּבֵל, חַיִּים וָעֵת!

בִּקְצֵה נָתִיב אֶעֱמֹד,

הַכֹּל חָלֹף יַחְלֹף אֶרְאֶה בִּרְתֵת,

מָתַי יָשׁוּב כַּקֶּדֶם זֶה הַהוֹד?

לֹֹא עוֹד, לֹא עוֹד.

מִיּוֹם וָלֵיל צָדַנִי צוֹד

מָשׂוֹשׂ, גָּלָה בְּדֶרֶךְ־נוֹד;

סְתָו וְאָבִיב וְקַיִץ עַל־סְבִיבִי

לֹא עוֹד הַרְנֵן יוֹסִיפוּ לְבָבִי,

לֹא עוֹד, לֹא עוֹד.

ליד אלגיות־מוות כגון אלו הוא מסכית גם שירי־גיל של הבריאה. בדתיראמבות הצוהלות “אל העפרוני”, שהזכרנו למעלה, נעשה הוא גופו עפרוני, אשר ישיר מדי התרוממו ויתרומם מדי ישיר. בשירים בעלי היקף גדול יותר כגון, “אל היופי הרוחני”, “אל רוח ליל”, “חירות”, “סטאנצות בשעה נוגה בנאפולי”, “הימנוני אפולו”, “הימנוני פאן”, החדורים כבר תחושה הלנית, נוחלת התלהבות־אושר בוקרית את נצחונה על כל עצבות־רוח.

עם מיטב שיריו הליריים נמנים שירי־התוגה “אפיפסיכידיון” ו"אדונאיס". “אפיפסיכידיון” הוא הביטוי הנלהב ביותר לאהבה אפלטונית צרופה, אשר הביע באורח חופשי לאיטלקיה חולה, בלי שם לב לאהבת רעיתו היפה בעלת שאר־הרוח. היתה זו אמיליה ויויני, שאביה כלאה במנזר של פיזה, עד שיימצא לה חתן. לשם הוכנס שלי בחשאי ודימה למצוא בנערה המשכילה אצילת־הנפש את האידיאל שלו:

נְשָׁמָה עֲרֵבָה, אֲחוֹתִי בַּיַּתְמוּת!

זרם הגיאות והשפל אשר לאכסטאזה משווה מן היקוד העצור לסובטליות המופשטת של אהבת־הנשמה. זהו קטע של שירת־לב פנימית בעלת עדינות מרובה במחשבות ובלשון. שלי גופו משווה אותו במבוא עם “חיים חדשים” לדאנטה, לא בלי הצדקה מסויימת.

“אדונאיס” היא קינה נוגעת עד הלב על מות המשורר קיטס, ידיד שלי וביירון. באלגיה זו השתמש המשורר, כדי להציג סמל של גאון, סמל האדם הנצחי. הוא מוליך את ביירון כ"הלך הנצחיות" אל קברו הרך של המשורר שנקטף בדמי ימיו ושר בבתי־שיר נוגים ועתירי־צלילים, שמוצאם מעולמות יפים בשגבם מכל שירה שכיחה, את האפותיאוזה של עצמו:

אֶחָד בּוֹדֵד בֵּין הַנִּקְלִים יַהְלֹךְ,

נָכְרִי בֵּין אֲנָשִׁים, אֲפוּף יָגוֹן,

יָחִיד, כִּפְלִיט עֲנַן־אֲוִיר אַחֲרוֹן;

דּוֹמֶה, לִפְנֵי מֶבַּט־עֵינוֹ נִגְלֶה

הַיֹֹּפִי הָעֵרֹם אֲשֶׁר לַטֶּבַע –

אִישׁ־רוּחַ, דְּמוּת פַּנְתֵּר, נָאֶה, מָהִיר,

אַהֲבָה כְּסוּיַּת־עַצֶּבֶת, אוֹן כַּבִּיר,

וּמְלֵא רִפְיוֹן וָרַךְ –

מָטָר רוֹעֵף, מָאוֹר בַּלֵּיל יִדְעַךְ;

גַּל מִתְפּוֹרֵר –

רֹאשׁוֹ מָכְתָּר חִוְרוֹן אֲשֶׁר לְסִגְּלִיּוֹת

וְזִכְרִיּוֹת קְמֵלוֹת –

מסביב מתלבלבים הפרחים לחיים חדשים באביב, ואולם הרע מוטל בלא רוח חיים. אכן, רוחו לא גווע, הוא מוסיף לחיות על כוכב, וכה רואה גם שלי בשלווה את המוות פנים אל פנים:

נַפְשִׁי תִּרְעַד

בֶּאֱפֹף אוֹתָהּ הָאֹפֶל בְּלִי־נָתִיב;

אַךְ בְּעַד הַלֵּיל לִי מִמָּרוֹם בְּזִיו

נָגְהוֹ יִרְמֹז כּוֹכָב, נִשְׁמַת “אַדוֹנָאִיס”

תַּשְׁקִיף מִמְּרוֹם מִשְׁכַּן רוּחוֹת הָעַד.

אכן, שלי שר את עצמו בהיותו אפוף תחושת המוות. הוא, המשורר הרגיש נמלט מן התרבות אל “הבדידות הירוקה” של ספציה ובילה את ימיו האחרונים בהזיה על הים ובנוף הנהדר אשר מסביב, עד שקרב אליו המוות כחתף. קברו נחצב ברומא ליד קברו של קיטס אשר אצל הפיראמידה של קסטיוס ועל מצבתו נחרתו המלים: “לב הלבבות”.