בדומה לאחיהם במאסאצ’וסטס שקדו הפוריטנים האנגלים לעסוק בדיכוי החטא. הוטל איסור על כל התערבות והימור. ב־1650 נתקבל חוק הגוזר מיתה בעוון ניאוף, חומרה שהומתקה מכוח העובדה שאי־אפשר היה בשום פנים להוכיח למושבעים את חטאו של הנאשם. נערכה התקפה נמרצת על השכרוּת ונסגרו הרבה בתי־שכר. הגידוף היה עבירה שענשה קנסות לפי דרוג מסוים: דוכס שילם 30 שילינג בעד עבירתו הראשונה, ברון 20 שילינג, ובעל־אחוזה סתם – 10 שילינג. פשוטי־עם יכלו לתת פורקן לרגשותיהם במחיר 3 שילינג ו־4 פנס.

לא רב הוא אשר הורשה להם במחיר כספם; איש אחד נקנס על שאמר “אלוהים עדי”, ואחד על שאמר “חי נפשי”. קשים היו הזמנים האלה. ימי־הגנוסיה של הכנסיה, שנחשבו שעשועי אמונות תפלות, הומרו ביום־תענית חדשי. חג־המולד עורר עליו את איבתם הלוהטת ביותר של הקנאים האלה. הפרלמנט חשש מאד מפני החירות שנותן חג זה לתענוגות־הבשרים־והחושים. חיילים נשלחו לסובב בלונדון ביום חג־המולד לפני פת־ערבית כדי להיכנס לבתים פרטיים בלי רשיונות־חיפוש ולהחרים את הבשר המתבשל בכל המטבחים והתנורים. חיטוט ובילוש היו בכל.

בכל רחבי הארץ נכרתו עמודי־מאי¹, מחשש שמחולות־הכפר הישנים סביבם יביאו לידי הפקרות או לפחות לידי קלות־ראש. הוטל עונש על הליכה בחוצות ביום־השבת, פרט להליכה לכנסיה, ואדם אחד נקנס על שהלך לקהילה שכנה כדי לשמוע דרשה. הועלתה אפילו הצעה לאסור על הבריות לשבת בפתחי בתיהם או להישען עליהם ביום־השבת. שיסוי־דובּים ומלחמת־תרנגולים חוסלו למעשה על־ידי שהדובים הומתו ביריה וראשי התרנגולים נמלקו. כל הצורות של עימול הגוף, מירוצי־סוסים והתגוששות נאסרו, וחוקים מקיפים ביקשו להסיר כל עדי וקישוט מלבושם של זכר ונקבה.

הנקל לראות איך היתה השאיפה למשרה או לעליה בדרגה מביאה לידי צביעות. אם סבר של חמיצות, עיניים מגולגלות כלפי שמיים, מבטא מאנפף, דיבּור מתובּל בפסוקים מן התנ"ך היו אמצעים לזכּות לחסדים, הרי פרט לאלה שמטבעם נוּגעו בהרגלים מעין אלה היו גם אנשים שיכלו לסגלם לעצמם. אך מאחרי כל מעשה־המרכבה הזה של התחסדות ורוע־לב עמד מחנה של אנשי־כת ממושמעים, שתבעו תדיר את גידול מספרם ושכרם כאחד, ואשר נגדם לא יכול איש לנקוף אצבע. הגנרלים והקולונלים שלהם נטלו להם עד מהרה אחוזות־קרקע עשירות שנוּתחו מאדמות־הכתר: פ’ליטווּד נעשה בעליה של אחוזת ווּדסטוק, לאמברט של וימבּלדון, אוֹקי של אמטהיל ופרייד של נונסאץ'. הייזלריג וברץ' זכו לנחלות גדולות מן הבישופויות של דרהם והירפורד. ואולם להמון־העם נתגלה שלטונו של קרומוול בדמות תעלולי־עריצות עלובים וקטנוניים אין־ספוֹר, ומתוך כך נעשה שנוא יותר מכל ממשלה אחרת באנגליה בין לפניו ובין אחריו. זו פעם ראשונה חשו האנגלים כי מושלים בהם ממרכז שאין להם כל חלק בפיקוח עליו. הכעס והשנאה גאו שבעתיים משום שהיה קשה להביעם. המלכים הישנים יכלו להציק לאצילים ולהכביד את מסיהם של העשירים; אבל כאן היו אנשים שטיפסו ועלו בדרך של הפרות־חוק עקובּות־דמים, והתימרו למַשטר את חייו והרגליו של כל כפר ולהטות את המנהגים מן האפיקים אשר כרו להם במרוצת הדורות. מה פלא שתחת עלי־האלון בכל רחבי הארץ התרפקו הבריות בחלומם על “הזמנים־הטובים־משכבר” ונכספו ליום בו “ישוב המלך ליהנות משלו”?

עם שאנו מגיעים למרום שׂיאו של השלטון, מיטשטשים הקווים הדוחים שבתמונה ותחתיהם בא צבע ואפילו חן. רואים אנו את הלורד־הפטרון בתפארתו, גיבור הפרוטסטנטיות, הבורר העליון באירופה, אפוטרופוס המדע והאמנויות. חשים אנו בהכרת־הכבוד שבּמנהגו עם כל בני־האדם, ובחיבּתו לצעירים. חשים אנו בקנאתו לאנגליה, לוהטת כזו של צ’הטם, ובכמה מובנים אינטימית ורגשית יותר. אין איש יכול שלא להכיר בתשוקתו למצוא בסיס מוסרי לכוחו, או בהרגשת האחריות שלו כלפי ארצו ואלוהיו, המרחיקה לכת הרבה מהלאה לאופק חייו שלו. אף כי בנקל שיכנע קרומוול את עצמו כי נבחר להיות השליט העליון של המדינה, מכל־מקום מוכן היה תמיד לשתף אחרים בשלטונו, כמובן על־תנאי שיסכימו אתו. נכון היה, ובעצם גם מעונין, למשול באמצעות פרלמנט, אם יחליט אותו פרלמנט על החוקים והמסים הדרושים לו. אבל לא חיזוריו גם לא טיהוריו לא הניעו את הפרלמנטים שלו לעשות את רצונו. שוב ושוב אנוס היה להשתמש או לאיים בכוח החרב, והשלטון אשר אותו ביקש לעשות אלטרנטיבה תחוקתית לאבסולוטיזם או לאנרכיה הפך למעשה אוטוקרטיה צבאית.

בכל־זאת נבדלה הרודנות של קרומוול במובנים הרבה מן הדוגמות של העת החדשה. אף כי העתונות דוכּאה והמלוכנים נעשקו, אף כי הוטלה אימה על השופטים וקוּצצו הזכויות המקומיות, תמיד היתה אופוזיציה ממשית שבעל־פה, בראשותם של רפובליקאים מושבעים. לא נעשה שום נסיון ליצור מפלגה סביב אישיותו של הרודן, כל־שכן ליצור מדינת־מפלגה. נהגו כבוד ברכוש הפרטי, וברשמיוּת קפדנית היו קונסים את הקאוואלירים ומרשים להם אחרי־כן להינקות מהקנס בויתור על חלק מאחוזותיהם. מעטים הומתו בשל פשעים מדיניים, ושום איש לא הושלך למאסר עד־בלי־די בלי משפט. “מה שאנו משיגים בדרך חפשית”, אמר קרומוול לצבא ב־1647, “טוב לנו יותר מכפליים ממה שאנו משיגים בדרך כפיה, ויקום לנחלה נאמנה יותר לנו ולבאים אחרינו… הדבר שנחלתם בכוח־הזרוע כאין־וכאפס הוא בעיני”.

חירות המצפון כפי שנצטיירה לו לקרומוול לא כללה את הביטוי הפומבי הגלוי לקתוליוּת, לבישופיוּת ולקוייקריוּת. הוא אסר על הפולחן הקתולי הגלוי והשליך מאות קוייקרים לבתי־הכלא. אבל סייגים אלה לחופש הפולחן נגרמו לא דווקה מחמת דעה־קדומה דתית אלא בעיקר מחשש התפרעויות. הסובלנות הדתית מצאה לה בימי קרומוול את הטוב שבידידיה בלורד־הפטרון עצמו. מתוך שהאמין כי היהודים הם יסוד מועיל בחברה האזרחית, חזר ופתח לפניהם את שערי אנגליה, שאדוארד א' סגרם קרוב לארבע־מאות שנה לפניו. למעשה היו הרדיפות מטעמים דתיים טהורים מעטות ביחס, ואפילו לקתולים לא הציקו במידה רצינית. התערבותו הדרמתית של קרומוול לטובתו של קוייקר יוּניטארי מנאֵץ, שהפרלמנט מוכן היה להוציאו להורג ולענותו כאחד, מוכיחה שהוא עצמו היה מקורן של המתקות־דין הרבה. אדם שיכול היה לכתוב באותה תקופה מרה: “אין אנו מבקשים שום כפיה פרט לזו של האור והתבונה”, ואשר יכול היה לחלום על אחדות והבנת־אמת המקיפה יהודים וגויים, אין לשלול ממנו כליל את מקומו במצעדן של דעות ליברליות קדימה.

אף שהיה עז־יצרים עד מאד בבואו לידי ריתחה, הנה תכופות הציקוהו מלחמות וספקות פנימיים. חינוכו הפוריטני הקפדני ועקת־נפשו בימי נעוריו לא הניחו לו שום בטחון ודאי בצדקתו־הוא, אף כי משוכנע היה שהוא נמנה על עם־סגולתו של האלוהים. הגם שייחס את נצחונותיו המדיניים והצבאיים להתערבויותיה המיוחדות של ההשגחה העליונה, יכול היה לכתוב לאחד מידידיו כי חושש הוא שהוא עלול “להגזים בהערכה” של “אותות ומופתים למראית־עין”. העדר זה של בטחון־עצמי שימש צידוק לאופורטוניזם, והשתקף במימרתו המפורסמת: “אין מגבּיה לעלות יותר ממי שאינו יודע לאן הוא הולך”. ספקותיו ביחס למטרות פוליטיות התבלטו יותר ויותר בשנותיו האחרונות, והוא נעשה תלוי יותר ויותר בעצתם ובדעותיהם של אחרים. וכך תמיד היתה באיש התרוצצות בין ההכרה בזכותו האלוהית למשול לטובת העם לבין ענוה נוצרית לאמיתה נוכח פחיתוּתו שלו. “כלום יכול אדם לאבד את החסד־ממעל?” שאל את הכוהן על ערש מותו. כשהניח הלז את דעתו, אמר: “אם כן נושעתי, כי יודע אני שפעם זכיתי לחסד”.

ב־3 בספטמבר 1658, יום־הזכרון לקרבות של ווּסטר ודנבּאר ולטבח דרוּידה, בשאון ובילל של סופה אדירה, בא המוות אל הלורד־הפטרון. תמיד היה איש־משפחה טוב ונאמן, ולבו נשבר בקרבו בגלל מותה של החביבה והפחות פוריטנית בבנותיו. הוא מינה את בנו בכורו ריצ’רד, אדון כפרי שאין בו דופי, לרשתו, ולפי שעה לא עירער איש על צוואתו. גם אם במשבר נורא הצילה חרבו של קרומוול את עניינו של הפרלמנט, חייב הוא לעמוד בפני ההיסטוריה כנציג הרודנות והממשל הצבאי, שעם כל סגולותיו כחייל ומדינאי הוא עומד בניגוד נצחי לגאונו של הגזע האנגלי.

ואולם אם נעמיק אל שרשי הדברים הרי מתגלה קרומוול כמגינו של הפרלמנט לא רק מפני שאיפותיהם של גנרלים אלא גם מפני צורות הדיכוי הפרועות והמופלגות שהיו האיירונסידים ותיקי־המלחמה עלולים להזדקק להן. חרף כל חסרונותיו וכשלונותיו אכן היה האיש לורד־פטרון לזכויותיה הקיימות ועומדות של אותה אנגליה הישנה אשר אהב מפני הנשק הנורא אשר חישלו הוא והפרלמנט על־מנת לבססן ולבצרן. בלי קרומוול לא יכלה לבוא שום קידמה, בלעדיו לא יכלה לבוא שום תמוטה, בלעדיו לא יכלה לבוא שום התאוששות. בתוך ההריסות של כל המוסדות החברתיים והמדיניים שהדריכו עד אז את חייו של האי הזדקר הוא, ענק, מזהיר והכרחי, כגורם היחיד שבאמצעותו אפשר היה להרויח זמן לרפואה ולצמיחה מחדש.

קטע מתוך “היסטוריה של העמים דוברי־האנגלית”, כרך ב: “העולם החדש”. תרגום: אהרן אמיר. הוצאת “עם הספר” בע"מ. ת"א, 1958.