בעקבות המאורעות של השנה האחרונה הוארו היחסים בין האומה הצרפתית לצבאה באור מפתיע ביותר, שכּן בעת החדשה מעולם לא התערב הצבא ככוח אוטונומי במריבות הפוליטיות של הארץ. אך יחסים אלה, בין שהם נגלים לעיני הרבים ובין שהם מסתתרים מאחרי נוסחות משפטיות, מכל־מקום ודאי שהכּרתם היא תנאי הכרחי להכּרת הדפוסים החברתיים והפוליטיים של חברה נתונה. במובן ידוע יכול שיהיו אפיניים לה. בימי־קדם, למשל, מוצאים אנו כי שני טיפוסים מנוגדים של חברה, הדמוקרטיה האתונאית והקיסרויות העריצות של אסיה, יש להן שני טיפוסים של צבא המנוגדים באותה מידה: זו הראשונה יש לה חיל אזרחים חוגרי־נשק, המונהגים על ידי המגיסטרטים האזרחיים שלהם; האחרות יש להן חיילים שכירים ועבדים, שיפה להם הגדרתה של מאדאם דה־סטאל: “מטרתם האמיתית של חיילות היא לתת בידיהם של מלכים כוח שאינו תלוי בעמים”. ספארטה מעמידה לפנינו דוגמה שלישית, כשהצבא מזדהה עם האוליגרכיה המנהיגה ומביא לעולם – בשינוי מסוים – מה שאנו קוראים “חברה טוטליטארית”. אתונה וספרטה הריהן, על פי דרכן, מה שאנו מגדירים כיום במושג “אומה חמושה”. דו־המשמעות שבּמושג זה ניכּרת לעין: יכול הוא לציין צבא הנטמע באומה, בחינת מיליציה, כמו גם אומה שנבלעה בצבא ונבנתה בצלמו.

שעה שהצבא מצטמצם במיליציה הרי זו נראית בחינת גוף שהוקם לשעתו, בו קובעים רק אותם שיקולים טכניים החייבים להבטיח את מיזער הליכּוד, שאף הוא ארעי, למען יוכל לבצע את משימת ההגנה שלו. הפעילות המיליציונית, המתוספת על סוגי פעילות אחרים, מכריעים יותר בחשיבותם, בחיים האישיים של הנמנים עליה, דרך־כלל אין די בה להטביע חותם פסיכולוגי מיוחד. בניגודה של המיליציה, הצבא המקצועי, אנו מוצאים קווי אופי מסוימים, מוגדרים היטב, המבדילים אותו במובהק מסוגי הפעילוּת האזרחיים. בצבא של שירות־החובה באומות המודרניות עלינו להבחין בקונסטלציה מורכּבת של דרכי התנהגות, בעוד השפעתו של המשטר המדיני־החברתי מתנגשת עם המבנה המגובש של הצבא המקצועי.

יודעים אנו כי פעולתה הסוציולוגית של קבוצת־אדם במרוצת הזמן תימצא עקרה יותר ככל שתארך ההיסטוריה שמאחריה. במקרה זה הרי מסורות ואבות־טיפוסים הם מסגרת, בלתי־מודעת לפעמים, שבה מסתמנות תגובותיה הספּונטניות. כך הדין ב"חברה הצבאית",¹ שהיא הצבא. רשאים אנו לומר שמצוינת היא זו בסימנים שנתן רינאן באומה, כלומר ב"קנין המשותף של ירושת זכרונות עשירה" ו"הרצון להוסיף ולנצל מורשת שנתקבלה בשלמותה". רצון זה הוא האפייני למה־שקוראים הרוח הצבאית, שעקב התמדתה בחליפות המשטרים והמהפכות דומה כאילו נזונה היא מאבות־טיפוסים שאינם משתנים. כל ניתוח של החברה הצבאית מחייב אפוא עיון בהיסטוריה שלה, הן מצד יחסיה הפנימיים הן מצד יחסיה עם החברה האזרחית.

רצון זה להיאחז בעבר, ולו גם רחוק, למראית־עין ראשונה הוא פרדוקסלי כפליים הואיל ולאמיתו של דבר אין שום גזירה שווה בין ה"צבא" הפיאודלי, למשל, לצבא של ימינו, אפילו לא אותו קיום מתמיד של מולדת, שבּימים ההם לא היתה בנמצא. הקשר אחר הוא בטבעו, והוא מצטייר לנו מתוך התמדתה של הפונקציה המלחמתית בכל ההיסטוריה האנושית, מן ה"כּשאתריה" האָרית ועד לאנשי־הצבא של ימינו, כולל גם את הסיניורים הפיאודליים. במרוצת הדורות לבשה פונקציה זו אופי נאצל ומקודש, שהעניק לא רק מעמד חברתי אלא גם זכויות וחובות שהיו מנוּעות מכל שאיננו איש־מלחמה. המעמד הצבאי² היה תמיד חברה סגורה, שבה נוהגת כפיפותו של הוואסאל לאדון, או, אם נרצה, כפיפוּת הקטן לגדול ממנו. חברה מעין זו קובעת מקום לעצמה לא רק מכוח יחסיה הפנימיים והחיצוניים אלא, יותר מכך, מכּוח המוראל, או הרוח, שלה. כיורשת האצולה הפיאודלית שקדה תמיד לשמור על אפיה המקודש. בימות המונרכיה המוחלטת היה גורלה כגורל אותה אצולה אף שיתפוה באופי האלוהי של כס־המלוכה ושל השושלת שאותה שירתה. לאחר המהפכה הציגה עצמה כהתגלמות המולדת, צורה חדשה של קדושה, היורשת את זו של השושלת שנפלה. או אז, עם מות האצולה כמעמד בעל זכויות־יתר, לבשה החברה הצבאית המובהקת את צביונה החברתי המיוחד. היא התגבשה והסתגרה בעיצומה של גיאות הליבּרליות והדמוקרטיה במאה הי"ט. לאחר ההרפתקה הגדולה של מלחמות המהפכה והקיסרות מצאה לה מעמד של יציבות: שנת 1815 היא מועד לידתה של הרוח הצבאית המודרנית, אבל אחדות מסגולותיה מתגלות כבר מאה שנה קודם.

* * *

בצבא המלכוּת נתמזגו שיורי הפיאודליוּת ושיורי גלגולה הבא, שכבה המקבלת שכר מן המדינה וכפופה לה. בימי לואי הי"ד היתה הנהגתם של צבאות שירות אזרחי. שום דבר לא הפריד בין הקצינים האצילים לבין איש אחר מבני האצולה שנקרא למלא תפקידים אחרים. “מוצאם האצילי הוא שמציינם ולא חייהם הצבאיים”.³ הם בזו למדי־השרד, שכּדברי ויני “הם משעבדים את הרוח ללבוּש ולא לאדם”. בשוליה של אצולה זו חדרו פשוטי־עם לקורפוס הקצינים: מלמטה, על־ידי עליתם של חיילים לדרגות גבוהות יותר, מלמעלה, מכוח העובדה שפיקודים היו נמכרים במחיר ויכול היה בורגני עשיר לקנות לו רגימנט. כתוצאה מכך הורחקה האצולה העניה מן הדרגות העליונות על־ידי מפקדים בני־יומם מתוך הבורגנות שכּרתו ברית עם אצולת החצר ובתוך כך התחרו בה הקצינים המקצועיים מבני העם. היא חלמה על קסטה צבאית סגורה דוגמת זו של ספארטה, או, ביתר־דיוק, דוגמת זו של היוּנקרים הפרוסיים.

* * *

קארנו הוא שמיזג את גדודי המתנדבים והמגויסים של שנות 1792 ו־1793 ושיורי הצבא המקצועי ובכך יצר סינתזה מקורית בין ה־élan המהפכני ובין השיגרה הטכנית שעוצבה בהשראתו של פרידריך ב'. “החל ב־1794”, כותב הגנרל טאנאן, “שוב לא היתה המשמעת בצבאות הרפובליקניים דומה כלל לזו המצטיירת לפנינו כיום. אין לחלוק על כך שהיתה זו משמעת אזרחית, שנתקבלה מתוך חירות וקוּימה בתוקף, אלא שבתוך כך היתה זו גם משמעת מלחמה, משמעת של מלחמה בלבד”.⁴ המשמעת האזרחית הזאת היתה קשורה בהדוק לטבע המהפכני של המלחמה שניהלו אותם חיילים. חרף גסותה היה בה משום תחליף נאה לכּפיפוּת המוּכנית מן הסוג הפרוסי, שיתוף־פעולה רוחני ותכופות גשמי בין החיילים לפיקוד, אף לפיקוד הגבוה. זר היה לה המושג של פיצוי חמרי או ממוני. ברגע זה “עמדו הצבא והאומה בנקודה אחת. וזאת משום שהצבא ניהל פוליטיקה, והוא ניהל אותה פוליטיקה שניהלה האומה”.⁵

עם שנמשכו המלחמות וירד הפוטנציאל המהפכני נפרדו האזרח והחייל, שקודם־לכן היתה ביניהם קירבה הדוקה. זה האחרון קנה לו “רוח צבאית במידה שהספיקה לו להילחם מבלי תת את הדעת על המניעים”.⁶ מניעי הלחימה השתנו: מאהבת החירות התגלגלו, מהרה פחות או יותר, אל החיבה לנכסי העולם־הזה. “המלחמות האלו שוב לא היה בהן מטעם המלחמות שבראשית המהפכה. הן הפכו, בפרט בימי הדירקטוריון, למלחמת הצטיידות… ובהכרח התקשרו החיילים מעט־מעט אל אותם מן המצביאים שבדרך הנצחון השיגו להם, אם לא מותרות ותפנוקים, הרי לפחות את צרכיהם”.⁷ ידועה הכרזתו המפורסמת של בונאפארטה בה משך את חייליו הרעבים אל מישורי לומבּרדיה הפוריים. בנפש חפצה נקט הגנרל הליכות של ראש־כנופיה או “קוֹנדוֹטיירה” מימות מלחמת־שלושים־השנה. המלחמה כילכלה את החייל עם שהעשירה את ספּקי הצבא; ואַט אך לבטח באה הרוח של שכיר־הצבא על מקומה של הרוח המהפכנית. על הסולידריוּת בין הקצין והחייל נתוספה הרגשה של שותפות־בדבר־עבירה. יחד יצאו לקראת מוות, אך באורח דמוקרטי חלקו ביניהם את ביזת המנוצח. הקרבנות והרווחים נעשו ענין של שיתוף, בהשראתה של esprit de corps איתנה. הצבא התבדל מן האומה החל מגמר תקופת הדירקטוריון. המתנדבים היו בטלים בששים והגיוס של 1798 היה בלתי־פופולארי עד מאד. “הטירונים הגיעו לרגימנטים בלי שום התלהבות”.⁸ בסופו של דבר קנו להם גם הללו את ה"אספּרי דה קוֹר" בדרך ההשתלבות בוותיקים, ומתוך שהפיקוד, שמחוץ לשעות קרב ריפּה את מוסרות המשמעת, הניח לחיילים להתפזר ולפשוט בגדוד. המצעד עטור־הנצחון של הצבא ערב אוֹסטרליץ דומה היה, לדברי עד־ראִיה, ל"נסיגה קדימה".

החייל שנעקר משרשיו היה חי את חיי הרגע, תוך כדי מעברים קיצוניים ביותר ממשמעת להפקרוּת וחוזר חלילה, בשירותו של הקיסר שממנו מצפה היה לקיצבה או להעלאה־בדרגה. “לבסוף התגבש מעמד סגור, או קסטה, שנתאגדו בה החיילים המקצועיים ובראשם הקצינים”.⁹ האומה, שהתאמרה לשחק בתפקיד החייל, סופה שנפרדה מעל הקסטה הזאת.

החל מ־1815, ולאחר הרפתקות המלחמה, קם והולך הצבא המקצועי. אף שבוטל ב־1872, עתידה רוחו להתקיים עד לתקופתנו. הוא נוצר באווירה של חשש ואיבה. המעמדות השליטים רואים בו הכרח הראוי לבוז כלשהו; האריסטוקרטיה רואה בו שיור של היעקובּיניוּת; ואילו הבורגנות, עם ז'. ב. סיי ומורהו אדם סמית, סוברת שעתידות המלחמות להיבטל מן העולם על־ידי המסחר, המכניס יותר מן הכיבושים הצבאיים. האיכּרוּת מתיראת מפני הגיוס, שהיא־היא הנושאת בעוּלו. הצבא, שנדון לאפס־מעשה או למשלחות משטרתיות שאין תפארת בצדן, קם כמין מעמד סגור, נטול פרסטיז’ה וזר לדאגותיה של הארץ. “הצבא הוא אומה בתוך אומה”, כותב אלפרד דה־ויני. “הוא בוש בעצמו ואין הוא יודע לא מה מעשהו אף לא מה רצונו; שואל הוא את עצמו בלי־הרף אם עבד הוא למדינה או מלך בה; חבר־אנשים זה מבקש בכל מקום את נשמתו, ואין הוא מוצא אותה”.

מכוח גיוסו מורכב הצבא שני מעמדות חברתיים. מצד אחד – חבר הקצינים, יוצאי הבורגנות הזעירה או האצולה הזעירה; מהיותו מבודל מן האומה הוא מצמיח לפעמים איזו אגודה חשאית בעלת נטיות רפובליקאיות. מצד שני, באים החיילים אל הצבא בדרך הגיוס, שבּצדו השיטה של “מילוי־מקום” המאפשרת לעשיר לשלם לעני על־מנת שישרת בצבא תחתיו. רק הפּרולטרים והאיכּרים הזעירים נאלצים להיעשות חיילים משך שש או שמונה שנים, בהתאם לתקופה. מילוי־המקום יש לו אופי עבדותי, אשר משני קטביה של דעת הקהל מוקיעים אותו בוֹנאל וּבלאנקי בזה אחר זה. הראשון רואה בו מסחר בלתי־מוסרי, צורה חדשה של המסחר בכושים. האדם שנעשה חייל מוותר על חירותו תמורת סכום־כסף השווה לערך למשכּרתו השנתית של פועל בעל־מקצוע. בלאנקי כותב לאמור: “כיום הצבא הוא העבדוּת שהועלתה לדרגת חובה, דגל שמקומו מחוץ לאומה”.¹⁰ הסופר המהפכני אינו רואה מרחק רב בין אנשי הפרולטריון התעשייתי, “החיים על עמלם ונטולים זכויות מדיניות”,¹¹ לבין הפרולטרים הצבאיים, שהם “מכונות מהלכות והולמות, נושאי־רובה אילמים וסוּמים, אוטומטים בלי זכרונות ובלי עתיד, בלי מולדת ובלי משפחה, בלי רחמים ובלי רגשי נוחם”.¹² אלה כאלה נעקרו משרשיהם וצלם־האדם ניטל מהם. גם הגנרל הקתולי טרוֹשי עונה הד אחריו כשהוא מתאר, שנים־מספר לפני 1870, את 200,000 החיילים המקצועיים. “על הפרולטריון העלוב ביותר הוטלה שמירת העושר”, אומר הוא.¹³ לעומת זאת היה טיאֶר, סניגורה של החברה הבורגנית, רואה בשיטת מילוי־המקום את התגשמות השוויון האזרחי, כפי שהבינוֹ. “האיכּר, שהועבר אל שורות הצבא”, אומר הוא, “מוצא שם מעמד העולה על זה שהיה לו בביתו… אבל השירות הצבאי הוא עריצות שאין לשאתה לגבי האדם שנועד לדרך־חיים אזרחית”. ובהשוותו את חובתם של העניים לתעודתם של העשירים, הוסיף ואמר: “הבורגנים החושקים בדרך־חיים צבאית הולכים לבתי־הספר הצבאיים”.¹⁴ מתוך שלא הכיר את השיטה הצבאית הפרוסית, העתידה למגר את צרפת ב־1870, טען טיאֶר כי “בארצות שבהן הכל הם חיילים, הכל הם חיילים גרועים… באין מקצועיוּת לא ייתכן צבא!” על כך השיב ציר אחד של האסיפה הלאומית (בנובמבר 1848): “אם כן, הזכות למות בעד העשירים תהיה מקצועם של העניים!”

הצבא שעליו לימד טיאֶר סניגוריה מתוך אנוכיות מעמדית עתיד, כעבור שלש שנים, לגרש אותו ואת עמיתיו מן הפרלמנט. לוּאי־נפוליאון, המנהיג החוקי של הצבא, הוא שהשׂכּיל לעשותו מכשיר מיוחד של הרשות המבצעת, ובהעתירו עליו כיבּודים עשאוֹ עבד נלהב לדיקטטורה שלו. ידועה הצהרתו מן ה־2 בדצמבר: “חיילים… לשעבר לא רצו הבריות לתת את הדעת על רגשותיכם ועל משאלותיכם. אף־על־פי־כן הרי אתם העילית של האומה”. על־מנת לכלכל את ה"עילית" הזאת בא חוק הפוטר מן השירות הצבאי את האזרחים המשלמים מס בשיעור 2,500 פרנק (בקירוב 600.000 פרנק של ימינו). כתוצאה מכך ירד מספרם של אנשי־הצבא, שכּן המתנדבים נשארו מועטים מן המשוחררים משירות, אבל זכות־היתר של העשירות הוּכּרה באורח רשמי. באמצע המאה ה"יט משתקפת החברה הבורגנית, על זכויות־היתר המעמדיות שלה, הודות לגיוס, בחברה הצבאית, אך נבדלת היא ממנה בדפוסיה ובמטרותיה. החברה הבורגנית היא ליברלית ופתוחה, החברה הצבאית הייררכית וסגורה. הכוח הפוליטי נטול כל אופי מקודש והפרסטיז’ה שלו תלויה בכל זעזוע חברתי קל־שבּקלים ובכל שערוריה. תחומי המעמדות אינם נקבעים על פי שום טאבּו, ולמעשה אינם קיימים אלא בזכות תנאים התלויים בתהפוכות הגלגל הכלכלי. הרכוש הוא החיץ החברתי הגדול. השגתו מקנה את הזכות להתחשבות ולמלוא הזכויות האזרחיות, אבל שום כללים אינם מסייגים אותו. החברה הליברלית אין לה הייררכיה משלה, או, מוטב לומר, יש לה כמה וכמה הייררכיות שאינן תלויות בזו של המדינה. כמספר הפונקציות כן מספר ההייררכיות הקושרות קנוניות ביניהן, מתעלמות זו מזו או נוגדות זו את זו, כפי המקום והשעה. גם אין לה אופי פונקציונלי משלה, שכּן אינה בנויה לשם מטרה שאליה מכוון כל יחיד את פעולותיו. קו־אופי ראשון־במעלה של החברה הפתוחה הוא טבעה האקסטרה־פונקציונאלי. קו שני הוא העובדה שהיא פתוחה במימד הזמן, שסולמי־מעלותיה בלתי־יציבים ביחס, וכן היעלמותן או הופעתן של פעולות פונקציונאליות מסוימות הצריכות להסתגל למהפכה הטכנית והתעשייתית. והמיתוס של הקידמה חסרת־הסייגים, החולש על פעולות אלו, כופה אחדות שלמעשה על הצדדים הלוחמים במאבקים הפוליטיים.

החברה הצבאית, שהתנערה מן ההרפתקות הגדולות של פתיחה אותה מאה, היא היפוכה הגמור של החברה הליברלית. תפקידה היחיד הוא להכין את המלחמה ולהילחם במירב היעילוּת. גם ההייררכיה שלה אחת היא ויחידה וטבעה פונקציונאלי בלבד. כל הנמנה על חברה זו הוא בורג במכשיר הקיבוצי שאותו הוא מיצג בדרגות השונות של ההייררכיה, בורג שקביעת מקומו ותפקידו אינם תלויים ברצון האישי של מי שמפעילו במישרים. רצון זה אין לו תוקף אלא במילוין של פקודות הנובעות מרשויות גבוהות יותר, שאחריהן אין להרהר.

* * *

הצבא המקצועי מביא עד לידי אבּסורד את תפיסת הציוּת הסביל, שאותה עשה יסוד יחיד למשמעת הנחוצה לפעולתו. החייל אין לו קיום אישי מחוץ לגדר תפקידו. כשיטה הייררכית של יחידים פונקציונאליים בלבד, הצבא המקצועי הוא הצורה המושלמת ביותר של מה שמכוּנה בפינו “חברה סגורה”. הוא ממזג בתוכו את אנשיו בשללו מהם אפילו את הרצון לחיים חפשיים או אקסטרה־פונקציונאליים. משום כך זיהו אותו אי־אלה סופרים עם הסוציאליזם. אמת שהתורות הסוציאליסטיות שואפות למיזוג המעמדות הסובלים בתוך כלל מאורגן; אך הן מתאמרות להשיג זאת על־ידי יצירת תנאים נוחים לפריחת הייחוד האישי. החברה הצבאית מגשימה זאת על־ידי הרס הייחוד הזה. אם היא “סוציאליסטית” הריהי כך על פי דרכם של משטרים טוטליטאריים, כלומר – של קבוצות פונקציונאליות והייררכיות, העוינות את חירות היחיד.

מוטב יותר להגדיר את החברה הצבאית על פי התפיסות האורגאניסטיות, המחייבות את ההרמוניה בין ה"אברים" וה"קיבה" ואת מלוא ההתאמה ביניהם. חלוקת־העבודה היא כאן פועל־יוצא לא מתהליך ספונטני שהוא מסימניה של החברה הליברלית אלא מחישוב רציונלי שלצורך המטרה המבוקשת. גם כאן מפתחת החברה הצבאית עד קצה הגבול קו־אופי המשותף לחברות תעשייתיות, הדנות את הבּריות על פי התרומות שהם תורמים לתפקידים שהם ממלאים.

בצבא כבתעשיה מביאה הקידמה הטכנית לידי גיוון התפקידים ומתוך כך לידי ריבּוים. “הבהמות האפורות” של הפאלאנגות המקדוניות או הפרוסיות היו גישומה של “סולידריוּת מיכנית” על פי ציורו של דירקהיים; לעומת זאת ניחן הצבא המודרני ב"סולידריוּת אורגנית", דבר המרמז על גיוון העמדות וכן על הבעיה הקשה של הקשרים הפנימיים. בדרג האישי ניכּר התפקיד החיוני של אותו “ליכּוד מוסרי” בין לוחמים, שאותו חזה מראש ארדאן דה־פּיק לפני מאה שנה, וכן זה של שיעורי הכושר הפסיכולוגי, שכיום ממיינים אותם בקפידה כה רבה בצבא האמריקאי. “יותר מתמיד מצויים יחידים שהמנהיג חייב לדעת את סגולותיהם, את תכונותיהם הגופניות, השׂכליות והמוסריות, למען יוכל להציב כל אחד ואחד במקום היאה לו, לנצלו בקרב על הצד הטוב ביותר, להפיק ממנו את המירב או למנעו מהתמסר ומהפקיר את חבריו בשעת סכנה”.¹⁵ הערכה זו של הפוטנציאל האנושי על־ידי הסופר הצבאי אפשר להעתיקה, כמעט מלה במלה, מן העולם הצבאי אל עולם היחסים התעשיתיים. בשני העולמות האלה האדם הוא במידה שווה מכשיר פונקציונלי שתובעים ממנו את מירב ההסתגלות שבגדר יכלתו.

בכך ההשוואה מסתיימת: החברה התעשייתית אינה נוטלת מן האדם אלא את כוח עבודתו, ופרט לכך היא מניחה לו את האפשרות למצוא לעצמו פיצוי, בדרך פעילות חפשית, על מה ששוללת ממנו המשמעת בפעולה המאורגנת שבּמקום־העבודה. לעומת זאת תובעת החברה הצבאית את האדם כולו עד לידי הקרבה־עצמית, והיא מסרבת, לפחות עקרונית, להניח לו שטח־פעולה שאין לה שליטה עליו. בתוך כל ההבדלים בעמדות ובדרישות, מבקשת היא את “הליכוד המוסרי” המפורסם שבּאמצעותו מזדהה האדם עם הגדוד או עם החיל שלו. מיזוג זה של האדם עם הקבוצה, שהוא אינטימי כל־כך אצל העמים הפרימיטיביים, דומה כי היה לו קיום עמוק בצבאות הקיסריים. מאז לא חסך הצבא מאמצים על־מנת לחזור ולבראו, על אף המסיבות שלעתים קרובות לא היו נוחות כל־עיקר.

להוציא שעות של סכנה מופלגת לאומה, לא השיג הצבא מאז 1815 ליכוד מוסרי זה אלא בסגלו לעצמו התנהגות אינטרוֹברטית. בעצמה, ובחיי העבר שלה, מוצאת החברה הצבאית את עילת היותה ואת עילת פעולתה. בחברה האזרחית ובעולם החיצון בכללותו אין היא רואה גורמים הקובעים את פעולה אלא מוּשׂאים שמידת חשיבותם משתנה והם משמשים אבני־בוחן לאמיתוּת תפיסותיה. אין היא מגיבה על השפעות חיצוניות אלא לאחר שהיא מתגוננת בפניהן ומסננתן בנפת ההייררכיה שלה. המצבים המדיניים, שלעתים קרובות ביותר זרים הם לשיטת המחשבה שלה, אינם מובנים כהלכה משום שהם נמדדים בקני־מידה שאינם נובעים מנסיון ישר אלא מתוך הנחות מוקדמות ושמרניות, שהן מורשת ההיסטוריה שלה עצמה. אפילו את הטכניקה החדשה, שהיא תנאי הכרחי ליעילותם של חיילות, אין היא מעכלת אלא באותה מידה ניכרת של אנרציה האפיינית למנגנוני המדינה בכללותם, ובפרט למנגנון של ההגנה הלאומית. יש יחס ודאי בין השמרנות המכונסת בתוך עצמה, הנזהרת מנקיטת יזמה ומפני חידושים הבאים מבחוץ או מתוך שורותיה שלה, לבין התביעה של משמעת נוסח־פרוסיה ההופכת את החיל ל"בהמות אפורות". על־ידי הינתקות מן המסורת הזאת, ועל־ידי סיגול שיטות פסיכוטכניות למיוּן יזמה וכושר, העלו הצבאות את ערכם הפונקציונאלי בעת המלחמה האחרונה; אך הם היטיבו לעשות זאת במידה שהיו משוחררים מן השמרנות של הצבאות המקצועיים הישנים.

צרפת היא ארץ צבאית עתיקה וההיסטוריה שלה היא מקורם של אבות־טיפוסים אלה המעניקים לצבאה את המורל שלו ואת איכותו. את תמידוּת מסורותיו מצדיק הצבא בציור שמצטיירת לו האומה הנצחית, שאת עצמו הוא רואה בחינת התגלמותה האמיתית הטובה ביותר, אם לא היחידה בהיסטוריה. הוא מבקש את הטעמים לברוח ממנה, אבל מידה פשוטה ביותר של אובייקטיביות מאלצת אותנו לחזור ולטעתו בתוכה ולראות בו תופעה המתפתחת עם הזמן, במסגרת המשתנה של הדפוסים החברתיים של הארץ.

בין 1815 ל־1870 חיפש לו הצבא המקצועי אותה נשמה שוויני לא מצאה בו בראשית המאה. אף שעד 1848 היה מבוּדד ומבוּזה מעט על־ידי האומה, ניטל ממנו רגש הנחיתוּת שלו שעה שפנתה האסיפה הלאומית לעזרתו על־מנת לחזור ולכונן את ה"סדר" שעליו איימו מורדי יוּני. אחרי־כן נעשה כלי לשאיפותיו של לואי־נפוליאון, ובזכות השירותים ששירתוֹ רומם את קרנו. לאחר שנבאש עקב האסונות של 1870, חזר ונעשה אבן־הפינה של השמרנות החברתית, משמיגר את הקומונה. מהיותו זר למריבות השושלתיות אשר להן התמכרו אז הסיעות המונרכיות השונות, נתגלה כמי שמגלם אותו “סדר מוסרי” שהיה שאיפתם המשותפת. הצבא המקצועי הניח ליורשו, הוא הצבא הלאומי המיוסד על העקרון של שירות־החובה, את התפקיד של השומר הדרוך על משמרתו, הנוטר לא רק את גבולות המולדת אלא גם את החברה שהכּירה כי רק הודות להתערבותו היא קיימת בכלל.

בתקופה זו אין לה לצרפת אצולה צבאית, דוגמת הקסטה של היוּנקרים הפרוסים, שתמלא תעודה זו של בטחון הציבור, אשר כל־כולה טבועה בחותם של קדושה. מ־1815 עד 1860 מתיחסת האצולה בחשדנות לצבא, שהיא רואה בו את יציר־כפיו של בונאפארטה, “היעקוביני בעל המגפיים”. להוציא גרעין קטן של אצולה פרובינציאלית, באים הקצינים המקצועיים ברובּם מתוך הבורגנות; שליש מהם מקורם באנשי־השורות. לפיכך, כמו שמעיד ז’ירארדה, אין העיסוק הצבאי “מתקשר בשום נחלה רוחנית, אינו משתלב בשום מערכת־מורשה של ערכים וחובות, עובדת־יסוד שהיא הכרחית להבנת התודעה הצבאית של צרפת הבורגנית במאה הי”ט".¹⁶ ואף־על־פי־כן הרי צבא זה, שדרך גיוסו היא בבואה נאמנה למדי של החברה האזרחית, הוא “אנטי בורגני”, כמו שטוען הגנרל תומא, עוזר של גאמבּטה.¹⁷ עם היותו “מושיע” החברה, הוא בז לה ורואה עצמה נעלה במהותו על המון האזרחים – הבורגנים – הכורעים ברך לפניו שעה שהם מדומים כי סכנה נגד פניהם.

כחברה פונקציונלית, סגורה ומסוגרת, מטפח הצבא בארגונו את הבּידול שהוא רואה בו תנאי שאי־אפשר־בלעדיו למילוי שליחותו. אחד מקציני הקיסרות השניה כתב: “חוקים מיוחדים, מסורות, מנהגים, אפילו משפטים קדומים המטופחים בכשרון, כולם מכוונים לאותה מטרה: לנתק את כל הקשרים המאחדים את הצבא עם צור־מחצבתו, את כולם, אפילו העקשניים ביותר”.¹⁸ מבּפנים מגעת עד כדי אבסורד הדאגה שלא לבודד לעולם את החייל מחבריו ולהרוס בו כל נבט של עצמיות; המיטה לשנים, הפּנך הקיבּוצי הם חובה. כשניתנה הרשות, ב־1852, ללינת־יחיד, מוחה מפקח הצבא, הגנרל נוּאָזה, נגד מנהג חדש זה, מתוך שהוא סובר כי “יותר מדי כבר הקריבו בצבא לרעיונות פילוסופיים” (!).¹⁹ באותו “ליכוד” צבאי, שגשמי היה יותר משהיה מוסרי, מקרי ההתאבדות מרובים פי־שלושה עד חמישה מאשר בחברה האזרחית של אותה תקופה, דבר שדירקהיים מתרצו באבדן האישיות כתוצאה מ"שפשוף" ממושך מדי וגס מדי. מקרי ההתאבדות פחתו והלכו ומן השנים האחרונות למאה הי"ט, עם שפּינה ה"שפשוף" הפיזי את מקומו לשיטות הנוהגות כבוד יותר באישיותו של החייל. החיילים והקצינים הם נוודים שאינם צריכים להתאקלם בשום איזור נתון בו הם עשויים ליצור יחסים עם האזרחים, שכּן “המגע בין המדים לכותונת אינו שווה ולא־כלום”, כמו שכתב הגנרל דה לה מוֹט־רוּז'.²⁰ כתוצאה מכך מורכב הצבא בראש־וראשונה רווקים: פחות מעשרים־למאה מן הקצינים הם נשואים. אף הנישואים כפופים לסייגים כגון הרשאה הייררכית ומיזער־חובה של נדוניה שחייבת להביא הכּלה העתידה. (חובה זו לא בוטלה אלא ב־1900). באורח כללי יותר חיי הקצין נתונים להסדר ולהשגחה עד כדי כך ש"אפילו תנועותיו ורגשותיו הכּמוסים ביותר אינם נמלטים מן ההשגחה המדוקדקת והמתמדת של ההייררכיה".²¹ פיקוח זה מטרתו היא להפקיע את היחיד מאישיותו על־ידי בידודו מן העולם החיצון, למנוע בדרך־כלל כל רצון התחמקות, ולוּ גם רוחנית או רגשית בלבד. ולבסוף הרי הפיקוח נוטע הרגלים של זימה, שכּן בתוך מסגרת החברה הצבאית אין החייל חייב להתבדל. הנמנים על החברה הצבאית, כיון שדובּקו זה אל זה הרי הם נוחים להחדרת הרוח הצבאית, שאין להחליפה ברוח הפטריוטית. הרוח הצבאית היא הגילוי הפסיכולוגי של המשמעת, ותמציתה היא הציוּת הסביל המתקבל מתוך חירות ומותאם בתכלית לתפקידו של החייל. הואיל ובמקורה היא פונקציונלית בלבד, ברי שאין היא מתישבת עם רוח הבּקורת לכל צורותיה, היוצאת מתוך הנחה שהיחיד אינו מצטמצם בגדר תפקידו בלבד, ועל־אחת־כמה־וכמה אין לישבה עם הרוח הדמוקרטית. איש־הצבא החשדן המבקש להזיז אבן אחת בבּנין, חזקה עליו שבּיודעים או בלא יודעים הוא חותר להחריבו. המלט המדבּק חברה פונקציונלית כלום אין הוא טמון בנוקשוּת חלקיה?

ב־1872 מפנה הצבא המקצועי את מקומו לצבא של שירות־החובה, שאינו נעשה חובה על הכּל אלא אחרי 1889. רפורמה זו, שהיא נקודת־מפנה במוסדות הצבאיים, נתחייבה בתחילה מתוך הצורך להעמיד חיילים רבים ככל האפשר כנגד הצבא הגרמני החזק. אך היא מילאה גם את הצורך להעמיד במקום הכלי הישן של שלטון אישי כלי אחר העומד לרשות האומה, כלומר לרשות הפרלמנט המייצגה. ב־1870 הטעים ההיסטוריון פ’יסטל דה־קולאנז' את הצורך לקרב את המוסדות הצבאיים אל המוסדות המדיניים וזרק מימרה זו: “אם אין הצבא מעוצב בצלם המדינה, הרי כעבור זמן לא רב הצבא הוא המעצב את המדינה בצלמו”.²² הואיל והצבא המקצועי היה צבא הדיקטטורה הקיסרית או המונרכיה המוחלטת, זקוקה היתה הרפובליקה לצבא לאומי. אבל הרפובליקה של 1875 היתה שמרנית; צבא זה הוצרך אפוא להיות משענת השמרנוּת. מתוך מגמה זו קוּימה רוחו של הצבא הישן בצבא החדש, על־ידי אי־השוויון בגיוס והשמירה על התקנות הישנות. מציע החוק, המרקיז שאסלוּ־לוֹבּא, הביע מושכל־ראשון זה של הרפובליקה השמרנית: “ככל שמוסדותיה של חברה מיוסדים על עקרונות הדמוקרטיה, יותר היא זקוקה לציות לבעל הדרגה הגבוהה, שהוא־הוא המשמעת הצבאית”. הצבא הוצרך אפוא להיות המחנך למשמעת, ולשם כך צריך היה ליסדו על שיטה לטווח ארוך. “בשנה אחת אפשר ללמד חייל להשתמש בנשק, אך אין שוברים את רצונו, אין מקנים לו את הציות הסביל”, אמר הציר דה־שוּאָזל.²³ והאסיפה הלאומית העמידה לצבא את שלש המשימות: “התחדשות מוסרית” מכּוח הדת, “חידוש עקרונות המרוּת” מכּוח המשמעת, “קירוב המעמדות על־ידי בילול כל שדרות החברה במסגרת הצבא”. כך חייב להיות הצבא של “הסדר המוסרי”, המיוסד על משמעת־ברזל! ההייררכיה הצבאית הועמדה כדוגמה ומופת להייררכיה החברתית.

תפיסה זו של הצבא הביאה בהכרח לידי סכסוכים מדיניים חמורים. משך כעשרים שנה הוסוו אלה על־ידי השאיפה למלחמת־נקם נגד גרמניה ועל־ידי האמונה המשותפת שמלחמה זו ממשמשת־ובאה. הרדיקלים שקדו לבצר את הצבא לא פחות מן השמרנים; ברוח זו נוצר החינוך החילוני. לעומת זאת חזרו המשפחות האצילות ומצאו טעם במשלח־היד הצבאי, שכּה הרבו לבוז לו חמישים שנה קודם־לכן. אפשר סייע לכך המשבר החקלאי ברבע האחרון של המאה, על ידי שהרחיקן מניהולן של אחוזות־קרקע?

מהיותו חברה סגורה והייררכית, שאינה מסוגלת להשתלב בחברה הליברלית, לא יכול היה הצבא להשלים עם הליכותיה של הדמוקרטיה. בזכרונותיו, שנכתבו בשנת 1894, מסביר לנו זאת הגנרל די־באראי בגילוי־לב: “הרוח הרפובליקאית והרוח הצבאית סותרות הן ואין לישבן הדדית. הצבא הוא כעין פירמידה הייררכית שבּראשה מנהיג מוחלט, שקשרי הציות הסביל, הכּניעה והכבוד מקשרים אותו, בשרשרת רבת־חוליות, אל ההמונים הרודמים מתחת”.²⁴

אחרי התיאור האובייקטיבי הזה של מה שקרוי בפינו חברה פונקציונלית סגורה, מוסיף הגנרל ואומר: “הרפובליקה היא שלטונה של דעת־הקהל, היא השוויון המוחלט של הכל, היא שחיקת העילית על ידי המספר, היא היפוך הפירמידה. מעצם סיסמתה הרפובליקה היא שלילת הצבא, שכּן חופש, שוויון ואחוה פירושם חוסר משמעת, שיכחת הציות ושלילת העקרונות ההייררכיים”. גם אם לא נתגלה במעשים של פומבי, נבקע ניגוד־שבּכוח בין המשטר הדמוקרטי והחברה הצבאית, שהנמנים עליה היו נותנים ביטוי לדעות מעין אלה.

* * *

ניגוד אחר היה מתפתח והולך אף בתוך החברה הצבאית פנימה. הצבא המקצועי התיך את בני המעמדות החברתיים השונים לכלל מסה אחת פונקציונלית. בין הקצין ממוצא בורגני, חניך בתי־הספר הגדולים, ובין החייל ממוצא פרולטרי, היה יסוד־ביניים, איתן פי־כמה מאחר שבילה את כל ימי־חייו בצל הדגל: הקורפוס של סגני־הקצינים והקצינים יוצאי השוּרות. המצב משתנה מן הקצה אל הקצה עם הנהגתו של שירות־החובה המקוצר. הרוח הצבאית נשענת היתה על הקשר הקורפורטיבי בין אנשי־הצבא המקצועיים אנשי כל הדרגות. אבל האזרח המגויס שייך לעולם אחר, אין לו חשק אף לא שהוּת לרכוש לעצמו את הרוח הצבאית; הצבא איננו יעוּדו, אף לא משלח־יד שהוא מקבלו מאין טוב ממנו: הריהו עבודת־אנגריה חוקית, שהוא מבקש להיפטר ממנה מהרה ככל האפשר ולצאת ידי חובתה בתפקידים הפחות תובעניים. חוץ מזה גם נעלם במידה רבה קשר־החיבּור של הצבא הישן, סגן־הקצין הקשיש המתמיד בשירותו. הקצינים, המרוחקים הרבה יותר מתמיד מחיי היומיום של החייל הפשוט, הם כמעט אך ורק יוצאי בתי־הספר לדרגותיהם. כך נפערת תהום בין המנגנון הצבאי והמון החיילים המגויסים, ומועט הוא ביותר הצד המשותף בהרגשותיהם והשקפותיהם. אדם כליאוֹטה, שאז היה קפיטן צעיר, חש בתהום המפלגת את הצבא לשנים. כדי לגשר עליה הועיד לקצין שליחות חינוכית, טבועה בחותם הנצרות הסוציאלית מבית־מדרשו של אלבּר דה־מן. אך דומה כי כלל הקצינים לא עמדו אל־נכון על הקרע בין הצבא לדמוקרטיה. “רוב המפקדים הגדולים של הצבא”, כתב הגנרל טאנאן, “שהם עצמם חדורי הרוח הצבאית הישנה שספגוה במשך הקריירה הארוכה שלהם, עדיין לא הבינו כי צבא־גיוס – או צבא אזרחי, אם רצונכם בכך –…אין לנהלו באותם אמצעים ועל פי אותם עקרונות כצבא מקצועי”.²⁵

אם מתוך רוח מעמדית, אם מתוך הפולחן של מסורת שאין לשנותה, ואם פשוט מטעמים ראשוניים ובגלל טכניקה של פיקוד, אם כה ואם כה רוב הקצינים מעולם לא הסתירו שהם מעדיפים צבא מקצועי, שבו אין הציות הסביל זקוק להצדקה מוסרית. התוצאה היתה ש"התקנות הנוגעות למשמעת הועתקו כמעט מלולית מאלו של הצבא הישן, כלומר, של הצבא המקצועי".²⁶ התקנות האלו, והמנהגים המסורתיים האלה, נמצאו בלתי־מתאימים הן לצבא החדש הן למעמדה של דעת־הקהל הדמוקרטית.

מצב־הדברים הזה, והתרופפות המיתוס של ה"רוואנש", היו מקורה של התנועה האנטי־מיליטריסטית, שהתפשטה החל מעשר השנים האחרונות למאה הי"ט. היא באה על ביטויה תחילה בחלק מן הבורגנות הרפובליקאית והאינטליגנציה, שעד כאן ראו בעין יפה עד מאד את העקרון הצבאי. הזכרונות של 1848 ושל הקומונה, ועל הכל – השימוש המתמיד בצבא בעת השביתות, עוררו במקביל אנטי־מיליטריזם בהמוני הפועלים, שחזרו ומצאו בצבא של שירות־החובה את כל שהיה שנוא עליהם בצבא המקצועי. ואכן, ב־1895 שקדה תנועת האיגודים המאוחדת להעמיד את טיפוס החייל הפרולטרי כנגד זה של הקצין הריאקציוני ולתמוך בזה הראשון על־ידי הנהגת “אגוֹרת החייל”, תרומה מוּספת שהחבר מקבל עליו כדי לסייע לפּועל המגויס.

לעומת זאת נעשה קורפוס הקצינים כעין “חוג משפחה” שבּו לא היתה דריסת רגל לקצין הרפובליקאי, שנחשב בוגד פוטנציאלי, “כבשה שחורה”. לא הצבא כשלעצמו אלא קורפוס זה של קצינים הוא שהתגדר בחברה סגורה יותר ויותר ככל שנתרבו מבקריה בדעת־הקהל. חברה מסוג זה יוצרת לה מוסר משלה לשימוש פנימי, שתכליתו לא להגשים את עקרון הצדק האינדיבידואלי אלא להבטיח, כמו בשבטים פרימיטיביים, את ליכודה הפנימי של הקבוצה. מוסר זה מנוגד לזכויות האדם, במידה שאלו מאיימות בבירור על עצם קיומה של הפונקציה הצבאית, כפי תפיסתה בצבא הישן. תוצאה דרמתית מכך היתה פרשת דרייפוס, שנסכה אור על התהום שהפרידה בין מושג הצדק האינדיבידואלי למוסר הקולקטיבי המכוּון אך ורק לשמירתה של קבוצה סגורה, המתיצב מחוץ לתחום האבולוציה ההיסטורית ויונק חיוּתו מאבות־טיפוסים שאינם הולמים אותה.

שמרנותו של המנגנון הצבאי נתגלתה גם במה שנוגע לבעיות שלא היו פוגעות כלל בזכויות־היתר שלו. הצבא מחה שעה שהנהיג מיניסטר אחד בבית־הספר הצבאי העליון קורסים לכלכלה מדינית, לפילוסופיה של ההיסטוריה ו…פסיכולוגיה, זו שלה הוא נזקק כיום אפילו יתר על המידה. הוא מיחה כאשר הציע אותו מיניסטר במורך־לב לתת ללוחמים מדים אפורים־כחולים במקום המכנסיים האדומים המפורסמים, שב־1914 הביאו לידי תוצאות הרות־שואה כל־כך. הצבא מיחה כנגד מועדוני־החיילים – שאותה הגה ליאוטה – לפי שראה בהם “מקורות של הומניטריוּת”.²⁷ פרשת דרייפוס, על אף המשבר החמור שעוררה ביחסים בין האומה הרפובליקאית לצבא הדבק בנושנות, לא הביאה כלל לידי מלחמה גלויה בין הסמכות החוקית למוסד הצבאי. הצבא, שחזר והתכנס בתוך עצמו, הגן על זכויות־היתר שלו, על חוקתו הפנימית, ועל הדבר שראה בו את עילת קיומו, את מסגרתו המגובשת בארגון הקורא תגר על רוח הזמן ועל דעת־הקהל. הוא לא היסס לגרות ולהסעיר שכבות נרחבות באומה, אך שמר אמונים למשטר הרפובליקאי. מעולם לא ביקש להיענות ל"קריאות לחייל" של דֶרוּלֶד ממש כמו שלא לקח חבל בהרפתקה האישית של הגנרל בוּלאנז’ה. על אף אי־אלו תופעות שלמראית־עין יכולים אנו להבחין בהתמדתה של עמדה זו, המנוגדת לכל “פרוֹנוּנצ’אמנטוֹ”. אף כי תמיד גילה הצבא אהדה למדינה “חזקה” כשם שגילה הסתייגות, אם לא איבה, כלפי המגמות הדמוקרטיות או המהפכניות, הנה מעולם לא התערב ביזמתו שלו במלחמות־האזרחים על־מנת לכפות איזה קו משלו. תמיד עמד לפקודות השלטון, שמכּיר היה במציאותו ובכוחו. הוא לא חיבב את לואי־פיליפ, אך שמר לו אמונים שעה שאף “הגוארדיה הלאומית” שלו עצמו הפכה לו עורף. הוא לא התערב ב־1848 אלא כאשר קראתו האסיפה הלאומית, שמרידת הפועלים הוציאתה מכליה. הוא הציל את המעמד הבורגני ואת האסיפה הלאומית, שבּז לה וראה בה “חבורה של חנוונים ועורכי־דין”, כינויים שבּלאנקי עצמו השתמש בהם. בקרירוּת קיבל את ההערצה העוורת מצד אותה בורגנות שראתה בו אלוהות מקודשת לא־פחות מן הרכוש ש"הוצל" על־ידיו מאיוּמי הסוציאליזם. הצבא, החלוּק ונקלע בין שתי המרוּיות, זו של הנשיא וזו של הפרלמנט, לא ציית ב־2 בדצמבר 1851 למפקד החוקי שלו, לואי־נפוליאון, אלא מתוך הסתייגות מרובה. הלז הוצרך תחילה לבער מתוכו יסודות עוינים, ורוב הקצינים, אף אותם שנטו חסד לבונאפארטה, לא פעלו אלא על פי פקודות העליונים עליהם.

טוֹקוויל הורה על כל מה שנשתמר במדינה, ילוּדת המהפכה, מן המנגנון המונרכי הישן. מרקס העיר כי המהפכות המרובּות של המאה הי"ט לא נגעו כלל במנגנון המדינה. הצבא שייך למנגנון הזה, ועוד יותר מן הפקידות האזרחית הוא מגלה כוח־התנגדות לשינויים הפוליטיים שאין בהם כדי לשנות את המבנה החזק והסגור שלו. זאת ועוד, על אף אי־אלו תופעות שלמראית־עין אין הצבא בבחינת מעמד או קסטה השייכים לחברה האזרחית. הקשר המאגד את הנמנים עליו הוא פונקציונלי בטיבו, מחוזק היטב על־ידי מסורת ממושכת ועל־ידי ההרגשה ה"אובייקטיבית" שאין לזמן שליטה עליו אף בעיצומן של תהפוכות כרוניות. בחשבון אחרון, כמו שהעיר מרקס, הרי כוח־התמד זה הוא כוח־ההתמד של המדינה הבורגנית מן המאה הי"ט. הואיל ומבנהו עומד בפני הפורענויות המהרסות משטרים, מוצא הצבא צידוק לעצמו להופיע כהתגלמותה של המולדת. כך הוא מחשל לעצמו מושג מופשט של שלטון ושל סדר, שהוא מצדו הוא מעין השלכה, בתחום החברה בכללותה, של השלטון והסדר שאין־עוררים עליהם, המופשטים באותה מידה, שהם עצם טבעו של המבנה הצבאי. עם זאת ברור כי הדבקות בשלטון, שמבנהו הליברלי או הדמוקרטי אינם מקנים לו בהכרח את אהדתו של הצבא, מעידה כי בעיני הצבא חזקה עליו שהוא מסמל את רציפותה של המולדת.

* * *

ב־1940 חל הקרע. הצבא, בדומה להמון האזרחים, נקלע בין נאמנותו לשלטון שקם מתוך שביתת־הנשק ובין שאיפתו לנקום את נקמת התבוסה הנוראה. הנאמנות הפוליטית והרגש הפטריוטי שוב לא עלו בקנה אחד כבעת הפורענוּיות מלשעבר. תקופה חדשה החלה בשביל הרוח הצבאית. כמו שהיטיב כל־כך לציין ז’ירארדה, הרי אם רצו אנשי־הצבא לפעול, צריכים היו לפעול למרות מעמדם כפקידים מן המנין של המדינה. אנוסים היו להיעשות מנהיגי כנופיות ולהישען על הנאמנות האישית, נוסח סיניורים פיאודליים. המשמעת והציות הסביל נעשו בדיות המועילות אך ורק למין נאמנות שלמראית־עין שרוחה חלל בקרבה. שוב לא היו מחייבים איש.

לשעבר היה הצבא מקשר את קיום המדינה בתפיסת האומה שלו. ב־1940 הורגל לראותם בנפרד ולנקוט בהתאם לכך את עמדותיו הפוליטיות: לתמוך בממשלת וישי או, להפך, לבוא במגע־סתרים עם הוועד הלאומי באלז’יר. מבוכתו של השלטון הפוליטי והמפלות במלחמות הקולוניאליות לא סייעו לחזור ולחזק אחרי־כן בצבא את אמונו המסורתי בזהות המדינה והאומה. מכאן אותה “אי־נוחות” שנתגלתה גילוי מרעיש כל־כך בחודש מאי שעבר.

מלחמת הודו־סין נוהלה על־ידי צבא מקצועי, באותה רוח קולוניאלית ששימשה סלע־המחלוקת, ולפי כל הסימנים הרי גם מלחמת אלז’יריה מנוהלת בראש־ובראשונה על־ידי צבא כזה. האוטונומיה של צבא זה, שטכנית היתה לשעבר, נעשתה פוליטית. הוא עצמו הצהיר שאין הפונקציה שלו מתישבת עם משטר דמוקרטי בתכלית, ואישר, ודאי שלא במתכּוון, את נוסחתו של פיסטל דה־קוּלאנז' שכּבר ציטטנוה. אבל אם חלקים מן הצבא הפכו עורף למסורת האַ־פוליטית של קודמיהם, הרי צרפת יש לה מסורת פוליטית, ואין לה שום יסוד להכחיש מה שאמר ציר אחד באסיפה המחוקקת בינואר 1792: “עם חפשי שההכרח כופה אותו להחזיק צבא חייב להשגיח שיהיה צבא זה כוח ולא שלטון”.