“האחים המוסלמים”, התנועה המדינית־הדתית הגדולה ביותר באסלאם המודרני, אינה קיימת כיום להלכה במצרים, מולדתה, רודמת היא בסוריה ומגלה סימני חיים מעטים בלבד בארצות דוגמת סודאן, עיראק, הממלכה הירדנית, תימן, חיג’אז, אלג’יריה, מארוקו ועוד, מקומות בהם היו לה חסידים הרבה בימים עברו. אולם אף שכּל עתידה של התנועה לוּטה תעלומה, אין ספק כי מהותה ותורותיה תחיינה כל זמן שחי האסלאם. אין איש חולק על כך שחוללה גדולות: ב־30 שנות קיומה השפיעה התנועה השפעה שאין להכחישה על ההיסטוריה של האסלאם ועל המחשבה המוסלמית ונעשתה חלק מן ההיסטוריה של ימינו. “האחים” ויריביהם חיבּרו ספרים הרבה שהמריצו את המוסלמים להתעסק בבעיות רוחניות. גדולה מזו: כתנועה מוסלמית דתית היא מעוגנת בהיסטוריה ובתרבות של האסלאם והנקל למצוא את שרשי עקרונותיה בתנועות מוסלמיות מן העבר הרחוק והקרוב, דוגמות תנועות הווהאבּים והסנוּסים, האסכולה ה"סלאפית"¹ של רשיד רידא,² וקודם־לכן – האסכולה של אבן־תיימיה³ וזו של בעלי ה"חדית" (המסורת שבע"פ).

נוכל למנות מיד כמה מן העקרונות האלה, המשותפים לרוב אותן תנועות:

הנה כי כן לא היה כל דבר חידוש בעקרונותיהם של האחים המוסלמים – פרט לכך, כמובן, שהתנועה סימלה ריאקציה ומחאה כנגד תנאי המאה העשרים; בלשונו של פרופ' וורנר קאסקל מן האוניברסיטה של קלן, מייצגת התנועה “דבר יחיד־במינו באסלאם המתמערב: גלגולה של אמונה במעשה”. הקצרה, תנועת האחים המוסלמים היתה בבחינת ריאקציה על השפעתו הסוחפנית של המערב; כך, למשל, מספר מייסדה, חסן אל־בנא, בזכרונותיו שבּהיותו תלמיד היו הוא וחבריו מבלים “האלוהים יודע כמה לילות” בדיונים בדבר המצב הכללי “והצורך להגיב תגובה מוסלמית נגדית”.

 

האסלאם והשפעת המערב    🔗

צורך זה בתגובה נגדית היה, והנו, עצם־עצמה של הדילמה העומדת בפני כל מוסלמי מאמין כיום. קריאת־התגר של המערב הריהי גלויה בכל מקום וממשית היתה מכּדי שייתכן להתעלם ממנה; במהותה אין הדילמה חדשה לגמרי, וכל תרבות עתיקה הנתקלת בקריאת־התגר של הציביליזציה המודרנית עומדת בפניה. בצורתה הפּשטנית ביותר ניתן להגדירה כך: איך לרכוש את יסודות הציביליזציה המודרנית מבלי להתכחש לעקרונות הדת?

בהופיע התנועה המודרניסטית במצרים במחצית השניה למאה שעברה היתה נוראה מדי בעיני השמרנים: מבוקשה של התנועה היה “לגאול את האסלאם מן הקליפה שנתכנס לתוכה”. ואילו האחים־המוסלמים מנסים היו, לא פחות ולא יותר, לחולל רפורמה דתית וחברתית בדרך הרפורמיזם ה"פ’ונדמנטליסטי" ולהשתמש לצורך כך בטכניקה ובשיטות ארגוניות מערביות. כאן טמון חידושם של ה"אחים": מבלי לשנות שום דבר יסודי במסורות האסלאם ובתרבותו, ניסו לשאול מן המערב רק מה שהתאים לדוֹגמה שלהם. סבורים היו כי

 

המקורות והצמיחה    🔗

אולי כאן המקום לספר בקצרה על מקורותיה של התנועה ועל נעוריו של המנהיג ו"המדריך העליון" שלה, חסן אל־בנא, לפי שמתוך כך ישתקף לעינינו המצב הכללי בארץ מוסלמית בשלושת העשׂורים הראשונים למאה הזאת.

אל־בנא נולד ב־1906, בן למשפחה מוסלמית טיפוסית בכפר במחוז ע’רביה. אביו היה שען וגם האימאם והח’טיב של מסגד הכפר. הנער קיבל חינוך דתי ושקד על לימוד הקוראן, המסורה וספרי ה"מוּסנאד", אף כתב בעצמו על נושאים אלה. אחרי תקופה של לימודי הכנה נכנס, והוא בן י"ד בלבד, לבית־המדרש למורים בדמנהוּר; ב־1923 החל ללמוד ב"דאר אל־עוּלוּם" בקאהיר, וכעבור ארבע שנים סיים אותו כראשון בכיתתו. לאחר שעשה שש שנים בהוראה בבית־ספר יסודי באסמעיליה קיבל מינוי בקאהיר.

כאיש שמבּית קיבל את ההכשרה היסודית לקריירה שלו, הצטיין חסן אל־בנא מלכתחילה בנטיה לפדגוגיה ול"אירשאד", ז"א – הדרכתם הדתית של הבּריות. בעבודה שכּתב עוד בהיותו ב"דאר אל־עוּלוּם" תיאר את טיב השליחות אשר חש עצמו קרוּי אליה: רוצה היה ללמד את הילדים, אך גם את ההורים, בהרצאות ובשיחה, במכתבים ובספרים, כשהוא נע־ונד ממקום למקום. נראָה לו כי מוכן הוא לדבר הזה: בזכות ידיעת הטוב והיפה מכּוח התמדה ונכונוּת להקרבה, בזכות גוף מוצק ומחושל, ומכּוח התחבּרוּת עם אנשים שדעתם כדעתו.

חסן אל־בנא נתחזק בדרכו זו מתוך מה שראה בקאהיר ובאסמעיליה; ההתנכרות לאמונה ולמנהגי האסלאם, בערוּתם של ההמונים, וכן מה שתיאר כ"הברבריוּת הדתית של העמלים" באסמעיליה. מושגי הרפורמה שלו עוצבו בקרב הרוחני שהחל ב־1925 בין השמרנים לרפורמיסטים, מערכה שלא חדלה מהסעירוֹ עד לסוף שנות ה־20. בעודו באסמעיליה יסדו הוא וששה מחסידיו, במרס 1928, את ה"אח’ואן אל־מוּסלימוּן", ועד שהלך לקאהיר ב־1933 כבר נוסדו עוד עשר קבוצות, מסואץ ועד פורט־סעיד; בשנה שלאחר כך היו 40 קבוצות של “אחים” פועלות בכל רחבי מצרים. יש לציין כי מלכתחילה היו פלאחים ופועלים גרעינה של התנועה.

כאשר יסד חסן אל־בנא את הסתדרותו לא העמיד לה שום מצע מוגמר. התנועה היתה ריאקציה, מחאה כנגד מה שנתקל בו בקאהיר ובאסמעיליה; אל־בנא עצמו מתאר בספר זכרונותיו שלב זה בהתפתחותו. בכפרים ובערי־השדה – כך אנו נמצאים למדים – לא נתקל בהפקרוּת ובהתפוררות הכללית של המוסר המוסלמי שאותן ראה בערים. באחדים מן העתונים ראה מאמרים שמצאם סותרים לגמרי את תורות האסלאם, אף עמד בחריף על בערוּתם של פשוטי־העם בעניינים דתיים. הוא תפס, כך הוא מספר, שהמסגדים לבדם אינם מספיקים כאמצעי להפצת תורותיו של האסלאם בהמונים הרחבים, אך הוא לא הרחיק לכת בתורותיו, והצטמצם בעניינים שיש בהם ערך לכּל, בהסיבּו את תשומת־לבם של מאזיניו לדברים שיכלו לחוש בהם בסביבתם, כשהוא מנסה גם “ליישר את ההדוּרים” בין נכבדי העדה. הוא כתב:

ואולם תורות ה"אחים" נתגבשו לכלל מצע כלשהו, אף כי דבר זה חל רק עשר שנים אחרי יסוד ההסתדרות. העקרון היסודי של התנועה נוּסח על־ידי אל־בנא עצמו כ"שוּמוּל מענא אל־קוראן" – אפיו הכולל־כל של הקוראן, ואילו את האסלאם עצמו הגדיר בזו הלשון: “האסלאם הוא אמונה והוא שירות לאלוהים, למולדת ולאומה, לדת ולמדינה, לרוח ולמעשׂ, לספר ולסיף”. ב־1938 הורחבה התכנית במידה ניכּרת; עתה היו ה"אחים" בבחינת “תורת קדמונים, דרך ללכת בה בעקבות הנביא, פתח למציאות מיסטית, גוף פוליטי, מועדון ספורט, הסתדרות לקידום המדע וההשכלה, איגוד כלכלי ואידיאל חברתי”. אל־בנא כתב לאמור:

שום שינוי לא חל במצע זה בין 1939 ל־1945, שעה שחזרו וניסחוהו בצורת תיקון בתקנות־היסוד של ההסתדרות, שהעמיד תנאי כי “האחים” יעדיפו תמיד “התקדמות והתפתחות הדרגית, עבודה יוצרת ושיתוף־פעולה עם אוהבי הטוב והאמת”, וש"אין הם מבקשים להרע לשום אדם, ויהיו דתו, גזעו או מולדתו אשר יהיו".

התהפוכות ביחסיהם של “האחים המוסלמים” עם השלטונות אפשר לסקרן בתכלית הקיצור. בתחילה כמעט לא נתנה הממשלה דעתה כלל על ההסתדרות, אך עם פרוץ מלחמת־עולם השניה נשתנתה עמדה זו מן הקצה אל הקצה. ב־1940 ננקטו נגד “האחים” כמה וכמה אמצעים חמורים, מן־הסתם בהשפעתה של מעצמת־הכיבוש. ב־1944 חזרה ממשלת הוופד של נחאס־פחה ונקטה עמדה מתונה יותר, ואחרי תום המלחמה בוטלו כל ההגבלות. אבל בשלהי 1946, נוכח תביעותיה והפגנותיה הגוברות של התנועה, התעוררה הממשלה לנקוט אי־אלה אמצעים שכּנגד, אף כי כעבור שנתיים, לאחר פרוץ המלחמה עם ישראל, נכנסו ה"כּתאיבּ" (יחידות) של “האחים” למערכה (כחיילי הליגה הערבית, ולא במסגרת הצבא המצרי) ונלחמו בקשי־עורף. אכן, שם כה גדול עשו להם במערכה עד שראש־הממשלה מן הימים ההם, נוקראשי־פחה, ראה בהם סכנה חמורה, בפרט נוכח סערת־הרוחות הכללית שבאה עקב התבוסה, עד שנאחז בכמה מעשי־אלימות שבוצעו כאמתלה לפירוק ארגונם והחרמת נכסיו (8 בדצמבר 1948). שלושה שבועות אחרי־כן נרצח נוקראשי על־ידי אחד האחים, וכאשר נורה אל־בנא עצמו ונהרג ב־12 בפברואר 1949 כבר היה חורבנו הגשמי של הארגון בעיצומו.

לאחר־מכן פקדו את הארגון הרבה מעלות ומורדות. ממשלת הוופד חזרה והושיטה לו יד־עזר כשבּיטלה חלק מאמצעי־התגמול ב־1950, שעה שנבחר “מדריך עליון” חדש, חסן אסמעיל אל־הוּדייבּי. בשנה שלאחר־כך, בתחילת המהומות האנטי־בריטיות באזור התעלה, שוב הוכיחו ה"כּתאייבּ" של האחים את טיבן; מיבצעיהן הביאו אל שורותיהן אלפי סטודנטים ואנשים מבני המעמדות המשכילים. בפרוץ מהפכת הקצינים ב־23 ביולי 1952 סברו רבים שתנועה זו האחים הם יוזמיה ואבותיה, אבל לאחר תקופה קצרה של עיגוב נתחוור לשני הצדדים כי לא תיתכן שום אחדות ביניהם. המהלומה הסופית הונחתה כשעשה אחד מחברי “הגוף החשאי” של האחים נסיון־נפל להתנקש בחייו של הבכּבּאשי עבדול־נאצר ב־26 באוקטובר 1954; לא יצאו שבועיים ונשבר חוט־השדרה של הארגון, חברי הגוף החשאי נעצרו, המדריך העליון נדון למיתה יחד עם עוד כמה ממנהיגי “האחים”, וששה מהם נתלו. לפי ההשערה נמצאים עתה לפחות 5,000 אחים מוסלמים במחנות־ריכוז מצריים; מאות משפחות נשארו בחוסר־כל והארץ קיפחה את שירותם של הרבה מחנכים, מנהיגים דתיים ובעלי אומנויות חפשיות.

 

“האחים” והעולם החיצון    🔗

כל האידיאולוגיה של האחים מבוססת, כמובן, על הקוראן. כמו שאמר אל־בנא:

אך מאחר ש"האחים" רואים באסלאם בעת־ובעונה־אחת אמונה ופולחן, מולדת ואומה, דת ומדינה, הרי הפוליטיקה לכל צורותיה היא חלק בלתי־נפרד מן האסלאם וממצעם ותורתם של ה"אחים". למבקריהם, השואלים אותם לעתים קרובות מה להם ולפוליטיקה ואם אנשי דת הם או אנשי פוליטיקה, משיבים האחים בהטעימם כי אם אין האסלאם פוליטיקה, ענייני חברה, כלכלה, משפט, מהו אפוא? כלום אין הוא אלא השבּעות וכריעות־ברך?

תכנית מדיניות־החוץ של “האחים” היתה אחת הקיצוניות ביותר בין אלו של הקבוצות האנטי־בריטיות, ועמדתם נקבעה על־ידי ה"חדית" האומר: “אל־אקרבּ אוּלא באל־מערוף” (הקרוב ביותר הוא הראוי ביותר לחסדך). בצרור של 30 הנחיות פנימיות שנמסרו לחברים ב־1936 וחולקו ל"עשר החובות", “עשרת החטאים” ו"עשר הישועות", נמנים האימפריאליזם, החברות הזרות וחיקוי המערב על ה"חטאים", ואילו עידודם של מפעלים לאומיים ויחס כבוד ללאומיות נמנים על ה"ישועות". אך מחוץ להשגת החופש והעצמאות, מעורפלות היו מטרותיהם של האחים בתחום מדיניות־החוץ: הם הטיפו להתקרבות בין הארצות המוסלמיות במה שנוגע לחינוך, למשטר החברתי ולכּלכּלה, וגרסו כי הסכמים בשטח זה עתידים להביא מעט־מעט לידי פדרציה של אחוה מוסלמית ובסופו של דבר לידי כליפוּת אשר תשא את בשׂורתו של האסלאם לעולם. בתזכיר שהוגש למלכים ולראשי המדינות הערביים ונתפרסם אחרי־כן בשם “נחוּ א־נוּר” (לקראת האור) מנויות 50 דרישות של ההסתדרות, שאחת מהן כך לשונה: “לחזק את היחסים בין כל הארצות המוסלמיות, ובפרט בין הערביות, כהכנה למחשבה רצינית ומעשית בדבר הכליפוּת שאבדה”.

האחים הם פן־מוסלמים ופן־ערבים בעת־ובעונה־אחת. תורתו של אל־בנא בנדון זה מיוסדת על הפירוש שהוא נותן למלים “וטניה” (פטריוטיות) ו"קאוּמיה" (לאומיות). בקונטרסו, “דעוותונא” (קריאתנו), מסביר אל־בנא כי אין לקבל את הפירוש האירופי לשני המושגים האלה וכי יש לתת בהם משמעויות ההולמות את רוח האסלאם. היוצא מזה הוא שפטריוטיוּת פירושה אהבת “המולדת המוסלמית” הכוללת את כל הארצות המיושבות מוסלמים, שיחרורן מעול הזרים השולטים בהן והשגת התקרבות בין כולן. אשר ללאומיות, הרי אל־בנא רואה בה סך־הכל של לאומוּיות העמים המוסלמים השונים; אין הוא מתנגד ללאומוּיות האלו – ובלבד שתשתפנה פעולה לקראת השגת המטרה הסופית. לדברי אל־בנא מתבטא תכנה של הלאומיות אך ורק בהליכה בדרך אבות האסלאם, באמונה בג’יהאד ובמסירות לעבודה. הוא יצא כנגד כל נטיה לגאוה גזעית, ומתח בקורת על תורכיה החדשה על שום שהיא מתנכרת למסורת המוסלמית ונוקטת דרכים טוּראניות. הוא התנגד גם לכל לאומנות המתיחסת בבוז לגזעים אחרים ושואפת למעשי תוקפנות – דוגמת הלאומנות האיטלקית והגרמנית.

עמדת האחים כלפי הפן־אסלאם והפן־ערביות מעוררת שאלה מעניינת ביותר: באיזו מידה שתי התורות האלו מתישבות ביניהן? לפי הסברה המקובלת הריהן נוגדות זו לזו, וכל־כך, לפי דעה אחת, בשל מקרה היסטורי שבּעטיו נצטיירו הפן־ערבים כמנוגדים לפן־אסלאם. “העותומנים ניצלו את הפן־אסלאם ועשאוהו משען לקיסרותם; כאשר קמו הפן־ערבים אנוסים היו להטעים את הניגוד בין פן־ערביות לפן־אסלאם. במצרים, כמובן, לא היה טעם ולא היה מקום לניגוד מעין זה: האויב היה בריטניה, ולא הקיסרות העותומנית”. (א. כדורי, “פוליטיקל קווֹרטרלי”, אפריל–יוני 1957, ע"ע 142–143).

באיזו מדה הפיחו הרגש המוסלמי והסולידריות המוסלמית חיים ועוז במאבק נגד הזר תיטיב להדגים התפילה הבאה, שחיבּר אל־בנא עצמו לחסידיו:

דבקים היו האחים במדיניותם נגד הבריטים ונגד הזרים. בלי־חת הוסיפו לתבוע את שיחרור עמק־הנילוס, עתים בשקט ועתים במעשי־אלימות. כאשר בתחילת מלחמת־העולם השניה החליט עלי־מאהר־פחה שלא לערב את מצרים במלחמה, תמכו בו בלב שלם; כשהכריז אחמד מאהר לאחר־מכּן מלחמה על גרמניה ואיטליה, לא הסכימו אתו, אף יעצוהו בכתב שיחזור בו. מסע־התעמולה שלהם נגד הבריטים לא פסק, מכל־מקום, ובעבוּר זאת נרדפו ורבים מאנשיהם נאסרו. חילוקי־הדעות שלהם עם הממשלה הגיעו לידי כך שהאשימום בשיתוף ברציחתו של אחמד מאהר. אחרי שביתת־הנשק דרשו את מילוּין השלם של דרישותיהם ואפילו דחו את עקרון המשא־ומתן (הם שאלו להם את סיסמת המפלגה הווטנית: “אין משא־ומתן לפני הפינוי”).

בסיכומו של דבר נצטיירו להם ל"אחים" השלבים הבאים בתחום מדיניוּת־החוץ:

באשר למטרה הזאת האחרונה מסתמכים הם על הפסוק הידוע מן הקוראן: “לא שלחנוך אלא כאות חמלה לכל היצורים”.

 

הממשל הדתי    🔗

ואולם בראש תכניתם של “האחים” עומדת תביעתם למדינה החדוּרה רוח דת ומושתתת על שיטה חוקית ומשפטית שלמה ואחידה שכל־כולה מיוסדת על ה"שריעה" – החוק הדתי המוסלמי. ברורים מאד היו דבריו של הארגון באשר למימשל המוסלמי. באחד מנאומיו להסברת דרכה של התנועה הכריז חסן אל־בנא:

ושוב:

האחים הטיפו לכך שהחוקים צריכים להיות קודם־כל מוסלמיים וכי כל חוקי המעשה צריכים להיגזר מן החוק הדתי המוסלמי. באחת הראשונות מ־50 הדרישות שאותן כללו בתזכירם לשליטים הערבים נאמר: “רפורמה בחוק על־מנת שיהלום את החקיקה המוסלמית, בפרט בדיני נפשות ובדיני אישוּת”; ושוב: “שתעשה הממשלה כל מעשיה בהתאם לכללי האסלאם ותורותיו, על־מנת שהנוהג בבתי־האסורים ובבתי־החולים לא יעמוד בסתירה לתורות האסלאם, ושעות העבודה לא תתנגשנה בעתות התפילה כל זמן שאין הכרח בדבר, שהטכסים הרשמיים ילבשו אופי מוסלמי, וכן הלאה”. לבסוף נשמעת הבקשה ש"יותנו כמה תפקידים צבאיים ומינהליים לבוגרי אל־אזהר" – המדרשה התיאולוגית המוסלמית. כלולה כאן גם התביעה שכל מה שאסור על־פי האסלאם – משקאות חריפים, מועדוני־לילה, הפקרות מינית וכו’ – ייאסר גם על־ידי הממשלות הנוגעות בדבר.

הסוג המיוחד של הפטריוטיוּת אשר לו מטיפים האחים מדגיש את שירותו של אדם למדינתו ולא דווקה למולדת הרחבה של המוסלמים כולם, התופסת רק מקום שני במנין. אך זאת רק למעשה; להלכה טוענים הם שאין האסלאם מכיר בגבולות גיאוגרפיים ובהבדלי גזע ומוצא, שכּן רואה הוא בכל המוסלמים אומה אחת ובמולדת המוסלמית מולדת אחת. הם גורסים כי המולדת המוסלמית היא כל רצועת־ארץ המיושבת מוסלמים וכי, לאחר שישחררו את ארצם שלהם, חובתם לעשות למען שיחרור שאר הארצות שבמולדת הזאת.

במימשל הדתי המוסלמי יגנו המוסלמים על האזרחים שאינם מוסלמים וינהגו עמם ביושר ובצדק, כמצות הקוראן. באשר למעמדם של המחזיקים בדתות ה"התגלות" (הנוצרית והיהודית), נתלים “האחים” בהוראה זו מן הקוראן:

באשר לעיסוקיו עם העולם החיצון, ידריך את המימשל המוסלמי העקרון של כיבּוד הבטחות, הסכמים וחוזים, בהתאם לפסוקים הבאים:

בנקודה זו הרחיב אל־בנא את הדיבּור ב"לקראת האור" לאמור:

מעניין לציין כאן שלא כל מנהיגי הדת באסלאם מקבלים את רעיונותיהם של “האחים” על המימשל הדתי, אף שהם מיוסדים אך ורק על פסוקים מן הקוראן. בשאלה היסודית של חוקיות המימשל הדתי נחלקים “האחים”, למשל, על שייך עלי עבדול־ראזק,⁵ הטוען כי הצורך בכליפות אינו נזכר בקוראן ואינו נרמז בסוּנה, וקובע כי פעולותיה של ממשלה צריכות להסתמך על התבונה, על נסיון האומות ועל כללי הפוליטיקה – ממש כמו שבּנין ערים ומרכזים מינהליים צריך להסתמך על הנדסה. הוא טוען גם כי לא המדינה המוסלמית היא תכליתו של האסלאם, וכי גלוי הוא לעין שהמדינה אינה אלא אמצעי לחיזוק הדת.

אך דומה כי מעטים הם חכמי־הדת המוסלמים שיסכימו עם השקפה זו. אל־בנא המשיל את המדינה המוסלמית לשולחן בעל שלש רגליים הנופל בהישבר אחת מהן. הרגל הראשונה היא העקרון המוסלמי; השניה היא האומה המאוחדת; והשלישית היא המימשל הדתי המוסלמי, המסתמך על אחדות האוּמה ואחדות העקרונות. תיאור זה ממצה את כל השקפתם ומדיניותם של האחים.

 

“האחים” והפעולה הפוליטית    🔗

תמיד הבהירו “האחים” כי לא יסבלו מפלגות מדיניות אף לא שום ארגונים מדיניים אחרים. הראשונה ב"50 הדרישות" שלהם מעמידה כתנאי את פיזור המפלגות ואיחוד כוחותיה המדיניים של המדינה למטרה אחת ויחידה. “האחים” גרסו שהמפלגות המדיניות באו לעולם מתוך מסיבּות מיוחדות ומתוך מניעים שבּרובּם אישיים היו ולא מכוּונים לטובת הכלל. עד כה, אומרים הם, לא הובהרו מצעיהן של המפלגות האלו, וכל אחת מהן טוענת שתעשה לטובת האומה ברפורמה לכל גילוייה. אולם מה פרטי הרפורמות האלה, מה אמצעי הגשמתן, איך יוכנו הצעדים האלה וכו’ – כל זאת אין מנהיגי המפלגות מבהירים. בזאת דומות הן כל המפלגות. ובעוד דבר דומות הן כולן: משתוקקות הן ליטול לידיהן את ממשלת הארץ; וכולן משתמשות בכל סוגי התעמולה, ישרים ובלתי־ישרים, להשגת מטרה זו. “האחים” טוענים שהמפלגות המדיניות מסלפות את חיי העם לכל גילוייהם, מזיקות לאינטרסים שלו, משחיתות את מידותיו, מהרסות את נאמנותו, ובדרך־כלל השפעתן גרועה ביותר על חיי היחיד וחיי הציבור כאחד.

אין טעם לדבר על יחסם של “האחים” לדמוקרטיה הפרלמנטרית, שכּן רק קנה־מידה אחד יש להם למוד בו את כשרוּתם של ממשלות, מפלגות ואנשים: רצונם או יכלתם לקדם את הגשמתם של כללי האסלאם. הם מאמינים כי שיטת מימשל ייצוגית – אפילו השיטה הפרלמנטרית – אינה צריכה לריבּוי מפלגות; ולולא כך היה הדבר, אומרים הם, כי אז לא היו ממשלות קואליציוניות בארצות דמוקרטיות.

אפשר גם אפשר לנהל ממשלת תחוקתית־פרלמנטרית במסגרת שיטה חד־מפלגתית, ואין מקום לטענה שמפלגות הן הכרח חיוני למשטרים פרלמנטריים. זאת ועוד, אין בצע בקואליציות המיוסדות על שיטת ריבוי המפלגות – הדרך היחידה היא לבטל את כל המפלגות כולן.

שרשה של עמדה זו כלפי המפלגות המדיניות נעוץ בהשקפת “האחים” על החופש, בפרט על חופש הביטוי. הם מבדילים בין חופש הדעת במחשבה, בדיבור ובמתן עצה – שהרי האסלאם מצווה על כל אלה – לבין קנאוּת בדעות, מרד נגד החברה ומאמץ מתמיד להרחיב את התהום הפעורה בשורות האומה ולהחליש את מרותה של הממשלה – שהרי כל הדברים האלה האסלאם דוחה אותם ואוסר עליהם באיסור חמור. הם גורסים כי מעשים מעין אלה הם באמת מכשיר נחוץ בפוליטיקה מפלגתית; האסלאם, לעומת זאת, מחייב אחדות ושיתוף פעולה.

בחינת תחליף למפלגות מדיניות הציעו “האחים” שיטה חדשה שעל פיה ירוכזו מאמציה של האומה באמצעות מצע מוסלמי הגיוני ונמרץ. לשון אחרת, מימשל מוסלמי צריך למשול במצרים, מימשל שלא יניח מקום לסיעות ומפלגות. על־פי עקרון זה דרשו “האחים” שכל המבקש להצטרף אליהם יהיה נטול כל זיקה למפלגה, וכי אמונותיו הפוליטיות תצטמצמנה בתפיסות השאובות מן הקוראן.

יצוין כי בראשית דרכם לא נקטו “האחים” עמדה חריפה זו כלפי המפלגות. בראשונה היו נייטרליים לגבי כל יתר הארגונים, דתיים, חברתיים ומדיניים, ורחשו להם טוב; רק בהדרגה שינו את עמדתם. התנגדותם המפורשת למפלגות באה לאחר מלחמת־העולם השניה, שעה שהחלו לחוש כי שוב אין הם “תנועה” אלא שהם מייצגים את רובּם הגדול של המצרים. הם הכריזו על קיומה של תנועה חדשה שמעט־מעט שינתה את פני האומה, שהרחיבה במידה רבה את שליחותה – שליחות המתבטאת בשידוד מערכותיה של האומה כולה.

יש להעיר כי הקף שאפתני זה, האופי הזה הכולל־כל, הוא שהבדיל את תנועת “האחים” מכל יתר תנועות הרפורמה באסלאם. לא היתה זו תנועה של רפורמה באיזה מן המובנים המקובלים. לפי דברי אסחאק מוסא אל־חוסייני, ההיסטוריון של התנועה, המצטט את אחד הביוגרפים של אל־בנא, היו כאן

 

שקיעת המערב    🔗

אף כי “האחים” הטיפו בגלוי כי יש ליטול מן הציביליזציה המערבית את הטוב שבה, סבורים היו כי המערב נחתך דינו. את השקפותיהם בנדון זה, ובאשר להשוואת מעלותיהם של המזרח והמערב, סיכּם אל־בנא עצמו ב"לקראת האור", קונטרס שנתחבר עוד ב־1936. נביא ממנו בשלמות את הקטע הדרוש לצורך ענייננו:

"עיון זה מאפשר לנו לומר כי הציביליזציה המערבית, אשר משך פרק־זמן מסוים השתלטה בכוח מדעה על העולם כולו ושיעבדה אותו, שרויה עתה בהתנוונות גמורה: ארגוניה, יסודותיה ושיטותיה מתמוטטים. משטריה המדיניים הם דיקטטורות, משטריה הכלכליים מתערערים מחמת משברים; מיליוני אומללים מובטלים ומזי־רעב מעידים על כך. מהפכות מאיימות על ארצות המערב ופורצות בכל מקום. אומות המערב אינן מצליחות למצוא תקנה למצב זה: בתי־המורשים שלהן פושטים את הרגל, חוזיהן מוּפרים, חוקותיהן מחוּללות ומרצם שוב אינו אלא אגדה…

"מדיניות זו שאין הדעת סובלתה תביא את העולם לידי כך שיהיה משול כספינה אובדת במים אדירים. האנושות כולה סובלת מן המצב המכאיב הזה, שהשאפות והחומר חוללוהו; זקוקה היא במידה שאין למעלה ממנה לחוקי האסלאם, חוקים שרק הם יוכלו לשכּך את מכאוביה ולהנחותה לקראת האושר.

"בשכּבר־הימים חלש המזרח על כל ארצות תבל. עם הופעת היוונים והרומאים עבר השלטון לידי המערב; שליחויותיהם הנבואיות של משה, ישוע ומוחמד השיבו למזרח את כוחו. לאחר־מכן פקדה את המזרח שקיעה ממושכת בעוד אשר המערב חידש את עלומיו: רצון האלוהים גזר שיירש המערב את הנהגת העולם; ומאז נתון העולם לדיכּוי ולעריצות. שוּמה על לוחמי האמונה הקדושה לפעול, בחסות האלוהים ותחת דגל הקוראן, כדי להרחיב ולחזק את עצמתו של המזרח: השלום המוסלמי ישׂור בעולם.

מחוץ להתקפה הכללית הזאת על אירופה והמערב גם התוו להם “האחים” קו מוגדר ביחס לארצות האירופיות השולטות באיזו מארצות האסלאם. קו זה נתיסד על שני עיקרים: ראשית, שהמולדת המוסלמית היא אחת ובלתי־נחלקת, והתקפה על איזה חלק ממנה היא התקפה על כולה; ושנית, שהאסלאם מחייב שיהיו המוסלמים שׂוררים בארצותיהם ואדונים על אדמותיהם. יתר על כן, חובה על המוסלמים לקרוא לזולתם להיספח על מחניהם ולקבל את האסלאם כמורה־דרך, כשם שהדריך אותם עצמם. לפיכך שוּמה על כל המוסלמים לשתף פעולה כדי להשתחרר מעול זרים ומעריצותם, וכחיזוק למצוה הזאת הביאו “האחים” את הדוגמה הבאה, שהובאה בדמות “פ’תוה” – פסק דתי:

 

האחים והאלימות    🔗

יש להכריז ג’יהאד על התוקפנים, יש לחזור ולקנות בכוח את החירות והעצמאות, אפילו כרוך הדבר בשפיכות־דמים – כי טוב המוות מחיי עבדות, שיעבוד וחרפה.

עד כאן דומה כי עמדת האחים כלפי אלימות ושימוש בכוח־הזרוע הולמת את כללי האסלאם. אך הג’יהאד, שאליו באמת קרא האסלאם והוא נחשב אחד מיסודות האמונה, יש לו כללים שנקבעו על־ידי ה"עולמא" המוסלמיים, והראשון באלה הוא שלעולם אין מוסלמים פותחים בקרב אלא מתוך התגוננות; לעולם לא יחויב המוסלמי לחגור נשק ולהילחם בבני־אדם מתוך חימה וגחמה.

אבל “האחים” הרחיקו לכת הרבה יותר, כפי שנתברר מתוך עדויותיהם בזמן המשפטים הגדולים שנערכו בעקבות ההתנקשות בחייו של נאצר בשלהי 1954. אף אמנם תכופות נשאלה השאלה אם לא ידעו אל־בנא, יורשו ועוזריהם, אנשים הבקיאים כל כך בעיקריו השונים של האסלאם, על פעולות “הגוף החשאי” הידוע לשמצה, או שמא ניטלה מידיהם השליטה על פעולותיו?

אין למצוא מענה מניח את הדעת לשאלות האלו. בזמן זה או אחר הועלו הסברים שונים; אך העובדה נשארת בעינה שמלכתחילה מנוי וגמור היה עם “האחים” ליצור צבא מוסלמי שיגן על המדינה המוסלמית אשר לה הטיפו. מוצטפא א־סבּאעי, מנהיג התנועה בסוריה, אף אמר פעם כי אחד מארבעת היסודות של ההתעוררות החדשה הוא “הכנת כוח שיוכל לקיים את הסדר מבּית ולהדוף התקפה מבּחוץ”, והוסיף לאמור:

אם כה ואם כה, מוּכח הוא למדי כי באוקטובר 1954 החליטו “האחים” לנקוט אמצעי־אלימות בקנה־מידה רחב בתוך מצרים כדי למגר את משטרם של הקצינים. סלע־המחלוקת היה ההסכם עם אנגליה על פינויו של אזור התעלה, הסכם ש"האחים" התנגדו לו בתוקף. כאשר נחתם ההסכם בראשי־תיבות הוחלט שהארגון חייב לנקוט צעדים “חיוביים” למניעת החתימה הסופית. טיבם של צעדים חיוביים אלה נתרמז מתוך הנסיון להתנקש בחיי נאצר ב־26 באוקטובר. ההתנקשות נתנה את האות להרס הארגון במצרים למעשה.

כאן אולי ראוי להביא מתוך הצהרה שפּירסמה הסתדרות ה"עולמא", בה נאמר בתוך השאר:

 

שיטות ועקרונות    🔗

מן האמור למעלה נראה כי תכניתם של “האחים” היא שאפנית במידה מופלגת, מרחיקת־לכת ומקיפת־כל, ומופלא הדבר מה־מפורטים וכוללים שיטותיהם ועקרונותיהם הכלליים. בהטעימו כי “האחים” תמיד יבכּרו התקדמות והתפתחות הדרגית, הסביר חסן אל־בנא ב־1945 כי התפתחות הדרגית זו חייבת להתגשם בשלושה שלבים נבדלים:

יצוין כי, הגם שהתבססו “האחים” כמעט אך ורק על תורות האסלאם ועיקרי הקוראן, הרי תמיד התפארו כי בבשורתם מתגלם מיטב מה שנמצא במסורות המזרח והמערב כאחד. ב"לקראת האור", למשל, אומר אל־בנא: “אין בעולם הזה שיטה המספקת לאומה המקיצה את הבסיס, הארגון, הרגשות והנטיות ככל שמספקתם שיטת האסלאם”. אחד “האחים” מספר איך יום אחד כינסם אל־בנא ואמר אליהם:

לאמיתו של דבר טוען אל־בנא כי הקוראן הקיף את כל מדעי העולם בפסוק אחד. בתזכירו משנת 1936 הוא כותב לאמור:

“הקוראן אינו מפלה בין המדע החילוני למדע הדתי. הוא ממליץ על לימוד שניהם; והוא מאגד את כל המדעים בפסוק אחד” (ר' קוראן, ל"ה, 27).

בסכּום נמצא כי מאותה פיסקה מדהימה נובע שהאלוהים מצווה וממליץ על לימוד המדעים. מכוח רצונו יתברך הרי בעלי הדעת הנרחבה ביותר הם אלה המיטיבים ביותר לדעה וליראה אותו. “ריבונו של עולם, תן וירבּו המוסלמים להכיר את דתם”.

בהמריצו את מלכי הערבים ומושליהם לנהוג על פי כללי הקוראן, מוסיף אל־בנא ואומר כי כללי האסלאם באשר ליחיד, למשפחה ולאומה הם מקיפים ומדויקים כאחד ונותנים את הבּכורה לטובת הציבור; הם החוקים השלמים והמועילים ביותר שנודעו לאדם.

אל־בנא טוען כי עמי המזרח המוסלמי לעולם לא ימצאו להם חיים מהוגנים מיוסדים על אידיאלים נעלים אלא באסלאם. הוא גורס כי באסלאם הלאומיות היא שלמה, טהורה, נאצלה ונעלה יותר מכפי שהיא מתבטאת אצל האירופים וכתביהם. בכל הנוגע, מקרוב או מרחוק, לעניינים המטרידים את המדינאים והסוציולוגים שבעולם – בינלאומיות, לאומיות, סוציאליזם, קפיטליזם, בולשביזם, מלחמה, חלוקת העושר, היחסים בין היצרן לצרכן – בכל הדברים האלה, אומר אל־בנא, נכנס האסלאם בעבי־הקורה והעמיד לעולם את הכללים אשר יבטיחו לו כל ברכה והנאה.

עקרונותיהם של “האחים”, האמוּרים להקיף את כל סוגי החיים הדתיים, המדיניים, החברתיים והכלכליים, מסתכּמים בשש מטרות רחבות:

1) מדעית. לשקוד על הסברתו המדויקת של הקוראן הקדוש ופירושו, לשאוב ממקורותיו ומן היסודות האוניברסליים שבּו, לגלותו כולו ברוח הדור ולהגן עליו מפני כזבים וחשדות. (בזאת הם אמוּרים לצעוד בדרך שנקט 50 שנה קודם־לכן המתקן הדתי הגדול מוחמד עבּדוּ,⁶ שקיבל עליו להוכיח שהאסלאם מתישב עם רוח התקופה ותואם את כל המדע והדעת, ומתוך כך ניגש לטפל בעניינים שאין להם שייכות ישרה לדת).

2) מעשית. לאחד את האומה המצרית ואת כל האומות המוסלמיות סביב העקרונות הרוחניים האלה, להחדיר בעמים את רוח הקוראן, ולקרב את השקפותיהן של הכיתות המוסלמיות השונות.

3) כלכלית. להגדיל את העושר הלאומי, לשחררו ולהגן עליו; להעלות את רמת־החיים; להגשים את הצדק החברתי בין יחידים ובין מעמדות, להביא בטחון סוציאלי לאזרחים ושוויון־אפשרויות לכל. עקרון זה מכוּון לשמש את הפועלים, שהיו חוט־השדרה של התנועה, לצמצם את השפעת הזרים במשק, לעורר את התעשיות המקומיות, ולאפשר לפועלים להתארגן באיגודים מקצועיים.

4) סוציאלית. שירות חברתי; מלחמה בבערוּת, בחולי, בעוני ובחטא; עידוד מעשים מועילים וברוכים של צדקה וחסד.

5) פטריוטית. לשחרר את עמק־הנילוס ואת כל יתר הארצות הערביות ויתר חלקי המולדת המוסלמית מעול זרים; לסייע למיעוטים המוסלמיים בכל מקום להבטיח את זכויותיהם; לתמוך ללא סייג באחדות הערבית ולשקוד על הקמת ליגה מוסלמית; לקדם בכנוּת את שיתוף־הפעולה העולמי המיוסד על אידיאלים רמים ונעלים; ולכונן מדינת־צדק שתוכל להגשים הלכה־למעשה את כללי האסלאם ומצוותיו.

6) אוניברסלית. לקדם את השלום ואת הציביליזציה ההומניטרית על בסיס חדש, שמבּחינה גשמית ורוחנית יעמידם על העקרונות המוסלמיים הדוגלים באחוה לכּל.

ולבסוף, באשר לעיסוקיהם עם הגורמים השונים שסביבם, מתגבשים כמה עקרונות כלליים המחייבים את “האחים”, בתוך השאר,

מטרותיהם ועקרונותיהם של “האחים” מקיפים אפוא את כל שטחי החיים, אך הם גם הצליחו לשוות לכל פעולותיהם גון דתי מיוחד. העובדה שהתנועה קמה כריאקציה חזקה על מצב־הדברים במצרים בעת ההיא, ושהיא נובעת במידה רבה מתהליך השאִילה מן המערב, נראית בעליל מתוך דברי אל־בנא באיגרת שנכתבה בימיה הראשונים של ה"תנועה":

ברור גם שהתלהבות גדולה וכנה פיעמה בתנועה מראשיתה. התזכיר “לקראת האור” מסיים במלים הבאות:

 

ביבליוגרפיה    🔗

בחיבור מאמר זה שאב הכּותב מהרבה והרבה ספרים, כתבי־עת וקונטרסים, רובּם בערבית. לפיכך, וכן בהתחשב באפיו הכללי של הרבעון, לא היה טעם להביא הערות־שוליים נפרדות. בזה אנו מגישים רשימה חלקית של מקורות העשויים לעניין את קוראי המאמר. במיוחד הרביתי ליטול מזכרונותיו של אל־בנא ומספרו המוכּר של חוסייני על תנועת “האחים”.

יעקב בהם: תנועת האחים המוסלמים במצרים. “המזרח החדש”, כרך ג', חוב' 4 (12). 1952.

חסן אל־בנא: מוזכּראת אל־דעווא ואל־דאעיה (זכרונות הקריאה והקורא). קאהיר, בלי תאריך.

הנ"ל: דעוותנא (קריאתנו), קובץ מאמרים. קאהיר, 1947.

הנ"ל: נחוּ א־נוּר (לקראת האור). קאהיר, 1936. (תרגום צרפתי מצוין מופיע ברבעון “אוֹריאן”, כרך א', מס. 4, 1957.)

הנ"ל: התחיה החדשה של העולם הערבי והאוריינטציה שלה (צרפתית), “אוֹריאן”, כרך ב', מס. 2, 1958, ע"ע 139–144.

פ. ברטייה: האידיאולוגיה הפוליטית של האחים המוסלמים (צרפתית). “טאן מודרן”, ספטמבר 1952, ע"ע 541–556.

אנואר אל־ג’ונדי: קאיד אל־דעווא (מנהיג הקריאה). ביוגרפיה ישנה של אל־בנא. קאהיר, בלי תאריך.

ג'. הייוורת־דאן: זרמים דתיים ומדיניים במצרים החדשה (אנגלית). וושינגטון, 1950.

אסחאק מוסא אל־חוסייני: האחים המוסלמים. מהדורה שניה. בירות, 1956.

אלי כדורי: הפן־ערביוּת והמדיניות הבריטית (אנגלית), ב"פוליטיקל קוורטרלי", לונדון, אפריל־יוני 1957.

ממשלת מצרים: אל־אח’ואן ואל־ארהאבּ (ה"אחים" והטרור), קאהיר, 1954.

פרופ' ורנר קאסקל: השפעת המערב והציביליזציה המוסלמית (אנגלית), בתוך הקובץ “אחדות ושוֹני בציביליזציה המוסלמית” בעריכת ג. פון־גרינבאום, שיקאגו 1956.