מכתב ראשון    🔗

ראי, אהבָתי, מה רחַקת מלראות את הנולד. הוליכוך שולל, האומללה, ואף אַת השלית אותי באַשליות־שוא. תשוקת האהבה, אשר קיוית ממנה רוֹב־אושר, לא תוכל להיות לך אלא חוסר־תקוָה קטלני שאין לו אח ודוגמה אלא בפרישה הנוראה שהיא אף סיבה לה. היאך? הפּרישה הזאת ממני אשר דאבון־לבי על כל צרורותיו לא ידע לכנותה בשם ויהיה אפילו חסר־ניחומים ביותר, הפּרישה הזאת אומרת איפוא לאסור עלי, לעולם, להביט לתוך העיניים בהן נשקפה אלי אהבה כה רבה, להן אני אסירת־תודה על הרגשות שמלאוני שמחה, שהיו לי עולם־ומלואו, שהנחילוני טובה עד בלי־די? אה, עינַי אָבד להן מקור־אורן היחידי המחַיֶה אותן, ונותרו להן אך דמעות, בהן אך בכיתי ובכיתי משעה שהוכרחתי לדעת כי ריחוקך־ממני היא עובדה קיימת, שלא אעצור לשאתו, שירצחני עד־מהרה. אבל דומה אני שנודעת ממני מין חיבה לאסוני אשר אתה לבדך גורם לו. חיי היו מסורים לך למראִיה ראשונה, מין־שמחה היא לי להביאָם קרבן־לך. אלפי אנחותי, אני שולחת אותן בעקבותיך, אלה יבקשוך באשר תהיה, ובשובן אלי יהיו שכרי על כל ביעותַי, בדברן באָזני – בלשון האמת החותכת של גורלי המר, שאינו מניח לי להירגע, בדברן תמיד: חדלי לך, חדלי, מאריאנה המסכנה, לכלות את עצמך לשוא, חדלי לבקש את האָהוב שלא תראי עוד פּניו, אשר הפליג אל מעבר־לים כדי לנוס ממך, העושה בצרפת בתענוגי־תענוגות, לא יהרהר רגע אחד בצערך, ואין לו כל צורך בשפכי־לב אלה אשר כה מעט יבין להם. אבל לא, לא אוּכל לגמור בנפשי לדונך לכף־חובה; הרי לטובתי הוא אם אדוּנך לכף־זכוּת. לא אַשלה את עצמי לחשוב ששכחתני. המעט אומללה הנני בלי שאענה את עצמי בחשדי־שוא? ולמה אתאמץ לא לדעת עוד עד־מה יגעת להעיד לי את אהבתך? בתעתועי שידוליך היטבת כל־כך למשוך את לבי, שוַדאי כפוית־טובה הייתי אילו חדלתי לאהבך באותה סערת־נפש שמאָז, עת הראותך לי אותות אהבתך. איך אפשר שזכרונות שעות־אושר יתחלפו כה איומות? והאם הכרח הוא שהללו – אף כי טיבם הוא אחר – יבואו עכשיו רק כדי להתאכזר אל לבי? אה, מכתבך האחרון הביאו עד מצב מופלא: הוא נפעם כל כך עד שביקש, דומני, להפּרד ממני כדי ללכת אליך. סערת נפשי גברה עלי עד כי אָבדו עשתונותי למעלה משלוש שעות. אני מיאנתי לחזור לחיים אשר נגזר עלי לאבדם בגללך משלא ניתן לי לקיימם למענך. לבסוף, ולא בטובתי, התחלתי רואה שביב אור, נעים היה להרגיש שאני מתה מאהבה; ועוד, שמוטב היה לי להפּטר ממראה לבי הקרוע־מצער על לכתך מעמי. לאחר נחשולי־רגש אלה היה עלי לעמוד במצבים שונים ומשונים; אבל לא אוכל למנוע את עצמי מצער כל עוד אינני רואה אותך. אני נושאת את צערי ללא תלונה, כי מידך הוא בא לי. אמור־נא לי, האם זה הוא גמול האהבה הזכה שאהבתיך? אולם, מוטב אוֹמַר שאחת היא לי, אני גמרתי־אומר להעריצך כל ימי חיי בלי לראות איש. והנני מבטיחתך כי תיטיב לעשות אם לא תאהב עוד גם אתה. האם תוכל להסתפּק באהבה שאין בה יקוד אהבתי? יש להניח שתמצא יותר יופי (אם כי אמרת לי שהנני יפה), אבל לעולם לא תמצא כה הרבה אהבה, והשאָר הלא תפל הוא. אַל־נא תוסיף למלא את מכתביך דברים של מה־בכך ואַל תכתוב עוד שאזכרך. אני לא אוכל לשכוח אותך, ואף לא אשכח כי שיעשעתני בתקוָה לבוא ולהיות עמי זמן מועט. אך מדוע לא תאבה כי יהיה זה לכל ימי־חיי? לוא יכולתי להשתחרר מן המנזר הזה חסר־הנשמה; כי עתה לא הייתי מצפּה עד שהבטחותיך יפקדוני פּה בפּורטוגאל, קמה הייתי ויוצאת ללא היסוס לבקש אותך, ללכת אחריך ולאהבך במלוא־תבל. לא ארהיב בנפשי לפנק את עצמי ולחשוב כי יקוּם הדבר, לא ארצה לעודד צפייה בעקבותיה ירוַח לי, איני מבקשת אלא לעורר בי הבנה־לכאֵב בלבד. עלי להודות, כי ההזדמנות לכתוב לך, אשר אחי יצר בשבילי, עוררה בקרבי שמחה־מעט והפסיקה לשעה קלה את הרגשת אין־האונים שהנני שרויה בה. אני מַשביעה אותך להגיד לי, מדוע רצית דוקא לקחת אותי שבי אם ידוע־ידעת, כי תטשני? ועל־מה העקשנות הזאת לעשותני אומללה? ומדוע לא הנחתני בשלום במנזרי? מה עוללתי לך? אבל, תסלח לי, איני מטילה עליך אשמה, ולמעלה משיעור כוחותי לחשוב את מחשבת־נקמתי; אני אך קובלת על קשי גורלי. מכיוָן שהפריד בינינו, ממיט הוא על ראשנו כל אותה פּורענות אשר היינו צריכים לחשוש לה. הלבבות אין בכוחם להפּרד. האהבה, שחזקה היא מן הגורל, איחדה אותם לכל ימי־חיינו. אם עודך לוקח חלק בחיי, כתוב־נא לי תכופות. ראויה אני למעט הטירחה הזאת, ללמדני לדעת את מצב לבך ושלומך גם יחד. שלום, לא אוֹבה להפּרד מן הנייר הזה, כי הלא בידך יהיה. מי יתן והיה אושר זה מנת־חלקי. אה, אני הפּתיה, רואה בעליל כי לא יתכן הדבר. שלום, איני יכולה עוד. שלום, אהבני תמיד, הניחני־נא להתייסר עוד ועוד.

 

מכתב שני    🔗

הלאוטננט שלך אמר לי זה־עתה, כי הסערות אילצוך לִנְחוֹת ליבשה במלכות אַלגַרוו. אני חוששת שעמדת בתלאות הרבה, והתיאור הזה השפּיע עלי כל־כך עד שכמעט איני מעיזה להרהר על סבלותי־אני. האם וַדאי הוא לך כי הלאוטננט שלך משתתף יותר ממני בכל המוֹצאוֹת אותך? מדוע נאמן הוא לדעת יותר ומדוע לא כתבת לי?

הנני אומללה מאוד על כי מאז נסיעתך לא נמצאָה לך ההזדמנות לכתוב, ושבעתיים אומללה הנני אם היתה כזאת ואתה לא כתבת. אתה מקפּח אותי ביותר, וכפוי־טובה הנך למעלה מכל שיעור: אבל לא יהיה קץ לצערי אם התנהגותך זאת תביא עליך פּורענות. מוטב תישאר התנהגותך ללא עונש כלל, משאָבוא בזה על נקמתי.

אני דוחה את החשד המבקש לשכנעני, שאינך אוהב אותי עוד, והנה מעדיפה אני להכנע בעוורון־לב לתשוקתי מלהכנע לתלונה על זלזולך בי.

כמה צער היית חוסך ממני לוּא היתה התנהגותך מתחילת היכרותנו כה אדישה כמו שנראית לי זמן־מה. אולם מי האשה שלא תיתעה בראותה כה הרבה שקידה מצדך, מי לא היה מתרשם מעֵדוּת זו של גילוי־לב? להטיל ספק בדבריהם של האהובים עלינו – לכך מגיעים לא על־נקלה ורק אחר לבטים הרבה.

הנני מרגישה שכל התנצלות־קלה תיראה בעיניך מַספּקת כדי להתנצל בפנַי, אבל אפילו אם לא תחשוב כלל על שום דרך של התנצלות, גם אז תעמוד אהבתי לימינך ללא הרהור, כי לאמיתו של דבר אין אני מטילה עליך אָשם אלא כדי לחזור ולזַכּוֹתך מרצוני.תן לך יחסור

כה הרבית להאיץ בי עד כי נלכדתי; שלהבתך הציתתני, הטובה אשר נהגת בי הקסימתני, ולסוף באו שבועות־האמוּנים שלך לערוב לי את שלוָתי. עוצם נטייתי אליך פּיתני. וכך, מעשה שתחילתו פּנים מסבירות סופו אינו אלא יגון ואנחה, מוות ללא־נוחם, ואיני מוצאָה עוד דבר שבכוחו לתקן.

לא אוכל להכחיש, אהבתי אליך נתברכה בהפתעות נעימות; אבל אני משלמת מחירן של אלה בצער מופלא. מופלג אתה בכל מצבי־הנפש שגרמת לי. אילו עמדתי בתוקף בפני רגשותיך, אילו השכלתי להלהיבך יותר, ליתן לך יסוד לדאגה או לקנאָה, אילו יכולת לראותני כסולדת ממך או אילו עמד כוח־רצוני נגד המשיכה הטבעית שנמשכתי אחריך, אותה לימדתני לדעת בהקדם, והיה בעוזרי להזעיק את מלוא תבונתי – אבל, וכנראה, גם כל ההתאמצוּת הזאת היתה לשוא – כי־עתה מן־הנכון היה להחמיר בעונשי עד כי ארגיש את כוח־שליטתך עלי. אבל אתה נראית לי ראוי לאהבתי עוד בטרם הגדת לי שהנך אוהב אותי. אחר־כך הוכחת לי באותות את גודל אהבתך ואני הושפּעתי כך עד כי שיקעתי את עצמי באהבתי ללא היסוס.

אבל אתה, שלא היית מוכה־סַנוורים כמוֹני, איך הנחת לי להגיע למקום שהגעתי? אילו כוָנות היו לך לגבי רגשותי אשר סוף־סוף היו לך למוֹתר? הלא ידוֹע־ידעת, שלא לעולם תהיה בפּורטוגאל, למה איפוא מצאתני שם להשליכני לתוך הצרה הזאת? בלי ספק היית מוצא פּה במדינה אשה יפה ממני ויכולת ליהנות ממנה באותה מידה, כי הגס־שבדבר עיקר הוא לך; היא היתה אוהבת אותך בנאמנות, כל־עוד היית כאן ואחר־כך היה הזמן עושה־ומנַחמה, ומוּתר היה לך לעזבה בלא להיחשב בוגד או אַכזר. אך כל מה שעוללת כאן יפה לעריץ הרוֹדה בלא־רחמים ולא למאהב השקוּד לעורר אהבה.

ואולם, מה החוּמרה הזאת לגבי לב אשר לך הוא? רואה אני שקל לך להסיח את לבך ממני –כשם שקל היה לי להלָכד על ידך.

ואני, גם בלא אהבתי ובלא להתברך שעושה אני לפנים־משורת־הדין, הייתי מסוגלת להתייצב ולעמוד לנוכח נסיבות אחרות ושונות מאלו אשר בעטיין כביכול עזבת אותי. כל הנסיבות היו בעיני כבלתי־מספּיקות, ולא תמצא גם אחת אשר היה בכוחה להרחיקני ממך. לא־כן אתה, השתמשת בכמה אמתלאות אשר נמצאו לך כלאחר־יד, בכדי לחזור לצרפת. ספינה מפליגה. למה לא הנחת לה ללכת? משפּחתך כתבה לך… כלום אינך יודע, כמה היה עלי לעמוד ולהתייסר בגלל משפּחתי? כבודך חִייב אותך לעזוב אותי – האם חשבת על כבודי אני? צריך היית להתייצב לשירות מלכך? ואם אמת היא אשר מסַפּרים, לא היה צריך לשירוּתך כלל והיה סולח לך.

היה כביכול אושר רב־מדי לעבור את דרך־חיינו יחדיו; אך הואיל והיינו צפויים לפרידה הנוראָה הזאת, יש לי סיבה להתנחם כי לא אני היא הבלתי־נאמנה; בשוּם מחיר שבעולם לא הייתי רוצה להגיע לידי מעשה מחפּיר שכזה. ואתה, אם באמת ידעת את נפשי ומחשבת־לבי הטובה, ואף־על־פּי־כן יכולת לגמור־בנפשך להשליכני לעולם, להפקיר אותי ליסורים אלה שאדע כי אינך חושב עלי עוד – אין זאת אלא שהבאתני קרבן לתאוָה חדשה כלשהי.

כן וכן, אני אוהבת אותך כמוּכת־שגעון, ועם זה לא אוֹמַר להתלונן על לבי משולח־הרסן. אני הסכנתי עם המצוקה שהוא מציק לי, ולא הייתי יכולה להתקיים בלעדי האושר הזה, המרַמז אלי מקרב אַלפי יסורַי ושביטויו, על אף הכל, אהבתי־לך.

ואולם נוראות נרדפת אני על־ידי התנגדותי ושנאָתי לגבי השאָר: משפחתי, ידידי, המנזר הזה, אין לשאתם. כל מה שאני מוכרחה לראות, כל הפּעולות אשר אין להמנע מהן, ממַלאים אותי שאט נפש. ומה מקנאָה אני לאהבתי זאת, עד כי מדמה אני לא להיות מחויבת לגבי שום דבר, אף לא לעשות שום דבר אשר אין לו קשר אתך. ולא זו בלבד, אלא אין לי מנוח אם אין כל שעות־חיי נתונות גם־נתונות לך.

אויה לי, מה אעשה בשפעת נחשולי השנאָה והאהבה אשר בלבי? האוּכל להתגבר על כל אשר מטרידני ללא־הפוגות ולחיות באורך־רוח חיים מתונים? לא, שממון זה ואדישות זאת, לא לי המה.

כל הבריות הרגישו בשינוי אשר חל במצב־רוחי, בהתנהגותי ובכל ישותי. אמנוּ־גבירתנוּ דיברה עמי על כך. תחילה במַר־שיח, לסוף לא בלי טובה וחסד. איני יודעת את אשר עניתי לה, סבורתני שהתוַדיתי בפניה. החמוּרוֹת־שבנזירוֹת כאחיוֹת הן למצבי ומפּני עתרת צערי נרתעת חוּמרתן והן חסוֹת עלי כיכולתן. אין איש אשר אהבתי לא תגע בלבו, ורק אתה בלבדך אדיש בלי סוף ובלי גבול, הנך כותב לי מכתבים צוננים וחוזרים־בהם־חלילה דברים ללא־חידוש, מחציתם נייר חלק, וניכר מבין־השיטין כי משתעמם אתה עד־מוות ואינך מבקש אלא לגמור. בימים האחרונים גמרה־אומר דוֹנה בריטס להוציאני מכתלי תָאִי. אומרת לשעשעני, ביקשה לשוּח עמי מעט בגזוזטרה הנשקפת על מֶרטוֹלָה. אני נתלויתי לה, אבל מיד סבוּני זכרונות כה נוראים ששאָר יומי יצא בבכיה. היא הביאתני חזרה, צנחתי על מיטתי והעליתי אלפי הרהורים כנגד התקוָה הקלושה ששרדה לי להרפא עוד. כל יזמה להקל עלי מחמירה את דכאוני, ולא זו בלבד, אלא עצם האמצעים שנוקטים לטובתי גורמים שוב להעכיר את רוחי. דוקא שם ראיתיך עובר, כולי קסומה מהדר יציבתך; על הגזוזטרה הזאת עמדתי אותו יום הרה־הפּורענות בו החלה אהבתי הלא־ברוכה לתת אותותיה. היתה בי הרגשה כי טוב מלפניך לשאת חן בעיני אף שלא הכרתני כלל. הייתי מַשלָה את עצמי שרוצה הנך כי איטיב לראותך ואתפּעל מזריזות רכיבתך. נתבהלתי כאשר משכת ועברת פּעם אחת מעל מקום־של־סכנה ובסתר לבי השתתפתי בכל מעשיך, הרגשתי שאיני אדישה כלפּיך, וכל אשר עשית דימיתי כי למעני עשית.

הנך יודע היטב את השתלשלות ההתחלות הללו, והגם שאיני צריכה לחוס עליך כלל, איטיב לעשות אם לא אכתוב לך עליהן, שהרי – אם הדבר הוא בגדר אפשרות בכלל – כך תהא אשמתך גדולה יותר, ואני הייתי מתגַנָה בעיני על הַרבוֹתי דברים ללא תועלת, בתקוָה שאכריח אותך לשמור לי אמונים. כזאת לא תהיה. ואיך אוחיל ממכתבים ודברי־גינוי את אשר אהבתי ומסירות־נפשי לא הועילו משום כפיוּת־טובה אשר בך.

דבר־אסוני וַדאִי הוא לי. התנהגותך הבלתי־הוגנת אינה מניחה לי כל יסוד ואפילו קטן ביותר לפקפק בכך, ואני מוּכנת לכֹּל לאחר שעזבתני.

האם קסמך פּועל עלי בלבד, ובעיני אחרות לא תישא חן? סבורה אני, מוטב לי שיצדיקו רגשותיהן של אחרות את רגשותי־אני ורוצה הייתי שכל נשי צרפת ימצאוך מלא־חן, אך לא תימצא אחת בכל אלה אשר תאהב אותך או תישא חן מלפניך. מצחיק ואף מן־הנמנע, על כל פּנים, היטבתי להכיר מנסיוני, שאינך מוכשר לאהבה גדולה ואתה יכול לשכוח אותי בלי שאהבה אחרת תחייב אותך לכך ותסייע בידך. לסוף, הייתי מעדיפה שתבקש אמתלה נבונה של־טעם… וַדאי הייתי בזה אומללה עוד יותר, אבל אתה לא היית כבד־אָשם כל־כך.

רואה אני, איך תחיה בצרפת בלא הנאוֹת גדולות תוך חופש ללא־גבול. העייפוּת אחר המסע האָרוך; קורטוב הנוֹחות; והחשש כי לא תוכל להשיב לשפע רגשותי. אל נא תחשוש לי. די לי לראותך מעת לעת ולדעת ששנינו שרויים באותו מקום.

ואולי טועה אני, ואשה אחרת משיגה אצלך בנצירות־לב ויחס צונן יותר משאשיג אני בכל ויתורי כלפּיך? להעלות על הדעת שנצירות־הלב מגרה אותך ומפתה?

אולם בטרם תשקע באהבה גדולה, דע ושקוֹל יפה־יפה. שוה לנגד עיניך את עוצם סבלי, עד־מה חסר־ישע הוא מצבי, מצבי־נפשי המשתנים, הסתירות הטרופות אשר במכתבי, רזי־וידויי, גודל יאושי, תביעותי, קנאתי… הוי, אתה ממיט עליך אָסון. לא אחדל לבקשך, למד־נא מן המצב שאני שרויה בו. אילו, לכל הפּחות, יצאו כל יסורי בשבילך ולתועלתך אתה. יום אחד, לפני חמישה או ששה חֳדשים, התוַדית לפני על סודך, בגילוי־לב מסרת לי כי בארצך אהבת אשה אחת. אם היא המעכבת אותך, הודיעני־נא בלי לחוס עלי ואחדל לכרסם את עצמי.

שארית התקוָה זוקפת אותי; אם תעלה אף היא בתוהו, מוטב לי להפקירה, אותה אף את עצמי. שלח־נא לי את תמונתה וכמה ממכתביה. כתוב־נא לי הכל אשר היא מַגדת לך. אולי אמצא טעם להתנחם או דבר אשר יעשני חסרת־ניחומים עוד יותר.

אי־אפשר לי עוד להשאר במצב זה, כל שינוי היה כחסד לי. אני מבקשת גם תמונת אחיך ותמונת גיסתך. כל אשר חשוב לך, יקר לי מכל. אני שייכת כולי למסיבות שהנך נתון בהן ואפילו שריד אחד של שומת־לב לא הותרתי לעצמי… יש ונדמה לי כי הַכנעתי יש בה כדי להעריץ גם את זאת אשר אתה אוהב. אני כה מודהמת מרוֹע יחסך וזלזולך, עד כי איני מעיזה להעלות על הדעת שהייתי יכולה לקנא בלי שתבוז לי; יתר על כן, אני מרגישה עצמי אשמה מפּני שמתרעמת אני עליך. תכופות מדומה אני כי אין טעם בדבר, לתאר לפניך כמוּכת־שגעון רגש אשר אינך רוצה להכיר בו.

נמצא פּה קצין המחכה למכתב מזמן. היה בדעתי לכתוב אותו כך שתוכל לקבלו לא באי־רצון. הוא יצא משונה למדי. אני חותמת. הוי, לוּא יכולתי. אני מדמה לדבר אליך בשעת כתיבתי, ואתה נראה לי קרוב יותר כחוט־השערה. המכתב לא יהיה כה אָרוך וכה זועף. תוכל לפתוח אותו ולקרוא, בלי חשש, אני מבטיחה לך. הרי זה מובן, מה טעם אוסיף לדבר באהבה אשר אין לה אהדה מצדך. לא אעשה עוד כזאת.

בעוד ימים־מספר תמלא שנה מאז הייתי כולי לך בשיכחה שלימה. רגשותיך היו בעיני חזקים ואמיתיים מאוד. לעולם לא הייתי מעלה על דעתי, כי נְהִייתי כה תדחה אותך עד כי אָנוס תהיה לעבור ת"ק פּרסא ולעמוד בשבר־אניה ובלבד שתרחק ממני. ראויה אני לנוהג יפה מזה, מצד כל אדם – יהיה מי שיהיה. התזכור, כמה מסכנה הייתי, רֵהָה ונחרדת? אבל אתה תישמר מלזכור כל מה שעשוי לחייב אותך לאהוב אותי בעל־כרחך, אם תאבה ואם תמאן.

הקצין העומד להביא לך את המכתב הזה מודיע לי בפעם הרביעית, כי עליו ללכת. מה נחפּז הוא! ודאי עזב עלמה אומללה לאנחות והלך לו. שלום, לגמור מכתב זה קשה עלי הרבה יותר משהתקשית לעזוב אותי ואולי לעולם. היה שלום, לא ארהיב לקרוא לך ברוב שמות־חיבה ענוגים ולהסגיר את עצמי בידי יצרי. הרי אני אוהבת אותך לעילא ולעילא מכל תואר ותיאור. מה יקרת לי ומה חמוּר וקשה אתה כלפּי. אתה אינך כותב לי, עוד זאת אני מוכרחה לומר, אני מתחילה מחדש והקצין ילך לו. מה־בכך, יותר משאני כותבת למענך אני כותבת למעני. צריכה אני להקלה־מעט.

אתה תיבהל בראותך מה אָרוך מכתב זה, ולא תקרא בו. מה עוללתי ועל־מה אני אומללה כל־כך? למה הרעלת את חיי? אילמלי באתי לעולם במקום אחר… שלום. סלח־נא לי, הלא איני יכולה לבקשך עוד לאהוב אותי, ראה־נא עד היכן הגעתי…

שלום!

שלום!

 

מכתב שלישי    🔗

מה יהא בסופי ומה אתה מבקש כי אעשה? מה רחוקה אני מכל אשר ציפיתי לו אי־פּעם. אני תיארתי לי כי תכתוב לי מכל המקומות אשר בהם תעבור, וכי מכתביך יהיו ארוכים כפי־הרצוי, ותעודד את אהבתי בתקוָה לשוב לראותך; אֵמון מלא בנאמנותך היה משרה עלי מעין מתינות, לכל הפּחות כדי להעמידני הכן על הרגליים, בלא להתייסר בצער מופלג; בהרחיקי־לכת אפילו נתפּסתי להרהור, איך אכוון את כוחותי להחלץ מסבלי, אם יתברר לי יום אחד כי שכחתני לעולם. היעדרך, השעות הספורות של דבקות דתית, החשש לכַלוֹת את שארית בריאוּתי מחמת לילות ללא־שנת ורוב־דאגה, התקוָה הקלושה לראות בשובך, צינת התנהגותך ופרידתך, הליכתך ממני הנשענת על אמתלאות כה חסרות־ערך – כל אלה ועוד אלף נסיבות נכונות־ומיותרות־גם יחד נראו לי מבטיחות תמיכת־מה בהכרעתי זאת, במידה שאזדקק לה. לאמיתו של דבר, לא היה עלי להִלָחם אלא בי־בלבד, אך לא היה לי מושג מה חלשה אני ולא יכולתי לשער את מידת סבלי־עכשיו.

הנני אומללה לאין שיעור על שאיני יכולה לחלק את סבלי עמך, ועלי לשאת גלמודה באסוני. המחשבה הזאת רוצחת אותי. אני מתחלחלת עד־מוות באָמרי לנפשי כי מעולם לא שיתפת עצמך באמת־ובתמים בחוָיות האושר שלנו. הן, עכשיו ידוֹע־אדע את כחש התנהגותך: אתה רימיתני כל־אימת שהבטחת כי מאוּשר אתה להתייחד עמי. ורק בבולמוס אהבתי שהטלתי עליך עוררתי את התעניינותך ותשוקתך. בלא־לב זממת להלהיבני. רגשותי לא היו לך כי־אם נצחון אשר נחלת, ולבך לא היה בזה כלל… הכי לא אומלל אתה בזאת? הכי לא אצדק באָמרי עליך צר־לבב, משלא ידעת להפיק מהתמסרותי כל תועלת אחרת זולת זאת? ואיך אפשר שאני בכל אהבתי הרבה לא יכולתי להנחיל לך אושר מלא? אני מבכה (בגללך, בגללך בלבד) את השמחות לאין־גבול אשר אָבדו לך. גזירה היא, כנראה, שלא תאבה ליהנות מהן. אילו ידעת אותן, היית מודה בלא ספק שנאצלוֹת הן ונעלות משמחת־הפּיתוי, והיית לומד לדעת כי אהבה פּעילה וחזקה נעלָה היא ומרַגשת רב־יתר מן ההנאָה שנהנה אדם מהיותו אהוב.

לא אדע עוד מה אני ומה אבקש, רצוצה אני מרוב עינויים הסותרים זה את זה. וכי אפשר לדַמות צער כצערי? אהבתי־אותך אין לה גבול ואין לה שיעור ואני חסה עליך יֶתֶר משאוּכל באמת לבקש שתהיה גם אתה מוּכה־שגעון כמוני… הייתי טורפת את נפשי בכפּי, או שלא הייתי באָה לידי־כך כל־עיקר, הייתי מתה בצערי, אילו ידעתי נכונה שהנך חסר־מנוחה וחייך מלאים רוגז וטירוף, ואינך חדל מבכי והכל למורת־רוח הוא לך. אני עומדת בקושי בסבלותי־שלי, איך אוּכל איפוא לשאת בסבלות צערך שאני רגישה לו שבעתיים?

וכנגד־זה, גם לא אוּכל להשלים ולבקש שלא תהגה בי עוד; אודה ולא אבוש כי קנאית אני עד־שגעון לכל אשר גורם לך שמחה, לכל דבר – שם בצרפת – שהוא לפי רוחך או לפי משאלת־לבך.

לא אדע, לשם־מה אני כותבת לך. אתה לכל היותר תרחם עלי, מיטיבה אני להבין זאת, ואין לי חפץ ברחמיך… אני מתקוממת על עצמי בחשבי על הקרבנות שהבאתי לך: שמי הטוב אָבד לי, הפקרתי עצמי לחמתה השפוכה של משפּחתי, לחוּמרת החוקים הנוהגים פּה לגבי הנזירות, ולסוף – לכפיוּת־טובה שלך, שהיא לי הגדול שבכל אסונותי כולם.

ועם זאת מרגישה אני היטב, כי מוּסר־כליות שבי אינו נקי מפּגם, ובכל לבי הייתי יכולה להסתכן – מאהבתי אותך – בסכנות גדולות יותר, ושמחה לא־כשרה ממלאָה אותי למחשבה שסיכנתי את חיי ואת כבודי הטוב. האם לא הייתי מחויבת להציע לפניך את כל היקר לי? והאומנם לא הוצרכתי להיות שלימה עם עצמי לעשות בחיי כפי שעשיתי? תמיד מדומה אני שאיני יוצאת ידי־חובה בסבלותי ולא בגודש אהבתי, אף כי אין לי – הוי, שמים! – כל סיבה להסתפּק במה שאתה נותן לי. חיה אני, בוגדת שכמותי, ואני עושה לקיום חיי באותה מידה שאני עושה לחורבנם. הכלימה אוכלת אותי. הנה כל־יאושי מן־הנייר ולחוץ. אילו אהבתיך באמת כמה שהבטחתי אלף מונים: וכי לא הייתי מתה זה־כבר? אני רימיתיך. עכשיו בוא ותתלונן. הוי, מדוע לא תתלונן? ראיתיך הולך מעמי, לא נותרה לי כל תקוָה כי תשוב עוד, ואני הנה עודני חיה. רימיתיך, הוחילה, סלח־נא לי. ואתה אַל תהא וַתרן. נהג בי בחוּמרה, אמוֹר כי רגשותי לא עָצמוּ למדי. הַרבֵּה לתבוע עוד ועוד. ואמור לי, רצונך כי אָמוּת מעוֹצם־אהבתי. ראֵה ביקשתיך. עזרני־נא להתגבר כך על חולשת בת־חוָה ולשים קץ לכל ההיסוסים בכוח יאוש־אמת.

סיום טראגי יעוררך בודאי להגות בי תכופות, זכרי ייקר לך, המופלא שבמוות זה יגע אולי עד־לבך. אָכן, האם לא מוטב זה מן המצב בו שיקעתני? היֵה שלום, מי יתן ולא ראיתיך מעולם. הו, שוב רגש כוזב; בכתבי את המלים האלה ידוֹע־אדע כי טוב לי היות אמולה באהבתי מלחיוֹת בלי שראיתיך מעולם.

לא אהרהר איפוא אחר גורלי המר ואשלים עמו, מאחר שלא רצית לעצבו אחרת וטוב מזה. היה שלום, הבטח־נא לי להתאבל עלי בחמימוּת אם אמוּת בצערי, ותטול ממך אהבתי העזה חשק וחיבה לכל שאָר דברים. ומצאתי בזה נחמה שלימה; משעָלַי לוַתר עליך עולָמית, מבקשת אני לפחות שלא להניחך לאחרת. עוד עלול אתה להוכיח מידה של אכזריות עד־כדי לנצל את יאושי ולהיראות בעיני נשים אחרות ראוי לאהבת־יתר, משיכולת לעורר את הגדולה־שבאהבות. ושוב היה שלום. מכתבַי אליך ארוכים ואיני מתחשבת בך כפי־הראוי, סלח־נא לי, אני מקוה כי תגלה מידת סבלנות ליצוּר אומלל וחסר־תבונה שלא היה כך, כפי שידוע לך, לפני אהבוֹ אותך. שלום, דומני, מרבה אני לדבר על אודות מצבי עכשיו; אבל בסתר־לבי מודה אני לך על היאוש שהבאת עלי ואני קָצָה בשלוָה בה חייתי בטרם ידעתיך. שלום, אין רגע בו לא תגבר אהבתי. מה רבות עמי עוד להגיד לך…

 

מכתב רביעי    🔗

נראה לי שחטא גדול אחטא לרגשות לבי בכָתבי ובספּרי לך על־אודותם. מה רב היה אושרי אילו עמדת עליהם מעצמך, בכוח רגשותיך־שלך. אבל אין לי לסמוך עליך ולא אוּכל להבליג מלהגיד לך (גם אם לא אוּכל להביע את הרגשתי־כמוֹ), כי אל־לך להתעמר בי, כמות שאַתה נוהג, בהסיחך את לבך ממני, מה שמביא אותי לידי יאוש, וממיט עליך קלון. זכותי היא, לפחות, לקווֹת שתניח לי לקונן על אסוני, שנסתבר לי מיד בעת שנודעה לי החלטתך לעזבני. אָכן טעיתי, רואה אני בעליל, טעיתי בחשבי כי תנהג בי לפנים מן־המקובל; גודש אהבתי נטל ממני, כפי הנראה, את האפשרות לחשוד חשד איזה שהוא, ואכן ראויה היא אהבתי לגמוּל של נאמנות יתר על המצוי. ואולם נטייתך לבגוד בי חזקה כל־כך, עד שהיא מכרעת לבסוף את ההערכה הנכונה של כל מה שעשיתי למענך. הייתי אומללה למדי אילו גילית לי אהבה רק משום אהבתי שלי; הייתי רוצה שכל זה יהיה נובע מתוכך. אבל לא הגעתי אפילו לידי־כך וזה ששה חדשים שרויה אני בלא מכתב. וכל אסוני זה בא עלי מחמת עוורון רגשותי. וכי לא היה עלי לחזות מראש, כי אושרי יִכְלֶה בטרם כלות אהבתי? וכי יכולתי לדמות בנפשי כי תשב כל ימיך בפּורטוגל ותוַתר על ארצך ועל דרך־חייך, אך ורק בגללי? אין הקלה לסבלי, וזכרון אושרי אך־משלים את יאושי. האומנם כל כמיהתי לשוא? האומנם לא אראה אותך עוד לעולם כאן בחדרי הזה, נלהב ונלהט, כמו שהיית? אה, אהה, הנה אַשלה את עצמי ובה־בשעה ידוע־אדע שכל אותה ריגשה שלך, אשר תפסה בלבי ובמחשבותי, לא באָה אלא מכוח תשוקה של־ארעי, אף פּסקה יחד עִמָה. ברגעים אלה של טובה יתירה נטל עלי להתאזר ולפנות אל תבונתי, למען תשים גבול לאין־גבול־תענוגותי ותעלה לפני שמץ מסבלותי לעת הזאת. ואולם אני נתמסרתי לך כולי, בלב ובנפש, בלא שאוּכל להרהר במשהו העלול להשבית שמחתי ולמנוע בעדי מלהתענג לאין־קץ על אותות־אהבתך הלוהטים. כה שקועה הייתי באושרי זה – היותנו יחדיו, ולא יכולתי להעלות הרהור כזה, שיבוא יום ולא תהיה כאן, לא תהיה עמדי. אמנם יודעת אני, פּעמים אמרתי לך כי עתיד אתה להביא עלי פּורענות. אבל פּחד זה חלף מהר, אף נהניתי להביא גם זה קרבן לפניך ולהפקיר את עצמי לקסמך ולהבטחותיך הכוזבות. אכן יש דרך להחלץ מכל סבלותי – אני איפּטר מהם ברגע שאחדל לאהוב אותך. מה נוראה הדרך הזאת! לא, מוטב לי להתנסות ביסורים גדולים מאלה, מלשכוח אותך. אה, האם בידי הוא הדבר הזה? לא אוכל לגנות את עצמי ולומר, שעה אחת ביקשתי שלא לאהבך עוד. אתה ראוי לגנאי יותר ממני; כי מוטב להתנסות בכל מה שאני מתנסה, מלשקוע בתענוגות התפלים שמזמנות לך פּילגשיך בצרפת. אין אני מתקנאָה בשויון־נפשך; אני נדה לך. אבל רוצה אני להוָכח, האם תוכל לשכוח אותי לגמרי. גאָה אני, שהבאתיך לידי כך כי בלעדַי אך חצי־תאוָתך בידך; ואני, טוב לי טוב, שתפוּסה אני לרגשותי רב־יתר.

בינתיים שׂמוני שׁוֹערת במנזר הזה: כל מי שפונה אלי בדברים, חושב אותי בלתי־שפויה; תשובותי הן בלי־דעת; כפי הנראה, יצאו מדעתן כמוני, אם מניחות הן שמסוגלת אני ליתן את דעתי לשום דבר. מתקנאָה אני בעמנואל ובפרנציסקו, המאושרים: מדוע אין אני בשירותך, כמוהם, הייתי מתלוָה אליך וסהדי במרומים כי יכולתי, בנפש־חפצה, ליתן לך שירות טוב מזה שהללו נותנים.

אין לי בעולמי אלא רצון אחד, לראותך בלבד. אל־נא תשכחני, למיצער. רוצה אני להסתפּק בכך, שתזכרני, אבל אין אני בטוחה בזאת, בעֵת ההיא, כשהייתי רואָה אותך יום־יום, פּיללתי לדברים גדולים מזה, גדולים מזכרונות־מעט, אבל אתה תירגלת לי לבטל רצוני מפּני רצונך. אף־על־פּי־כן, ולמרות הכל, לא אתנחם על שהערצתיך. טוב לי שבאת, במַדוּחים. עוצם האכזריות של פרישתך, ואולי לעולמים, לא יוכל לכבות את אש אהבתי: רוצה אני שייוָדע ברחבי תבל, בלא כיסוי והעלָמה: קסם־אושר הוא לי כי עשיתי את אשר עשיתי, למענך ונגד כל אשר ייקרא בשם מידה טובה וכבוד. משנפתח לבי לאהוב אותך, אין לי עוד כבוד ואמונה זולת אהבתי ללא־שיעור.

ואני מַגדת לך את כל אלה לא כדי שתרגיש חובה לכתוב לי. אל תעשה ולא לבך. אין אני מבקשת אלא את מה שנובע מתוכך, ואני דוחה כל אות־אהבה באם אתה מסוגל להחניקו בקרבך. אם נעים לך לכתוב לי, בלא התאמצות יתירה, אני אמצא לי בזה את קורת־רוחי ללמד עליך זכות. חפצי, לסלוח לך הכל, אין לו גבול ושיעור.

קצין צרפתי סח לי, ברוב רחמיו, כשלוש שעות על אודותיך, הוא אמר כי צרפת כרתה ברית־שלום. אם אמנם כך הוא, הלא תוכל איפוא לבוא ולקחתני עמך לצרפת? אבל איני ראויה לכך, ואתה עשה כטוב בעיניך, אהבתי אינה תלויה עוד בדבר יחסך אלי.

מזמן שפרשת, שוב אין לי שעה אחת של שלוַת־נפש, ואין שום דבר מניח את דעתי כאמירת שמךָ אמוֹר־ושנה כל היום כולו. יש בין הנזירות יודעות את מר־מצבי בעטייך, והן באות מזמן לזמן וסחות לי עליך. אני ממעטת ככל האפשר לעזוב את חדרי אשר על־ספּוֹ דרכת פּעמים רבות, אני חוזרת תמיד וניצבת לפני תמונתך אשר יקרה לי שבעים־ושבע מחיי. דבר זה נותן לי אוֹשר־מעט, אך גם צער הרבה, בחשבי כי אפשר ולא אראך עוד לעולם. איך אפשר, שומו שמים, שתהא קיימת אפשרות כזאת, כי לא אראך עד־עולם? האם עזבתני לנצח? אני מיואשת…

מאריאנה המסכנה שלך הגיעה עד קצה־הגבול, היא חותמת את המכתב הזה, היא מרגישה שתוקפת אותה חולשה. שלוֹמוֹת. חוסה־נא עלי.

 

המכתב החמישי והאחרון    🔗

אני כותבת לך בפעם האחרונה… והנני מקוָה שמִן החידוש בצורת־הביטוי שלו וכן מן המכתב כולו תבין, כי סוף־סוף עלתה בידך לשכנעני שאינך אוהב אותי עוד, ועל כן גם אני איני צריכה לאהוב אותך עוד.

הנני שולחת לך איפוא בהזדמנות קרובה ביותר את כל אשר נשאר בידי ממך. אל־נא תחשוש כי אכתוב לך; אפילו לא ארשום את שמך על גבי החבילה. ביקשתי מדוֹנה בריטס כי תדאג לכל זה; היא הסכינה להיות בעלת־סודי, אמנם בדברים השונים מאוד מהללו; ואוכל לסמוך עליה יתר מסמכי על־עצמי. היא תעשה את כל הדרוש, בכדי שאוכל לחשוב בבטחה, שהתמונה והצמידים, אשר נתת לי, אמנם יגיעו לידיך.

אולם ידוֹע־תדע, כי זה ימים אחדים מסוגלת אני לשרוף ולקרוע את אותות־אהבתך אלו, שהיו לי יקרים כל־כך; לצערי נתגליתי בפניך בחולשתי עד כדי כך שלא תוכל להאמין עוד כי מסוגלת אני כה להרחיק־לכת… אכן, אדע להפיק לעצמי מין תענוג ממכאוב הפרידה הזאת שאני נפרדת מן הדברים הללו, ולך – לפחות, רוגז־מעט.

מודה אני ומתוַדה, לחרפת שנינו גם־יחד, שכרוכה אני אחרי הזוטות הללו יותר משנוח לי לסַפּר; הוצרכתי לאמץ את כל כוח־שיפוטי כדי להתגבר ולהפּרד, מכל אחת מהן לחוד; וכל זה בעת שנתברכתי בלבי שכבר נשתחררתי ממך לחלוטין. אבל האדם מסוגל לכֹּל בשעה שתלי־תלים של טעמים־ונימוקים עומדים לצדו. מסרתי את הכל לידיה של דונה בריטס. אל־אלוהים, בכמה דמעות עלה לי הדבר להביא את עצמי לידי כך! אין לך מושג מאלפי ההיסוסים אשר נעורו בי, ובודאי לא אֶמנם לפניך… עליה – כך ביקשתי ממנה – לא לספר עמי על אודותם ולא להביאם לנגד עיני, אפילו אם אבקש לראותם עוד פעם; אף לא אדע אימתי יישלחו.

הוראיתי לדעת את עוצם אהבתי רק משעה שהוצרכתי למאמצים כמו־אלה להתגבר עליה; סבורה אני שאומץ־לבי לא היה עומד לי לפתוח בכל המאמצים האלה, אילמלי ידעתי מראש מה קשה הוא הדבר הזה בשבילי ומה נורא. על כל פנים, אילו הוצרכתי להוסיף ולאהבך על אף כפיוּת־הטובה שלך, לא היתה מצוקתי גדולה כבשעה זו שעלי לוַתר עליך לעולם. נוכחתי לדעת, כי יותר משאני שבויה לך, שבויה אני לרגשותי־שלי; כבר הספקת להשניא עצמך עלי בהתנהגותך הפוגעת, אך פלא הדבר כמה נצטערתי להתקומם כנגדך.

הגאוָה הטבעית של האשה לא עמדה לי בכל הכרעותי שהיה עלי להכריע נגדך. אה, כבר הסכנתי עם זלזולך. מסוגלת הייתי לשׂאת אף את שנאתך ואת כל הקנאה שהיתה מעוררת בי, יש לשעֵר, אהבתך לאשה אחרת. הרי זה משהו שיכולתי להאבק עמו. אך החמוּר ביותר הרי היא אדישותך. מהבטחות־הידידות חסרות־הבושה ומן המליצות התפלות אשר במכתבך האחרון יכולתי להכיר שקיבלת את כל מכתבי; מאוד יתכן שבקראך בהם לא זע דבר בלבך. הוי, כפוי־הטובה ואני נואלתי להתייסר במחשבתי, על שניטלה ממני אפילו האַשליה, כי מכתבַי לא הגיעוך ולא באו לעצם ידיך.

זה גילוי־הלב שלך – מה מאסתי בו. כלום ביקשתי ממך כי תגלה לי את האמת כמוֹת־שהיא? האין אני רשאית לשמור לי את רגשותי? דייני אילמלי כתבת לי כלל. לא ביקשתי כל־עיקר כי מצבי יתחוור לי. עצם הדבר הזה, כי מיותר בעיניך לסמוך אותי באשליה, ועל כן אין לי היכולת ללמד זכות עליך – האין בו כדי לעשותני אומללה? ודע, רואה אני עכשיו שאינך ראוי לרגשותי, יודעת אני את כל מידותיך הנקלות והנבזות.

ואולם, ראֵה־השבעתיך (אם נכון הוא, תחת כל מה שעשיתי למענך, כי תתחשב מעט בבקשתי־ובתחינתי), השבעתיך: אל־נא תכתוב אלי עוד ועזור לי לשכוח אותך לגמרי. מסוגלה אהיה להאמין לך, אם תודיע לי כי המכתב הזה היה לך למורת־רוחך. וכנגד זה, יתכן שעלולה אני לבוא לידי כעס ותרעומת משייוָדע לי שהנך מסכים לחלוטין עם מכתבי; אם כך ואם כך, אל־נא תתערב איפוא בכל אשר אעשה; כל התערבות מצדך, ותהיה כאשר תהיה, תסתור את כוָנותי. אין אני מבקשת לדעת, איך משפיע מכתב זה עליך: אל תפריעני מעמלי ליצור לי את עולמי. סבורה אני, די לך ברעה אשר עוללת.

יהיה אשר יהיה הכוח שהניעך מעולם לעשותני אומללה: אתה הנח־נא לי את אי־הבטחון; הנני מקוָה, כי בסופו של דבר יעלה בידי להפיק לי מכאן מין שלוַת־נפש. אוכל להבטיחך, כי לא אשנא אותך; חשדנותי המופלגת לגבי רגשות סוערים תניא אותי מזה. ועוד, ברור לי, אפשר יימצא כאן מאַהב נאמן יותר. ואולם, אה, מי יוכל להעניק לי אהבה? התוכל אהבתו של אחר־זולתך לקחת את לבי? והלא אהבתי־אני שבה ריקם מאתך. ולמדתי לדעת כי הלב לא ישתחרר לעולם מן הכוֹח־הגורם אשר עוררוֹ וחשף בו את יכולתו הטמירה. כל משיכותיו הפנימיות יבואו לוֹ מן האליל־מעשה־ידיו ואליו ישובו; פצעיו הראשונים אין להם צרי ואין להכחידם; כל התשוקות אשר יחושו לעזרתו למלאותו ולהרגיעו, אך־לשוא יבטיחו מידה של ריגשת־נפש אשר לא תימָצא עוד; וכך יבקש הלב שמחות, בלא רצון אמת לקבלן, וסופן אך מוכיחות לו, כי אין יקר ממכאוביו, אותם לא ישכח.

למה־זה שימשת לי להכּיר על־ידך את התפלוּת והמרוֹרים של הזיקה שקיומה איננו נצחי, ואת כל מר־הפורענות של אהבה גדולה, באם אין לה גומלין? מה גורל זה, גורל עיוור וקנטרן, המרדפנו, ומושכנו דוקא אל מי שרגשותיהם יינתנו לאחרת על־פנינו?

אפילו נאמַר שרשאית אני לקווֹת להתבדרות־מעט עקב התקשרות חדשה, ואף־אמנם מצאתי לי אדם הראוי לאמוני: הן כה ראויה אני לחמלה בעיני, עד כי נכונה אני לגעוֹר בעצמי בכל חומר־הדין אם אבקש להביא את האחרון־ופחות באנשים לידי מצב זה שהבאתני אתה. אפילו אם יגיעו דברי לידי כך, בעקב מפנה מפתיע – לבי לא יתנני להתנקם בך נקמה איומה כל־כך, הגם שאיני מחויבת לחוס עליך כלשהו.

אני מנסה כיום הזה ללמד זכות עליך, מבינה אני, כי, בדרך כלל, אשה־נזירה אינה יפה ביותר לאהבה. אך מצד שני נדמה לי, כי בבחירת האהוּבה, אם לנהוג בשיקול־דעת מסוים, מוטב דוקא להעדיף את הנזירות על הנשים האחרות: הללו אין להן מה שמונע אותן להגות תמיד באהבתן; הללו דעתן אינה מוסחת ברוב עניינים המעסיקים ומשעשעים את האשה שמעֵבר לכתלי המנזר. והלא אין זה מן הדברים הנעימים־ביותר לראות את אהובות־לבנו תפוסות תמיד לאלפי זוטות, ואך החסר־רגש ביותר יוכל לשאת (בלי לבוא לידי יאוש) שהללו ידברו תמיד בעסקי מסיבות, שמלות, וטיילוֹת; שורש לדברי־קנאה אין־קץ, שהרי מטבען הוא ליתן את הדעת על אנשים הרבה ולהיות מוכנות לגלגל עמהם שיחה. מי האיש שיבטח, כי בכל ההזדמנויות הללו אינן מוצאות תענוג לעצמן, שכל זה אינו אלא עינוּי על־כרחן ושלא־בטוֹבתן? וכמה ייחשד בעיניהן המאַהב שאינו מבקש הסבר מדויק על כל אלה, המאמין באמת־ובתמים בכל סיפוריהן, ולבו שלם עמהן במלאותן את כל חובותיהן אלו…

אבל לא אומַר לשכנע אותך בטעמים־נכונים, כי צריך אתה לאהבני; הללו אמצעים פחותים, בשעתוֹ השתמשתי בטובים־מאלה הרבה ועלו בתוהו. מיטיבה אני לדעת את גורלי משאֲנַסה להחָלץ ממנו. אני אהיה אומללה כל ימי־חיי: וכי לא הייתי כן עוד בעת שראיתיך מדי יום־ביומו? נפשי יצאה בחשבי שאינך נאמן לי, ביקשתי לראותך כל רגע ורגע, וזה היה מן־הנמנע. חרדה הייתי לך בבואך למנזר; וכשהיית בתוך הצבא, חיי לא היו חיים. התרעמתי מאוד שאין אני יפה יותר, ראויה לך יותר. יחוּסי הבינוני לא הניח את דעתי. תכופות הייתי מעלה על דעתי, כי החיבה שאתה הוגה לי, לפי מיטב הסימנים, עלולה להביא לך נזק. סבורה הייתי שאיני אוהבת אותך כראוי. חרדתי לך מפני הרוגז של משפחתי – בקיצור, שרויה הייתי במצב מעורר־רחמים בדיוק כמו עכשיו.

אילמלי העידות עלי אהבה, מזמן שאינך עוד בפורטוגל, הייתי עושה כמיטב יכולתי בכדי לצאת מכאן, מחוּפֶשֶת, והייתי מוֹצאה אותך. אה, שָמַים, עד היכן הייתי מגיעה בבואי לצרפת ובמנעך ממני את דאגתך שם. הניווּן ללא־תכלָה! איזה שיא־קלון למשפחתי האהובה עלי מאוד מזמן שחדלתי לאהוב אותך.

עיניך הרואות, אני מסכמת לעצמי בשלוַת־נפש, שעלולה הייתי, בתוקף הנסיבות, לבוא לידי מצב רע שבעתיים. הללו דברים של־טעם, הלא־כן, לפחות פעם אחת בחיי. אם טוב בעיניך כי מתאוששת אני, ואם נחה דעתך ממני, אין אני מבקשת לדעת; אני כבר ביקשתי ממך, שלא לכתוב לי עוד, אני חוזרת ומבקשת עוד פעם.

האומנם לא הרהרת אפילו פעם אחת, מהי דרך זו של התנהגותך כלפי? האין אתה חושב אפילו פעם אחת, כי אתה חָב לי יותר מלכל אדם שבעולם? אני אהבתיך כמוכת־שגעון. איכה עוללתי בעפר כל דבר זולתך. התנהגותך איננה של איש־המעלה. אין זאת כי סלדת מפּנַי סלידה־טבעית, אם לא יצתה נפשך מאהבתה־אותי. וכל מה שהיה בך כדי למשוך את לבי, הלא איננו למעלה מן המצוי. וכי מה הוא שעשית למעני? מה קרבן הבאת לי? האם לא רדפת אחר רוב תענוגות אחרים? וכי ויתרת על המשחק, הציד? האם לא היית שב ראשון לגדוד וחוזר אחרון? הפקרת את עצמך ללא צורך למטורפות־שבסכנות, על אף בקשותי הנמרצות להמנע מהן, למעני. נחשבת בפורטוגל חשיבות לא־מעט, והנה מאומה לא עשית על־מנת להשתקע בכאן. דייך במכתב אחד מאת אחיך, ואתה מוכן לנסיעה בלא היסוס קל־שבקלים. והאם לא הוגדשה הסאה בהוָדע לי, כי בכל מסעך זה שרוי היית במצב־רוח מצוין ביותר?

אכן, מודה אני ומתוַדה, אין לפני דרך אחרת אלא לשנוא אותך שנאת־מוות. אבל אני היא שבמו־ידי הבאתי עלי את הצרה הזאת. גלוית־לב למעלה מן־המוּתר, הוכחתי לך למראשית רגש מופלג; המבקש לזכוֹת באהבה, מן הצורך שישתמש בתחבולות־אמן; מן הצורך למצוא ביד־אמונה את האמצעים שבכוחם להצית אש; האהבה־לכשעצמה לא די בה לצורך־אהבה. אתה חפצת, כי אוֹהַב אותך, והיא מזימתך. משהגעת לכלל החלטה זו, לא היה עוד שום דבר פסול בעיניך למען הוציאהּ־לפועל. בסופו של דבר יכולת אפילו לגמור בנפשך לאהוב אותי, אילו היה בזה צורך; סבור אתה, אך־קטנה היא להונותני ללא־עונש? אם יִקרֶה ותדרוך עוד פעם אחת על אדמת הארץ הזאת, היֵה־נא סמוך ובטוח כי אפקירך לידי נקמת ביתי.

ימים רבים חיה הייתי כמו בשכרון, במין עבודת־עכו"ם, המטילה בי צמרמרוֹת מדי הרהרי בכך. שוֹט־מצפוּני ירדפני ללא־רחם. כמוֹ־חי אחוש את חרפת הפשעים שפשעתי בעבורך, ולמגינת־לבי לא נותרה עוד זו התאוָה שמנעה בעדי לראותם במלוא־אימתם. אימתי ישקוט לבבי? אימתי יונח לי לאחרונה ממצוקתי זאת? ואף־על־פי־כן, כמדומה אני, לא אחפוץ ברעתך, ולסוף גם אַסכין, בלא דיבור של התנגדות, עם אושרך. ואולם אחת חפצתי לדעת, איככה זה, הה שמים, תוכל לחיות באושר, אם בעל־נפש הנך?

אני עוד אכתוב לך מכתב אחד, להראותך, כי נרגעתי אולי כעבור זמן. אני אתענג להוכיחך על כל מעשי־נוולוּת שלך, שעה שיחדלו להכאיבני כל־כך; ומשיגיעו דברים לידי כך – להודיעך, כי אני בָזָה לך, כי מסוגלה אני לספר בשויון־נפש גמור כיצד רימית אותי, כי כל מכאובי כולם צללו בתהום־הנשיה, וכי יכולה אני לשכחך או לזכרך כחפצי!

אבל עלי להודות עדיין, כי גָבר מאוד כוחך עלי וכי נטעת בי אהבה שנטלה את מאוֹר־שכלי; ואולם, אתה אל תיטול מידה של יוהרה יתירה. הייתי צעירה, פתיה, כלוּאה במנזר הזה מילדוּת. הבריות שראיתי, לא היה בכולם למשוך את לבי. מעודי לא שמעתי כדברים היפים שהיית אומר לי תמיד. דמיתי בנפשי שאך מידך באו לי חין המעלות והיופי שמצאת בי ועוררת דעתי עליהם. היו מדברים בך טובות. כל הבריות צידדו בזכותך. אתה עשית את כל הדרוש, לעורר בי אהבה: אך בסופו של דבר התנערתי מן הקסם הזה ובזאת סמכת אותי יפה־יפה, ולא אכסה ממך – זקוקה הייתי מאוד לסעד אשר כזה.

מכתביך ישובו אליך, ורק שני האחרונים מבקשת אני לשמור אצלי יפה ולקראו בהם מזמן לזמן, תדיר יותר – ככל האפשר – משקראתי בראשונים: סגולה מפני כל חולשת־דעת. המכתבים הללו עלו לי ביוקר הרבה. אילו ניתנה לי אך הזכות להוסיף־לאהבך, והייתי מאושרת. משמע, עודני שקועה יותר מדי בעסקי תרעומת שלי ובבגידתך; ואולם הלא תדע, כי אחת גמרתי להגיע לידי שלוָה יותר, ואני אגיע לידי־כך, שאצטרך לבוא לידי מעשה קיצוני אשר לא יגע ביותר אל לבך כשמעך זאת… אבל שוב לא אבקש ממך דבר. פתיה אני בחזרי־חלילה על הדבר האחד. לוַתר עליך, ולא להגות בך עוד, הנה זו מצוקתי. אני סבורה אפילו כי לא אוסיף לכתוב עוד. ולאמיתו של דבר, וכי מחויבת אני למסור לך חשבון מדויק של כל רגשותי למיניהם?…

 

אחרית דבר    🔗

המכתבים הפורטוגיזיים ראו אור לראשונה בשת 1669, בפאריס, בלשון הצרפתית. מיד הטילו רושם גדול בציוּריוּת הביטוי ובטבעיוּת הרגש שביסודם: ניכרים דברי־אמת, ואין זאת כי אכן נכתבו בידי אשה שקרוּה כל המוצאות הללו, והיא משיחה בהם את מר־לבה. כעבור חֳדשים מועטים יצאה, בהולאנד, מהדורה שנייה, שפירשה בשם בעל הכתובת, הוא גם המתרגם לצרפתית. אמנם קמו עוררין בדבר זהותו של המתרגם, ואולם לא הופרכה הדעה, כי המאהב המדובר, מקבל המכתבים הוא האביר לבית־צ’אמילי.

במשך תקופה ארוכה – בה הופיעו עשרות מהדורות של המכתבים, מהן “מתוקנות” ומסולפות, בחסיר וביתיר, – שררה אִי־וַדאות לגבי אישיותה של המחברת. גם רוסו בשעתו הטיל בספק את מקוריוּתם של המכתבים. והנה בשנת 1810 גילה בוּאַסוֹנאד כתובת שנרשמה ביד על גבי כריכתו של ספר מן המהדורה הראשונה, ונאמר בה, כי המכתבים הם מעשי־ידי הנזירה מאריאנה אלקופוראדו מן המנזר בעיר בח’א. הפורטוגיזי לוציאנו קורדיירו חיפש, בעקבות הכתובת הנ"ל, בארכיונים והעלה, כי אכן יש סמוכין לפרשת האהבה של הנזירה אלקופוראדו והמארקיז דה־צ’אמילי. הדני קארל לארסן, בספרו “האחות מאריאנה ואגרות־האהבה שלה”, גילה אחר־כך את הסתומות וסיפר את סיפור־המעשה.

מאריאנה אלקופוראדו נולדה ב־1640, בבח’א, עיירה במחוז אלֶמְטֶח’וֹ. אותה שנה פרצה מלחמת־השחרור של הפּורטוגיזים כנגד ספרד. אביה של מאריאנה, קצין ופקיד, נמנה עם חשובי הפאטריוטים במערכה זו. בת שתים־עשרה נמסרה הילדה, כמנהג בנות מעמדה בימים ההם, למנזר, הנשקף אל דרך בח’א־מרטוֹלה. תקנות המוסד לא היו חמוּרות ביותר; מאריאנה הורשתה להִפָּגש עם בני־ביתה, ולאחר מות אמה אף ניתן לה לאמץ ולחנך את מאריה, היתומה בת שלוש, אחותה הקטנה של מאריאנה. לארסן היטיב להעיר, כי שנות הטיפול באחות הרכה חלו בד־בבד עם משך ההתבגרות של מאריאנה, ונצטרפו יחד לעורר בה מעיינות של מסירות והקרבה עצמית.

אותה תקופה, שנת 1665 בקירוב, הגיע למקומות ההם הגַיִס של הגנראל שומברג, ובו ראש־גדוד צרפתי, גבר יפה־תואר למטה משלושים. הנזירות המַשמימות היו צובאות על גזוזטרות הבניין לראות במיסקרים שערכו הגדודים בסביבה, ומפקדיהם האבירים בראשם. במיסקרים אלה נתנה מאריאנה דעתה בעיקר אל המארקיז הצעיר, שנתאהבה בו לאלתר.

בעזרת אָחיה באלטאזאר, אף הוא קצין באותו גיס עצמו, ניתן לו לדה־צ’אמילי לעבור לראשונה את סף המנזר. הצרפתי קל־הדעת, שזנח במולדתו את אהובתו הראשונה, נמשך אחר ההרפתקה בין כתלי המנזר. אך הדברים לא ארכו אלא עד אותה שעה שנפתחו לפניו סיכויים להצלחה במולדתו. ב־1667 חזר לצרפת. כעבור עשר שנים כבר מוצאים אותו אַב־משפחה מאושר. אשתו הפקחית אך־מכוערת לא ילדה לו בנים, ואולם סללה לפניו את דרכו לקאריירה צבאית מעולה – עד למטה־המארשאלים. במותו בשנת 1715, והוא יגע משכבר בגוף ובנפש, רשמה דעת־הקהל: נסתלק אדם־המעלה…

אף מאריאנה הגיעה לזיקנה ושיבה. בין כתלי המנזר, שראוה בחטא אהבתה הסוערת, שם חזרה בתשובה ארוכה ודוממה. מיטב שנותיה שיקעה בדאגה אמהית למאריה אחותה, שהחזירה לה אהבה כל ימי־חייה. ואולם נעלם ממנו, האם מצאה לה גם את מנוחת־הנפש, שכֹּה הִרבּתה לבקשהּ במכתביה. היא לא זכתה לתהילה מטעם רשויות־הדת הממונות עליה. אך במותה, והיא בת שמונים ושלוש שנה, רשמה היד בפנקס המקום: היא נפטרה באות החסד.

(עפ"י פ. ברגמן)