למחרת בואנו, ביום הראשון של ראש השנה, עשינו את הביקור הראשון אצל האדמיניסטרטור, כפי הבִּטוי הזכרוני, מר וורמסר. יהודי אלזסי נמוך קומה במיטב שנותיו, בר אוריין. אצלו מצאנו את הרוקח ר' יעקב יליד טבריה, שעסקו יחד בסוגיה אחת בתלמוד. כפי שנודע לנו אחרי כן עסדו יחד איזה שעות מדי לילה בלִמוד שעור במשנה או בגמרא. אף בהיותו מנהל המושבה וטרוד מאד, כנהוג בעת שבאים להחיות מקום שמם ופראי וחפצים להכניס את התרבות מראשיתה, בכל זאת הקדיש עתים לתורה.

מר וורמסר קִבל אותנו באֹפן די סִמפטי. כפי הנראה אהב להִמצא בין אנשים יודעי תורה, וכאשר תהה על קנקנינו ומצא גם בנו בני תורה מחוניכם על ברכי המסורת, התקשר אלינו מהרגע הראשון, הציע לפנינו את שרותו בכל עת, דרש שלא להתבַּיֵש מפניו ולספר לו על כל מחסורינו, והזמין אותנו לסעוד על שלחנו כל חג לאומי. למותר לספר כי דאג לנו בכל מה שהיה תלוי בו.

הוא הקציב לנו תשלום חדשי כפי הדרוש למחיַת רַוָקים בזמן ובמקום ההוא, וכעבור ימי החג של ראש השנה, באנו לפניו בבגדי חול שיסדר אותנו בעבודה. “ראשית”, ענה, “עוד לא הספקתם לנוח מעמל הדרך. ועוד, הלא בגדיכם לא נוחים כלל לעבודה”. הכניס אותנו לחדר מלא ארגזים ושם אוצר של מלבושים, כעין יוניפורם¹ בשביל אכרים ששולָח מפריס. ויַלבש אותנו לכל אחד לפי מִדתו, וחילף בגדים משנה על ידינו². בזו הרגע הרגשנו כאִלו המרת הדת: נכנסנו אליו בורגנים ויצאנו פרולטרים גמורים! לבר מצוה של דג’מס רוט' קִבלנו מתנות: טליתות וסדורים בדפוס רדלהיים³ לזכָּרון.

הכל מה שסֻפר עד כה אך דברים טפלים, מעין אגב אורחא. אבל העִקר, מטרת בואנו ולמה שולחנו, או יותר טוב – נדרשנו, הוא לקבל פה חִנוך חקלאי על המקום, על ידי מחנכים שהברון שלח מצרפת לפי שעה בלי הבדל דת. ודוקא נפל הגורל שנוצרים יהיו מחנכינו, ופה מתחילה הטרגדיה.

אחרי יום או יומיים הציג אותנו המנהל לפני מר דיגור, הגנן הצרפתי נוצרי המנהל את כל עניני המשק וסִדורי הבנין בזכרון, במלה אחת: המוציא והמביא אשר בלעדיו איש לא ירים את ידו. הוא המורה ומדריך לכל בני זכרון, והוא הוא המורה שלנו שעל ידו דרוש לנו לעבור את כל הקורס בהנהלת המשק וחקלאות. בידו נמסר גורלנו, להעביר אותנו דרך שבעה מדורי גהנום וכאשר נצא מזוקקים, אזי נזכה לראות בטוב ולהיות מורי דרך לאחרים.

בהבעת פני מורנו זה ברגע ההתְוַדעות קראנו איזה שחוק סרקסטי מעליב, מלא בִּטול. בו ברגע נזכרנו בפגישתנו עם מנהל מקוה ישראל מר הירש. קור עבר בעצמותינו בהביטנו על האדם האנטיפטי הזה. כפי שהתברר לנו אחרי כן לא טעינו כלל. האיש היה לקוי קצת באנטישמיות⁴, אבל בעד בצע הכסף הרב שקִבל מאת הברון מכר את מצפונו, ולמראית עין קִבל עליו להיות מורה ומדריך ליהודים החדשים בארץ ובלתי מנוסים בחקלאות.

הוא בעצמו לא היה חדש בארץ. הוא היה מן המהגרים הצרפתים שמסתובבים בסוריה, גם השפה הערבית לא היתה זרה לו. לכן מצאו בו פקידי הברון האלזסים חפץ ובחרו בו.

משרתו הראשונה של מר דיגור היתה בראשון לציון,⁵ ונזדמן לבני ביל"ו לעבוד תחת ידו. בלי צדִיה גִלה קצת את טלפיו, והביל"ויים, בהיותם כבר מנוסים באנטישמיות, הכירו תיכף את פרצופו, וכאשר החל להציק להם כדרכו, אִיְמו עליו שישאר בלי שִׁנַים. אחרי קטטות ומריבות בלתי פוסקות בינו ובין האכרים בראשון העבירו אותו לזכרון – יש אומרים שקִבל דמי קדימה, אז הפקידות מצאה לנחוץ להעביר אותו. במקומו הביאו לראשון גוי יותר שקט, את מר קוולן, שכל מעיָניו שם אך בכוס⁶. סברה היא שהקטטות הללו היו המסיבות⁷ שהביאו להצעת מר מיכאל ארלינגר לפני הנדיב להביא אותנו השִׁשה להיות יורשי המומחים הנוצרים בהנהלת המשקים. ואיזה שחוק הטבע⁸ היה בזה שדוקא האיש הזה, המלא רעל, בידו מסרו אותנו לעכסנו⁹.

דיגור לא שכח את עלבונו, ומיום שעזב את ראשון שלא מחפצו שמר עברתו¹⁰ לכל אשר מרוסיה מוצאו. בזכרון יעקב הרגיש את עצמו בטוח. בני זכרון מוצאם מרומניה, השפה הרומנית קרובה לצרפתית והיו מבינים אולי יותר טוב, גם האופי של היהודי הרומני ודִבורו היותר פוליטי. כאשר פגש אותנו, ראה בנו קלסתר פני הביל"ויים שנואי נפשו. זה לבד הספיק לו לשנוא אותנוו ולחבל מזימות איך להשניא עלינו את המקום, הארץ העבודה ולהִפטר מאתנו.

בינו ובין מר וורמסר היחסים היו מתוחים, ןדיגור, אף כי בלבו בז להם, סחב את האכרים דוקא על צדו, והשניא עליהם את המנהל רך הלב מר וורמסר, שמטבעו לא היה איש מעשה ולא היה אהוד ביותר בעיניהם. ופה התקרבות מיוחדת במינה מ"הוורמסר" אלינו, מעין דיסגרמוניה¹¹ עם הנהגתו בכלל עם אִכרי זכרון. וככל שהקשר בינינו מתחזק, הִרבה דיגור לשטום אותנו ולהתיר דמינו. אולי גם קנאת האכרים אל היחס שביננו ובין וורמסר, הכל ביחד ברא מעין אטמוספרה מחושמלת, ונדמָה לנו כאִלו כל הסביבה התיצבה כצר נגדינו.

במקום שלפי תפקידו היה מוטל עליו לטפל בנו, לתת לנו עבודה חקלאית ושִׁעורים פרטיים ומעשיים, לסגל אותנו להנהלת משק וכו', מה עשה? פקד עלינו לבוא בכל יום, בבקר השכם, לחכות על יד ביתו לפקודתו כשכירי יום מהמין היותר נמוך. ובכוָנה תחילה הקדים טרם בֹּקר והלך לו אל היער, הרובה על שכמו, לצוד ציד. ואנחנו יושבים על מדרגות ביתו, מצפים ומחכים להופעתו, וכמו להכעיס נמצאות המדרגות הללו מול חלונות בית הפקידות, וכוונתו היתה שהפקיד¹² יראה אותנו יושבים בטל כיושבי קרנות. כל כל אכרי זכרון עוברים ברחוב ונותנים לנו את ברכת הבֹּקר טוב בקול רם, מצלצל וממושך כדרכם, ולנו נדמה כי זה מָרוח באיזה מין לעג מפני שעצבינו היו מורגזים ומתוחים. לבסוף, אחרי המתנה רבה, מופיע מר דיגור עם רוביהו על כתפו וצחוק של שטן על שפתיו, פונה אלינו בשפה גרמנית רצוצה, מה שהספיק להתלמד לדבר אי אלה משפטים בז’רגון¹³: “כבר באתם?” ושוב המתנה, עד שיספיק לשתות את הקפה שלו ולקנח איזה סעודה.

כעת מתחיל סדר היום הקבוע שלנו: ארבעה מאתנו יתעסקו בסבלות, היינו ילכו לסדר את הקרשים, הקורות ועוד חֹמרי בניָן שהגרמנים החיפאים מביאים יום יום בעגלותיהם, ומצטברים במקום שרק לשם אפשר להגיע בעגלה. בל תשכחו שזכרון דהאידנא, קודם היה הר של סלעים. אבל המושבה – היא תיבנה על פי תכנית אירופאית בלי התחשבות עם פּרָאוּת המקום: רחוב ארוך וישר. על פי תבנית זו מתחו קו, מִדת ארכו יותר מקילומטר, על פני הסלעים ואבני הנגף הממלאים את כל השטח, ובנו לפי סדר התכנית יסודות אבן, עליהם מעמדים צריפי עץ לכל אכר ואכר על מגרשו שנפל בגורלו, כעין רחוב אירופי.

התפקיד של סבלות נמסר לנו. בשביל עבודה כזו בחרו בזמר בעל כשרונות נעלים מהאופרה הממלכתית, זה שגמר בית ספר תיכוני לגננות, השלישי – בית ספר ריאלי במדליה של זהב ועוד דכותיהן¹⁴, לשאת על שכמנו את כל חמרי הבנין למרחקים הגונים, בין אבני נגף וצוּרי מכשול, ולהניחם בסדר על יד כל יסודי האבן שהוכנו. ושנים מאתנו, על פי התור, השאיר על יד ביתו להיות לעזר למשרתת שלו, ערביה נוצרית־אורטודוקסית שונאת ישראל, להתעמר בנו בהעסיקה אותנו לצרכי המטבח. להביא לה מים, לנקות את השטיחים מאבק ועוד עבודות מענינות כאלה וכאלה.

לצאת ידי חובתו כלפי הגבוהים ממנו, התחשב לעשות איזה ערוגות עם ירקות ופרחים, וזה יהיה לו לכְסות עינים, כביכול נותן לנו שִׁעורים בחקלאות. עלי לציין שלא היה מים על המקום. מים הנחוצים להשקאה הובלו על ידי חמורים מהמעיינות שנמצאים די רחוק מהמושבה. מבלי להתחשב עם זה שנמצאה אדמה נקיה בקרבת המים, בחר בשביל הערוגות דוקא את המקום על יד ביתו, על אדמה מכוסה סלעים, אשר כל שעל אדמה צריך לכבוש בזעה ובדם. בשביל ערוגות צריך קודם לברוא אדמה, זאת אומרת לעקור סלעים, להוציא מן השֹׁרש שיחי בר, לְיַשר, ולהביא אדמה ממקום אחר, ואחרי כן להוביל מים עם חמורים מהמעין הרחוק כדי להשקות את הגינה.

יום־יום כאשר גמרנו את העבודה העִקרית, הסבלות, אז נִגשנו לטפל בהכשרת הקרקע עבור גינתו, ערוגות הירק והפרחים בשביל צרכי הפקידים. וכמו להכעיס ממש, התעכבו הגשמים בשנה ההיא עד סוף כסלֵו, וחום כבד שרר. במקום מולדתינו אפילו בתקופת תמוז לא טעמנו צפיחית כזו.

מובן מאליו עד כמה התקדמנו במקצוע החקלאי, אותו המקצוע העִקרי בשבילו באנו, וממילא מובן שהיחסים ביננו ובין מורנו הנכבד התחדדו מיום ליום – זה היה מגמתו ופרי מזימתו. הפקיד מר וורמסר הרגיש היטב במעשי רֶשע של האנטישמי הידוע, וכאשר העיר לו פעם על התנהגותו שהיא למטה מכל בִּקורת, אז נתקלקל עוד יותר יחסו אלינו, ובחשדו כי אנחנו התאוננו לפני הפקיד, הכתיר אותנו בשם: “פוילנצכר”¹⁵ והתחמק לגמרי מלתת לנו עבודה אפילו איזה שהיא.

בהרפורטים¹⁶ ששלח [דיגור] פריזה לא התעצל כלל להבאיש את ריחנו ולבדות עלינו כל מיני עלילות. והברון, בקבלו את הרפורטים הללו, במר נפשו שלח לקרוא ליועצו וידידו הטוב, הישיש מר מיכאל ארלינגר, וטפח על פניו את המכתבים המלאים מרירות כלענה שקִבל מארץ ישראל, בהאשימו אותו בבחירתו. וארלינגר המסכן הוציא קטעים מהמכתבים ושלחם להד"ר פינסקר הדואב, ומזכירו מר לילנבלום השיב אותם עם הפוסטה¹⁷ הראשונה לידינו בהוספת תלונות ותרעומות עלינו מצדם, בהבאישנו את ריחם בפני הנדיב בהתנהגותנו האי רצויה, ואיומים כי סוף סוף יְנערו את כפיהם מאתנו.

הזרע שזרע החקלאי מר דיגור על תלמי לִבנו, והוא היחידי שהבשיל ועשה פרי, זה הוא היאוש. רוב חברַי אִבדו את ראשם והחליטו לדרוש שישיבו אותם לאותם המקומות שהביאו אותם משם. אך כאשר נפגשנו עם מר וורמסר, אשר לעתים קרובות, בכל הזדמנות של איזה חג או ימי דפגרא, הזמין אותנו לאכול עִמדו על שֻׁלחנו, שִׁדל אותנו בדברי נִחומים כי סוף סוף ישתנה המצב. הוא הוא שעִכב את חברַי מלעשות את הצעד העלוב הזה, ובצדק אוכל לאמר שרק הודות לו נִצחנו באחרונה.