שיחת חוץ 🔗
ספר הומוריסטי חדש, פרי עטו של הסופר היהודי דן גרינברג. שיצא לא מכבר בארה"ב והפך לרב־מכר בלתי רגיל, הוא הספר “איך להיות א־יידישע־מאמע בעשרה שיעורים?” המנציח בהומור ואהבה את דמותה הנצחית של אמו של דנה’לה, הרצה אחריו עם הבננה’לה – אם יהודיה רגילה מברונקס או מבורקלין, שאינה שונה בעצם מדמותה של האם הישראלית.
ספרי הלימוד האמריקניים “איך להצליח ב־” קנו כבר שם עולם לעצמם. בכל חנות ספרים ובית־מרקחת תמצא כאן ספרים רבים, מסוג זה – איך להצליח בעסקים, בחברה, בדיג, בהימורי סוסים, במשחק הרולטה, במשחק הפוקר, ובמשחק האהבה. וכולם כתובים בצורה בהירה, מובנת, עם סיכומים ברורים בסוף כל פרק, דיאגרמות, ציורים, ו"עשרת הדברות לתלמיד".
מובן שבמשך הזמן נכתבו גם פארודיות רבות על ספרי “איך להצליח ב־”. אחד הידועים בהם הוא סיפרו של שפרד מיד, “איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ”, ששימש יסוד למחזמר המוכר, שלא הצדיק בארץ את שמו. ספרים דומים שיצאו בשנים האחרונות כאן הם “איך לחיות בשלום עם כלב עצבני”, “איך להיראות כמו מנהל חשוב במשכורת של פקיד ממשלתי נמוך”, וכד'.
לפני שבועות אחדים יצא לאור ספר חדש באותה סידרה, שהפך בן־לילה לרב־מכר, וזכה להיכנס מיד לאוצר הפולקלור האמריקני. זהו ספרון כחלחל לא גדול, הנושא על שערו את השם המיוחד במינו: “איך להיות א אידישע־מאמע, בעשרה שיעורים”.
השניה אינה מוצאת חן בעיניך, הא? 🔗
לפני חדשים מעטים פירסם הומוריסט יהודי צעיר בשם דן גרינברג רשימה בשם זה בעיתון ה־—–1 “פליי־בוי”. התגובה היתה נלהבת כל כך, עד שבמהרה הרחיב דן את היריעה, והוציא את חיבורו לאור בספר מצוייר. תוך שבועות מעטים נדפס הספר בשש מהדורות. מחברו, צעיר צנום וממושקף בעל סנטר בולט, הוזמן להופיע בתוכניות הטלוויזיה הפופולריות מחוף לחוף, וכל הופעה כזו הגבירה את קצב מכירת הספר. וכרגיל, החלו רבים לצטט את הספר, ולהוסיף בדיחות חדשות על אלו המצויות בו. ולא רק בחוגים יהודיים, חלילה. הספר קנה לו פופולריות עצומה בכל חוגי הציבור. לא רק משום שה"אידישע מאמע" היא מסד מוכר לכל אמריקני, אלא בעיקר משום שקווי־האופי שמנה דן באם היהודיה מברונקס מתאימים, בעצם, גם לאמהות שאינן יהודיות ולא רק לאמהות. כדברי דן; “כדי להיות א אידישע־מאמע אין צורך להיות אם, או להיות יהודי. גם מלצרית אירלנדית או ספר איטלקי יכולים להיות א אידישע־מאמע מבלי להתאמץ”.
האם היהודית מברונקס, בעלת המבטא המתנגן, הדאגה המופרזת לבן והמנטליות העיירתית הפכה כבר מזמן לנכס צאן ברזל של ההומור האמריקאי, בעיקר מפני שלמעלה משמונים אחוז מהקומיקאים האמריקאיים נולדו לאמהות יהודיות שכאלה, אי־שם בברוקלין או בברונקס.
על אופיו המיוחד של הספר ניתן לעמוד מייד, תוך הצצה חטופה בצילום המחבר על גב העטיפה. למעשה, נמצא שם שני צילומים. האחד – משנת 1938: אמא גרינברג תוחבת כפית גדושת דייסה לדנה’לה גרינברג בן השנתיים. השניה – אמא גרינברג תוחבת כפית גדושת דייסה לדנה’לה גרינברג בן ה־28. מתחת לתמונות – ביוגראפיה קצרה של המחבר, הכתובה ברוח א אידישע־מאמע: מסתבר, כי דן, שגדל בשיקאגו וסיים את חוק־לימודיו במחלקה לעיצוב המוצר באוניברסיטת קליפורניה, “הזניח קאריירה נפלאה של רופא, מהנדס, או עורך־דין, כדי לבזבז את כשרונו על שטויות ככתיבת ספרים”. בעיקר כתב לעתונים סאטיריים “נועזים”, כ־"פליי־בוי", ו"ארוס" (עתון פורנוגרפי למחצה, שעורכו היהודי, רלף גינצבורג, נידון לא מכבר למאסר ממושך בשל הפצת “דברי תועבה”. דן שימש כעורך־משנה). הביוגרפיה של דן, העובד כיום בחברה לפרסום ויחסי־ציבור בניו־יורק, מסתיימת במשפט קצר ומוכר: “על אף העובדה שהוא כיום בן עשרים ושמונה שנה, הוא עדיין רווק, ועדיין אינו יודע איך לשבת זקוף ולאכול כמו שצריך”.
זה מזכיר לכם משהו?
בפתח הספר, הקדמת האם: “כל מה שאני רוצה לומר הוא, שספר זה נכתב על־ידי בני, שהוא כמובן צעיר מוכשר מאוד מאוד. לא קראתי עדיין את הספר, אבל אם בני כתב אותו, אין לי ספק שהוא נחמד באמת. אפשר היה לחשוב שבחור צעיר כזה, הכותב כל כך נחמד, יטרח לכתוב מדי פעם בפעם גם מכתב כלשהו לאמו הזקנה והאוהבת אותו כל כך; אבל נראה שלבחורים הצעירים יש כיום דברי חשובים יותר בעולמם, מאשר לכתוב מכתב לאמם הזקנה והדואגת, שהקריבה כל כך הרבה למענם”.
דן מחלק את ספר הלימוד המעשי שלו לפרקים שונים, וכל אחד מהם דן בנושא אחר. הפרק הראשון קרוי “הטכניקה היסודית של ‘א אידישע מאמע’” – ומראה בעזרת ציורים והנחיות ברורות איך בדיוק צריכה האם היהודיה להיאנח, ואיך עליה לשים יד על גבי יד, ולגלגל עיניה לתקרה, ולשוות למבטה הבעה עצובה ככל האפשר, ואיך לומר בצורה הטראגית ביותר לבן הצעיר, היוצא לבלות בערב ומשאיר את אמו בבית: “תצא תצא. אין דבר, העיקר שתיהנה קצת. אחרי הכל, מגיע לך. אין דבר. באמת שלא איכפת לי להישאר קצת בבית. עוד תהיה לך ההזדמנות להרגיש מה שאני מרגישה כעת, כשיגיע יומך, והילדים שלך יצאו בערב לבלות וישאירו אותך לבד בבית. אין דבר, תצא תצא”.
ויש דרך אחרת להתעלל בבן. למשל, לקנות לו שתי חולצות חדשות. וברגע שהוא לובש אחת מהן (ולא חשוב איזו!) לומר בגניחה עמוקה וטראגית: “ככה? זאת אומרת שהשניה אינה מוצאת חן בעיניך, הא?”
בגד גדול “לשנה הבאה” 🔗
וכדי להגביר עוד יותר את רגש האשמה שלו, מציע דן לאם כמה כללים נוספים: הישארי ערה במשך כל הלילה, כדי להכין לו את ארוחת־הבוקר כמו שהוא אוהב; אל תאכלי ארוחת־צהריים, כדי שתוכלי להרשות לעצמך לתת לילד עוד תפוח אחד לבית־הספר; אל תאכלי כלום במשך שבועיים, כדי שלא יהיה פיך מלא בשעה שהוא יטלפן אליך, אם יטלפן; אל תספרי לו שהתעלפת פעמיים בסופרמארקט מרוב עייפות (אבל דאגי היטב לכך שידע כמה דאגת לבל יוודע לו הדבר!).
הפרק השני מוקדש, כמובן, ל"תזונה". איך לתחוב לילד כפית נוספת, ואיך לשכנע אותו לאכול עוד מנה של דייסה, ואיך בדיוק להזכיר לו את הילדים הרעבים בעולם כולו, שהיו מאושרים אילו יכלו לנגוס מעט מתפוח האדמה שנשאר על הצלחת (אחרי שכבר בלע, המסכן, שלוש צלחות גדושות). ואיך להתלונן בפני כל אורח ש"דני שלי אינו אוהב את המאכלים שלי".
פרק מיוחד מקדיש דן גרינברג ל"בידור" – איך מבדרת אם יהודיה את אורחיה. קודם כל היא מפצירה, כמובן, בדני’לה לנגן לדודים משהו על הכינור. אחרי הכל, הוא “לומד כינור” כבר חודשיים (וכאן אל תשכחי, אמא, לספר מה בדיוק זה עולה לך כל חודש!). אחר־כך באה הדרכה: איך מספרת אם יהודיה בדיחה. ואיך מחלקת אם יהודיה מחמאות. למשל:
“פלורנס?! מה זה עשית לשערך, בשם אלהים?! הרי הוא נראה בדיוק כמו פאה נכרית, ישמור האל!”
"אבל דודה אידה, מסבירה פלורנס בחיוך. “זוהי באמת פאה נכרית!”
“מה את אומרת? פאה נכרית? אף פעם לא הייתי מתארת לעצמי דבר שכזה. הרי זה נראה כל כך טבעי. כאילו היו שערותייך שלך!”
ואיך “חולבת” אם יהודיה מחמאה על הבישול מעשה־ידיה?
“נו, איך מוצא חן בעיניך הכבד הקצוץ שלי?”
“מממממ…” מגיב, כמובן האורח. “כבד כזה לא אכלתי מעולם!”
מה אתה אומר? ולחשוב על זה, שדווקא הפעם נתן לי הקצב כבד לא־טרי, ושהתנור התקלקל בדיוק באמצע הבישול, ושממש ברגע האחרון גיליתי שנשארתי בלי בצל ושהייתי מוכרחה להוציא את הכל מהאש כמה דקות לפני הזמן משום שהתנור התמלא פיח… נו, אז מה כבר יכול להיות פה טוב, אני שואלת אותך?"
מציאות מוכרת עוד יותר מתגלית בפרק “איך לקנות בגדים לילדיך?”. תחילה, כמובן, יש לערוך רשימת הקרובים והמכרים, שיש להם ילדים באותו גיל. אולי תוכלי למצוא כמה בגדים משומשים. ורק אם אפסה כל תקווה, יש ללכת ולקנות בגדים חדשים. גם אז אין להיכנס לחנות־בגדים סתם ככה. חלילה. אם אין במשפחה אף קרוב העוסק בטריקוטאז', שאלי קודם את החנווני או הירקן, ובקשי מהם להמליץ על חנות הגונה. לעולם אל תיכנסי לחנות שאיש לא המליץ עליה בפניך באופן אישי!
בשעת קניית הבגד, זיכרי כלל זהב אחד: לעולם אל תקני צבע כזה, שייראה בו הלכלוך. ועוד: לעולם אל תקני לבנך בגד במידתו. תמיד קני לו בגדים הגדולים ממנו בכמה מספרים, כדי שיספיקו לו גם לשנה הבאה!
פרק מיוחד מוקדש, כמובן ל"ארון המציאות" של האם היהודיה. לעולם אל תשליכי לפח שום דבר שיום אחד עשויה להיות בו תועלת! שקיות המכולת הישנות, חבלים שהוסרו מחבילת הדואר, סמרטוטים ישנים, בקבוקים ריקים של אספירין (אחרי הכל, מי יודע? יתכן שדווקא מחר תזדקקי לאספירין, ובדיוק באותו יום יאזלו בבית החרושת לאספירין הבקבוקים!). ואז מגיע תור ה"סדר" אחת לשנה, וכל האוצרות מושלכים לפח האשפה.
פרק אחר מוקדש לנושא “איך לנוח?”. האם היהודיה אינה מאלה המרבות לנוח, גם כשהיא מחליטה פעם לא לבשל ארוחת־ערב, וללכת לאכול אצל ידידים, לא תנוח ולא תשקוט עד שתביא עמה שפע צלחות מלאות תבשילים בשקיות פלסטיק, ועד שתסיים את שטיפת הכלים של שתי המשפחות. רחצה בים? גם כאן הצליח דן גרינברג לקלוע בדיוק למטרה, ותיאור האם היהודיה, המשכשכת במים על שפת הים, במקום בו בונים הזאטוטים את ארמונות החול שלהם, ומעבירה את מרבית זמנה בעטיפת והתרת הכריכים שהכינה.
ובחירת המקצוע לבן? במשך שנים מנדנדת האם לבנה שלא ללכת בדרכי אביו, בעל חנות קטנה לכפתורים, אלא ללמוד מקצוע של ממש (רופא־מהנדס־עורך־דין). וכשמגיע היום המאושר, והנער המסכן ששמע בעצת אמו הצליח לסיים סוף סוף את חוק־לימודיו, ולקבל את הדיפלומה, רוכנת אליו אמו, הקורנת מאושר, ולוחשת לו באזניו:
“אני רוצה שתדע עד כמה אנו גאים בך היום, דני, אבא ואני. הדבר היחידי שרציתי לומר לך הוא, שהגיע הזמן שתבין עד כמה פגעת ברגשותיו של אבא, כשסירבת להיכנס לענף רוכלות הכפתורים, ולהמשיך את מפעל חייו בחנות, יחד אתו!”
דחליל ושמו פרנק סינטרה 🔗
אם יוצא הבן מן הבית למחנה הקיץ או לאוניברסיטה – תוכל האם ללמוד בפרק מיוחד איך לבקר אותו ולהביא לו את הסוודר החם והעוף הקר (“הוא בוודאי מת שם מרעב, בלעדי הבישול שלי!”), ואיך להביך אותו לעיני כל חבריו. ואם זכה סוף סוף הבן היחיד למקום עבודה – דעי איך לגשת ישר אל המנהל הראשי ולהסביר לו, שהילד רגיש במיוחד, ורצוי שלא להעמיס עליו עבודה יתרה.
מגיל צעיר מאד מחנכת האם היהודיה את ילדיה לקראת הנישואין. “פוי! הביטו אלו אוזניים מלוכלכות! איזו ילדה נורמאלית תסכים להתחתן עם ילד, שיש לו אוזניים מלוכלכות שכאלה?” וכשעבר הילד את גיל השלוש, מופיע הפזמון החדש: “שב ישר, בשם אלוהים. איזו ילדה נורמאלית תסכים להתחתן עם גיבן?”
וכשמגיע תור הבן לצאת עם נערה, והאם אינה יכולה עוד להילוות אליו, עליה לשאול מיד את שלוש השאלות המובנות מאליהן, בעיקר כאן, בקרב יהדות אמריקה:
– הבחורה הזו שאתה יוצא אתה, היא יהודיה?
– מה שם משפחתה?
– מה היה שם משפחתה קודם לכן?
ואם דני’לה הקטן הוא כבר בן עשרים ומעלה, ועדיין אינו נשוי – מתחילה דאגה חדשה. וכיוון שיתכן מאד שהוא רווק עדיין פשוט מפני ששכח שעליו להתחתן, כדאי להזכיר לו זאת יום יום ושעה שעה, ולהצביע אל ילדי השכנים, הצעירים ממנו בשלוש שנים, ובכל זאת כבר התחתנו, ויש להם תינוק, ואפילו “סטיישן־וואגון”. וכשמגיע הרגע הגדול, והוא מודיע על אירושיו, משתנה הפזמון:
“כבר להתחתן? הרי אתם עוד כל כך צעירים. מה כל החפזון הזה? כבר אי־אפשר לחכות מעט?”
שונה לחלוין הוא המצב, אם יש לך בת, ולא בן. כאן ידריך אותך הספר כיצד לנהוג במחזרים הראשונים של בתך המתבגרת (“אתה יהודי? מה שם משפחתך? מה היה שם משפחתך קודם לכן? אתה יודע לנהוג? באיזו מהירות אתה נוהג בדרך כלל? אבא שלך יודע שאתה יוצא עם בחורות?”). ואם חלילה, נתפשת הבת בשעה שהיא מעניקה נשיקה למחזר הצעיר על הספה שבסלון – אוהו, ישמור אלהים!
אם הבת אינה יפהפיה, בעוונותינו, תמצאי בספר הדרכה נכונה כיצד “להלביש” אותה, בכל זאת, על צעירים מבוקשים. איך לדבר בפניהם עליה כל העת, ולהצביע בעיקר על שיניה הישרות (ולציין במדוייק כמה עלה לך יישורן ומי היה הרופא!), וכן על מעלותיה כמבשלת ועקרת־בית ממדרגה ראשונה. אל תשכחי לציין שבגיל חמש נבחרה כ"מלכת אסתר" בגן הילדים. אמנם מאז לא התפתחה הרבה, אבל מלכה אסתר פעם – מלכה אסתר לעולם. וחוץ מזה היא למדה באלט, ונגינה על פסנתר, וצרפתית.
מה דעותיה של האם היהודיה על כמה מהאישים המפורסמים של תקופתנו?
פידל קאסטרו? “אדם מבוגר שאין לו זמן להתגלח ולהסתפר וללבוש כתונת עם צווארון נקי לא יזכה לקבל את הקול שלי בבחירות. בזה אתם יכולים להיות בטוחים!”
עדלי סטיבנסון? "נחמד מאד. אבל הוא יכול מדי פעם בפעם לפתוח את פיו ולומר משהו טוב על ישראל. הוא לא ימות מזה!?
עבדול נאצר? “רק אל תזכיר לי את השם הזה, טוב?!”
ד"ר ספוק? – “ספוק־שפוק. כל זה סתם שטויות. שום אדם אינו יכול לדעת איך לגדל ילדים כל זמן שאיננו אם”.
פרנק סינטרה? – “פעם היה נראה כמו דחליל. אבל עכשיו, תראה תראה כמה יפה הוא אוכל!”
ונסיים בכמה הגדרות מ"מילון האם היהודיה" שליקט דן גרינברג:
בזבוז: לזרוק שקיקית־תה לאחר שהשתמשת בה לכוס אחת בלבד.
בחור טוב: בחור צעיר הבא לקחת את הבת לבילוי, ומדבר קצת גם עם האם.
בחור יוצא מן הכלל: בחור צעיר הבא לקחת את הבת לבילוי, מדבר קצת גם עם האם, ולומד רפואה, הנדסה או משפטים.
פרחח: בחור צעיר היוצא עם הבת, אך אינו בא לקחת אותה מן הבית ולשוחח קצת גם עם האם, אלא קובע אתה מיפגש אי־שם מחוץ לבית.
מוכשרת (כמו במשפט “היא מוכשרת מאוד”): מבשלת נפלא, אבל מכוערת.
תרבות: לנגן על כלי מוסיקלי, לכתוב מחזה, לדבר שפה זרה (פרט לאידיש).
דחליל: כל ילד שמשקלו פחות מתשעים ושמונה ק"ג.
וכן הלאה, וכן הלאה. האם לא הגיעה השעה לחבר ספר בסגנון דומה – “כיצד להיות אם ישראלית?” ואולי?… ואולי אפשר להשתמש באותו הספר עצמו?
- שתי מילים מחוקות במקור ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות