רקע
דן אלמגור
איך מטיילים האמריקאים?

 

שיחת חוץ 3.9.65    🔗


עם בוא הקיץ יוצאים 50 מליון אמריקאים לטיולים ובלויים בשמורות־הטבע המרהיבות של ארצם. הם אינם שוכחים לקחת אתם לחיק היער גם מקלט טלביזיה, פריג’ידר, ואפילו שוטף־צלחות אוטומטי.

“למה לכם לצאת הקיץ לחו”ל, ולבזבז דולארים1 יקרים, הנחוצים כל כך למדינתנו? האם לא מוטב שתקדישו את הקיץ כדי לטייל קצת בארצנו שלנו, היפה בארצות תבל?"

מי אמר את הדברים הללו? שר האוצר הישראלי, החרד כל כך לגורל השטרות הירקרקים? שר התיירות, החפץ לעודד “תיירות פנים”? איש “שמורות הטבע”? – תתפלאו, אבל הדברים נאמרו לא מכבר על ידי נשיאה של מדינה, שאינה ידועה דווקא במחסור הדולארים שלה. למעשה, הפך הדולאר זה מכבר, למוצר הייצוא מספר אחד של אותה מדינה, ארצות־הברית, כמובן.

נראה שהנשיא ג’ונסון החליט באמת ובתמים להיכנס להיסטוריה כגדול נשיאי ארצו. וכדי שלא יטילו ספק חלילה, במידת האהבה שהוא רוחש למולדתו, הוא יוצא מדי פעם בהכרזה פאטריוטית “ציונית” נוסח “אמריקה הנפלאה שלנו”. לא מכבר דרש משגריריו בכל ארצות תבל להגיש במסיבות הקוקטייל הדיפלומטיות שלהם יינות אמריקאיים בלבד, ועורר בכך את חמתם של אניני החיך (ואת התלהבותם של סוחרי היין המקומיים). ולאחר שתרם את חלקו לעידוד “תוצרת הארץ”, יצא ג’ונסון בקריאה לאזרחיו להישאר הקיץ ב"בית", כדי לחסוך קצת דולארים לממשלה (המוציאה אותם למיליארדים על “סיוע טכני” לוייטנאם). וכדרכו, לא הסתפק ג’ונסון בדרישה, אלא מיהר לשמש כדוגמא אישית: והוא שלח את לינדה־בירד הצעירה במכוניתה החדשה לבלות את הקיץ בפארק הלאומי בילוסטון.

לא כל האמריקאים נשמעו לקריאה הדרמאטית. מספר האמריקנים שיצאו הקיץ לחו"ל עולה על מספרי תריסר השנים האחרונות, ובעלי בתי המלון וחנויות המזכרות בקופנהאגן, פאריס, רומא וירושלים נרגעו זה מכבר, אחרי שנחרדו תחילה לשמע הצהרת הנשיא מטכסאס. אף־על־פי־כן, נמצאו שבעה־עשר מיליון אמריקנים, שמיהרו למלא אחר עצת נשיאם, ויצאו לטייל קצת בארצם שלהם. אם נוסיף לכך את חמישים מיליון האחרים, המבלים הקיץ את חופשתם במחנות וביערות ברחבי המדינה, נמצא שיותר מרבע האוכלוסייה האמריקנים מקיימת אחר דרישתו הלוקאל־פאטריוטי של הנשיא.

אל תרחמו על המסכנים. אם גם הגזים ג’ונסון מעט, שעה שהעז להשוות את יינות קליפורניה ליינות אירופה, הרי שלא הגזים כלל בשעה שדיבר על יפי ארצו. למעשה, יכול בן אמריקה לראות את הריה של ספרד, אגמיה של שוויץ, חופיה של איטליה, נהרותיה של סקנדינביה, יערותיה של גרמניה ומכתשיה של ישראל מבלי שיצא כלל מגבולות ארצו. מי שראה כאן את יפי הפארקים הלאומיים בילוסטון ויוסמיטי, את מפלי הניאגרה ונהרות הדרום, את הקניונים של אריזונה, הגבעות השחורות של קולוראדו, היערות האדומים של קליפורניה, את חופיה של אוראגון, את אגמי טאהו, קרייטר וושינגטון – מי שראה כל אלה יודע, כי “יש מה לראות באמריקה”. ויצדק ג’ונסון אם ישתמש באותה כתובת אגדית מפורסמת מנמל נאפולי, ויסנוט באזרחיו בנוסח: “סנוב, וביילוסטון כבר היית?”


צוללת על גלגלים    🔗

עם בוא הקיץ תוקפת גם את האמריקנים “קדחת התזוזה”. תושבי הערים הגדולות במזרח, נסים מן החום הנורא, ואפילו תושבי קליפורניה, הגרים לשפת־הים, מוכרחים לעזוב את הבית ולנדוד כמה מילין צפונה או דרומה, רק כדי “לא להשאר בבית”. המיליונרים יוצאים לבתי המלון האכסקלוסיביים והקרים, או מפליגים ביאכטה מפוארת. אבל גם ממוצעי־ההכנסות יודעים לבלות, וגם הם מתחלים לתכנן את חופשתם עוד באמצע החורף.

אמריקנים רבים הצליחו לרכוש לעצמם “מעונות קיץ”. ואין הכוונה לארמונות מפוארים, העולים מליונים (אם כי יש, כמובן, גם כאלה). “מעון הקיץ” הממוצע הוא בית קטן, או בקתת־עץ צנועה הניצבת לחופו של אגם קטן או לחופו של האוקיינוס. רכישת בית קיץ כזה היא בתחום השגת ידו של אדם בעל הכנסה בינונית, ומה עוד שהוא ניתן בתשלומים זעירים למשך שלושים שנה ויותר. כאן מבלה המשפחה את סופי־השבוע הארוכים. בסקי, דיג, שייט, שחייה או השתזפות. המשפחה האמריקנית ספורטיבית הרבה יותר מן המשפחה הישראלית, ואינה מבלה את השבת בהאזנה לראדיו, קריאת מוספי השבת, משחק בקלפים או פיצוח זרעונים על המרפסת. איש אינו לוקח ספרים לבלוי סוף־השבוע, במקומם לוקחים חכות, מגלשים ומחבטי טניס.

אלה שאינם רוצים לרכוש לעצמם מעון קיץ כזה, יכולים לשכור אותו, תמורת שכר חדשי או שבועי לא גדול. למעלה מאלף חוות חקלאיות משכירות לחדשי הקיץ בקתות כפריות צנועות, למשפחות עירוניות הרוצות להראות לילדיהם תרנגולת או פרה אמיתית. ביערות ולחופי האגמים והים ניתן לשכור בקתה משפחתית חמודה או דירה קטנה, ולבלות בה חודש בנעימים.

אלה שאינם רוצים בבנין קבע או בקתת־קורות, יכולים להסתפק בבית־על־גלגלים, ה"טריילר". עוד לפני שנים אחדות היה ה"טריילר" בגדר קוריוז ומותרות. כיום מצויים בכל רחבי ארה"ב למעלה מ־33 אלף חניוני טריילרים, וכשני מיליון “בתים־על־גלגלים” נעים על הכבישים בחודשי הקיץ.

פופולרי ונוח הרבה יותר הוא ה"טריילר" הקטן, המכיל חדר שינה אחד (לשמונה נפשות!) וחדרוני שירותים. תמורת כמה אלפי דולארים ניתן לקנות ביתן נייד כזה, המצוייד בכל טוב (ואפילו בגנרטור עצמי), לקשור אותו בכבל למכוניתך, ולצאת עמו לדרך. יש כאלה הגוררים “טריילרים” מאלומיניום, הדומים לצוללות או ספינות־חלל. יש כאלה המכשירים אוטובוס ישן, או משתמשים ב"אוטובוס־זוטא", שלאורך כתליו צמודות מיטות מתקפלות. אבל יש גם דרך פשוטה וזולה עוד יותר: תמורת 500–2,500, דולאר אתה יכול להרכיב את מכונית הטנדר שלך לחדר שלם, מרווח למדי, עם עלייה קטנה למיטה, המורכבת מעל גגון תא הנהג. “ארגז” כזה ניתן להרכבה תוך שעה, ואפשר לשכור אותו למשך שבוע, או למשך כל הקיץ. וכך אתה נוהג בטנדר שהורגלת לו (או שקנית, תמורת 2,450 דולאר נוספים), בשעה ששאר בני המשפחה נחים בחדר מאחוריך, מתבונים בטלביזיה, מעיינים ב"קומיקס" או מנמנמים ללא פחד מעל לראשך.


ליקוק של דב    🔗

אלו שאינם רוצים במעון קיץ או בית נע, יכולים לישון בבית מלון או ב"מוטל". ה"מוטל" הוא אחת ההמצאות הנפלאות ביותר של המאה העשרים. אין לך פינה שאין בה מוטלים, ותמורת 6–12 דולאר ללילה אתה יכול להחנות את מכוניתך ליד דלת החדר, לפרוק את המטען והנוסעים, ולצאת עם שחר מבלי שתראה איש. כל מה שעליך לעשות הוא למלא טופס קטן (ובו רק שמך ומספר מכוניתך), לשלם שכר חדר (מראש! כדי שלא תתחמק עם בוקר מבלי לשלם), ולהיכנס לחדר באין רואה. מה פלא שהומברט־הומברט הידוע הצליח לראות כך את כל אמריקה, עם לוליטה שלו?

אם רצונך לחסוך גם בדמי ה"מוטל", אתה יכול להצטייד באוהל, ולפרוש אותו בכל מקום שתרצה. תמורת 50–200 דולאר תוכל לקנות כל אוהל שתרצה, ואפילו אוהל ענק בן שלושה חדרים, מחיצות ורשתות. האוהל מתקפל במהירות ומוטען על גגון המכונית או על קרון־גרר מאחריה. בכל פארק ובכל נקודה יפה לשפת אגם או בראש הר תמצא חניוני אהלים, ובהם מקלחות חמות, דוכן מזון וכיריים ל"פיקניק". ואין מחזה מרנין ממראה משפחה אמריקנית העוצרת את מכוניתה בחניון, ותוך שניות מעטות נפלטים החוצה האב, האם וששת הילדים הבלונדיניים. בעוד האם מטפלת בצליית הבשר ליד האש מקימים האב והזאטוטים את האוהל במהירות מטורפת, ומבלי להוציא הגה. כל אחד יודע את מקומו ואת תפקידו. ולמחרת הבוקר מקפלת המשפחה את האוהל תוך דקות ספורות, מנקה היטב את השטח, ויוצאת שוב לדרך.

אם גם האוהל נראה לך כדבר מותרות וכמחיצה המפרידה בינך לבין הטבע, תוכל תמיד לישון תחת כיפת השמים. שקי שינה, מזרוני־אויר ועששיות עולים כאן בפרוטות. אבל אל תופתע אם תתעורר באמצע הלילה למגע לשון לחה וחמה על לחייך, ותגלה דב ענק העומד לידך ומרחרח אותך בסקרנות. בפארקים הלאומיים של ילוסטון ויוסמיטי מצויים דובים לרוב, המתהלכים חופשיים ומהווים אטרקציה מיוחדת למטיילים. אם תתנהג יפה, ימשיך הדב ללקק אותך, עד שיימאס לו ואז ילך ללקק קצת את שכניך. אם תתחיל לצעוק – לא תאריך לצעוק. לזה ידאגו כבר הדובים.

מהו “פארק לאומי”? אזרחי רמת־גן, הרגילים לבלות את ערבי השבת שלהם בפארק הלאומי, עשויים לקבל דעה מוטעית על מוסד אמריקני נפלא זה. הפארקים הלאומים בארה"ב, שמספרם מגיע לעשרות רבות, אינם אלא שמורות טבע עצומות, ששטח כמה מהן עולה על שטחו של הגליל, או על מחצית שטחה של מדינת ישראל. בפארקים תמצאו הרים, יערות, אגמים, נהרות, קניונים ומפלי מים. ולעתים תוכלו לנהוג במשך שעות מבלי שתגיעו לסופם. על הפארקים שומרים אנשי מחלקת היערות, בתלבושת המזכירה מפקד־צופים שטרם התבגר. בכניסה לפארק אתה משלם סכום זעיר לכל מכונית, ויכול לשהות בפארק כל כמה שתרצה. בתוך הפארק תמצא חניוני טריילרים, חניוני אוהלים, ושכונות של בקתות עץ, המרוכזות סביב “סופרמארקט” קטן, מקלחות חמות, ואמפיתיאטרון שמושביו עשויים קורות עץ, ושבו מוקרנים סרטים צבעוניים על הסביבה, נערכות הרצאות על החי והצומח, או ריקודים עליזים בצוותא.

לא כל אלה הבאים לפארק כדי לברוח מעשן העיר ורעשה מוכנים לוותר על הנוחיות שהורגלו לה, ורבים מביאים אתם גם לחיק הטבע את הטרנזיסטור, הטלביזיה, הפריג’ידר, הכיריים, קולה הצנימים ומזגן האוויר ושוטף הצלחות החשמלי. אבל יש כאלה המתרחקים ממוראות הציוויליזציה, ומתבודדים ביער, ליד חכת־הדייג או רשת הפרפרים. רבים מנצלים את הקיץ כדי לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, ואחרים מסתפקים בשהייה במקום אחד, ונוסעים בכל קיץ לפארק לאומי אחר למשך כמה שבועות. שם הם דגים, שטים, מטפסים על הרים, רוכבים על סוסים וחמורים, מחפשים חרקים, ונהנים מן החיים.


רק לא “טרמפיסטים”!    🔗

האמריקנים אוהבים לבלות בחיק המשפחה. תנאי החיים הנוחים, שבוע העבודה הקצר וגילם הצעיר יחסית של ההורים יוצרים כאן הווי משפחתי שאינו מוכר כמעט בארץ. אם במשך כל ימי השבוע אין האב העסוק מרבה לראות את ילדיו, ואלו צמודים למקלט הטלביזיה ולדוכן ה"המבורגר", הרי עם בוא סוף השבוע מוציאה המשפחה מן המוסך את מגלשי־הסקי או סירת המוטור הקטנה, מרכיבה אותם על גגון המכונית, ויוצאת לדרך. כמעט שלא תפגוש בחניונים צעירים וצעירות ללא הוריהם, וזאת על אף שהנהיגה מותרת כאן מגיל 16, ולבני נוער רבים מכוניות משלהם. בדרך כלל יוצא הצעיר האמריקני לבלות את הקיץ עם משפחתו, ולא פעם קשה להבחין בין בת לאמה או בין בן לאביו, כשהללו לבושים בבגדי הג’ינס המרופטים, מכנסי־ברמודה בני שלושה הרבעים או בבגד־הים הדו־חלקי. צעירים וצעירות ללא הוריהם תראה בעיקר לחופי הים, והללו שורצים בני נוער תמירים ושזופים, המחליקים על הגלים במגלשי ה"סרף" שלהם.

מי שלא שמע על המקרה הנורא שארע לא מכבר בניו־יורק כשצעירה עירומה נדקרה למוות, בעוד שלושים ושבעה שכנים צופים במקרה מחלונותיהם, מבלי שיעלה על דעת איש להבריח את הרוצח או להזעיק את המשטרה? מקרים כאלה קורים כאן לעתים קרובות. האמריקני אינו רוצה “להסתבך”, ומעדיף להעלים עין. דווקא בני העם הזה, הלבבי והחביב כל כך לזרים (לבנים), יודע היטב כיצד להתבצר בביתו־מבצרו. אתה יכול לגור בבית דירות קטן במשך שנים, מבלי שתדע מיהם שכניך, מה עיסוקם, מה שמם ואפילו מראם. תינוק נולד לך, אסון קורה במשפחתך – איש מהם לא יגש לברך אותך, או להשתתף בצערך. החיוך האמריקני המפורסם הוא רחב מאד, אבל גם מקצועי וחיצוני מאד־מאד.

אבל כשמגיע הקיץ נהפכים האנשים לאחרים. לפתע פתאום נושרת מחיצת ההתנכרות, והם מחפשים זה את זה, מוכנים להתידד, לעזור, לשפוך את לבם. בחניוני ה"טריילרים" והאוהלים נוצר הווי חדש, ואם תשכח את שעון הזהב שלך במקלחת המשותפת, כמעט ודאי הוא שיוחזר לך. ביום עסקים רגיל יכולה מכוניתך לעלות באש על הכביש העמוס, מבלי שאיש ייעצר כדי לעזור לך. אבל בבוא הקיץ ייעצר מיד כל נהג למראה מכונית מקולקלת, ולא פעם יסע למרחק רב כדי להביא לך חלק חסר, או מיכל מים. בקיצור: “אחוות נופשים” נעימה מאין כמוה.

אבל גם לאחווה זו יש גבול. הישראלים יופתעו בוודאי למראה המספר הזעום של “טרמפיסטים” לצידי הדרך. למעשה, בכל טיולי בשנתיים האחרונות לא ראיתי כאן יותר מחצי תריסר טרמפיסטים שכאלה. לא רק מפני שלכל אחד יש כאן מכונית, ומפני שהעצירה והעמידה בשולי ה"פרי־וויי" אסורות. אלא בעיקר מחמת כמה מקרי רצח, שוד ואונס שארעו כאן על הכבישים, והמרתיעים כל נהג (ובעיקר נהגת) מלאסוף ביטניקים בלתי־מוכרים לצידי הדרך. אפילו “מועדון המכוניות” מזהיר רשמית בפתח ספרונו שלא לאסוף אנשים בלתי מוכרים. מה שבטוח – בטוח.

למטיילים הישראליים המושבעים יחסר כאן גם מוסד אחר – ה"מסע". האמריקאים טרם שמעו על מסעות ברגל אל המדבר, עם תרמיל כבד על שכם ו"משמעת מים" חמורה. פה ושם הם עשויים לצאת לטיול רגלי של כמה שעות או יום באחד הפראקים, אך נסו לחפש בכל ארה"ב תרמיל־גב אמיתי, נוסח ישראל ונסו לחפש שיירה מזיעה ומוכת שרב ב"עמק המוות" הידוע, או במדבריות נבאדה, או ליד “מכתשי” אריזונה. אפילו האנדיאנים אינם יוצאים כיום ל"מסעות" שכאלה.

אין טיול ללא מכונית בארה"ב, ואין דבר קל מטיול במכונית. כבר סיפרנו בשבחו של “מועדון המכוניות” המופלא, המתכנן לך כל טיול, מצייד אותך במפות מפורטות וספרוני הדרכה, ומזמין עבורך מקומות לינה לאורך כל הדרך. יתר על כן, אם נעצרה מכוניתך לפתע באמצע המדבר או בלב היער, כל מה שעליך לעשות הוא להגיע לטלפון הקרוב, לצלצל לסניף המקומי של המועדון, המצוי בכל פינה. תוך דקות תגיע אליך מכונית העזר והגרר, תמלא את מיכלך בדלק, תחליף את צמיגך הנקוב, או תגרור אותך למוסך הקרוב. וכל זה: חינם אין כסף, תמורת דמי חבר של 15 דולאר בשנה.

תשומת־לב רבה מוקדשת לבעיית השריפות. מישהו בעל דמיון המציא את דמותו של “סמוקי הדב”, דובון שעיר וחייכני, המציץ אליך מן השלטים שלצידי הדרך ומקופסות הגפרורים, ומזהיר אותך לכבות את גפרוריך ומדורותיך, לא להשליך בדל סיגריה בוער בשולי הדרך. “סמוקי” (“המעלה עשן”) הפך לדמותה אהובה על ילדי ארה"ב לא פחות ממיקי־מאוס ודונאלד־דאק, ובכל חדר ילדים תמצא בובה חביבה בדמותו.

תעמולה רבה מוקדשת בארה"ב לשמירת הנקיון בדרכים ובגנים. אין לי מושג מדוע יש צורך בתעמולה שכזו, כי בכל נסיעותי לא ראיתי נהג שישליך החוצה חפיסת סיגריות ריקה, בקבוק משקה ריק ואפילו קליפה של בננה, ולאו דווקא משום שקנס כבד צפוי לכל המזהם את הנוף. “אל תהיה חיפושית זבל!” מזהירים אותך שלטים לצידי הדרך, והמעניין בשלטים מודיע: “פח אשפה בעוד רבע מייל”. ובכניסה לכל פארק מציידים אותך בשקית־אשפה גדולה, ולתוכה אתה תוחב בזמן הנסיעה את קליפות הפירות וממחטות הנייר, וכל זוהמה שהיא. בכל כמה מיליון ניצבת לצד הדרך חבית גדולה, וכל מה שעליך לעשות הוא להתקרב אליה, להוציא את ידיך מן החלון, ולהשליך את שקית האשפה לתוך החבית. מחלת הנקיון מדבקת כל כך, עד שלא פעם תפשתי את עצמי כשאני מחזיק בכפי גלעיני ענבים או שזיף מבלי שאשליכם החוצה (על אף שנסענו בלב יער עבות), ומחזיר אותם לשקית האשפה, עד לחבית הקרובה.

רעיון מצויין שכדאי ל"אמץ"? – כמובן. אם כי, בתנאי שמירת הנקיון בכבישי הארץ, חוששני שגם אם יציבו חביות שכאלה הן תישארנה ריקות לחלוטין במשך תקופה ארוכה…



  1. “דוארים” במקור – הערת פב"י.  ↩︎

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 60206 יצירות מאת 3940 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־33 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!