מ בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹכֵר אֶת בָּנָיו שֶׁשְּׁרוּיִים בְּצַעַר בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כִּבְיָכוֹל, מוֹרִיד שְׁתֵּי דְּמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל וְקוֹלוֹ נִשְׁמָע מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ – וְזוֹהִי זְוָעָה. חֲכָמִים אוֹמְרִים: בּוֹעֵט בָּרָקִיעַ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שׁוֹאֵג בְּקוֹלוֹ וּמַרְעִישׁ עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “ה' מִמָּרוֹם יִשְׁאָג… שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל נָוֵהוּ” (ירמיה כה, ל) (ברכות נט ע"א).
שְׁרוּיִים – נמצאים.
כְּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר מייחסים לקב"ה חיסרון או תכונה אנושית).
לַיָּם הַגָּדוֹל – הים התיכון.
זְוָעָה – רעידת אדמה.
“נָוֵהוּ” – ביתו, כינוי לעם ישראל או לארץ ישראל והמקדש.
*
מא שָׁאַל בַּלְצָא אֶת רַ' עֲקִיבָא, אָמַר לוֹ: מֵהֵיכָן הָרַעַשׁ נַעֲשֶׂה? אָמַר לוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּבָתֵּי עֲבוֹדָה זָרָה וּבְעוֹבְדֶיהָ הֵיאָךְ נְתוּנִין בְּשֶׁקֶט וּבְשַׁלְוָה בָּעוֹלָם, וְרוֹאֶה בֵּיתוֹ חָרֵב וְנָתוּן בְּיָדָן שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, כִּבְיָכוֹל, הוּא מְקַנֵּא וְשׁוֹאֵג, וּמִיָּד הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ רוֹעֲשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַה' מִצִּיּוֹן יִשְׁאָג וּמִירוּשָׁלַיִם יִתֵּן קוֹלוֹ וְרָעֲשׁוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ” (יואל ד, טז) (שמו"ר כט, ט).
בַּלְצָא – שם אדם.
רַעַשׁ – רעידת אדמה (וראו בקטע הקודם).
בֵּיתוֹ – בית המקדש (או ארץ ישראל).
כְּבְיָכוֹל – ראו בקטע הקודם.
*
מב שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִכְנַסְתִּי לְחָרְבָּה אַחַת מֵחָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל. בָּא אֱלִיָּהוּ, זָכוּר לַטּוֹב, וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח עַד שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. לְאַחַר שֶׁסִּיַּמְתִּי תְּפִלָּתִי, אָמַר לִי: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי! אָמַרְתִּי לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי וּמוֹרִי! אָמַר לִי: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה נִכְנַסְתָּ לְחָרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר לִי: הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ. אָמַרְתִּי לוֹ: מִתְיָרֵא הָיִיתִי שֶׁמָּא יַפְסִיקוּנִי עוֹבְרֵי דְּרָכִים. אָמַר לִי: בְּנִי, מַה קוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחָרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי לוֹ: שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת:
אוֹי, שֶׁהֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי,
וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי,
וְהִגְלֵיתִי אֶת בָּנַי –
לְבֵין הָאֻמּוֹת!
אָמַר לִי: בְּנִי, חַיֶּיךָ וְחַיֵּי רֹאשְׁךָ! לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבַד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם שָׁלושׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִים לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִים “אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ”, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל, מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר:
אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ!
מָה לוֹ לָאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו?
וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם!
(ברכות ג ע"א).
שָׁמַר לִי – המתין.
הָיָה לְךָ וגו’ – צריך היית להתפלל בחוץ ולא להיכנס למקום שעלול להתמוטט.
מְנַהֶמֶת – משמיעה קול עמום.
חַיֶיךָ וגו’ – לשון שבועה.
עוֹנִים – במסגרת התפילה (כמענה לקדיש או לתפילה אחרת).
“שְׁמֵהּ רַבָּא” – בארמית: שמו הגדול.
כִּבְיָכוֹל – ראו קטע מ.
מְקַלְּסִין – משבחים.
מָה לוֹ – אוי לו.
*
מג “יוֹנָתִי תַמָּתִי” (שיר השירים ה, ב) – אָמַר רַ' יַנַּאי: מָה הַתְּאוֹמִים הַלָּלוּ אִם חָשַׁשׁ אֶחָד בְּרֹאשׁוֹ – חֲבֵרוֹ מַרְגִישׁ, כֵּן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּבְיָכוֹל, “עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה” (תהלים צא, טו); וְאוֹמֵר: “בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר” (ישעיה ג, ט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: אִי אַתָּה מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר, כְּשֵׁם שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בְּצָעַר? הֱוֵי יוֹדֵעַ מִמָּקוֹם שֶׁאֲנִי מְדַבַּר עִמְּךָ, מִתּוֹךְ הַקּוֹצִים; כִּבְיָכוֹל, אֲנִי שֻׁתָּף בְּצַעֲרָם (שמו"ר ב, ה).
“יוֹנָתִי תַמָּתִי” – כינוי זה לעם ישראל נדרש כמדבר באחות תאומה.
חָשַׁשׁ – סובל כאב.
חֲבֵרוֹ – תאומו.
כִּבְיָכוֹל – ראו קטע מ.
“צָרָתָם” – של ישראל.
אִי – אין.
שָׁרוּי – נמצא.
הֱוֵי יוֹדֵעַ וגו’ – דע על פי המקום (הסנה הקוצני) שממנו אני מדבר עמך.
*
מד בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְרֻבִּים עַל עַם יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם, שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים וַחֲסִידִים וּכְשֵׁרִים מִצְטַעֲרִים בְּגָלוּת, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טוֹפֵחַ שְׁתֵּי יָדַיִם זוֹ עַל זוֹ וְנוֹתְנָן כְּנֶגֶד לִבּוֹ וְחוֹזֵר וְנוֹתְנָן כְּנֶגֶד זְרוֹעוֹתָיו וּבוֹכֶה עֲלֵיהֶם בַּסֵּתֶר. וּמִפְּנֵי מָה בּוֹכֶה עֲלֵיהֶם בַּסֵּתֶר? גְּנַאי לוֹ לַאֲרִי שֶׁיִּבְכֶּה בִּפְנֵי שׁוּעָל, גְּנַאי לוֹ לְרַב שֶׁיִּבְכֶּה בִּפְנֵי תַּלְמִידוֹ, גְּנַאי לוֹ לְמֶלֶךְ שֶׁיִּבְכֶּה בִּפְנֵי הֶדְיוֹט שֶׁל עֲבָדָיו; זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי” (ירמיה יג, יז) (סא"ר, כח).
מִצְטַעֲרִים – סובלים.
טוֹפֵחַ – מכה.
גְּנַאי – דבר שאינו מכובד.
הֶדְיוֹט – אדם פשוט.
*
מה רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה חֲבִיבִים יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ שְׁכִינָה עִמָּהֶם: גָּלוּ לְמִצְרַיִם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם” (שמואל א ב, כז); גָּלוּ לְבָבֶל – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה” (ישעיה מג, יד); גָּלוּ לְעֵילָם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם” (ירמיה מט, לח); גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָהּ” (ישעיה סג, א). וְאַף כְּשֶׁהֵם עֲתִידִים לִגָּאֵּל – שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ” (דברים ל, ג) – “וְהֵשִׁיב” לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא “וְשָׁב” – מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁב עִמָּהֶם מִבֵּין הַגָּלֻיּוֹת; וְאוֹמֵר: “אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים” (שיר השירים ד, ח).
רַבִּי אוֹמֵר: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְעַבְדּוֹ: אִם תְּבַקְּשֵׁנִי הֲרֵינִי אֵצֶל בְּנִי, כָּל זְמַן שֶׁאַתָּה מְבַקְשֵׁנִי הֲרֵינִי אֵצֶל בְּנִי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם” (ויקרא טז, טז) (מגילה כט ע"א; ספרי במדבר, קסא).
עֵילָם – ארץ הגובלת במזרח בבל.
אֱדוֹם – רומי.
רַבִּי – יהודה הנשיא.
תְּבַקְּשֵׁנִי – תחפש אותי.
*
מו “בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה” (ירמיה יג, יז) – אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אוּנְיָא מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַב: מָקוֹם יֵשׁ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּ"מִסְתָּרִים" שְׁמוֹ. מַהוּ “מִפְּנֵי גֵוָה”? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: מִפְּנֵי גַּאֲוָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם וְנִתְּנָה לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם (חגיגה ה ע"ב).
מִפְּנֵי גַּאֲוָתָם – בגלל כבודם והדרם.
נִטְּלָה – נלקחה.
*
מז זַבְדִּי בֶּן לֵוִי פָּתַח: “אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה” (תהלים סח, ז) – אַתָּה מוֹצֵא, עַד שֶׁלֹּא נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ יוֹשְׁבִים בִּפְנֵי עַצְמָם וּשְׁכִינָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ; וְכֵיוָן שֶׁנִּגְאֲלוּ – נַעֲשׂוּ כֻלָּם הוֹמָנְיָא אַחַת, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ – חָזְרָה שְׁכִינָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְיִשְׂרָאֵל בִּפְנֵי עַצְמָם, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד” (איכה א, א) (איכ"ר פתיחתא כט).
פָּתַח – את דרשתו בפסוק מספר תהלים.
“מוֹשִׁיב יְחִידִים” וגו’ – והפסוק נדרש כמדבר במצב ראשיתי שבו יושבות דמויות בנפרד, לאחר מכן נגאלות ממאסר, ובסופו של דבר הן שוכנות באזורים נפרדים.
אַתָּה מוֹצֵא – למד ויתברר לך.
בִּפְנֵי עַצְמָם – בנפרד.
הוֹמָנְיָא – קבוצה מאוחדת.
*
מח “פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה” (שיר השירים ה, ב) – לֶעָתִיד כְּשֶׁיָּבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, יֹאמְרוּ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה הִגְלֵיתָנוּ לְבֵין הָאֻמּוֹת וּדְחִיתָנוּ מִבֵּיתְךָ, וְעַכְשָׁו אַתָּה בָא לְגָאֳלֵנוּ?! אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶמְשֹׁל לָכֶם מָשָׁל, לְמֶלֶךְ שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וּלְמָחָר בָּא לְהַחֲזִירָהּ. אָמְרָה לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אֶתְמוֹל גֵּרַשְׁתַּנִי מִבֵּיתְךָ וְעַכְשָׁו אַתָּה בָּא לְהַחֲזִירַנִי?! אָמַר לָהּ: דְּעִי לָךְ, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁיָּצָאת מִבֵּיתִי גַּם אֲנִי לֹא נִכְנַסְתִּי לְבֵיתִי, וְאִם אֵין אַתְּ מַאֲמֶנֶת לִי – רְאִי הַטַּל שֶׁעַל רֹאשִׁי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: מִיּוֹם שֶׁיְּצָאתֶם מִבֵּיתִי גַּם אֲנִי לֹא נִכְנַסְתִּי לְבֵיתִי, וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים לִי, הַנִּיחוּ יַדְכֶם עַל רֹאשִׁי וְתִרְאוּ “שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה” (סא"ז, כא; מדרש המצוטט בילקוט אליעזר [מאת אליעזר זוסמן] נו ע"ב).
לְמָחָר – לאחר זמן.
מַאֲמֶנֶת – מאמינה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.