שיחת חוץ
(לונדון)
הראה לי את מכוניתך – ואומר לך מה חושבים עליך שכניך", אומר פתגם עתיק, הנכון תמיד.
ואמנם הצצה במכוניתו של אדם מאפשרת לרוב להכיר מיד לא רק את מצבו הפינאנסי, אלא גם את מצבו הנפשי. הפסיכולגים אוהבים לנתח את הקשר שבין אופי האדם לבין צורת מכוניתו. “הגבר האלגנטי” יכול, אולי, להרשים הדיוטות במכונית ספורט ארוכה ומחודדת, הפורצת קדימה בסערה. אבל הפסיכולוגים יודעים בדיוק מדוע בחר הג’נטלמן דווקא במכונית כזאת (הא־הא).
הישראלי החו"לה (כלומר: זה הנמצא בחו"ל רק לתקופה קצרה, בניגוד ל"ישראלי הגולה") נוסע בדרך־כלל במכונית מטיפוס ומודל המוכרים בעולם הגדול בשם המדעי הקצר “טראנטה”. הסיבות מובנות (ראה תקנות הקצבת מטבע זר). לנו אישית לא הפריעה מעולם העובדה שאנו מבלים את רוב נסיעותינו בחו"ל בתוך טראנטה. אבל לשכנינו ולידידינו שם הפריעה עובדה זו לא פעם מאד־מאד.
בשנים שבהן גרנו בלוס –אנג’לס היתה לנו תחילה “טראנטה מבית טוב” מכונית “וולוו” זעירה מן המודל הישן, שכמותו אין השוודים מייצרים זה שנים. קנינו אותה עם בואנו לארה"ב במגרש גרוטאות תמורת 180 דולאר (היא היתה בת שבע) ומכרנו אותה ארבע שנים וחמישים אלף ק"מ מאוחר יותר תמורת 210 דולאר, כשהתקרבה כבר לבת־המצוה שלה. אמנם צורה מרשימה לא היתה לה, אבל היא נסעה בלי בעיות על כפית דלק בשבוע, ומעולם לא נזקקה לתיקונים כלשהם. היו ימים שבהם הקפידו השוודים קצת יותר על שמם הטוב כייצרני מכוניות…
כשהיתה העוזרת הכושית באה לביתנו שבלוס־אנג’לס פעם בשבוע למשך מספר שעות, היתה מחנה את מכונית הקאדילאק האדומה החדשה שלה בפתח ביתנו. כל מי שראה את שתי המכוניות החונות לפני הבית היה משוכנע, כמובן, שהמכונית האפורה והמאובקת היא של העוזרת (טוב תמיד אמרנו שהם לא יודעים לשמור על רכוש!), ואילו הקאדילאק החדשה והמצוחצחת היא של בעלי־הבית. שאלה אחת נשארה בכל זאת ללא מענה: אם כך הדבר, מדוע זה מגיע בעל־הבית לביתו רק פעם בשבוע, ולמשך כמה שעות בלבד?
ה"טראנטה" הקטנה שלנו עוררה לא־פעם את חמת השכנים האמריקאים כשהיינו מחנים אותה במקרה מצידו השני של הכביש, לפני הבית שממול, היה השכן הגר באותו בית ממהר לצלצל בדלתנו, כדי לבקש מאתנו שנזיז את “הדבר הזה” מפתח ביתו. לא היה איכפת לו כל כך שמכוניתנו תעמוד לפני ביתו במשך היום (אולי מפני שלא היה במשך היום בבית, או מפני שהיה בטוח שיחשבו שזוהי מכוניתו של הגנן היאפאני). אבל ברגע שירד הערב היה מזכיר לנו בנזיפה לסלק את המכונית מפתח ביתו ולהעבירה אל הצד שלנו – לפני שיגיע אחד מידידיו לבקרו במשך הערב ויחשוב, חלילה, שזוהי מכוניתו שלו.
פעמיים אף גרמה ה"טראנטה" החביבה שלנו לכך שנעצרנו על ידי משטרת לוס־אנג’לס ובוורלי־הילס על לא עוול בכפינו. זה היה כשמכונית־הסיור המשטרתית הבחינה במכוניתנו הנוסעת בשעות הערב בלב השכונה העשירה והמיוחסת, ומיד אותתו לנו השוטרים לעצור, הם אף הודו בפה מלא כי עצרו אותנו לא משום שביצענו עבירת־תנועה כלשהי, אלא פשוט משום שהמכונית שבה נהגנו לא “התאימה לסביבה”.
עם בואנו לאנגליה, לפני חודשים אחדים, חיפשנו לנו שוב, “טראנטה” מתאימה, שבעזרתה נוכל לבלות את חופשתנו ביתר הנאה. ואמנם, בעזרתם של כמה ידידים מקרב הילידים מצאנו עד מהרה גרוטה מהלכת, שתאמה את מצב המטבע הזר שברשותנו, והתחלנו לנהוג בה בצד השמאלי של הכביש (אחרי כמה נסיונות בלתי מוצלחים לנהוג בצידו הימני, כנהוג בארץ).
אנשי השכונה הלונדונית שבה אנו גרים נתגלו כרגישים משכינינו בקאליפורניה לגבי שנת־הייצור של הרכב החונה ברחובם. אולי משום שרבים מהם משתייכים למעמד העובד, ולא זו בלבד שאין להם מכונית חדשה – אפילו טלפון עדיין אין בדירת רבים מהם (עובדה: מרגע שהגענו לשכונה לא ראינו את תא־הטלפון הציבורי שמול חלוננו ריק אפילו פעם אחת!
אין זאת אומרת חלילה, שאין למצוא גם באנגליה מכוניות הדורות, או סנוביזם של “אנטי־טארנטה” עצם העובדה שיש לאדם מוסך פרטי לפני ביתו מעניקה לו חשיבות מיוחדת, ובעיקר בבוקר שלמחרת ליל כפור וברד, עת יוצא הוא לכביש במכוניתו הנקייה והיבשה, שעה שאנו – חוני חוצות חסרי גג – נאלצים לגרד בבוקר את שכבת הכפור מן הזגוגיות בעזרת איזמל, מים רותחים או "ספריי מיוחד נגד קרח, בשעה שקניית מכונית חדשה ונאה באמריקה היא מעמסה שגם פועל יכול לעמוד בה – אם רק ישנה את סולם־העדיפויות שלו, כבמקרה הקאדילאק האדום שהזכרנו – הרי באנגליה משמשת מכונית־פאר סימן היכר לא רק לאדם עשיר, אלא גם לבעל ייחוס.
בראש סולם־היוחסין עומדים, כמובן, בעלי המכוניות הכהות והמרובעות מדגם “רולס־רויס” או “בנטלי”, ובעיקר אלה מהם שאינם נוהגים את מכוניותיהם בעצמם, אלא נעזרים בשירותו הקבוע של נהג “שופר” במדים. מכוניות כאלה אפשר לראות כאן בפתח חנויות־הפאר, מלונות־הפאר, מסעדות־הפאר ואולמות התיאטרון שבמרכז לונדון, ובעיקר ברובע “מייפר” העשיר. בעלי המכונית ההדורים מבלים זה שעות שם, בפנים, שעה שהנהג הפרטי המצוחצח במדי־השרר שלו ממתין בחוץ לפני המכונית, כשהוא מנצל כל שנייה פנוייה כדי לנגב עוד גרגר־אבק שדבק ללכה המבריקה, או כדי לצחצח שוב את פסלון המתכת היוקרתי המתנוסס בראש ה"שפיץ" שבחזית המכונית.
קשה לתאר במלים את מבט הבוז שופע־הרחמים המופיע לא רק בעיני בעל ה"רולס" אלא גם בעיני הנהג שלו, שעה שעליו לעצור בצומת, כדי לאפשר ל"טראנטה" שלנו לעבור. לרוב מתבוננים בנו השניים כאילו היינו שקופים – במין הבעה סונטת, שיש בה מן הסלידה, החמלה והאדישות גם יחד.
עד שהחלו הפצצות…
לפני מספר חודשים התפוצצה פצצה מתחת למכוניתו ההדורה של חבר־פרלמנט עשיר. ימים מספר אחרי כן התפוצצה פצצה נוספת מתחת למכונית הדורה של עורך־דין, והמשטרה שיערה שהיא הונחה שם בטעות, כיוון שמכוניתו היתה דומה למכונית־הפאר של חבר־פרלמנט אחר, שגר זמן־מה קודם לכן באותה סביבה.
אבל אז הודיעה המחתרת האירית: “לא התכוונו לעורך־דין או לחבר־הפרלמנט באופן אישי. הנחנו את הפצצות מתחת למכוניות רק משום שהיו אלה מכוניות הדורות ויקרות, שנראו לנו כשייכות ל”מישהו חשוב".
מאותו רגע – כך מרכלים בעיר – ירדו מחיריהן של מכוניות־הפאר, ובעליהן של ה"רולס־רויס’ים" החלו להתבונן בנו במבט חדש. לא עוד אותו מבט זגוגי מתנשא, שכולו לגלוג דקיק מהול ברחמים. להיפך: לא פעם נדמה לנו עתה כי הם מסתכלים ב"טראנטה" שלנו ביותר מקורטוב־של־קנאה. ובעצם, אלמלא התביישו, היו בוודאי פונים אלינו בבקשת תחנונים: “אנא, עשו לנו טובה. בואו, נתחלף במכוניות”.
אשר לנו – אנו נשמנו לרווחה לשמע הצהרתה של המחתרת האירית. בנו לא יפגעו. אשרינו! יש לנו “טראנטה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות