רקע
שלום עליכם
נפש חיה

 

א    🔗

פּעם אַחַת בּעֶרב שבּת – בּימי הקיץ היה מַעשׂה – יצאנוּ מבּית־רבּנוּ בּחבוּרה ושבנוּ אִיש לביתוֹ. חבר ילָדים היִינוּ, וּמיהרנוּ בּלכתּנוּ, כּמעט רצנוּ – ראשית, מפּני שניתּן לָנוּ חוֹפש מלימוּדינוּ ליוֹם שכּוּלוֹ טוֹב, הוּא יוֹם השבּת, ושנית, מפּני שהיִינוּ רעֵבים וכל אֶחָד מאִתּנוּ ראה בּדמיוֹנוֹ אֶת המוּכן לוֹ בּביתוֹ: צלי־קדירה חַם וָטוֹב עם חַלת־לחם חַמה וריחָנית.

פּתאוֹם קרא אֶחָד מן החבוּרה בּקוֹל: “הוֹי, הנה ציפּוֹר קטנה!” – וכוּלָנוּ עמדנוּ מלכת.

כּפקעת של חוּטים, כּן היה מַראֵה הציפּוֹר, ציפּוֹר קטנה ורכּה, אשר רבצה לרגלינוּ על האָרץ. ראשה הזעיר ניבּט למַעלָה וּמַקוֹרה צהוֹב כּוּלוֹ. הציפּוֹר העלוּבה רעדה תּחתּיה, בּידרה נוֹצוֹתיה, רטטה בּכל גוּפה, ניתּרה על החוֹל בּכנפיה הפּעוּטוֹת, פּתחה פּעם בּפעם אֶת פּיה הצהוֹב, כּתינוֹק בּשעת רעבוֹנוֹ, והוֹציאָה קוֹל ציפצוּף דק וניחָר:

“פּי!”…למַראֵה עניה זוֹ נתעוֹרר בּלב כּוּלָנוּ רגש של חנינה ורחמים, והחילוֹנוּ לחשוֹב מַחשבוֹת וּלבקש עֵצוֹת: מַה יֵש לעשׂוֹת לציפּוֹר

העזוּבה? נחלקוּ הדעוֹת. האֶחָד אָמַר: נַניח לָה לָשבת פּה על האָרץ, עד אשר תּבוֹא אִמה ותאסוֹף אוֹתה אֶל תּוֹךְ קנה. השני השמיע עצתוֹ, כּי נרים אוֹתה ממקוֹמה ונזרוֹק אוֹתה השמימה – למַען תּעוּף לָה אֶל אַרצה ואֶל מוֹלדתּה. והשלישי הוֹכיח, כּי מצוָה עלינוּ לָקחת אוֹתה אִתּנוּ. ואוּלָם, כּי יֵש לרחם על הציפּוֹר וּלהחיוֹתה, משוּם “צער בּעלי־חַיִים” – לדבר הזה הסכּמנוּ פּה אֶחָד.

הרימוֹנוּ אֶת הציפּוֹר מעל האָרץ והבאנוּ אוֹתה הבּיתה.

שכחנוּ, כּי רעֵבים אנחנוּ למן הבּוֹקר, שכחנוּ אֶת הבּשׂר הצלוּי ואֶת החַלָה החַמה והטוֹבה, המוּכנים לָנוּ, וכוּלָנוּ עמדנוּ להלעיט אוֹתה מכּל הבּא בּידינוּ: פּיטמנוּ אוֹתה בּפתיתי־לחם, יצקנוּ מַיִם אֶל פּיה והשפענוּ עליה רוֹב טוֹבה. הציפּוֹר רעדה כּל העֵת, עיפעפה בּעֵיניה, רטטה בּידינוּ וניתּרה בּכנפיה הדקוֹת, עד אשר הפשילה אֶת ראשה הצדה, ניצנצה בּעֵיניה בּפּעם האַחרונה – וָמתה.

“ציפּוֹר זוֹ לָמה בּאה לעוֹלָם? בּשביל מה ולָמה נוֹלדה בּין החַיִים? מי היה לָה וּמה היה לָה פּה, עלי אדמוֹת?”… השאֵלוֹת האֵלה ניקרוּ בּמוֹחי ולא נתנוּ לי מנוּחה כּל אוֹתוֹ היוֹם.

כּעבוֹר חצי שעה ליוינוּ אֶת הציפּוֹר הקטנה לעוֹלָמה וכבוֹד גָדוֹל עשׂינוּ לָה. חָפרנוּ לָה גוּמה עמוּקה בּגָן, כּרכנוּ אוֹתה בּתכריכים (בּקרע של מטפּחת־אַף לבנה), קברנוּ אוֹתה בּתוֹךְ הגוּמה והצבנוּ מַצבה על קברה – לוּחַ־עֵץ וּכתוֹבת על גבּוֹ:

פּה נטמַן ציפּוֹר בּן בּלק

וכוּלָנוּ, העוֹסקים בּקבוּרתה, חָתמנוּ אִיש אֶת שמוֹ על המַצבה: שלוֹם, חַיִים, יוֹסי, דויד, שלמה, בּרוּךְ…

ימי הקיץ החַמים והעליזים חָלפוּ עד־מהרה. הגיע הסתיו הקר והלח עם ימי־הגשמים הנוּגים, הבּוֹכים וּמוֹרידים דמעוֹת. הגשם סחף אֶת המַצבה, מחה אֶת הקבר מאַדמת הגָן, וזכרוֹן הציפּוֹר הקטנה אַף הוּא נמחָה מלבּנוּ, כּכל מת הנשכּח מלב החַיִים. ורק לפעמים, בּזכרי אֶת “ציפּוֹר בּן בּלק”, ועלה לפנַי גם זכרוֹנה של בּריה עלוּבה אַחרת – הלא היא נפש חַיה.


 

ב    🔗

נפש חַיה היתה בּתּוֹ של רבּנוּ רב זרח, נַערה בּעלת־מוּם, גיבּנת. בּת כּמה שנים היתה – אֵיני יוֹדע, ורק פּניה היוּ כּפני זקנה, פּנים בּלים וּמקוּמטים, וזרוֹעוֹתיה ארוּכּוֹת ודקוֹת, ושׂערוֹתיה קלוּשוֹת, ועֵיניה הקטנוֹת והשחוֹרוֹת מנַצנצוֹת כּעֵיני העכבּר. רגליה היוּ מקוּפּלוֹת תּמיד תּחתּיה וכךְ היתה רוֹבצת כּל הימים בּמקוֹם אֶחָד.

לא יכלה עלוּבה זוֹ לָלכת אָנה וָאֶנה, לא יכלה צאת וָבוֹא.

וּמקוֹם רבצה של נפש חַיה היה על האָרץ, בּפּינה אשר בּין התּנוּר והכּיריִם. שם אָכלה אֶת לחמה, שם ישנה אֶת שנתה, שם עשׂתה אֵת כּל חפצה. וּמַעשׂיה תּמיד בּלָאט. מעוֹלָם לא נשמע הגה מפּיה. ויֵש אשר עברוּ ימים רצוּפים ואַנשי הבּית שכחוּ, כּי יֵש נפש חַיה בּעוֹלָם.

כּאשר הגישוּ לָה פּרוסַת לחם, היתה פּוֹשטת יד ארוּכּה ורזה עם אֶצבּעוֹת משוּנוֹת, כּפוּפוֹת ורזוֹת, כּאֶצבּעוֹתיו של קוֹף, חוֹטפת אֶת הלחם ונוֹתנת אוֹתוֹ מיד אֶל פּיה. וּפיה היה רחב כּל־כּךְ, שהיה בּוֹלע תּפּוּח שלם בּבת אַחַת, ולא נוֹדע, כּי בּא אֶל קרבּוֹ.

– נפש חַיה! רוֹצה אַתּ בּפרוּסַת דוּבשן?

– נפש חַיה! פּת בּשוּמן תֹּאכלי?

– נפש חַיה! אגוֹזים תּפצעי?

– נפש חַיה! בּכפתּוֹרים תּשׂחקי?

כּךְ היִינוּ אנחנו, – תּלמידי בּית־רבּנוּ, נערים הוֹללים וּפוֹחזים, מתגָרים בּנפש חַיה, למַען עשׂוֹת צחוֹק לָנוּ. ואוּלָם נפש חַיה לא ענתה דבר, ורק פּשטה פּעם בּפעם אֶת ידה הרזה עם האֶצבּעוֹת הכּפוּפוֹת והבּיטה אֶל עֵינינוּ בּתחנוּנים, כּאשר יבּיט הכּלב הרעֵב בּציפּיה, כּי עוֹד מעט ויִזרקוּ לוֹ עֶצם להשקיט רעבוֹנוֹ.

– לָשוֹן אִילמת! – הסבּיר לָנוּ יעקוֹב־אֶלי, הגָדוֹל מכּל החברים, הוּא יעקוֹב־אֶלי בּן רבּנוּ ואָחיה של נפש חַיה, נַער שוֹטה בּעל לחָיים נפוּחוֹת. – לָשוֹן אִילמת היא, דבּר לא תּדע, בּלתּי־אִם אָכוֹל, אָכוֹל כּל היוֹם, כּשאוֹל לא תשׂבּע…

רק לעתּים רחוֹקוֹת, רחוֹקוֹת מאוֹד, היתה נפש חַיה מַשמיעה קוֹל, מוֹציאָה מגרוֹנה מין צחוֹק משוּנה, אשר נדמה לאוֹזן השוֹמע לא כּקוֹל־צוֹחקים, אֶלָא כּקוֹל־בּוֹכים. שמעה הרבּנית, היא אֵשת רבּנוּ רב זרח, אֶת נפש חַיה צוֹחקת מיד נתנה עליה בּקוֹלה:

– נפש חַיה! האִם לא תּיאָלמי דוֹם, נפש חַיה?

ונפש חַיה כּבר ידעה אֶת טבע אִמה: כּיוָן שזוֹ קוֹראת לָה בּשם “נפש חַיה”, סימן רע הוּא. אוֹת הוּא, כּי כּוֹעֶסת היא. אִשתּוֹ של רב זרח היתה אִשה נרגזת וּקשת־רוּחַ, ואֶת כּל עניה וּמרי־נַפשה היתה שוֹפכת על ראש בּתּה העלוּבה, בּעלת־המוּם:

– הוֹי, נפש חַיה, עד מתי תּעני אֶת נַפשי? ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, לָמה תּחיֶה ותתענה נפש כּזאת בּעוֹלָמךָ?…


 

ג    🔗

אִיש לא אָהב אֶת נפש חַיה, ורק רחם ריחמוּה. ויוֹתר מכּל ריחם אוֹתה אָביה, הוּא רבּנוּ רב זרח.

– צער בּעלי־חַיִים! – היה אוֹמר, כּשהוּא מתבּוֹנן מרחוֹק אֶל נפש חַיה בּרחמים רבּים, ונאנח בּחשאי. וּבאֵין הרבּנית בּבּית, היה מַגיש לָה פּעם פּרוּסַת לחם, פּעם תּפּוּח־אדמה וּפעם מעט מַיִם לשתּוֹת. וכאשר ראָה אוֹתנוּ מוֹצצים סוּכּריוֹת, אוֹ מפצעים אגוֹזים, היה אוֹמר לָנוּ, כּי אִם יֵש אֶת נַפשנוּ לקיים מצוָה גדוֹלה, נתּן אגוֹזים אחָדים גם לנפש חַיה, וחָיתה נַפשה בּגללנוּ. אַף הרבּנית היתה נוֹתנת לנפש חַיה לחם לאכוֹל וּמים לשתּות, ואוּלָם היא עשׂתה כּל־זאת בּלא רגש של רחמים וחנינה, כּי־אִם בּכעס וּברוֹגז, כּדרכּה תּמיד.

בּזמן הראשוֹן היִינוּ אנחנוּ, תּלמידי בּית־רבּנוּ, יראִים אֶת נפש חַיה יִראָה גדוֹלָה. יראנוּ אֶת החטוֹטרת המשוּנה אשר על גבּה, יראנוּ גם אֶת צחוֹקה המוּזר, הדוֹמה לקוֹל־בּוֹכים. אַךְ בּרבות הימים התרגלנוּ אֵליה יוֹתר ויוֹתר, ואַף היא התרגלה אֵלינוּ, עד כּי ידעה אֶת שם כּל אֶחָד מאִתּנוּ. וּבין הערבּים, בּין מנחה למַעריב, בּשעה שרבּנוּ הלךְ לבית־המדרש ואִשתּוֹ הרבּנית יצאָה לשוּק, ואנחנוּ שׂיחקנוּ בּחבוּרה אֶת משׂחַק “אָבינוּ מלךְ” אוֹ אֶת משׂחַק “שלי שלָךְ”, אוֹ אֶת משׂחַק “הסַנורים”, היִינוּ מצרפים גם אֶת נפש חַיה למנין המשׂחקים, כּי תּשתּתּף אִתּנוּ מרחוֹק, ממקוֹם־רבצה בּין התּנוּר והכּירים. וּמַה גָדלה אָז חדוָתה של נפש חַיה – הוֹי, מַה גָדלה חדוַת לבּה! פּערה אֶת פּיה הגָדוֹל והנוֹרא וצחקה בּכל־לב בּקוֹלה המשוּנה, עד כּי גָעתה בּצחוֹק. ואַךְ נכנַס רבּנוּ לבּית, אוֹ נראתה הרבּנית בּפּתח, מיד חָדלה השׂמחה ונדם הצחוֹק, ושוּב רבצה נפש חַיה תּחתּיה בּפינתה האפלה, שוֹממה וַעצוּבה וּמַחרישה בּיגוֹנה, כּאִילוּ לא נפל דבר.

וּלשוֹן הדיבּוּר של נפש חַיה לָשוֹן משוּנה היתה, אשר לא כּל אִיש הבין אוֹתה. ללחם קראָה “פּיתּיתּי”, למַיִם – “מימימי”, לכפתּוֹרים – מרוֹרים, לתפּוּחים – נַפתּוּחים", וּלנַער – “חניִני”. לָמה נקרא נַער בּשם “חניני” – לא אֵדע עד היוֹם הזה.

– חניני, חניניני! הא לָךְ מרוֹרירי, תּן לי נַפתּוּחיחי, פּרוּסַת פּיתּיתּי!

כּוונת הדברים היתה:

– נַער, נַערי! הא לָךְ כּפתּוֹרי, תּן לי תּפּוּח וּפרוּסַת לחם!

גם לזמר ידעה נפש חַיה בּקוֹל של… עטלף. בּאֵין אִיש בּבּית, היתה שוֹפכת אֶת נַפשה בּשיר. היתה פּוֹעֶרת אֶת פּיה הרחב, פּוֹשטת אֶת צוָארה הדק ונוֹשׂאת אֶת קוֹלה בּזמר משוּנה, אשר אִיש לא ידע מה הוּא, וּמסַיימת פּעם בּפעם בּניגוּן דוֹמה לָזה, שהכּוֹהנים מזמרים בּדוּכנם:

טוּדֶלִי הוּ־הוּ!

טוּדֶלִי הוּ־הוּ!

נכנסה הרבּנית מן החוּץ ושמעה קוֹל זמר – ונתנה עליה בּקוֹלָה:

– אִי לָךְ, נפש חַיה, המזמרת אָתּ? שׁרה אַתּ בּשירים על לבּי הרע?…

שמעה נפש חַיה אֶת גערת אִמה, מיד החבּיאָה אֶת ראשה בּין כּתפיה, כּצב זה המתחַבּא בּשריוֹנוֹ, ונאֶלמה דוֹם.


 

ד    🔗

בּעיר יצא לָה שם לנפש חַיה. הכּל ידעוּ אוֹתה, הכּל דיבּרוּ בּה. אִשה צעירה כּי מתה בּשעת לידתה, אוֹ כּלה לפני חוּפּתה, אוֹ אָב לבנים קטנים, – מיד עלה זכרוֹנה של נפש חַיה על לב רבּים:

– בּוֹא וּראֵה, כּמה נפלָאִים דרכי אלוֹהינוּ! הנה יֶש לוֹ בּעוֹלָמוֹ בּריה עלוּבה כּנפש חַיה – וּבכל זאת חָיה תּחיֶה! נפש חַיה לא תמוּת – אחרים ימוּתוּ תּחתּיה!…

כּךְ מדבּרים אַנשי העיר בּנפש חַיה, ולא מפּני שחפצים הם בּמוֹתה – חָלילה לָהם! מדבּרים הם אֶת כּל זאת רק משוּם הרחמנוּת, כּי לָמה תּחיֶה ותתענה נפש אוּמלָלָה כּמוֹה?…

והיה מַעשׂה בּבנוֹ של רב זרח עצמוֹ. בּן־זקוּנים היה לרב זרח ולוי־יִצחָק שמוֹ – על שם הרב לוי־יִצחָק מבּרדיטשוֹב. והיה לוי־יִצחָק נַער מצוּין, חָרוּץ בּתלמוּדוֹ מאֵין כּמוֹהוּ. בּן אַחַת־עֵשׂרה שנה היה וּכבר נוֹדע לתהילה בּכל העיר. וּמה היה סוֹפוֹ של לוי־יִצחָק? פּעם אַחַת חָלה ונפל למשכּב, וכעבוֹר אַרבּעה ימים גָוַע וָמת.

מַה גָרם למוֹתוֹ? הרוֹפא אָמַר: דלקת המוֹח. רב זרח אָמַר: תּלמוּדוֹ – שלָמַד תּוֹרה הרבּה ותש כּוֹחוֹ. ואִשתּוֹ של רב זרח אָמרה: לא דלקת המוֹח ולא הלימוּדים, אֶלָא נפש חַיה היא שגָרמה למוֹת בּנה. בּא מַלאַךְ־המות לבּית לקחת אֶת נשמתה של נפש חַיה – וטעה והחליפה בּנשמתוֹ של לוי־יִצחָק…

כּךְ אוֹמרת האֵם השכּוּלה וּממררת בּבּכי. וּמן היוֹם ההוּא והלאה הוּרע גוֹרלה של נפש חַיה בּבּית. אִמה שׂנאה אוֹתה ולא אָבתה גם להבּיט אֶל פּניה. רק אָביה רב זרח היה האֶחָד, אשר הוֹסיף לרחם אוֹתה משנה־רחמים.

– הלא צער בּעלי־חַיִים הוּא! – היה מתחַנן אֶל אִשתּוֹ וּפוֹרשׂ אֶת ידיו לפניה. – הלא גם היא נפש אָדם!

– הלזאת יִקָרא נפש אָדם? היתה אִשתּוֹ עוֹנה בּחמת־רוּחה.

– מפלצת היא, משלחת מַלאָכים רעים, עוֹנש מן השמַיִם, תּוֹספת ליִסוּרי־לבּי הגדוֹלים!…


 

ה    🔗

– השמעתּם חדשה? – אָמַר לָנוּ פּעם אַחַת בּנוֹ של רבּנוּ, הוּא יעקוֹב־אֶלי השוֹטה, בּעל הלחָיים הנפוּחוֹת. – השמעתּם? נפש חַיה נוֹטה לָמוּת… כּבר היתה פּה בּתיה הרוֹפאת ואָמרה, כּי אֵין לָה תּקוָה עוֹד… בּא הקץ, בּא קצה של נפש חַיה!…

וּבדבּרוֹ היוּ פּני הבּחוּר השוֹטה שׂמחים וּמאִירים כּל־כּךְ, כּאִילוּ בּישר לָנוּ בּשוֹרת חָג.

לבּנוּ מת לשמע הבּשׂוֹרה הזאת. כּל זמן שהיתה נפש חַיה בּריאה וּשלמה, כּמעט לא שׂמנוּ לב אֵליה: ואוּלָם עתּה, כּאשר שמענוּ, כּי נפש חַיה נוֹטה לָמוּת, נדמה לָנוּ פּתאוֹם, כּאִילוּ חטא חָטאנוּ לָה כּל הימים. בּמה חָטאנוּ לָה – לא ידענוּ, ורק לבּנוּ נסער מאוֹד. קרבנוּ בּלָאט, כּמתגנבים, אֶל הפּינה אשר בּין התּנוּר והכּירים, אַךְ בּראוֹתנוּ, כּי שם יוֹשבת אֵשת רבּנוּ בּעֵינַיִם אדוּמוֹת מבּכי, נבהלנוּ ואָמַרנוּ לָשוּב אָחוֹר.

– גשוּ־נא לכאן, לָמה תּנוּסוּ? – קראה לָנוּ אֵשת רבּנוּ בלחש. – אַל תּיראוּ ואַל תּפחָדוּ. נפש חַיה לא מתה עוֹד, חַיה היא עדיִין… אֵל גדוֹל לָנוּ בּשמַיִם, כּוֹל יכוֹל הוּא… יכוֹל הוּא גם להחיוֹת מתים… רבּכם אֵיננוּ פּה. הלךְ אֶל השוּק לקנוֹת תּפּוּח־זהב לחוֹלָה… נפש חַיה, התֹאכלי תּפּוּח־זהב, נפש חַיה?…

כּךְ אָמרה אֵשת רבּנוּ וגָחנה אֶל בּתּה החוֹלָה והבּיטה אֵליה בּעֵינַיִם דוֹמעוֹת. מעוֹלָם לא ראִינוּ אֶת אֵשת רב זרח טוֹבה ורחמניה כּל־כּךְ.

נפש חַיה שכבה מקוּפּלת כּפקעת, עֵיניה הקטנוֹת עצוּמוֹת, פּיה הרחב פּעוּר, שׂפתיה היבשוֹת נעוֹת, וקוֹל דק וניחָר יוֹצא מגרוֹנה פּעם בּפעם – קוֹל ציפּוֹר נחלשה: אִי־אִי! אִי־אִי!…

וּמדי הבּיטי אֶל פּני נפש חַיה הגוֹוַעת, נזכּרתּי בּציפּוֹר הקטנה צהוּבּת־המַקוֹר, אשר מצאנוּ על האָרץ בּכבר־הימים, ולבּי נתעטף בּקרבּי, וּדמעוֹת עלוּ בּגרוֹני. ראִיתי, כּי גם חברי מעפעפים בּעֵיניהם, כּמבקשים לבכּוֹת, וּמתבּיישים להבּיט אִיש בּפני רעֵהוּ.

לָקחנוּ אִיש ספרוֹ וישבנוּ אֶל השוּלחָן בּדוּמיה, בּלי דבּר דבר. וכאשר בּא רבּנוּ מן השוּק ותפּוּח־זהב בּידוֹ וראָה אוֹתנוּ יוֹשבים בּדוּמיה אִיש אֶל ספרוֹ, הילל אוֹתנוּ על דרכּנוּ, כּי נערים חכמים אנחנוּ, היוֹדעים עֵת לכל חפץ: עֵת להשתּוֹבב, ועֵת לָשבת בּדוּמיה. אַף הוּא ישב אִתּנוּ אֶל השוּלחָן, השפּיל ראשוֹ אֶל הגמרא, חיכּךְ בּידוֹ אֶת מצחוֹ וזימר אִתּנוּ יחד: "אָמַר רב פּפּא!… ואוּלָם ראִינוּ הפּעם כּי אֵין לבּוֹ הוֹלךְ אַחַר הגמרא ואַחַר רב פּפּא, כּי נפשוֹ יוֹצאת אֶל הפּינה האפלה אשר בּין התּנוּר והכּירים, בּמקוֹם שנפש חַיה מפרפרת שם בּין החַיִים והמות.


 

ו    🔗

– תּם! תּם! תּם! תּם ונשלם! יכוֹלים אַתּם לָשוּב הבּיתה!…

בּדברים האֵלה פּגש אוֹתנוּ למחר בּבּוֹקר יעקוֹב־אֶלי בּן רבּנוּ, הוּא הנַער השוֹטה בּעל הלחָיים הנפוּחוֹת, בּקפּצוֹ לקראתנוּ על רגל אֶחָת.

– הבּיתה?

– כּן, הבּיתה! לכל השבוּע! אַבּא ואִמא ואנחנוּ כּוּלָנוּ נשב לאָרץ שבעה ימים. אבלים אנחנוּ. נפש חַיה מתה!

– מתה?

– מתה, מתה. בּלילה הזה. ואני רץ עתּה אֶל השמשים של חברה קדישא…

עמַדנוּ נדהמים.

מצד אֶחָד בּשׂוֹרה נוֹראָה, כּי נפש חַיה העלוּבה אֵיננה עוֹד, וּמן הצד השני בּשׂוֹרת־שׂמחה, כּי חָפשים אנחנוּ לנַפשנוּ כּל השבוּע… והימים ימי קיץ בּעֶצם זהרם. השמַיִם צחים וּבהירים, כּעֵין הראִי לטוֹהר. אַף עב קטנה לא נראֵית, אַף רוּחַ קלה לא נוֹשבת. השמש שׂוֹחקת אֶל פּנינוּ, השמש לוֹהטת על ראשינוּ. חָפשים אנחנוּ לטייל כּל היוֹם, לרחוֹץ בּנהר, לָדוּג דגים. מתּוֹךְ רוֹב שׂמחה מרימים הנערים אֶת רגליהם וּמרקדים כּעגָלים, נוֹשׂאִים אֶת קוֹלם וגוֹעים כּבני־צֹאן, משתּוֹבבים ועוֹשׂים מַעשׂים אשר לא יֵעשׂוּ: האֶחָד מעווה אֶת פּניו כּקוֹף וּמילל כּחָתוּל: מיאוּ־מיאוּ! השני עוֹנה לעוּמתוֹ בּנביחה כּכּלב: הב־הב! השלישי מקעקע כּברוָז: קע־קע־קע! והרביעי עוֹבר כּחָלוּץ בּראש המַחנה, מאַחריו פּוֹסעים חבריו בּשוּרה ישרה, כּל אֶחָד אוֹחז בּכנַף בּגדוֹ של ההוֹלךְ לפניו, וכוּלָם יחד שרים בּמַקהלה שיר יפה מן החוּמש:

אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם,

מַחֲנֵה יִשׂרָאֵל וּמַחֲנֵה מִצְרַיִם,

אֵלֶּה וְאֵלֶּה עוֹרְכִים מִלְחָמָה –

וּבְנֵי יִשׂרָאֵל יוֹצְאִים בּיָד רָמָה.


אַחַת וְשָׁלֹש, אַחַת וְאַרְבַּע,

אֵלֶּה מְעַטִּים וְאֵלֶּה הַרְבֵּה,

אֵלֶּה בַּיַּבָּשָׁה וְאֵלֶּה בַּמַּיִם –

וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם.


אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ,

עַמּוּד הֶעָנָן וְעַמּוּד הָאֵשׁ

הוֹלְכִים לִפְנֵי הַחֲמוּשׁים –

וּבְנֵי דָן חוּשִׁים…

ורק אני לבדי, אשר מוֹת נפש חַיה הסעיר את רוּחי מאוֹד, עמַדתּי נטוּע בּמקוֹמי ולא לקחתּי חלק בּתעלוּלי חברי.

“האוּמנם מתה נפש חַיה? – חָשבתּי בּלבּי. – מַה פּירוּש מתה? מה הם החַיִים וּמה הוּא המות? לָמה חָיתה ולָמה מתה?”…

ואני שב אֶל בּית־רבּי, בּחפצי להציץ בּעד הפּתח ולראוֹת בּעֵינַי, לוּא גם מרחוֹק, כּיצד אנשים מתים, מה הוּא האִיש בּמוֹתוֹ?…

כּאשר קרבתּי אֶל הדלת, שמעתּי קוֹל בּכי מוּזר, הקוֹל קוֹל אִשתּוֹ של רב זרח, והיא נוֹשׂאת נהי על נפש חַיה בּניגוּן משוּנה וּממוּשךְ, המַחריד אֶת הלב:

אוֹי לִי, בִּתִּי, כּי יְלִדְתִּיךְ לְצָרוֹת וּפְגָעִים!

הֲלֹא יְמֵי חַיַּיִךְ הָיוּ מְעַטִּים וְרָעִים!

מַאֲכָלֵךְ לֶחֶם צַר וּלְבוּשֵׁךְ קְרָעִים!

שִׁבְתֵּךְ בָּאֲפֵלָה בֵּין הַתַּנּוּר וְהַכִּירָיִם!

לֹא יָדַעַתְּ אַהֲבַת הוֹרִים וְלֹא רַחֲמֵי שָמָיִם!

לָכֵן בַּעַל־הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵךְ בְּסֵתֶר כְּנָפָיִם!

וְיִסְלַח לַעֲוֹנוֹתֵינוּ וִיכַפֵּר עַל פְּשָעִים!

כּי אַתְּ הַצַּדִּיקָה וַאֲנַחְנוּ הָרְשָעִים!…

אֵימה גדוֹלָה נפלה עלי, בּשמעי אֶת דברי הקינה המוּזרה הזאת. בּיקשתּי לברוֹח מפּה, אַךְ גָברה תּשוּקתי להציץ אֶל תּוֹךְ הבּית פּנימה ולראוֹת בּעֵינַי אֶת כּל הנַעשּׂה שם. פּתחתּי בּלָאט אֶת הדלת וראִיתי: על האָרץ מוּטל דבר מכוּסה שחוֹרים ולמראשוֹתיו דוֹלק נר כהה. הרבּנית יוֹשבת על הקרקע סמוּךְ לנר, רגליה מקוּפּלוֹת תּחתּיה, והיא מנַענַעת גוּפה הנה והנה, בּוֹכה וּמקוֹננת בּניגוּן המשוּנה והממוּשךְ.

מנגדה עוֹמדוֹת שלוֹש נשים מן השכנוֹת אשר בּרחוֹב, בּתיה, שפרה וּפוּעה, כּוּלָן ידיהן חבוּקוֹת על לבּן, והן מַבּיטוֹת אֶל הרבּנית, מנַצנצוֹת בּעֵיניהן לעוּמתה ומעווֹת פּניהן כּל־כּךְ, שאִילמלא נפש חַיה המוּטלת מתה על האָרץ אִי־אֶפשר היה להתאַפּק מצחוֹק.

גם אֶת ילדי רבּי הקטנים ראִיתי יוֹשבים לאָרץ וּבוֹכים בּחשאי. וּמי הוּא היוֹשב שם בּפּינה, בּוֹדד על סַפסל, מוֹריד ראשוֹ לאָרץ וּמַסתּיר פּניו בּידיו? האוּמנם רבּי הוּא זה, רב זרח בּעצמו? וּמה הוּא עוֹשׂה שם – הגם הוּא בּבּוֹכים? וכי אֶפשר לוֹ לרב כּי יִבכּה?… אני נגָש בּלָאט וּמוֹציא שיעוּל מגרוֹני. רבּי מרים ראשוֹ, פּוֹקח אֶת עֵיניו וּמציץ בּי, ואני רוֹאֶה, כּי עֵיניו וּפניו וּזקנוֹ – כּוּלָם שטוּפים בּדמעוֹת.


 

ז    🔗

על משכּבי בּלילה אני רוֹאֶה לנגד עֵינַי אֶת נפש חַיה המכוּסה שחוֹרים, וּבכי הרבּנית וקינוֹתיה בּוֹקעים בּאָזני. אני עוֹצם אֶת עֵינַי בּחָזקה, לבל אֶראֶה. אני אוֹטם אֶת אָזנַי בּחָזקה, לבל אֶשמע. אַךְ כּל זה לשוא: אני רוֹאֶה אֶת נפש חַיה המכוּסה שחוֹרים ואני שוֹמע אֶת בּכי הרבּנית וקינוֹתיה.

אני מתאַמץ לחשוֹב מַחשבוֹת אחרוֹת. אני מַעלה בּזכרוֹני כּל מיני דברים מגוּחָכים, המביאִים לידי צחוֹק. אני נזכּר בּשלוֹש השכנוֹת וּבפניהן הנַעוים – כּל זה לשוא: אֵינני יכוֹל לצחוֹק! רק מַחשבה אַחַת ממַלאָה אֶת כּל מוֹחי: מתה נפש חַיה, מתה העלוּבה, מתה לא־רוּחָמה!"…

אני מתכּסה בּשׂמיכה ממַעל לראשי, קוֹרא בּרכּת “המַפּיל” ונרדם.

אַךְ נרדמתּי – והנה רוֹאֶה אני כּבערפל חוּפּה שחוֹרה. אני עוֹמד תּחת החוּפּה ונפש חַיה נצבת לימיני. כּל הנערים מוֹחאִים כּף ושרים בּמַקהלה:

אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם,

כַּלָּה יְחֵפָה בּלֹא נַעֲלַיִם,

לְבוּשָׁה שַׂק עֲלֵי מָתְנַיִם,

רְעֵבָה לַלֶּחֶם וּצְמֵאָה לַמַּיִם…

יעקוֹב־אֶלי, הנַער השוֹטה בּעל הלחָיים הנפוּחוֹת, מקפץ לקראתי על רגל אַחַת וצוֹעֵק: “חניני! חניניני!” והרב והרבּנית עוֹמדים בּפּינה וּבוֹכים. ונפש חַיה עצמה? זוֹ מַבּיטה אֶל עֵינַי בּתחנוּנים וּפוֹשטת אֵלי אֶת ידה הרזה עם האֶצבּעוֹת הדקוֹת והכּפוּפוֹת. לבּי הוֹמה בּי, לבּי מתעטף בּקרבּי. נַפשי יוֹצאת מרוֹב חמלה.

– מה שאֵלתךְ, אני אוֹמר, וּמַה בּקשתךְ, נפש חַיה? אוּלי תּפּוח־זהב?…

אני פּוֹקח עֵינַי לרוָחה – אֵין זוֹ נפש חַיה כּלל!

ציפּוֹר היא, ציפּוֹר קטנה ורכּה עם מַקוֹר קטן וצהוֹב, ציפּור בּן בּלק! הציפּוֹר רוֹעֶדת, רוֹטטת, מרחפת בּכנפיה הפּעוּטוֹת, פּוֹתחת אֶת פּיה הצהוֹב, כּתינוֹק בּשעת רעבוֹנוֹ, ושׁרה בּניגוּן של הכּוֹהנים בּדוּכנם:

טוּדֶלִי הוּ־הוּ!

טוּדֶלִי הוּ־הוּ!


 

ח    🔗

הקיצוֹתי – והנה יוֹם חַם, יוֹם קיץ בּעֶצם זהרוֹ. כּל החַלוֹנוֹת פּתוּחים. ציפצוּף ציפּרים וזימזוּם זבוּבים מַחרישים אֶת האָזנים. שתּי אַחיוֹתי, שׂרה ורבקה, ילָדוֹת יפוֹת, שלחָייהן אדוּמוֹת כּתּפּוּחים, עוֹמדוֹת לפנַי לבוּשוֹת שׂמלוֹת־קיץ לבנוֹת, מנוּקדוֹת נקוּדוֹת כּחוּלוֹת. צמוֹתיהן קלוּעוֹת בּעניבוֹת אדוּמוֹת. פּניהן מאִירים כּשמש וכוּלָן פּוֹרחוֹת כּשוֹשנים.

– קוּמה, עצל, עד מתי תּישן? – צוֹחקוֹת הן ואוֹמרוֹת לי.

– קוּם והתפּלל וצא החוּצה. הלא חבריךָ מחַכּים לךָ מאָז הבּוֹקר. כּבר היוּ פּה שתּי פּעמים. הלא חָפשים אַתּם היוֹם מבּית־רבּכם, חָפשים לכל השבוּע. שׂמחַת־עוֹלָם על ראשכם!

המלים היקרוֹת “חָפשים אַתּם מבּית־רבּכם לכל השבוּע” מעוֹדדוֹת אֶת רוּחי וּמרימוֹת אוֹתי מעל משכּבי בּן־רגע. אני קוֹפץ לאָרץ וּממַהר ללבּוֹש אֶת בּגָדי. אני עלץ כּוּלי ולבּי מרנן קרבּי. עוֹדני עוֹשׂה כּה וָכה – וּפתאוֹם ניצנץ בּמוֹחי חלוֹם הלילה: זכרתּי יוֹם אֶתמוֹל, זכרתּי אֶת נפש חַיה… צנַחתּי על הכּיסא בּידים רפוֹת, רגלי האַחַת נעוּלה והשניה יחפה, וּכמוֹ מַחַט נדקרה בּלבּי בּכאֵב עמוֹק:

– אֵין עוֹד נפש חַיה! מתה העלוּבה, מתה לא־רוחָמה!…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!