“כתמים שאינך שוכח, כמו משפטים שאינך שוכח, מוצאים את דרכם לבדם. הסגולה המכאיבה שלהם, קרינתם ופרישותם, זו המעניקה לכתם פשוט משהו של אי־מציאות, היא אולי העושה אותם למה שהם באמת, כלומר: יותר ממה שהם באמת. והוא התופס בגרון.”
קשה לזכור מתי בדיוק נתקלתי לראשונה במילים האלה של יהודית הנדל, כלומר בספרה “הכוח האחר”. ככל הנראה בסמוך לצאתו לאור, בשנת 1984, ועל כל פנים לא יותר משנים ספורות לאחר מכן. כך או כך: עשרות שנים, ואני הייתי אז צעירה מאד. אין לי ספק שהרבה ממה שנכתב בו על חייה לצד בעלה הצייר, שלפעמים קראה לו צבי ולפעמים מאירוביץ, לא יכולתי להבין. אבל התמגנטתי, נדמה לי שזו המילה המדויקת. המילים שלה, המקצב הפנימי שלהן, היחסים ביניהן, והשלם הגדול מסך חלקיו שיצרו בהצטרפותן זו לזו – כל זה לא דמה לשום דבר שקראתי, ואני לא ידעתי וגם לא העליתי בדעתי שאפשר לכתוב ככה. קשה להסביר מה פירוש “ככה”. אפשר לומר שבאמת היה בכך משהו מכאיב, אבל דומה למה שעליו כתב זך את “הכאב המתוק של האהבה”. לא שכחתי את המילים האלה. אבל כאמור גם להסביר אותן התקשיתי.
אפשר ואף מקובל לדבר על הפרטים הביוגרפיים: מי הייתה, מי היה, מה היו חייהם המשותפים או חייה לאחר מותו. על הצער שהיה שם, כמעט מלכתחילה (צער, צער כמו גשם, כתב עזרא פאונד. גם את המילים האלה לא שכחתי). כמובן, יש בזה עניין. כלומר מסוים. אבל לא שם טמון הדבר.
לפעמים אני מדמה את הנדל כותבת כמו שתיארה את מאירוביץ מצייר – מתוך תחושה שאי אפשר להתקרב אל הדף ולכן הכרחי להתגנב אליו בחשאי, מאחור, מהצד, להביט ולסגת ושוב להביט ולסגת, לעשות מיני קפנדריות של טיפול מסור במכחולים תוך התעלמות מהדף, התעלמות גמורה. ימים שלמים. עד שפני הדף משתנות, מתחיות, והוא מכיל פתאום את מה שנועד להיות. רק אז אפשר להתחיל לצייר, וגם אז הדבר שוב ושוב חומק מבין האצבעות. והרי את הספר הזה פרסמה אחרי חמש עשרה שנות שתיקה, וליתר דיוק החלה לכתוב אותו שבע שנים לאחר שלקה צבי בשיתוק, כלומר ארבע שנים לאחר מותו. והמספרים הללו בעלי משמעות רבה אבל גם חסרי משמעות, מפני שהאבל הנוכח בעוצמה בטקסט – כמו גם מאירוביץ הנטוע בלבו – הם אל־זמניים. והרי היא עצמה מודעת היטב לטיבו המתעתע של הזמן כשהיא כותבת (מדויק יותר לומר זאת בזמן הווה) על אחת מתמונותיו, שהוא צייר אותה “כמעט לעיני, ואני זוכרת את היום ואפילו את השעה. אך בכל פעם שאני מוציאה את התמונה תוקפת אותי הרגשה משונה שהיא נעשתה לפני הרבה מאד שנים, הרבה לפני שהכרתי אותו או הייתי בכלל בחיים”. ואי אפשר לא להאמין לה כשהיא כותבת זאת, בין היתר משום שהיא מוסיפה ביושר אכזרי ש"זו הרגשה כמו קריעה". אמת, ברגעים האלה היו שניהם, ודאי הוא, במקום שבו כבר יותר קרוב מאשר רחוק (וליתר דיוק: שוין נענטער ווי ווייטער, מפני שיש דברים שרק ביידיש אפשר להגיד); ונדמה שלא צריך להסביר. אבל כשאני קוראת את הספר שלה הוא עודו עומד שם, מצייר, והיא עודה מתבוננת בו, או מקשיבה לו מהחדר השני מכריז שיותר כבר לא יוכל לצייר ושאפשר לחיות גם בלי לצייר ואחר כך מזמזם ביידיש, ויודעת שהוא מצייר. ואני חושבת שוודאי גם היא עצמה חשבה, בכל השנים האלה, שיותר כבר לא תוכל לכתוב ושאפשר לחיות גם בלי לכתוב, ואחר כך מצאה את עצמה כותבת. עליו, קודם כל עליו. ואני חושבת כמה כוח טמון בהעזה לגעת בכאבו של זולת אהוב, כלומר של עצמך, ואיך בכוחה של יצירה אחת גם ליילד אחרת.
ועוד משהו יש בטקסט הזה של הנדל, שגיליתי אז לראשונה ובעצם עד היום לא זכור לי שנתקלתי בו בטקסט ספרותי מלבדו, לא ככה: האופן שהיא מציירת במילים. פשוטו כמשמעו. כי הטקסט הזה הוא אבן רוזטה שמאפשרת למלל כתמי צבע. כשאני קוראת את התיאורים שלה את הציורים שלו אני רואה אותם קורמים בד וצבע ותנועה, פועמים ורוטטים. חיים. ודאי, בטקסטים ספרותיים ניתן לא אחת למצוא תיאורים עזי מבע ויופי, הממחישים להפליא את הפן הויזואלי; למשל, תיאוריה של וירג’יניה וולף את העולם מנקודת מבטה של ציירת אחרת, לילי בריסקו, בספר (האהוב עליי מאד) “אל המגדלור”. אבל בשום מקום אחר לא קראתי שצבע יכול להיות שברירי, פגיע, פגום, לא שייך, מסרב להתמזג, מכיר אפשרויות, מבודד עד אחרון עצביו. לדוגמא. ואפשר כמובן לומר שזה היה צבע שיערה של אמו של צבי, שנגזז (באכזריות), והנדל באמת אומרת את זה, מיד בפתיחת הקטע (אותו צבע שיער, מתברר לקוראת בהמשך, כבדרך אגב, ירש מאירוביץ מאמו). אבל כשהיא כותבת על הצהוב שצייר זו לא מטונימיה ולא מטפורה, אלא פשוטו כמשמעו: צהוב. מהות הצהוב. אפשר לומר: נשמתו. לפחות הצהוב של מאירוביץ.
והוא התופס בגרון.
זהב שערך מרגריטה, אפר שערך שולמית, כתב פאול צלאן בשירו הנודע “פוגת המוות”; מרגריטה החיה, שולמית שהפכה לאפר, ומי שהן מסמלות – הגרמניה האהובה מפאוסט של גתה, היהודיה שחורת השיער משיר השירים. צלאן, המשורר היהודי, שאיבד את הוריו בשואה וחי בתחושת אשמה (כמו מאירוביץ? נדמה לי. אינני זוכרת. גם שיכחה עשויה להיות מוטיב ספרותי). צלאן יצר מתוך אשמתו את הפוגה, שהפכה לסמל השואה והכתיבה אודותיה. צלאן שסבל מדיכאונות חוזרים, שחיפש ומצא את מותו במימיו הקרים של נהר הסן. “צלאן אינו אדם בשר ודם, הוא פצע המדמם ללא הפסק”, אמר עליו אמיל סיוראן (כך לפחות נכתב באנציקלופדיה החופשית ויקיפדיה). ואני חושבת על זהב צמתה של אמו המתה של מאירוביץ, שהתגלגלה לציורו, ועל שחור שערה של יהודית הנדל, שמתגלגל לכתיבתי שלי לצד הירוק העז של עיניה. על הגעגועים, שרק בהם אי אפשר להגזים, כמו שאמר מאירוביץ וכתבה הנדל וקראו אחרים (גם אני). עוברים מדור לדור, מיוצר ליוצרת. שותים אותם מפה לפה כמו חלב שחור המהדהד את המוות, שהוא רב־אמן, מגרמניה. כמו שכתב צלאן.
אני חושבת על דבריו של סיוראן, על יסוריו של מאירוביץ, על כל הדמויות המיוסרות בספר הזה (כדוגמת איציק מאנגר) וביצירות האחרות של הנדל, שאין בהן אנשים שמחים. על הקשר שבין כאב ואבל לבין הכתיבה. מילים וכתמים שאינך שוכח, שאינך יכול לשכוח; ונדמה לי גם שאינך רוצה.
היא כתבה שמאירוביץ לא אהב פירושים. איני יודעת אם היא עצמה אהבה אותם, אבל אין ספק שכתיבתה מקפידה הקפדה יתרה להימנע מהם. במקום זאת היא מתבוננת ומקשיבה אל פרטי הפרטים, כמו כוסות תה (כמותן, מידת חומן), הליכות בתוך חללים ומרחקים שהן פוערות בין אנשים, שברי תנועות והבעות פנים, ומתעכבת גם ואולי בעיקר על ההשתהויות – מה שלא נאמר ולא נעשה אבל בוער מבפנים כמו אלם פתאומי בין שני ניגונים ביידיש. והבעירה הזו ניכרת היטב. צועקת. אולי בגלל כל מילות הצעקה השקטה או השבורה שיש בטקסטים שלה, כמו גזור וקרוע ומתעוות ומסמא ורוחש מתחת ומתעקל בקצוות ודוקר פנים. מילים משוננות שמותירות את הקוראת להיפצע ולצעוק – או לא – בעצמה. לבדה. לכל היותר היא כותבת: אני מאד מתקשה. והמילים שכתבה עליו הולמות כל כך את כתיבתה שלה: איש שמפוצץ את עצמו, דווקא כשהיה יושב שקט ניכר טבעו הסוער.
הייתי רוצה לחשוב שלמדתי ממנה משהו מכל זה. כלומר מכתיבתה. בה עצמה פגשתי רק פעם אחת, כשבאתי לביתה להביא או לקחת דבר־מה בשליחות שנטלתי על עצמי, כבר כתבתי על כך במקום אחר אבל לא למותר להגיד גם כאן כמה עמוק נטבע בי המפגש הקצר הזה, כלומר היא, כלומר עוצמת נוכחותה (הנה: שוב אני כותבת על אחר הצהרים ההוא, הטובל בנהרת האור מהחלונות הגדולים). וודאי, אני מבחינה היטב בין יוצרים ליצירותיהם, וללא ספק במקרה הטוב האחרונות חזקות וחכמות יותר, ואף על פי כן הלא גם הנוכחות החיה של האדם היוצר נותרת ביצירתו, טבועה כעקבה של חייו. אולי במיוחד אצל ציירים, שלפעמים משתמרות בחומר טביעות אצבעותיהם בממש, אבל הרי גם קצב נשימותיהם של אנשי המילים משתמר בטקסטים שהותירו אחריהם. כך או כך, בספר הזה ניכרת נוכחותה של הנדל במידה רבה דווקא בהיעדרה, כלומר בצמצום נוכחותה לקשב הדרוך אליו, אל צבי, ובמעשה הרב של העלאת דמותו ותהליכי בריאת ציוריו באוב. ואפשר לדבר כאן על מה שהפילוסוף סרן קירקגור כינה בשם “עבודת אהבה למתים”, שאותה שיבח כמעלה העליונה ביותר של החיים האותנטיים האתיים, המגלמים את האינסופי בתוך חיי אדם סופיים. וגם זה יהיה נכון, אבל נדמה שנוכח הספר הזה ראוי לשתוק ולהביט. להביט ולשתוק.
אמנם, שנים רבות אחר כך (היא זה מכבר מתה, גם בתם המשותפת, “מוות טרגי” אמרה עליו הנדל שנאלצה לחיות אחריו), קראתי שבנם השתמש במילה “טראגי” כדי לתאר מה שעשתה הכתיבה של אמו לציוריו של אביו. הוא דיבר על “הכוח האחר” כאחד הגורמים להתקבעות “הדימוי הבעייתי” של מאירוביץ (כך אמר: “דימוי בעייתי”), שלמרות האהבה הגדולה שבה נכתב (“מדם לבה של אמי”, אמר) בסופו של דבר פגע (ואפילו: בצורה קשה) בזכרון עבודותיו של אביו. הוא דיבר על ניכוס והשתלטות, כינה את הספר “מסוכן”, והוסיף כי דווקא משום איכויותיו הבולטות השתלט הספר על יצירותיו של אביו והטיל עליהן צל שאינו מאפשר התבוננות בהן במלוא עוצמתן. מכאיב היה לקרוא את הדברים הללו. ייתכן שצדק, שלאמנות יש שפה וכללים וגבולות שדה משלה, שהנדל כשלה מלהכיר בהם. אינני מבינה דבר באמנות פלסטית. אבל אני זוכרת היטב את הביקור בתערוכה הגדולה של מאירוביץ שבה נתלו עבודותיו לצד הטקסטים שלה, ואחרי שנים גם בדירה שהפך בנם למוזיאון פרטי של יצירות אביו (אחרי שסילק משם את רהיטיה). איך נפעמתי מהציורים, וידעתי מעבר לכל ספק שספרה הוא שהחיה אותם כך. עבורי, לפחות.
אני כותבת ושומעת את המילים שלה, את המקצב שלה, מהדהדים בתוך אלו שלי. אני מדמה שכך חשה היא עצמה את ציוריו של מאירוביץ מחלחלים לכתיבתה, ממגנטים אותה (כתמים שאינך שוכח, מילים שאינך שוכח). ולכל זה אין התחלה, ודאי שלא סיום, אלא קיום במקום ההוא שמעבר לזמן שבו ואליו מוצאים את דרכם, כך נדמה לי, כל הדברים שהינם מה שהם באמת, כלומר יותר ממה שהם באמת (ואני כבר יודעת כמה צריך לדייק, אל חוט השערה צריך, כדי שיהיו כאלה). והוא הדבר התופס בגרון, וכמעט באותה הנשימה גם מרחיב אותו, מפני שיש בו הזמנה, כלומר תביעה חד משמעית שאי אפשר שלא להיענות לה, לפחות ברגעים מסוימים.
ואז אני כותבת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות