אני מניחה זכוכית מגדלת על המילה אבא, מה אני רואה? הר רחוק, בודד. ככל שאני מתקרבת אליו הוא מתרחק. שלג שנמס למגע יד אנושית. אני בת 40. המקום חסר האב שלי מוקף חומות גבוהות וטיפוס מעולם לא היה הצד החזק שלי. הכעס שלי קהה בין החומות: (איך אפשר להביא לעולם ילדה ולנטוש אותה?) גם הכאב, העלבון (איך אפשר להביא אותי לעולם ולנטוש אותי?) וגם הפחד (אולי ראוי לנטוש אותי?).

כמו עץ אורן שנשתל באדמה ישראלית סרבנית, ההר הזה אינו במקומו. הר מושלג תקוע באדמה צחיחה. החום איננו מכניע אותו, פסגתו נותרת לבנה, קורצת למטפסים אמיצים להסתכן ולגלות את סודה. רוחות קרות מגינות על הפסגה, נמרי שלג שואגים כחומה בצורה, מבריחים לטאות וזאבים עזי נפש. חיה קטנה, כבש בר או שפן סלע, מעפילה בשבילים בתוואי הפכפך: רוב הזמן הדרך קוצנית, האבנים החמות מכאיבות בבהונות, פניות חדות מובילות למבוי סתום – סבכי דרדרים שחוסמים את המעבר. לפעמים הדרך נפתחת ואז הפסגה נראית קרובה מתמיד, האבנים מתרככות מתחת לכפות הרגליים והעלים ניאותים ללטף את השריטות בעור. אך הסוד נותר בעינו, השביל שהתארך מתקצר באבחה אחת והחיה מאבדת אוריינטציה: האם התקרבה אל לבו? האם הבינה את שורשיו? האם חדרה לאחת משכבות האפר הוולקני שבעומקו או שמא היא תלויה על זיז צוקי, ידה נאחזת בו בקושי, רגע לפני הנפילה?

אני מתנדנדת לבדי בגן שעשועים בלתי מוכר. במרחק, מעבר לגדר של הגן, אני רואה דמויות מטושטשות. הן מתקרבות ומתרחקות, או בעצם – זו אני שמתקרבת ומתרחקת עם תנועת המטוטלת. הן סטטיות ומעורפלות. הוא אמור לבוא לאסוף אותי. הוא אחת הדמויות? יש סוד באוויר. זאת אשתו החדשה? הילד החדש? או משפחה אחרת, משפחה רגילה שאינה קשורה אליי כלל.

במקום לטפס אני משוטטת בשבילים סביב ההר, מחפשת עורק פועם להתחבר אליו. מה העולם מספר לי על סוג הקשר הזה, בין בנות ואבותיהן? אני חושבת על אבות ובנים – שרשרת הרים שנוצרה מלוחות טקטוניים, לוח אחד שנדחף על ידי לוח אחר, תנועות של הדיפה, דחיסה ותיחום כוח. אני חושבת על אמהות ובנות, רגבי אדמה שהגשם מדביק יחד והשרב מפורר – סַחַף מחזורי שמאיים להיהפך לבוץ. על כל אלה נכתבו סיפורים רבים. שושלות הגברים הן הבסיס העלילתי הקיומי: אברהם עוקד את יצחק על ההר כדי להישמע לצו האלוהי, כרונוס בולע את ילדיו כדי למנוע מהם להדיח אותו, אדיפוס הורג את לָיוס מבלי לדעת שהוא אביו. המשכיות שמוּנעת מכיליון.

אני מוסיפה לצלחת הפֶּטְרִי את הבת, מניחה ליד האבא. איזו צורה יש ליחסים האלה? מהי התשתית שמייצרת את אופיים? הקשר ביני לבין אבא שלי ניתק. נותק. התנתק. זה לא קרה מעצמו, הוא ניתק אותו. המילה ‘ניתוק’ מרמזת על קיומו של קשר אבל הקשר בינינו נפרם עוד טרם קיומו של החוט. הפועל ‘ניתֵּק’ מעיד על כוונה מודעת אבל האמת היא שכל זה נעשה בלי משים, בשרירותיות שבה קרחונים נפגשים לרגע ואז ממשיכים בנתיבם.

ספרה של נורית זרחי, “בדידות או”, נפתח בזכוכית מגדלת על המילה בדידות ומסתיים באפילוג שכותרתו שואלת ‘למה לדבר באבות’. האם אבא הוא תשובה לבדידות או שאבא הוא בדידות? בשער האחרון, זרחי צוללת אל נבכי היחסים במחזה ‘המלך ליר’: “זו תגובת קורא בלבד, כשמאחוריו ניצבת חומת הארמון של המחזה. זה מעין תיעוד פנימי להד שמחולל בתוכי המחזה, ובעיקר הדרמה של שלוש הבנות. ביטוי לעניין שלי באבות בכלל, ובניסיון להפנות אותו אל היותי נטולת אב מגיל צעיר. אני מנסה לתחוב ציפורן בתבשיל מכושף.” הנושאים של השער הזה נזרעו עוד בדפים הקודמים, בסיפוריה של זרחי על הילדות הציונית בקיבוץ, בבית הסבתא שנשארה בירושלים – ויש בהם אותן תֶּמות ליבה של שייקספיר: שיגעון, זקנה, כוח ואהבה. האהבה של ליר לבנותיו מוטלת בספק, שלו ושלהן, ועטופה בשאלות של כוח וזהות עצמית נפרדת. “אבא הוא האחר של העולם. בנותיו הנבחרות מפליגות על ספינת המפרש ‘אבא’.” לפי זרחי, התשתית המיתית של האב (כל אב) היא זו של חֶסֶר, ולכן כל תשומת לב מצדו הופכת לאי, פירורי יבשת שעליהם הבנות בונות את זהותן: “אבא הוא האחר ועל פיו נקבע מקומי שלי בעולם.”

טקס יום הזיכרון בבית הספר. אני בת 10 ואני צריכה לקרוא את החלק של העֶלם ב’מה אברך'. אני לא יודעת מה זה עלם אבל מבינה תוך כדי הקריאה. במה יבורך זה העלם, שאל המלאך. אנחנו עומדים בשורה, כל אחד קורא את החלק שלו בזמן שהשיר מתנגן ברקע. אנחנו על הבמה באולם הספורט, האולם מלא בתלמידים ובמשפחות. הלב פועם בכפות הידיים. הציפייה שהוא ייכנס לא נמשכת יותר מחמש שניות: הוא שמע שאני משתתפת בטקס והיה חייב להגיע. הלב פועם ברקה, המבט נעוץ בכניסה, שיטוט העיניים על הקהל, הבנה, אכזבה. הדם מתנקז בבהונות. על אף האופי הביישני המולד שלי אני עדיין מוצאת את עצמי על הבמה, מרחב מסוכסך ומאתגר. בכל פעם נפערת בי תהום של שנייה אחת ומתוכה עולה הילדה הזאת. מתבוננת על הקהל, מחפשת.

אני משוטטת לספר אחר. ג’רושה אבוט, נערה שגדלה בבית יתומים וכותבת לדמות המסתורית המכונה אבא ארך רגליים, טוענת בנחרצות בוגרת: “כל אחד, ואין זה משנה בפני איזה צרות עתיד הוא לעמוד כשיתבגר, צריך שיוכל להביט לאחור אל ילדות מאושרת”. טיב הקשר בין הנערה לבין הדמות האבהית מוכתב מראש: מיטיב אלמוני החליט לתמוך בלימודיה של ג’רושה בקולג' ולחלץ אותה מגזֵרת בית היתומים. אך ההטבה מגיעה עם תנאי: עליה לכתוב לו מכתב מדי חודש. ג’רושה, שמשנה את שמה לג’ודי, כותבת לו מכתבים רבים אך הוא אינו משיב לה דבר. היא מתבגרת, מעצבת גישת חיים אופטימית מתוך הרִיק אליו נולדה ושאליו היא כותבת, אך האב המדומה נותר בשתיקתו.

חלום חוזר. אני רואה אותך. המיקום משתנה: פעם ברחוב ההסתדרות בחולון, פעם בבית של סבא וסבתא, פעם באירוע משפחתי. התפאורה מתחלפת אך הדיאלוג קבוע: אני צועקת עליך, צורחת, או אולי רק מדברת (עם השנים למדתי שכשאני חושבת שאני צועקת מתברר שרק לחשתי) ואתה מסתכל עליי בעיניים ריקות ושותק. אחרי זמן מה אני מבינה שלא יוצא ממני שום קול. אני בתוך אקווריום ואתה בוהה בזכוכית.

“אנחנו פוגשים את הגיבורים, בעצם הגיבורות, במצב מִפתני – נעורים על סף ילדות, וכדי לבחור בזהות (אם יש כזאת), עליהן להינתק מן הקשר עם אבא.” כותרת האפילוג של זרחי (למה לדבר באבות) היא רפרנס לשורה של רוזלינד מתוך המחזה ‘כטוב בעיניכם’: “למה לדבר על אבות כשאפשר לדבר על בחור נחמד כמו אורלנדו?”.

המצב המפתני הזה מאיים להוביל לכאוס, הילדות־נערות עסוקות בהתחפשויות מגדריות, משוטטות ביערות, יוצאות לחיפוש זהותי שבסופו מופיע לרוב גבר אחר: “השחרור מן האב הוא אנרגיית הזינוק לעבר העתיד, כמו שחיין שדוחף ברגליו את הקיר כדי לנתר קדימה”. הרמיה, אופליה, יוליה, רוזלינד, ויולה: כל דמות שייקספירית מנסה להתנתק מהענף הפטריארכלי ומצליחה או נכשלת בדרכה.

‘כטוב בעיניכם’ מתאר גלות ונדודים מחצר מלכות קשוחה אל יער ארדן החופשי והמשוחרר. אני חושבת על רוזלינד כדמות נשית הניצבת בין קודקודיו של משולש גברי: אביה – הדוכס שנושל מהמלוכה, הדוד פרידריך – הדוכס הנוכחי שנישל את אחיו, ואורלנדו – החתן לעתיד. היא בורחת אל היער, מניעה את העלילה בתבונה, מחזיקה חזון עתידי בשעה שמַאגמה רעילה חודרת לקרום ההרים סביבה ומאיימת לכלות את השושלת. היא בורחת מההרים המתמוטטים אל היער, שם היא מזהה את אורלנדו כגבעה רעננה ונוחה לטיפוס. היא מתחפשת לנער צעיר ומעמידה את אורלנדו בסדרת מבחני אהבה שבסופם תגיע החתונה שתשיב את העולם לסדרו.

“אני נשבעת בהן צדקי […] שאם תפר אפילו את אפס קצהָ של ההבטחה הזאת, או אם תאחר אפילו רגע אחד מן הזמן הנקוב, כי אז אראה בך מחלל שבועה עלוב בעלובים, ואוהב כוזב שבכוזבים…”¹, מאיימת רוזלינד על אורלנדו במערכה הרביעית.

חדר מיון. חשש לאפנדיציט. אני זוכרת בדיקה חודרנית ולא נעימה ואת הרופאה שאמרה לי: “את מאוד צייתנית. כיף למי שיְיַלֵּד אותך”. הייתי בת 12. אני זוכרת את האחות שנכנסה אחרי שהתעוררתי ואמרה: אבא שלך בדיוק היה פה, הוא תכף יחזור. הלב מפרכס בגוף השביר. חשבתי: הנה, הייתי רק צריכה להגיע לבית חולים כדי שזה יקרה. אחרי כמה דקות סבא שלי נכנס לחדר בפנים מודאגות והבנתי את הבלבול. אני ממשיכה לשחזר את הפרכוס הזה דרך מבחנים דומים למבחניה של רוזלינד. מחביאה מפתחות כדי שלא יצליחו לצאת, אומרת לא במקום כן ומצפה שיבינו לבד, מעכבת את הרגע שהילדים משתחררים מהחיבוק, עוזבת את החדר מהר מדי. עם השנים, הפרכוס הופך לניתוק: האכזבה מרדימה בעקביות את הציפייה לאהבה ויחד איתה את הרגשות כולם. מנגנוני פחד הנטישה נשארים, משתכללים ונטמעים בהרגלי החיים.

“אבא הוא האחר ועל פיו נקבע מקומי שלי בעולם”; השורות של זרחי שולחות אותי לשוטט בספרי הילדים – שלה ושל אחרים/ות – לחפש את רגעי ההיפרדות שקודמים לשאלות ירושה וכוח. אני קוראת לילדים את “על עלה ועל אלונה” (שירה גפן). גם אלונה הקטנה מסתובבת ביער, שבגרסתו האורבנית־ישראלית הופך לגן. הרוח פורעת את העצים ומתחיל לרדת גשם. אלונה מתמסרת לסערה, “רוח טובה”, היא אומרת ומתיישבת מתחת לעץ. היא נוגסת בתפוח ועם כל נגיסה בתפוח העץ משיר עליה עלה. אלונה דואגת לעץ ומפסיקה לאכול, אבל חוזרת הביתה עם עלה בצורה לב שנתקע בשיערה. היא שבה לאביה שמכין מרק עדשים חם; הוא מגיש לה את המרק והולך לישון, שינה ארוכה שנמשכת עד סוף הסיפור. האבא ישן ומערכת היחסים עם אבא־עץ נמשכת. הוא רוצה את ליבו בחזרה. הלב והאפשרות לרגש שוב נודדים ליער, מחוץ לבית, והאבא – הר געש רדום.

כמה אבות ישֵׁנים יש בספרי הילדים? האבא הגיבור הציוני הפך עם הזמן לאבא עושה בושות, לאבא ‘כך ולא כך’ (לאה גולדברג), לאבא עייף, חסר אונים ומבולבל. בכל אחת מהווריאציות אבא הוא לווין מנותק קשר שצריך למצוא אליו גישה, אם הוא במלחמה ואם בשנ"צ. לאבא שלי יש סולם והסולם מוביל אותו הרחק מכאן.

בגן של בתי קיבלו את הספר ‘אבא בונה עוגה’ (ליעד שהם). אני מריצה בראשי את הדמויות שאימצתי כאבות דמיוניים. אף פעם לא דמיינתי אותם מכינים עוגה. גם האבא הזה אינו מכין, כי די מהר מתגלה שתמרי “רגילה שכל הבנים במשפחה שלה מבולבלים נורא”. לא רק האבא – גם הסבא, והדוד, שושלת חסרת אונים מול עוגות וילדות. אך לספר סוף טוב: הגברים המבולבלים בעצם בונים בית בובות, משאת נפשה של תמרי. גם רותי, מהספר “אל תדאגי רותי” (דויד גרוסמן) חוששת לגורלה כשאביה שוכח את קופסת האוכל שלה אך מבטיח להביא אותה לגן עד שעת הארוחה, והשעה מתקרבת. “הוא אמר שיביא לי… אומרת רותי בקול קטן ועצוב”. רותי וחבריה מדמיינים רשימת הרפתקאות שעלולות להסיט את האב ממשימתו, אך בסופו של דבר הוא מגיע עם השלל. גם כאן הסוף טוב, הספרות מאלחשת את המציאות. אבל אני קוראת והשטיח מאיים להימשך מתחת למילים: האם אבא של תמרי זוכר שיש לה יום הולדת? האם אבא של רותי יגיע לגן?

אני בבית החדש שלו, בית לבן, מרוהט בעור דביק. תמונה של בבא סאלי על קיר עירום וספריה עמוסה. הנה משהו שהגנים הצליחו לשאת – את אהבת הקריאה, או את הבריחה אליה. הוא לא שם. אני זוכרת חדר אמבטיה מבולגן. אני נכנסת ורואה את טל (האישה החדשה) מגלחת את הרגליים עם סכין. זה מבהיל אותי. זה מפעים אותי. היא אישה מסוג אחר. זה לא מפריע לה שנכנסתי, היא שמחה שאני שם. היא אוהבת את זה שיש ילדה קטנה בבית, כאילו יש לה בת.

תמונה נוספת: אני ושלומי, האח הקטן שלי־לא־שלי. אנחנו יושבים בשולחן האוכל המבריק מפורמייקה. אני כנראה בת 9 והוא בן 6. אני מלמדת אותו תרגילי חשבון בבדידים. אני מגלה שקל לי להסביר דברים: אם יש שני בדידים באותו אורך וצבע אז הם שווים זה לזה. אם מניחים שני בדידים זה מעל זה אפשר לראות מי יותר גדול. מי שווה יותר. טל במטבח. אבא שלי לא שם.

אני זוכרת משפט שכתבתי ביומן: “הלוואי שתאהב אותי כמו שאוהבים דג זהב”. האמא שאני רוצה לחבק את הילדה הזאת. מותק, את לא דג זהב.

כל השבילים הללו מוליכים אותי שוב לזרחי, שספרי הילדים־מבוגרים שלה מהדהדים כאב שמדבר בשפתי. כאב הבדידות ממרחק שאי אפשר להקטינו. “אַנְטַרְקְטִיכָּאן?” שואל פיני הפינגווין את מר זום בסיפור ‘להתראות באנטארקטיקה’, והוא עונה לו בצער: “לא, אַנְטַרְקְטִישָׁם”. הוריו הפינגווינים באנטארקטיקה והוא נשלח בחבילה למר זום, שדוגר על ביצתו ומטפל בו. כשהוא מוחזר להוריו, הכאב משנה מקום אך לא צורה: הגעגוע למר זום מחליף את הגעגוע לאביו. בסיפור ‘מיליגרם’ המרחק בין הג’ירפה הקטנה להוריה מתבטא בצוואר הארוך המפריד ביניהם, במבט שעליה לשאת מעלה: “בגלל זה קראו לה מיליגרם, כי היא נולדה קטנה וקצרה כמו אפונה. אבא שלה ואמא שלה שניהם הגיעו עד חוטי החשמל, כמו שצריכות להיות ג’ירפות רגילות”. אך שורש הכאב בסיפורי הילדים של זרחי נעוץ בדבר שאין לומר את שמו, ודאי שלא בספרות ילדים: האפשרות שישנם הורים שאינם אוהבים את ילדיהם/ן. האפשרות הזו שתולה ברבים בסיפוריה ואולי באופן הצורב ביותר בספר ‘אם אמא שלי לא יכולה לאהוב אותי – מי כבר בעולם כולו יצליח בזה?’. פֶּטוּנְיָה החתולה הקטנה מנסה להבין מדוע חֲתוּלָאִמָּא לא אוהבת אותה. חתול־יועץ משדל אותה לא להתייאש כי “לא צריך לוותר על אהבה כל כך מהר!”, וכך הוא מייעץ לה להיות קטנה יותר, גדולה יותר, שקטה יותר או רועשת יותר. אך כל זה ללא הועיל. אמנם, גם בספרי הילדים של אתגר קרת מצאתי תהום דומה: ‘אבא בורח לקרקס’, ‘גורחתול אדם ארוך שיער’ – בשניהם אב נוטש שבוחר חיי הרפתקה על פני ילדיו. אך קרת משאיר לנו סוף טוב שהאב בו מצליח לפשר בין החוץ לבית. זרחי לא נותנת את הסיפוק הזה.

אני זוכרת את הצוואר של סיגל הגננת ביום המשפחה. היא ביקשה שנצייר את המשפחה שלנו ואני סיימתי ראשונה. הבטתי עליה משולחן היצירה הנמוך, על השיער הבלונדיני שנרכן אליי, ראיתי אותה פותחת את הפה ואז סוגרת אותו, גוש יורד בגרונה בשתיקה. משפלי גילי הבנתי שמה שאני רואה בעיניים שלה אלה רחמים.

התשובה לשאלה מה בעצם קרה? מרחפת מעל הטקסט הזה שאני כותבת, כמו מעל הטקסטים השונים של זרחי, בלי תשובה. בדידות או. אבא או. מה סוף המשפט? מדוע ישנם הורים שלא אוהבים את ילדיהם? למה אבא שלי בחר לעזוב ולשכוח את היותי בתו? מה יכול למוסס הרים? אני מציבה את ההיעדר שלי מול ההיעדר הספרותי: “המסדרונות הפנימיים חזקים מן הסיפור, והפחד, האם הוא מסתלק מפני הסיפור על אודותיו?” שואלת זרחי. ואני מעזה להאמין שדרך הכתיבה והקריאה – תחיבת הציפורן בתבשיל המכושף – המסדרונות הפנימיים מתחזקים והמבט אל ההר יכול להיות צלול יותר, גם כשאין תשובות.