א.    🔗

אני, שיליד עיירה יהודית הנני, איך הגעתי לידיעת קציר שעורה? בסביבת עיירתי השתרעו אחוזות הבארון דוד גינזבורג, שאצלו שימש א. ד. גורדון ז"ל כפקיד. צעירים רבים, שדגלו בציונות, הכשירו שם את עצמם לקראת חיי עבודה בארץ ישראל. היו שעבדו בסלק בשביל בית־החרושת לסוכר, היו שלמדו להיות עגלונים, ואני ועוד חברים אחדים בחרנו בחרישה, זריעה וקצירה.

בבואי לראשון לציון, אל האכר צ.. והוא אמר לי כי העבודה המצויה אצלו אינה מתאימה לי, וכי פועל העובד אצלו חייב לדעת לקצור, – עניתי לו: “אני בקי בעבודה זאת”. הביט בי בתמהון, כמתהלל לשוא הייתי בעיניו. בצאתי לשדה לא פיגרתי אחרי הקוצרים האחרים. צר היה לי רק, שהשעורה נמוכה מאוד, לא כקמת השעורה המצויה בשדות אוקראינה, אשר סוס ורוכבו יכולים להסתתר בתוכה, – והיה עלי לקצור אותה בעמידה, על הברכים.

בצאתי בוקר אחד לעבודה, וסלי מלא אוכל ליום שלם: לחם, זיתים ועגבניה, ובידי כד מים ועל שכמי המעדר, פגש בי חבר והתלונן כי זה ימים אחדים הוא מהלך בלי עבודה. מה עשיתי? – נתתי לו את סלי וכל אשר בו, יחד עם כד המים והמעדר, ואמרתי לו: “לך אתה תחתי למקום פלוני ותעבוד שם”, ומאז הונהגה בינינו “גמילות־חסדים” מעין זו, של ימי־עבודה. והיו כאלה שהחזירו אחר כך ימי עבודה משלהם לנצרכים אחרים.

באותם הימים נלאיתי מן השיטה אשר כל יחיד נהג לחזור על פתחי האכרים בשעות הערב לבקש עבודה. התאספנו ובחרנו בחבר אחד, שהוא ירכז את האינפורמציה בענייני עבודה. בחרו בי לתפקיד זה וקראו לי “אינפורמטור”, ובזה הונח היסוד ללשכת־העבודה.

שנתיים עבדתי בראשון־לציון. משם עברתי לואדי־חאנין (נס־ציונה). ומכיון שלא חפצתי להיות משגיח, ועבודה אחרת לא היתה במקום, עברתי אחרי שנה של חוסר־עבודה לפתח־תקוה.

ערב אחד נכנסתי למלון רבינוביץ, והנה פועל שוכב שם בחום גבוה על דרגש עשוי שני ארגזי־נפט, שני קרשים ומחצלת קרועה. ניגשתי אליו ונגעתי במצחו, והוא לוהט מחום. ידעתי, שצריך לשים תחבושת קרה לראשו. אבל קרח אי־אפשר היה כמעט להשיג בארץ, וגם כלים לא היו ברשותי, מצאתי קערה באשפה, ניקיתי אותה, השגתי שתי מגבות והתחלתי לטפל בחולה. כעבור שעה־שעתיים, בפקחו את עיניו, אמר: “החייתני, מי אתה? במה יכול אני להודות לך”? עניתי: “בשעה שאני אהיה חולה, – תעשה אתה לי אשר עשיתי אני לך”. אותו חולה היה נטע גולדברג (הרפז). מן היום ההוא התחלנו לחשוב על יסוד קופת חולים. ואולם עד שנוסדה, היה צבי ליברמן מרפא כל חולה באספירין ובחינין, ושיטתי אני היתה אחרת: חבר כי יחלה. הייתי קודם כל משקה אותו תה בקוניאק. בית המרקחת שלו היתה תחת מיטתו ובית המרקחת שלי ־ תחת מיטתי.

ב.    🔗

בראשון־לציון לא נשארתי זמן רב, כי נמשכתי אחר עבודת האדמה – אני לא גרסתי כי עבודות היקב נחשבות אף הן לעבודה חקלאית. בעזרת בית לובמן (דוב חביב) ובית פוחצ’בסקי, שהמליצו עלי כי אני פועל רציני, נתקבלתי לפרדסו הפרטי של בריל המנוח (הוא היה המנהל הראשי של פרדסי הבארון), והכתירוני בתואר פועל ראשי, אז התחלתי לקבל פועלים יהודים לעבודה והוכחתי לבעל הפרדס, שהדבר אינו עולה ביוקר כל־כך, כפי שחשבו, וכך עברה עלי שנה וחצי. פעם נסעתי לועידת “פועלי־ציון” והשארתי את אחד הפועלים להיות ממלא מקומי בהנהלת העבודה בפרדס, אותו זמן בא בריל לנס־ציונה, וכשלא מצא אותי במקום התרעם מאוד ושינה יחסו אלי לרעה.

באותה ועידה נתקבלה החלטה, שחברי המפלגה אסור להם להיות משגיחים. הסברתי למר בריל, שאני רוצה לעבוד ככל פועל ולסדר את העבודה, אך לא להיות אחראי בעד עבודת הזולת, – והוא הסכים. כשהגיע האחד במאי שיחררתי את כל הפועלים, סגרתי את שער הפרדס ונשאר בו רק השומר הערבי. ודוקא ביום זה בא בריל ומצא את פרדסו סגור ומסוגר. קרא לשומר, שנבהל מאד, היות ואני הסברתי לו כי היום חג גדול ואסור לעבוד בו, והוא ידע שבריל שומר מצוות הוא, והנה הופיע פתאום ביום החג. לאחר המעשה הזה פיטר אותי בריל. לקחתי את חבילתי בידי, הלכתי לפתח־תקוה, ומצאתי שם עבודה בפרדסים.

בפתח־תקוה היו הרבה משגיחים יהודים, שלא הסכימו לקבלת עובדים יהודים. קל יותר ונוח היה להם לעבוד עם פועלים שאינם יהודים – הפועל הערבי היה נכנע למשגיח ומשמש אותו כמשרת. אז ביקשנו דרכים. שלא להיות תלויים בקבלת העבודה במשגיחים הללו וניסינו להשיג עבודות בקבלנות חלקית.

סידרנו מעין לשכת־עבודה, שקראנו לה בשם “ועד אינפורמציוני” – זה היה עוד לפני הועידה החקלאית הראשונה. עבודת הועד היתה לקבל עבודה ולחלקה בינינו. בעבודה קבלנית היה שכרנו גבוה יותר מבעבודה יומית – בשעה שהשכר היה שמונה גרוש ליום בעבודה יומית, היינו מגיעים בקבלנות עד עשרה גרוש ויותר ליום ובפחות שעות־עבודה.

אותה תקופה היו בין חברי “פועלי־ציון” יותר מחוסרי־עבודה מאשר בין חברי “הפועל הצעיר”. אז הוקמה עין־גנים על־יד פתח תקוה, ותשעים ושמונה אחוזים ממתישביה היו חברי “הפועל הצעיר”, ובעלי הפרדסים המעטים שרצו בעבודה עברית, ביכרו את חברי “הפועל הצעיר”, שראו אותם כלאומיים וציוניים יותר, לעומת חברי “פועלי־ציון” שנחשבו למהפכניים.

אז צץ בקרב חברים של “פועלי־ציון” הרעיון להקים “קבוצה”. וזו היתה ההתחלה לקבוצת “אחוה”.