בתקופת מלחמת העולם הראשונה, תרע"ד–תרע"ח

הקומונה של הפועלים בפתח־תקוה הוקמה בזמן של רעב ומצוקה עבודת כפיה (“סוכרה”) מטעם השלטונות התורכיים, רדיפות חיפושי “פרר” – עריקים – בימי המלחמה. קומונה זו נוסדה בחורף שנת תרע"ה (ראשית 1915) ונתבטלה בקיץ תרע"ו.

*

שני סימנים ליום הכרזת “המורטוריום”, הוא היום בו נכנסה תורכיה – המושלת על ארץ־ישראל בימים ההם – למלחמת הדמים העולמית לצד גרמניה ואוסטריה וגרוריהן, נגד רוסיה, אנגליה, צרפת, ואחר כך גם – ארה"ב, 1) אותו יום – תשעה באב תרע"ד היה; 2) בו ביום הגיע לארץ אברהם הרצפלד ובא ישר לפתח־תקוה. הוא – כך אמרו עליו – סגר אחריו את שערי הארץ לעליה השניה. ועוד אומרים עליו: “כי למחיה שלחהו אלהים לפנינו”. אך בא לפתח־תקוה ומיד נכנס בעולו של ציבור הפועלים במקום, לדאוג למזונותיו.

*

ימים מספר לאחר יום תשעה־באב הנ"ל הפסיקו הפרדסנים את עבודת פרדסיהם ונעלו את שעריהם. באותו זמן כבר נסתיימו עבודות קטיף השקדים ובציר ענבים, ורוב ציבור הפועלים בארץ, ופועלי פתח־תקוה בתוכם, נשארו ללא עבודה. ציבור הפועלים בפתח־תקוה מנה אז כאלף איש, וביניהם למעלה ממאה נפשות חברי קבוצת “אחוה”.

רק חלק קטן מהם המשיך עוד בעבודה, בזכות הסכומים שנשארו חייבים לפרדסנים בעלי השטרות".

בימים שקדמו למלחמה, בעת המצוקה בכסף בישוב, קיבלו פועלים רבים מבעלי הפרדסים שטרות תמורת עבודתם, ויש שנתנו שטרות למפרע. ואת השטרות האלה החליפו בכסף בבנקים. והיו עוד פועלים מעטים, אשר נשארו בעבודה, הם אותם היחידים שהתגוררו בפרדסים, והיו עובדים במנועים ומכוני המים להשקאת הפרדסים בקיץ, והיו שומרי הפרי הבשל בחורף. אלה נקראו בפי הפרדסנים,דער מענש", או,בויארג’י", אפס, גם העובדים לא קבלו משכורתם, כי לא היה כסף לבעלי הפרדסים.

*

ועד הפועלים (מועצות פועלים במושבות טרם היו) בפתח־תקוה היה אובד עצות; מחסן המכולת של מטבח הפועלים התרוקן. כי החנונים חדלו לתת בהקפה. היה מחסור בצרכי־אוכל. המעט שהיה חלקו הגדול נלקח לצבא התורכי, או הוסתר במקומות שונים, ותושבי הארץ החלו להרגיש רעב, וביחוד ציבור הפועלים.

באברהם הרצפלד שאך בא לארץ, הכירו הפועלים כוח מארגן ועסקן המוכשר לעמוד על זכויות הפועלים. עוד מעלה מצאו בו, כי חשבוהו לבלתי מפלגתי, אף כי כל מפלגה חשבה אותו לאיש בריתה. הרצפלד בעצמו היה אומר: איני שייך לשום מפלגה, אף לא למפלגת ה"בלתי מפלגתיים", ובאספה כללית של הפועלים, שמנתה 175 משתתפים נבחר הרצפלד בהרמת 174 ידים, וחסרה יד אחת ־ זו שלו עצמו. יתר הנבחרים היו: גוגול, אהרן דיזיק, רפאל וויניק ודוד בדר. שני האחרונים – חברי קבוצת “אחוה”. דוד בדר נקבע כמרכז העבודה, או כפי שנקרא אז – “אינפורמטור”.

על בדר הוטל ללכת מכרם לכרם, מפרדס לפרדס, מבית לבית ולחפש עבודה, רק עבודה, שלא לתת לפועלים לשבת בטל, כי הבטלה מביאה לידי חטא. והכל היה טוב: שטרות, התחייבויות, פתקאות. ועל הרצפלד הוטל להיות מעין “חלפן”, להחליף את השטרות ואת הפתקאות ואת ההתחייבויות בכסף, וכן את כסף הנייר מאותו הזמן – בנקנוטים בלע"ז – בכסף קשה. והוא היה מומחה לכך. כל ההתחייבויות היו למועד שנה אחרי המלחמה. תמורת זה אפשר היה להשיג קמח ובורגול.

*

אפס, בכל אלה לא היה להשביע את ציבור הפועלים, וגם במושבה החלו להרגיש רעב. ועד המושבה (מועצות מקומיות טרם התקיימו) הקים מאפיה למען מכור לחם בזול להמונים, וכן יסד מחסן קמח, כדי למנוע ספסרות בקמח, מנהל המאפיה היה אחד מבני משפחת גיסין. גם הוא היה מקבל שטרות מפועלים, אבל רק שטרות של נותני עבודה, אשר לפי שיקול דעתו הם נאמנים לפרוע את השטר במועדו, אם כי בגוף השטר לא צויין מועד הפרעון – היה ידוע לכל, כי מועד הפרעון הוא שנה לאחר גמר המלחמה, הוא גמר המורטוריום. הקמח והלחם היו מעורבים בקמח דורה, למעלה מ־60%.

והנה קרה המקרה שלא היו שטרות לתת למנהל המאפיה, והפועלים רעבו ללחם. עברו כך יום ויומיים. אמרו: מה נשב רעבים – ובמושבה יש מחסן לחם, נלך ונפתח את המחסן ונאכל לשובע.

התאספו כ־25 אנשים והלכו לקצה המושבה, מקום המחסנים. מנהיגי הפועלים ניסו לשדלם ודיברו על לבם שיזדיינו בסבלנות, הרעב והצעקות הגיעו לבית יעקב ופולי קרול, והם יצאו לראות על מה הרעש. (יעקב קרול, בעל פרדס גדול בפתח תקוה, אשר עבד רק בעבודה עברית והיה בידידות עם ציבור הפועלים). כאשר נודע לפולי קרול סיבת הרעש ־ ביקשה לחכות רגע קט, נכנסה לחדרה, הוציאה את כל תכשיטיה, זהב טהור, ומסרה לידי דיזיק. מיד נקנו מספר שקי קמח, אשר הספיקו לימים אחדים.

*

והנה באו ימות הגשמים. האניה “וולקן” שהפליגה – לפי השמועה מאמריקה טעונת מזון לישוב, טרם באה, ואף עזרת חברת “עזרה” של יהודי גרמניה בוששה לבוא. בציבור נראו אותות יאוש. באותו זמן קמה בישוב תנועת הגירה והאחראים אמרו לעמוד בפרץ וקראו: יהודים, אל תרדו מצרימה! אך בו בזמן עמדו אניות בחוף יפו לקחת יהודים מכאן, מקודם למצרים, ואחר כך לארצות שמשם באו. ואז בא היום השחור: חטיפת יהודים בכוח ושילוחם באניות מהארץ – בידי השלטונות התורכיים. השתררו דכאון ויאוש.

גם בקבוצת “אחוה” נראו אותות רעה. במחסן צרכי האוכל נשארו עוד מעט עדשים, מעט בצלים, חצי פח שמן וקצת בורגול. ניקרה הדאגה ליום מחר. אין במה לקנות ואין מה לקנות. ובערב אחד, לאחר התרוצצות וחיפושים, בהתאסף חברי הקבוצה לחדר האוכל לארוחת הערב – והנה, לתמהון המגישות, חברי הקבוצה אינם נוגעים באוכל, והם מתלחשים ביניהם. כששאלו: מה קרה כאן, מדוע לא אוכלים – קם אחד מהחברים ואמר: איך נוכל לאכול, כאשר רק במרחק כמה מטרים מאתנו יושבים פועלים בלי אוכל מיום אתמול. במטבח הפועלים לא בישלו אתמול, וגם היום לא בישלו. באותו מעמד נתקבלה הצעת חבר: להעביר כל שהוכן לארוחת הערב בקבוצה – למטבח הפועלים, וכן להעביר לשם כל מה שיש עוד במחסן הקבוצה.

וכן עשו. באותו ערב אכלנו כולנו יחד ולמחרת הוחלט על קומונה של כל ציבור הפועלים בפתח־תקוה.

ועד הפועלים שנבחר בתחילת ימי המצור, הוא גם נבחר לועד הקומונה מהם מקבוצת “אחוה”: רפאל ויניק, יעקב פרוז’נסקי, נטע הרפז ודוד בדר.

*

זמן לא רב לאחר יסוד הקומונה נתבשרנו על בוא אנית “וולקן”, שהביאה צרכי אוכל בשביל הישוב. הפועלים הרעבים גמרו אומר שלא לאכול “נהמא דכיסופא” – (לחם חסד), וביקשו לשלם בעבודה תמורת צרכי האוכל שעלו בחלקם.

באותה תקופה באה גם עזרה מיהודי גרמניה בזהב, וכן הגיעו סכומי כסף מארצות נייטרליות דרך קופנהגן. נוסף לכך, נמצאה אז לפועלים עבודה מרובה במלחמה בארבה, שפשט אז בכל הארץ והעמיד בסכנה את המשק החקלאי. אולם מאידך גיסא, החלו רדיפות מצד השלטונות התורכים בחיפושים אחר “פרר” (משתמטים מהצבא), בשילוח אנשים לעבודת כפיה (“סוכרה”). רבים מהפועלים, חברי הקומונה, הסתתרו או עברו לעבודות הממשלה בבאר־שבע, בתול־כרם, ביערות חדרה ועוד. כה נתפרדה הקומונה.

הקומונה התקיימה מראשית שנת 1914 עד יולי 1916, והיא התחסלה בלי הפסדים ובלי חובות. מה שאפשר היה להשיג קנו בפתקאות עבודה אן בכסף מזומן.