בסוף השנה, בדיוק בחודש אלול תרפ"ו, ואני בפתח־תקוה “המרכז” כמו שקראו אז את לשכת העבודה. אחורי גבי 2500 פועלים, ביניהם 1500 מרוכזים בל"ג קבוצות, וקיבוצים וכולם צועקים לחם ועבודה. אני מתרוצץ בפרדסים, בשוקים, ואפילו בבתי כנסיות, לחפש עבודה לדורשיה. עונת הזיבולים, עונת 22 שילינג עבור תיבת תפ"ז בליברפול. מקבל אני לזבל את ה־70–80 דונם פרדס של מר יסיר, הוא יהודי ששיבה זרקה בו. וימים הנוראים הנה מתקרבים, כנראה שהסיר ידו מעל לבו ומסר ללשכה את הזיבול. והזבל היה לא רק רטוב, כי אם פשוט מהול במים, אבל קבלתי. ובבשורה להלשכה אני מודיע שמחר אנו שולחים 20 איש לפרדס מר יסיר. התחילו לזבל ויחד עם זה לחרף ולגדף אותי ולקלל שלא בפני על המציאה הזאת שנפלה בחלקם של קבוץ “העובד”.

והנה אחרי יומיים של זיבול במקומות הכי רחוקים מודיע לי מר יסיר ע"י בא־כוחו המשגיח, שלימים אחדים הוא מפסיק את העבודה הזו מפני ההשקאה. כעבור 3–2 ימים אני עובר ע"י פרדס זה ורואה אני שילדים מהכפרים הסמוכים לפתח תקוה, ילדי השכנים סוחבים שקי זבל בפרדס זה והמשגיח צועק את הקריאה “יללה, יללה” ומר יסיר מסתובב בהנאה גדולה. אז הרגשתי שאסור לי לגשת למר יסיר, כי מי יודע מה יכול לצאת מזה. חיכיתי עד לפנות ערב, ניגשתי למר יסיר עוד לפני הלכו למנחה ואמרתי לו: מר יסיר, אני במקצת מאמין, נכנס אני לפעמים לבית הכנסת, עונה אמן ומאמין אני באמונה שלמה שהמהפכה בוא תבוא וביום כפור זה שצריך להיות כעבור יומיים אבקש, אתחנן ואתפלל שמהר, מהר תבוא המהפכה המקווה בימי ובימיך, ואז אדע איך להתנקם בך. מר יסיר התחלחל, רץ למר ש. שטרייט ולעוד לאומיים וסיפר להם מה שאמרתי. הם ענו, ומה יכול להגיד בדר מתוך התרגזות?

*

בחג האחרון של פסח בשנת 1906 שחל ערב אחד במאי ואני אז בדרום יהודה, פועל חקלאי. בינינו היו עוד “היחף” (דער בארוויסער), “הערום” (דער נאקעטער) ו"הנזיר" (דער משוגענער). הכינויים דלעיל רכשו להם השלושה, אחד על שהיה אוהב ללכת יחף בחורף ובקיץ, השני על שהיה פושט בגדיו בזמן העבודה והיה עובד מלובש בשק, והשלישי שקראו אותו בעברית “הנזיר” ובאידיש “דער משוגענער”, מפני שלא גזז את שערות ראשו וזקנו.

ובאותו הערב על כוס יין “כרמל מזרחי” ממש התחילו לדבר על “פראזדניקובאט” למחר את “פרבי מאי” ובאמת אלה השלושה ועוד שנים חגגו. ובכל המושבות של דרום יהודה היתה השיחה המעניינת בכל המקומות הרשמיים: מי ביקש מהם לבוא הנה, מי צריך אותם, ילכו להם חזרה לקישינוב…

*

לפני שלוש שמיטות שנים, בערך, ואני בפתח־תקוה. אנו 60 פועלים ביניהם 45 מחוסרי עבודה ממש, אין לחם, אין חדר, ורבינוביץ חדל לתת את “הקישקע” המפורסמת הממולאת בלחם יבש שהיה נשאר מהאוכלים. יושבים אנו על יד בית הפועלים ומתווכחים: מה יהיה אם יקרה מקרה של התנפלות במושבה, איך להתנהג, וכולם בדעה אחת לשבת כל אחד במקומו – וידעו… והנה, אנו מדברים ושומעים פתאום בשעה 9 לפני הצהרים צלצול פעמון במושבה, ואם צלצלו – סימן רע, אות לצרה. אנו כולנו, השמאליים, התחלנו לרוץ למקום שכולם רצו לשמה, וזה עד פרדס בוחריה, ושם נודע שבדואים עסקו במלאכת עקירה.

תרצ"ג.