1927 המשבר בערים טרם חלף. פה ושם בתים בלתי גמורים, ועל כל בית שלט “דירה להשכיר”, “מחדר אחד עד ששה עם כל הנוחיות”. העתונות מלאה הודעות על משפטים, תביעות כסף, פשיטות רגל, שמיטת שכר פועלים, סכסוכי קרקעות בין חברים לחברותיהן ועוד ועוד. בתים ומגרשים – בזיל הזול, בחצי חינם.

ובמושבות – רוחות טובות מנשבות. מחירי תפוחי זהב – בליברפול, גלזגו, לונדון, עלו והגיעו גם עד לעשרים ושנים שילינג התיבה. במושבות יהודה, ובפ"ת בפרט נמכר הפרי כמעט כולו לסוחרים ערבים על העץ במחירים טובים ובמזומן. במושבה שמחה וששון. מרוב חדוה “שכחו” להבטיח את העבודה העברית בקטיף ובאריזה והיא נעשית ב־80% בפועלים זולים. מחוץ לסוחרים בודדים שהעדיפו פועלים עברים.

ודורשי העבודה מרובים. מזכירות מועצת פועלי פ"ת פונה לועד החקלאי ולועד המושבה, ואינה נענית. לא כדאי לדבר עם “הללו”. התקיפות הזו, ההתנכרות לציבור רעב לעבודה וללחם, עוררה התמרמרות עצומה בציבור הפועלים והקרובים להם. המשלחות אל האכרים, ההסברות והטענות היו לשוא. לא הועילה גם הפסקת הקריאה בספר תורה בבתי הכנסת על ידי “הפועל המזרחי”.

במלה אחת “כבדו אזניהם משמוע וטפש מחלב לבם” כך הודעתי לבוחרי.

באסיפה רבת־עם בחצר ועד המושבה נשמעה הקריאה: “נלך לפרדסים. נעמוד על יד השערים, נסביר לפועלים המובאים מהחוץ, שכאן מקומות עבודה שלנו, בהם עבדנו כל הקיץ, ואין להוציאנו מהעבודה דוקא בחורף, בעונת העבודה המרובה”. “ואם יגרשוכם”? – שאלו ספקנים מושבעים, – “לא נזוז, ענה הקהל, לא נזוז”.

הסערה עברה אל הישוב. משלחות באו ויצאו כלעומת שבאו. התקיפים עמדו בשלהם. ובמרכזי הפועלים הדעות מחולקות. אלו מחייבים את הדרך החדשה – משמרות, ואלו שוללים.

וכל הנאספים התחילו להתפרץ למעלה לישיבת ועד המושבה בצעקות “הבו עבודה, הבו לחם”.

המשטרה לא עזבה את אנשי הועד בצר להם ופיזרה את הנאספים באלות ומקלות. אחדים מהנואמים והאחראים לאסיפה נאסרו. בערבות מ. פ. פ"ת הוצאו לחפשי והוטלה עליהם האחריות בעד כל מה שיקרה.

באסיפה הפנימית בבית הפועלים הוחלט לפי הצעת הח' אידלסון, מזכיר המועצה אז – למחרת יוצאים למשמרות. וגם בועד החקלאי נתאספו בו בערב והחליטו: למחרת יובאו חיילים אירלנדים למושבה. זה לעומת זה!

למחרת בבוקר השכם יצאו למשמרות מגבעת השלושה, מחבורת הפועלות, ומהבודדים – בס"ה שלושים ושמונה חברים וחברות ובראשם מזכיר מ. פ. פ"ת. עמדו על יד פרדסים שונים והסבירו לפועלים הערבים שעליהם להסתלק. הפרדסנים רגזו והודיעו: “הפרדסים שלנו ואשר נחפוץ נעשה בהם”. הם התרו בקוני הפרי הערבים שאסור להם לשמוע לאלה העומדים על המשמרות. ואם הסוחרים לא יכניסו את הפועלים שלהם לפרדסים לא ימכרו להם את הפרי לעונה הבאה. כששמעו הסוחרים את זאת התחילו להכניס את פועליהם דרך פתחים ומבואות נסתרים. ומשלא עלה הדבר בידם, כי בעלי המשמרות הרגישו בהם ומנעום מכניסה לפרדס, התחילו להכניסם בכוח, וכאשר מנעו אותם גם מזה פרצה המשטרה האיי"ת והיכתה על ימין ועל שמאל. ביחוד הצטיין אז שוטר ערבי אחד. הצעקות הגיעו למושבה ומכל הפרדסים מסביב מיהרו ובאו הפועלים העברים. ומה ראו עיניהם? פצועים, זבי דם, מוטלים על הארץ והמשמרות מחשלים בכל פעם מחדש את השלשלת ואינה נותנת לפועלים הערבים להכנס לפרדס. השוטרים מתקיפים בכל פעם מחדש. בחור ובחורה נפצעו קשה, ומתוך המשמרות הוצאו האקטיביים ביותר, ונאסרו, ביניהם המזכיר. הפצועים הועברו לקופת חולים, והכביש שזה עתה נגמר על ידי הפועלים רווה את דמם. המונים ליוו את העגלה, ברכב, באופנים וברגל. משהגיעה העגלה למושבה נבהלו התושבים. חנויות נסגרו, תריסים הוגפו אמהות הכניסו את ילדיהן הביתה. מפחד. בן רגע נמלאה הדרך לועד המושבה וכל בית הועד אנשים ונשים. כל הכביש אשר על יד בית המרקחת המה מאדם, אגרופים התכווצו, צעקות נשמעו: למה אנו עומדים, איפה הם אנשי הועד החקלאי ומנהיגי המושבה שגרמו לשפיכת דמי אחינו בשל בקשתם עבודה ולחם? רבים התפרצו למעלה לשוחח. אני ועוד אחדים עמדנו על המדרגות ועכבנו בתחנונים את ההמון הזועם.

אחד אחד, בהיחבא, בזקיפת הצוארונים ובהורדת המגבעות עד מעבר לאזנים בבחינת “מה אני ומה כוחי?” התחמקו התקיפים מהחצר. ברחובות רעמו הקריאות. אחדים סגרו את עצמם בבתיהם. ובני המושבה. הדור הצעיר, עומד הכן, מוכן למלחמה עם הפועלים עד חרמה. המשטרה האירלנדית, שעמדה מחוץ למושבה, מיהרה ובאה ותפסה את ועד המושבה. ופ"ת – כעיר נצורה.

הוכרז מצב מיוחד. בזה קיווּ להשקיט את הרוחות. אבל המטרה לא הושגה. משהועברו שבעה עשר אסירי פתח תקוה ליפו דרך תל־אביב כבולים בשלשלאות ברזל ובראשם הח' אידלסון ליוו אותם בצעקות: “אנו אתכם!” “בוּז לתקיפים!”

גל של אהדה ללוחמים עבר בכל הארץ וגם את טובי הציונים הכלליים. תרומות התחילו לזרום לקופת הועד הפועל של ההסתדרות וישר לפ"ת. והגיעו עד לסכום של 800 לא"י; האסירים נתמכו ע"י החברים בת"א במזון ובצרכי תרבות. מנהלי בית הסוהר לא הפלו ביניהם ובין החוטאים הפליליים: העבידו אותם בכל עבודה ומזכיר מ. פ. פ"ת גם ספג סטירת לחי על סירובו לעשות את העבודה על פי צו המשגיח של בית הסוהר. ובכל זאת לא נפלו האסירים והאסירות ברוחם. הרגישו שבפעולתם זו פתחו דף חדש בספר כיבוש העבודה.

תר"ץ.