בכסלו שנת תרע"ז, יום שהוכפל בו כי טוב, היה יום הכיבוש לחלק מיהודה:

כל עוד רוחי בי ברחתי מבאר־שבע. העבודה פרכה את הגוף. ונפרכה גם הנפש. הקצינים הגרמנים והאוסטרים התרכזו שם ובנו את באר שבע כמרכז הצבא במדבר, וקרונות היו באים ועליהם שלטים: ברלין–באר־שבע". ועל חשבון זה סידרו, יחד עם קציני טורקיה, נשפי חשק וכל מעשי תועבה. בין החיילים נפלו חללים לא רק בחזית. גם המחלות עשו שמות באנשים. היו רבים שלא הובאו כלל לחדר המתים. מחוסר מטה הורד הגוסס בארון המת ובלי דיזנפקציה כלל הושכב אחר על מקומו, והגוסס היה מוציא את שעותיו האחרונות בתוך הארון. ראיתי כמה פעמים חייל, החש את עצמו ברע. מודיע על כך ל"שוביש", היינו לשר העשרה, והלה “מרביץ” בו ב"נאבוט" שבידו מכות רצח ומוסרו אל “האפנדי”, מעין פלדפביל, שתמיד היה מדחום שמור עמו, וגם הלה היה נוהג בחולה מידת “רחמים” מיוחדת: בטרם יוציא את המדחום מפי חולה אחר, היה מעניק למתאונן מתנת יד בפרצוף הפנים, והמוכה היה צריך לעמוד עמידה של הכנעה וכבוד כמו לפני הקצין. הוציא “הרופא” את המדחום מפיו של זה ובלי לחטאו או לקנחו סתם, יתנהו בפי המתאונן השני, ואם יורה המודד פחות משלושים ושמונה היה המתאונן סופג מיד את ה"פלוקוס", ורק אם נתרחש “נס” למתאונן וחומו היה למעלה מ־38 היו משלחים אותו לבית החולים.

כל זה היה נורא ואיום מלראותו. אי אפשר לתאר כלל את גודל העינוי והסבל שנתנסו בו עשרות אלפים איש. אני ועמי עוד אחדים ברחנו משם ושבנו לנס־ציונה.

ובמושבה – כל פנים קבצוּ פארור. בלי שנים שלושה מג’ידים לבקשישים אסור לצאת מן הבית. בחוץ משכלת חרב ובבית ממש המות. אפילו שמן מעט לטבול בו הפתיל אין. הכל מפחדים לצאת מביתם להשיג גחלים גפרוּרים כבר לא היו בנמצא. מן המושבה נלקחו אחדים והוגלו לדמשק ומהם לא חזרו משם. כהנסקי, שניידרוביץ, הוכברג בושל, צבי הוכברג ומר שלום, מתו בגולה. הנשארים כגון זימטוב, ארליך צלאלכן חזרו לא"י. שאר הצעירים היו מתחבאים פשוט בין הכוורות, ולא פעם קרה, שצעירי רחובות באו להסתתר בנס־ציונה, בשעה שבני נס־ציונה הוכרחו לחפש להם סתרה במקום אחר, ובני השכנים עשו במושבה כרצונם.

פעמים סיכנתי את נפשי. יום אחד הציק לי הרעב מאוד מאוד. לא רק לי כמובן. היו עוד אחרים שמצוקות הרעב גברו עליהם, העינים נסבו אלי, אני נבחרתי משוּם מה לעוזר ומושיע. פניתי לשני זקנים מסרפנד. התלבשתי גם אני בבגדי זקן (בגדים של פאַלאַח זקן) והלכתי עד פתח־תקוה ומשם הבאנו דוּרה מעורבת בחיטה. “המלקוח” הספיק לשנים־שלושה ימים. ופעם שניה סיכנתי את עצמי כשהלכתי ברגל עד מקוה־ישראל, ושם נתן לי מר קרויזה 3 שקים לחם אפוּי. אין אני זוכר, איך נשאתי על גבי שק לחם אחד עד נס־ציונה. למחר הועברו משם עוד שני שקי לחם.

ואחרי הגירוּש אין קול ואין קשב מאנשי תל־אביב ויפו. התחילו כבר לדבר על גירוש מהמושבות. היו שביקשו לארוז מה שאפשר ולנדוד לפתח־תקוה והחורף כבר החל. ובלב כל אחד – כאב ועלבון. בחוץ גשם, רעמים, ברקים, בבית – אין מאור, ופקודה נתקבלה לבל יעיז איש לצאת הלילה מפתח ביתו, ודמו בראשו של האיש שיהא סימן של אש בביתו. וכך יושב לו כל אחד בפינתו. ובפרט אלה שגרו, כמוני, לא בנס־ציונה אלא בוואדי חאַנין הישנה. עם הברקים והרעמים שומעים אנו – אולי כך נדמה לנו – גם יריות תותחים, כמעט על יד המושבה, וכל אחד, וגם אני בתוכם. חושב: היתכן שהאויב כבר התקרב כל כך? או אולי באות היריות מצד הים?

ובבוקר, יום ג', י"ז כסלו, ראינו: תנועה חזקה. הצבא הטורקי, שהתרכז בסביבה, אץ בצעדים מהירים, אם כי בשקט, אל הדרך המובילה ליפו. גם הגדוד שחנה במושבה החל לארוז את החפצים והחיילים הולכים. והיריות אינן פוסקות. כל בעלי המשפחות התרכזו, בעצת המוכתר, בבית המנוח גוטהילף, שהיה בקצה ההר הנס־ציוני.

מבוכה ופחד. אין איש יודע ואין איש יכול לדעת: מה נשמע שם מעבר להר, במושבה? מי יודע, אולי הללו בני חורין כבר? אולי נתונים הם כבר תחת ממשלת אנגליה? ניסיתי לצאת. חפצתי לעלות אל ההר לראות את המושבה, אבל נשאתי עיני אל ההר וראיתי דבר שלא יכולתי להאמין בו: חיילים לא טורקים עומדים ליד מכונת־יריה על ראש ההר ומכוונים את הלוע של המכונה לצד יפו. חזרתי לבית ואמרתי: “נדמה לי שהם כבר באו”, ואחרי רגעים אחדים נכנסו 3 חיילים גבוהים בתלבושת האוסטראלית, דפקו כג’נטלמנים על הדלת “האללו, האללו!”. פתחנו את הדלת, ובעזרת תורגמן שבא עמהם הסבירו לנו, שהם כבשו את המושבות.

ורשמתי לפני: כיבוש יהודה יום “טוב”, יום שהוכפל בו טוב. בחודש כסלו תרע"ז קבלנו את השחרור.

חרצייב.