כניסתו לקרון האוֹטוֹבוּס הלילי, מלא נוסעים שותקים, ככניסת פרודה כימית פעילה ומפעילה – קאטאליזאטור בלע"ז – לתערובת חומרים אדישים נטולי אנרגיה. אמנם, כניסתו היתה בדרך של היסוס כעמידה על הסף. עמד ותהה: הכדאי לו להיכנס, הכדאי לו לנסוע באוטובוס זה, הכדאי לו לנסוע בכלל? האם זהו הקרון? אך משהציץ פנימה, משראה את גוש הנוסעים השותק המחכה, השומם, נכנס ברוח עליזה, שובבנית, לקרון האפלולי הדומה למערה. בתנועה של עשיר פזרן, הנוהג להעיף כסף־תועפות בקלות, שקל לכף־ידו של הנהג את דמי־הנסיעה. מנעימת דיבורו, צלצולי קולו הלא רגילים לעצמו, עם עצמו, עמידתו בין העומדים בקרון, שעל־אף הדחקות קבע לעצמו מיד כעין ‘מרחב תנועה’, גופו הנטוי אלכסונית ונראה כאילו נטול משיכת משקל, נטוי כמטוטלת, ואותו ריח ייני – למדנו כולנו מיד כי הנוסע־החייל שיכור הוא. מבוסם הוא. מימי הילדות דבק בנו הפחד מפני שיכרות הנוכרים, מבשרת רעות. יין, בעיקר יין־שרף, עורר מתרדמה את המשחית והשורף, התיר מה שהפיכחון אסר כביכול – שנאת־זרים קדומה. דרוכת כרמים זרים, הגדישה הטיפה המרה תמיד את הכוס בחג הדמים. נחותי קומה ורוח עמדנו בפני חזיון השיכרות הגדולה המגבירה את המשחית עד לרציחה. החייל הזה הביא עמו שיכרון אחר, כתמצית ארצית כה שונה משכרון הזרים, פרי הגפן שחידשה את חייה באדמה זו, שיכרות המשחררת מגולמנות אטומה. עירנותו הלילית של היחיד. שיכרון־כישרון בחילוף־אותיות קל.

באור הפנסון הדל לא נראו פניו אלא למקוטעין־לסירוגין. אך נוכחותו עוררה את הרדומים והמצפים, גופו המתנועע לקצב הנעימה שהוא משמיע בקולו, העולה ויורד להנאתו, בליווי ידו המהבהבת מדי פעם בחיתוך מפתיע, לבושו השחוק משהו שהוריק, ריאלי ולא־ריאלי במידה אחת, ואיזו קרן־אור שנדלקה פתאום ובה הואר כולו חייל בודד מעוצב יחידי, שלבש צורה בין נטולי צורה, שכניו לנסיעה.

כניסתו ביטלה במפגיע את יתרונו של הנהג. לא נותר לו לזה אלא להיכנע לכוח החיים העולה על שלו, לא נותר לו אלא לסמוך על ההגה ולהסיע את החייל. אך אם הנהג הובילנו בקו גיאומטרי ישר על פני השטח המוכר, המדוד, הרי החייל העליז הטילנו לסדר תנועה לא מוכר, שלגביו תנועת הקרון לא היתה אלא תנועת־לואי, תנועה בתוך תנועה, כבדוגמת התקבולת של תנועה בתוך הרכבת הנוסעת, שבהסבר תורת־היחסות.

גם כבדי התנועה ביותר שבין יושבי הקרון ועומדיו נמשכו אל התנועה שקבע החייל, שנועדה לו שליחוּת המפגיש. באיחור־זמן הוא הביא בשורת הניצחון אשר לחמו המר בוצעים אנו יום יום. שנתיים הוא עשה באיטליה. על כך זימר לכולנו ושר זמר איטלקי. הוא רגיל לשירה במקהלה, ואנו בעיניו כלים אפלים המחכים למגעו והוא פונה כמנצח מנוסה כדי לעורר בנו חוש התזמורת או המקהלה. איטליה הארץ של ‘בֶּל קאַנטו’, והוא הספיק ללמוד חוקי תיזמור בנסיעה. עינו נתונה במיוחד לכלי־הבנוֹת שביננו. ‘מה אתן שותקות הבנות? שנתיים לא הייתי בארץ. שירו משירי הארץ החדשים!’ מבקש הוא לעוררן לשירה כבנות־השיר השותקות ומצפות. אך אין לו פנאי לחכות לתשובתן המתמהמהת. דיה לו מבוכתן, דיה לו נוכחותן. את השאר נותן הוא עצמו. כסיגריות הללו שהוא מחלק בין הנוסעים, מגיש הוא שכרון חושיו ללא תמורה וחליפין, בגילופין שלו. ופתאום דבור ברור וצלול, ויש בו מן התוקף ומן התוכחה: ‘מה אתם שותקים, יהודים? מה אתם עצובים? יהיה טוב, יהודים! כל שעל אדמה שאנו עוברים עכשיו, שלנו הוא, שלנו הוא.’ דברים משונים היורדים עלינו במפגיע. ואיש לא הציץ בחלון כדי להיווכח בשעלים ההם. השעלים כנוסים פנימה.

… ומשירדתי מן הקרון, בלי שמוע את סוף בדיחתו (ולא אשמע אותה לעולם) משדרכתי והלכתי על פני האדמה המוכרה הלילית הרטובה אחר הגשם, נדפה ממנה רעננות משכרת, האדמה תחתי נתנה ריח יין. כרמי הגפן קרובים ותחת שעלי דורכים בגת קדומה, ואדמה זו שעל־שעל, רכה ורטובה, אדמת תמרורים ואדמת ישע, אדמה לילית, יינית, ניחוחית מבוסמת משכרונו של החייל האלמוני.