כל כתיבה אוֹטוֹבּיוֹגראפית היא, אם רובה ואם קצתה, כל־אימת שהיא באה לקשור קשרים ריאליים עם מאורעות החיים והספרות, ולא רק לחזור על כמה אמיתות מוסכמות שכבר היו לנחלת הכלל. כשרונו של הכותב יודע להסתיר את היסוד האוטוביוגראפי, או לשוות לו צביון כללי, המצדיקו בעיני הקוראים.

האוטוביוגראפי – פניו ופירושיו רבים. – בשירה לירית נוהג הוא כברשותו החוקית, ובכתבי הפילוסוֹפים מסתתר הוא מאחורי גדרי השיטות, שלכאורה הן חסרות ביוגראפיה בתכלית.

פתיחה זו אינה אלא הצטדקות לדברים, שלאמיתם אינם אלא מבוא לדיון על ספרות, על ספרות־הדור, דיון מסובך, מטריד, הנושא בחובו סכנות לרוב.

ואולי באה הקדמה זו לדחוק לזמן־מה דיון מטריד זה ולהחליף כוח בנוף ארצישראלי אחד, שבשבילו הפלגתי לי בנושא זה ובשוליו רשמתי את קטעי הפתיחה.

הננו מבקשים תמיד להסתייע בהרים, בשדות, באילנות, במרחבי־הים; הננו מבקשים להוציא מפיהם את הדברים שנבצר מאתנו להביעם. הם, אלה המדובבים הגדולים, מרבי־השתיקה, על כל הזרוּת שבגדולה, מסייעים לנו להכיר את גופנו – את רוחנו, לפענח את חידת גורלנו הטבועה באבן, במים, באדמה, ובעננים. דרך זו של הכרת־נוף כמוה כהכרת עצמנו; והרי עוד שבילים רבים נרמזו במרחב, עוד שבילים רבים חבויים במרחב, עוד הרבה מחבואי־אור־וצל צפויים לו, להלך, עוד נהרה וזוך נכונו לנפש זו, שעדיין לא רצחוה המרצחים.

המצוי הזה צופה פני הרים ומים כאחד. צירוף זה של ים והר – צירוף יקר הוא, מאציל הוד שבסמיכות זו של איתני הטבע הנפלים כל־כך איש מרעהו. הוא אומר דרשני, היינו: אהבני אהבה ראשונה. אכן, ארץ זו מיטיבה להטעותנו במוּכר, כביכול, במצוי אי־שם עמוק בזכרוננו הפרטי והלאומי, אך התערותנו האטית בתוך הנוף הנמצא, כהתערותנו בקרקע המכוֹרה, שחדלה להיות כרם המליצה, אלא מניבה גפן, שידיים חרוצות זומרות אותה כל אביב ואביב.

הוא הדין בכרמל זה, אשר עוצמתו, ניחוחיו וצליליו פרושים על פרקי־עבר מרובים, ועתה הוא בא לנסותנו בריאליוּת ההררית שלו, על חליפות האור והצל שלו, על הנסתר והנגלה שבמראהו. התגלות ההר היא איטית, עקב בצד אגודל עולים בו.

לא לשווא נשלח זרטוסטרה אל ההרים לעשר שנים ללמוד שם את תורת האדם, מורדותיו ועליותיו. ומשום כך תורת־הרים זו היא כה אכזרית לפעמים ליושבי השפלה. כיבוש הר הוא ככיבוש האדם עצמו. אך מן הרמה הכבושה נשקפות רמות אחרות, פסגות גבוהות יותר, ערפילים ואור, מחשוֹפי סלעים, כמחשופי תקופות רחוקות, וצוק בודד – גאון ונשר הוגה. זהו נוף רומאנטי, בּיירוני.

אך הנוף אשר נפל בחלקי היה פחות מלכותי. קוויו הגיאומטריים לא נשתבחו בטוהר מובהק, לפי שניטעו אורנים באי־סדר של טבע; משרטוטי תווים אלה נעדר כוח האבסטראקציה, והאדמה שבתווי הרי־ירושלים, הנמתחים לעתים כקווי רישום אידיאלי, כשרטוט גראפי מובהק של גוף, גופו של אדם. הגיאולוגיה של כל הר היא כעין סיפור תולדותיו הקדמוניות והאיטיות של המספר. זרמי חיים עתיקים ערמו גושים זה על גבי זה, ריבּדו שכבות, טמנו עמוק בחוּבם איזו תאוות־סתרים, ולפתע נחשפו, עד כאב־עין, כמחשוף עורקים במפלת אבן.

חיי־הרים מסוגלים לזרוע ייאוש באיזו נפש סוערה, אם זו לא תיכנע לו מרצונה. כל־כך שונים ממדי הזמן של הנפש ושל ההר. מה הן שמונים הפעימות שלי שפועם לבי בדקה בין ענקי השתיקה. וזה הצדע הרוטט – כמה גלגולים של שתיקה ומנוחה עברו עליו, עד שגילה עקבותיו באבן הוורודה־חלקה, אשר מגע ידך עוררה משנתה.

כה איטי זמנם של ההרים, וכה איטי קצב סיפורם. הצעד מעלה הד נבלע בתוך רפידת מחטי־האורן שנשרו, או, אדרבה, מצטלל כקול בדידותו של אדם. ההר שומע את הצעד ושותק. המונולוג שלו – שתיקתו. זר ומוזר הוא הזמן ההררי! אך הצמחייה – האילנות ושיחי־הפרא הדוקרניים – היא המקשרת בינינו, היא גשר־הזמן הירוק, שגופנו כבר למד למותחו. ידינו כבר השכילו לזרוע באדמת המכוֹרה אותו פירור מיסטי, שבו מקופלים כוחות־צמיחה של ענקים ואברי־גופם הבוקעים אל־על. נאמנים אנו לברית זו המדליקה כאן נרות ירקרקים בראשי האורנים. והאורנים – כה שונים מראיהם וגורלם, אף כי גזר־דין אחד כינסם לכאן.

שניים אלה חבוקים כשני נאהבים, שנגזרה עליהם פרידה, משל לרוֹמיאו ויוליה למשפחת האורנים. והללו, המתנשאים גבוה־גבוה, על כובדם וירקותם, כפרקי תהילים אל השמים וכמעט מכסים אותם מעין החוסים בצלם. ואלה, שגופם חוזר על דרך היסורים של איזו נפש רבת־נפתולים, דרך של קשרים, עוויתות־הגזע, פיתולי העץ מוכה סער ושרב, ובכל זאת נאמן לחוק הפנימי של העלייה, המשיכה אל האור. אלה הם פסלי רוֹדן הררי, שנטעם ההר כמצבת־הזמן לחייו הוא. ולו סרת למעבי החורש, באין שמש, ואפפתך אפלולית־המחבואים כבאיזור־קסמים של נפש קשובה ומוּצלת, ועמדת ליד עריסת השירה, התלויה באין־רואים בינות לגזעי האורנים. ולו הוספת לעלות, ונתגלה לפניך כעין אמפיתיאטרון חצוב בהר וראית על במתו איזו עלילה דראמאטית אשר רק צוקי־האלם, האורנים ושמיים יודעים מה פשרה. עוד כמה צעדים, ונתגלתה לעיניך גורן־אבן שטוחה, חשופה, כשולחן־כתיבה ענקי אל מול שמים, עננים ורוחות. אך היכן הם השירים והפרוזה, שנשרו משולחן־אלים זה? עובדה היא, שכל ספרות־הדור – ספרות העמקים היא, ולו גם מבחינת נופיה בלבד. אחד המעטים – ראמיז (הסופר השווייצי, הכותב צרפתית), המיטיב לעקוב אחרי הוּלדת האור בהרים, אחרי צעדי האדם בין צוקי הרכז, וחתימת אור על כל דבריו.

ולא מקרה הוא, אולי, שהרומאן האירופי הגדול שבין שתי המלחמות – אולי הגדול ביותר – ‘הר הקסמים’ לתומאס מאן, רומאן אחרון במסורת האירופית, עם האדם והזמן שעודם שלמים: שחיים ומוות, גורל האנשים ומחשבותיהם ניתנו כאן כבתוך אספקלריה של ההר בחליפות השמש, הערפילים והשלג. 20

תאמר: יצירה גאונית היא עצמה פסגת־הרים, שממנה נשקפים עמקי אדם והיסטוריה לרוב, והיא גופה קובעת נוף רוחני בספרות? אך האין אלה שוב ממדים גדולים מדי בשביל ספרות זמננו? האם לא מוטב לרדת – ובעמק, בתוך משחק הפרספקטיבוֹת שלו, למצוא את המידות הנכונות?

בשעת השקיעה שמש כתומה־תרוגה, שתקנית להפליא, טובלת באיזור כחלחל־אפרפר של ערפלי־ים. בדרך זו עברה אסטדיות אופטיות מוזרות של כדור על כל תמורותיו, המזכירות ציורים סוריאליסטיים כבחלום. עד ששקעה, טבלה באמצע הים והניחה מאחוריה פס־אופק כחלחל, פנוי. דראמה מיסטית עם גוויעת האור הגבירה דממה ובדידות, המכופלת בכפל־הרים. נשוב אל העמק, אל בתי המגורים, אל מנורותיהם.

מסע אחד קטן בא לידי סיום. ועם בוא הלילה, הודלק הים, הרדום מאחורי ההרים, בשרשרת אורות, וזרקורים החלו לבלוש על פני יבשה וים ואוויר.

נתעורר ימה של עתלית. החלו האורות לספר מסיפורי־האימים־והדווי, ופעם בפעם פרס זרקור גוש חושך, ואחר עזבוֹ, בלש בגובה אחרי יהודי־מעפיל. הרקיע, הלילה, ולבנה עגולה בלב, מחזות התקופה הממשיכה לייסרנו, לייסר את האדמה בתיל דוקרני ולפצוע לילה שקט זה. כאן מתחילה ספרות הדור, הספרות הלילית של זמננו. ומן הבית המואר בקעו אל אפלת הלילה צלילים של ה’סונאטה אפּאסיוֹנאטה.'

הדברים עתיקים. זו המועקה, וזה הפורקן שבמוסיקה – ובשירה, אחותה, – הזוכרת ומשכחת ומסרבת לשקוע בדומן ובדם, אלא חותרת אל הזוהר עד שאדם מסוגל לעמוד מולו, ומלה אנושית מסוגלת להכילו. אך מצוּוה אני על סיום אחר עם בוקר מעורפל סתווי בין ההרים, שהצעיף את האופקים והאורנים הרחוקים וגילה רק את הדברים הקרובים, והללו הפיקו אורה שקטה של מגע־אהבה. באור נמוך, ארצי זה נבדלה קבוצת נערים, שעסקו בסיקול חלקת־אדמה שבין הרים. כה בודדים היו המסקלים, כה זעירים, והאבנים כה רבות, והידיים כה ילדותיות עד לעורר רחמים. שעה ארוכה הסתכלתי בעבודתם, כשאחד, ה’מנהיג', מראה דוגמה יפה לגמישות, לזריזות־ידיים ומשמעת, וחבריו הסרים לפקודתו חוזרים אחריו.

לאט־לאט נערמו אבנים לרוב בצד דרך. אחר שכבו המסקלים הקטנים לנוח על גבי השדה שסוקל. עצבות וקדושה ירדה על התמונה, כבתמונותיו של מילֶה, צייר העבודה הצרפתי. כאן ראשיתה הפרימיטיבית של הספרות הארצישראלית, וסיומה של ההקדמה ההררית.

1946