למשה שרת
כשדלתות הבית־ביתנו פתוחות זו מול זו נראית הבוגנוויליה שלנו במסגרת החלון־הדלת כאורח בפתח הדלת בתמונה של וילסאקז. פתוח הבית לפניה, מהססת ניצבת בפתחו, אך מבטיה ינוחו על רצפת המרפסת. בשעת לפנות־ערב היא תכבד על שני גוניה – ורוד כהה־נחושתי וּורוד־בהיר־לילכי, תעצום את עינה־פרחה בין שלוש כפות־יד קטנות, ועייפה, שבעת יום ואור, תצנח על אדן החלון. בוודאי היתה כאן כבר קודם, אך לא ראינוה. מה שתיקתך כבדת־הדים מול שתיקתי בכבות היום, בהיאסף האור? מה צניחתך אלי, מה ציפייתך על ידי?
פרחה יוֹקרנדה כחולה־סגולה כים. כים קרעה את האופק והציפה את החוף בכחולה, תשיר תפארתה ארצה. דרכתי עליה, על פרחה הבודד הדומה לדוּגית, ועל המון תפארתה הנפול. כאֵב אביב קדמוני עבר לרגע את חיי.
שירה לא נאמרה, לא יצאנו לשבח בשער את גדולתה של יוקרנדה המאחרת לפרוח בשרב. על סוד הפריחה והנשירה דָרך האדם, קומתו שחוחה ולבו סדוק. וכמו ים בסדקי הסלע, תטיל בו באביב כעין גרגירי מלח.
פָרח בלילות הצבר הגבוה, ‘מלכת הלילה’, אֶרוֹס פרחים סהרוריים מרטטים. צוואריהם כצווארי ברבורים או של ציפורי־דמון. לועיהם נפתחים עם ערב כמערות אהבה נטועי ריסים ריסים, עירנות תאווה שלא עצרה ריטוטה. לא הספקנו לרדת לעומקם, והנה נסגרו לעד, נשרו בן־לילה. פרחו כאילו מבעד לחומה, מבעד למצור.
ואנו, הנצורים תמיד, הסחנו דעתנו מהם. דחינו אותם למאוחר יותר, דחינו את פריחתם אל אחרית הימים, אך הם דחקו ביתר שיגעון ועוז. אביב זה הקדים לבוא. העולם עדיין כולו שברי־שברים, משרפות־אש, מחנות־הסגר, תאי־גז שלא נהרסו עדיין ורצח של ימי שלום.
הרוח נשאה אפר היהודים, בשדות אירופה הזהיבו שיבולי תבואה מדושנת דם.
גם שדה שיבולים ביהודה ברוח כשדה טבוחים הנעים בתפילה. ומה ביקשת בסתר לבך אחר עמל ופרך ועלבונות? לנוח בראש הגדיש הרענן, לכבוש את פניך בשחת זה ושכוח עולם, לכבוש את הפנים בערימת השדה, לנשום את כל הריחות הגנוזים של האדמה, לנשום עמוקות את השיכרון הארצי, ולהפוך את הפנים אל מול השמים ובבת אחת, – הו האושר – לראות את כל צבא הכוכבים והמזלות שהובטחו לך משחר חייך, להכירם שוב בזוהר־בראשית, ובלי־משים לתת את הקול בבכי או בשיר לילי חרישי, או לידום, להחריש, להקשיב ולשמוע שירת הדומייה, שירת מרים בהירפאה מצרעתה.
לא הושר השיר, והדומייה אטומה ורעה. בעולם של כוחות וכוחות־נגד לאין ספור, לנו רק מתים אין־ספור.
ללא קבורה ללא אדמה תחתם. בעולם האנרגיות המחריבות, הממיתות, מה כוחך אתה לחוּש תפילה קדומה, חוזה פריחות ואימים, מריח פרחי בר וזוכר את מטר הכוכבים הראשון שירד על ראשך. שירת ישראל גדלה אנחות־נאקות, קינות־שיר תמיד, זעם ותוכחה, ובין אבניה וסלעיה, במדברה, עלה גם פלא־דשא רך עם ציפור אדומת כף־הרגל וצהובת־המקור. אך תמיד היא קמה ברוך הירקרק.
מלכות הרשעה, או בוגנוויליה השקטה, האהובה, היא אוכלת עינינו בדם, בעשן, באפר, מרעילה לחם ומים, מתירה מפלצות־טרף, מקימה עמודי־אש מלב הים אל לב השמים.
קראו לה אפוקאליפסה, שבחרה ביהודים, בחירי נביאיה. חיוכה דורס את גוזל השיר. פרץ הדם בעינו תחת ידה.
היא מנסה אותנו באימפריה עתירת תככים המרעילה דשאים ושדות וכחול־הים, המשירה בן־לילה את יוקרנדה ואותך, בוגנוויליה, הנחה בחלון על שני גוניה־קולותיה, עד שיקרה הנס ואחד מחייליה, למוד סבל ונדודים, יבכה למראה רשעתה.
והנס קרה. כאן מסתיימת האימפריה העולמית, האפוקאליפסה, ונולד האדם עם דמעותיו, טהור־לב, ועמו הבוגנוויליה שלו.
1946
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות