מימי ילדותנו נותרה לזיכרון ולעדות ירושת חרדה מעורבת בתענוג עריץ בהתגלות קן ציפרים נחבא: רחמים ורוע־לב למראה גוזלים חסרי־מגן, ושאיפה לשלטון, נכון יותר, שאיפה סתומה להרס. הנה הוא בידינו קן זה, בנוי בכל־כך הרבה עמל וחרדה, חפשי מכל בצע־הנאה, הוא לפנינו, גלוי למזימות לבנו, מחכה לרחמים, ואולי גם נכון לכול. כמה קנים הרסה או בקשה להרוס הילדות. כמה אבני־קלע שלחה אל צמרת עץ. כמה דמעות שפכה או בלעה בגרונה על קרבנותיה המוטלים ללא רוח־חיים באפם. בצוק העתים ציפור קטנה ירקרקת־זנב, אורחת ברוכה תמיד בבית־כלאנו, הופכת הפוך וערבב בשלכת־הימים, משתיקה בציוצה צעקות שומרינו־נוגשינו, גוזרת במספרי־כנפיה את קפאון האוויר הדחוס.

ציפור קטנה מבקרת אצל נענים־נאבקים, ולה כל מה שחסר להם, וקודם־כול חופש וכשרון הרינה ומתן הריחוף האווירי. לו האכלנו אותה מפירורי שולחן עצבותנו, לו השקינו אותה מרורי אסוננו, ודאי היתה נופלת מורעלת, כאותה אשר הרגנוה בילדותנו באבן. אולם הציפרים מחוסנות בפני כל מגפותינו בנסיוב אלוהי.

הן פורחות בתוך חדר־אבלנו בלי להיפגע בכתליו, ומוצאות את מותן במלחמת הכנפיים והמקורים, או בשובע חיים קצרי־המועד. אך לא על הציפור הקטנה הפשוטה באתי לספר, אלא על קן־ציפרים אחד, אשר מבט לא זהיר של אדם גילה במחבואי העץ. אם קטנה, אדריכל תמים מדי, בנתה את הקן בקומת איש, ורק עתה הבינה את הסכנה שבשגיאתה. היא פרחה חיש מהר, בהפקירה את קנה ליצרי לבי. אותו רעד עתיק של רחמים והרס עברני, אולם רק לרגע.

שלושה הגוזלים האומללים, עירומים מנוצה, מסוּנוורי־עיניים, כגורי כלבלבים ביום היוולדם, אמרו רחמים. אילו יכלו, היו ודאי מצמיחים לגופם כנפים כדי לעוף בעקבות האם המבוהלת. (האווירון הרועש, אשר עבר באותם הרגעים על ראשינו, לא עף לחפש את הבורחת).

מראה הקן על גוזליו, הפתוח לכל פורענות הטבע והאדם, מילא את הלב כאב ישן־חדש. הוא לא ביקש משל והשוואה אל קנים בנויים בגובה אדם בימים של הריסת קנים המזכירים ימי ילדות רעת־לב.

אולם לו ידעה הציפור־האם קרוא באותיות מרובעות של הכתב הישראלי, בטוחני שלא היתה פורחת בעוזבה את גוזליה בחולשתם. ואולי למענה – אשר לעולם לא תקרא – מסופר כאן הסיפור הילדותי, המתחמק – אולי לשוא – ממוסר וממשל.

1947