הקרע זועק בנשמות רגישות. תיבשנה שפתיים להשיח עם לב הטבע כבימי קדם. בן להריסות, הממציא חורבנות לבקרים, הגוזל את סודו האחרון של החומר – בן־אדם מול הטבע הנכנע, כביכול, המוסר את עצמו לידיו ללא תלונה, ללא מרי – האין בהכנעה זו מתחבולות־סתר, מעורמת הקושרים הנעלמים, שתתפרש אי־פעם, אולי במאוחר מדי? טעם של חשד ואי־אמון נתלווה לפגישות אביב עם האדמה, ופרח ניסן נכווה לא בחמסין בלבד אלא באש זרה, אש הכליה של הדור.

מאז היתה לנפש הסגולה לראות את העולם בתבניתה, בצלם חוקיה, בדמות כוחותיה־סתירותיה, בשֶלם אחדותה. לתקופות היתה סגולה זו לנחלת ליריקנים בעיקר, שהמשיכו בדימאטריאליזאציה של הטבע, לפשוט לנפש את החומר, או לעשות את הנפש חומרית יותר כדי לחוש מחדש את אחדות העולם והאדם בתעיות הרגש. אחדות זו הושגה בכוח הדת, השירה האמנות, בימי־קדם גם בעזרת הפילוסופיה־ נאטורפילוסופיה. מים־אויר־אש כיסודי הכללוּת – כוללות המדע והליריקה. כדברי המיסטיקן הליריקן נובאליס: ‘פיסיקה אינה אלא ליריקה’. בתקופת המדע המודרני מבקשת הנפש את היסוד האבוד באורח המורכב של האנרגיות הקוסמיות.

אך נשארה לה כקדם הסגולה לכבוש את עולם־חוץ באהבה. להאציל מרוחה על עצמים וחזיונות רחוקים וזרים לה, לעשותם רסיסים בזרם הכללי הנפשי, העושה דרכו אל הים האינסופי.

כאז מחוללת האהבה פלאות. יום יום נארגים חוטי רגשים, חוטי קשר בין האדם והעצמים, בין הנפש ובין הצומח והדומם. חזיונות בעַתה, נבואות כליה, גורל סדום העולה תמיד לקראתנו, שואה שחיינו, כל אלה לא יכלו לסגולתו של האוהב. ומשום כך פרח ניסן לא בלבד נכווה באש חרדתנו, אלא מבורך בברכת אהבתנו העשויה ללא חת.

התמורות התכופות בנוף סביבנו מעמידות מפעם לפעם את הנפש במבחן, בוחנות אותה בכוחה לעמוד מנגד. והרי עוד לא הספקנו להתחיות עם הנוף, לא הספקנו להידבר עמו פנים אל פנים, שפה אל שפה. הנה נבנה ונסגר האופק האהוב. נכלא המרחב בין הבניינים שקמו כאילו בלי־משים. הופרע הקצב הישן, קצב אחר הוטבע, והוא עוין וזר. לימים, לשנים יוחוורו אולי טיבה וייעודה של התמורה. לגלות ב’פיגורה' גיאומטרית ‘פיגורה’ לירית, להזרים בקוו המשולש והריבוע אנרגיה לירית נפשית עד היות המשולש והריבוע תבניות הנפש – זו התעודה שממלאה האמנות הגיאומטרית האבסטראקטית.

הגיע הרגע לומר את הדברים בשמי האישי בגוף ראשון. בן יום כאילו התרומם מול ביתי ספק מגדל ספק ארובה, מעין נחושת קלל. נתון בתוך שלד־עץ לצורך הבנייה, הוא השליט בבת־אחת את עצמו, במפתיע, על הסביבה, על המוני גפני הכרם שנצטופפו עדיין למרגלותיו.

הבא הוא להוסיף עוד חיץ בין העין ובין האופק הנכסף, עוד סמל לתקופה מטשטשת, אנדרטה מכוערת מודרנית במסגרת מוריקה עדיין של גבעות וכרמים? העין בת־בריתה של הנפש דוחה את הגוף החדש, כבדיית הראייה. אופק העין הפנימית, עין הרוח, רחב מאופק העין החיצונית. אך זה האחרון מפריע. הופרע שדה הראייה החיצוני ועמה הופרע גם שדה־ראייה שבנפש. כסימן־שאלה אדום תקוע הוא ממולי.

התחלתי לבקש, דרך אסוציאציות, את הקשר עם הזר. נזכרתי ברישום בספר לאנאטומיה עם עמוד־דם או עמוד המוח מצבע אדום, הסגור בתוך שדרה של שלד. אסוציאציה זו הוסיפה אי־מנוחה. בוקר בוקר נמשכת התנגשות אילמת זו בין העין, שליחה של הנפש, ובין המוזר, הזר. עד שביום בהיר אחד קרנו הנס הפשוט. ירד גשם נדבות, חגיגי, מתרונן, התרעם הרעם, נפוגה חשרת העננים, נתפרחה הקשת ברקיע, לא ראיתי, דומני, כמוה מעודי. למראיתה של זו נפל בן־אדם קדמון על פניו. שער השמיים המקושת הפתוח, הפרוח, שער־ענקים ההולך ורם, נישא ונפתח לקראתנו.

עמדנו על המרפסת מולו. מבוגרים ועולי־ימים, עמדנו משפחה עצורת־נשימה, הלומי לב בפני הפלא, שהגיענו בחטף. ואף הכלב הלום הגשם והרעם תלה עמנו יחד את עיניו הטובות בחוג־השמיים הפורח.

העולם כולו לבש זהרים. עמוד־הארובה הנוכרי לבש שני, כחתן גבה־קומה הנישא בראש ההמון הירוק לקראת הכלה שבשער. אור נאצל נדלק בכול, עד שהתחילו דולקים בו פח ישן בחצר, מכיתת־פלדה עזובה, כלי־עבודה, חרמש ליד הקיר. לאט לאט החלה הקשת לכבות עד שנמוגה כרגיל בים של תכלת. נשאר הניסיון הפלאי, וארובת איבה, שנדלקה כעמוד האש, בנשימה אחת של צמאי אחדות הכול.

מה שקרה לנפש־יחיד מפגרת – אולי משום היותה מוקסמת בקסמי קדם – קרה לעם־הנער המוּבל בידי אמן כבד־הפה, כשהוא עדיין כחומר פלאסטי בידי היוצר, בידי רצון הרעם והברק וקול הדממה ודבר אלוהים. עם של שותי מי צור, אוכלי מן־השמים ועולה הרה אל קשת בעננים.