א    🔗

רבנו יצחק בן יהודה דון אברבנאל נולד בעיר ליסבון, בירת ארץ פורטוגל, בשנת חמשת אלפים מאה ותשעים ושבע לבריאת העולם. אביו, רבי יהודה דון אברבנאל, היה בן דון שמואל אברבנאל מעיר שיביליה אשר בספרד. דון שמואל, שהמיר דתו בנצרות בעת המצוקות והרדיפות הנוראות, שרדף הנזיר הצורר פיררנד מרטין בעזרת ההמון הנוצרי את בני ישראל, עזב, אחרי אשר שקטן המהומות, את ארץ מולדתו, ארץ הדמים, ויעתק מושבו לעיר ליסבון, וישב אל חיק היהדות. דון יהודה בנו היה איש עשיר מאד ונכבד בעיני שרי מעלה בפורטוגל וקרוב לחצר המלך, ויהי איש נדיב לב, עושה צדקה וחסד לבני עמו, אוהב תורה ומדע, ויחנך את יצחק בדרך התורה והחכמה.

ואלהים נתן לדון יצחק לב מבין, להבין ולהשכיל בתורת ה' ובכל דבר חכמה, וילמד גם את תורת הקבלה, ויהי שומר מצוה ודבק בכל לבו באמונת אבותיו, ובעודנו צעיר לימים החל לכתוב ספרים, ויהי ספרו הראשון אשר בחקר האלהות, ספר “עטרת זקנים”, אשר בו יוכיח מה רבה השגחת אלהי ישראל על עמו הנבחר, לשמרהו ולהצילהו מכליון, למרות הרדיפות הנוראות אשר ירדפוהו עמי אירופה האכזרים, כי אחת נשבע ה', שכל ימי השמים על הארץ יקום גם זרע יעקב לפניו. את הספר הזה, המלא אמונה טהורה ואהבה אין קץ לעמו ולאלהיו כתב דון יצחק, בהיותו רק כבן עשרים שנה, ותהי מחשבתו לכתוב עוד ספרים רבים.

אולם מעצורים שונים עמדו על דרך עבודתו הספרותית למנעהו מחפצו, כי בהיותו איש רם המעלה וחכם גדול בדעת חקי המדינה וכלכלתה, התרועעו אתו גדולי השרים, ויאהבוהו ויכבדוהו. הדוכס פֿירנַנדו ברגנצה היה לו לידיד נאמן, ואחֵי השר הזה דבקו גם הם בדון יצחק, מלבד הרעים הרבים, אשר רכש לו בחכמתו בקרב הנוצרים המלֻמדים. ישרתו, תם לבו ושנאתו לשקר, לתרמית ולבצע, אשר קִננו אז בחצרות המלכים האירופיים ושריהם, משכו אליו לב כל איש ישר מהנוצרים, וידרשו לעצותיו המחכמות. לכן למרות אהבתו את תורת ישראל וספרותה, אלץ דון יצחק להניח מידו עט סופרים, לדאבון לבבו, ולהתערב בעניני המלוכה וכלכלת המדינה, אשר הטילו על שכמו אוהביו השרים הגדולים. –

מלבד העושר העצום אשר ירש מאביו, רכש לו רכש לו דון יצחק בשנות חייו הראשונות אוצרות זהב וכסף גם הוא, ויבן לו היכלי תפארה, ויהי מעמד משרתיו ומשרתותיו כמעמד עבדי המלכים והרוזנים, ולא מנע מנפשו ומנפשות בני ביתו כל תענגות, ויהי ביתו פתוח לרוָחה לכל אוהביו ומכריו החכמים אשר באו אליו להשתעשע בדברי חכמה ומדע. גם לומדי תורת ה' הסתופפו בחצרותיו, ודון יצחק ארח אתם לחברה בלמוד תורת ישראל ואמונתו, ויהי שלֵו ושאנן בהיכלו, כי ימים טובים מאד היו הימים ההם לבני ישראל בפורטוגל, עת משל בה המלך החכם והאדיר אלפונזו החמשי, איש רחוק מקנאה ושנאה לבני עם נכר ואמונה אחרת, וירב לעשות טובות לישראל, ובימיו לא ידעו יהודי ארצו מצוקה, ותחי רוחם, ויתנהגו בחפש ככל יתר האזרחים הפורטוגלים ואיש לא הכלימם. הם עבדו את אלהים באין מפריע ויהיו שומרי אמונה ומצוה, ועליהם היה ראש הרבנים אשר הוקם מטעם המלך, ותחת ממשלת הרב הראשי הזה היו עוד שבעה רבנים, אשר ישבו כסאות למשפט בערי המדינה, וישפטו את עמם בצדק לפי רוח התורה והתלמוד.

אמנם לא פסו צוררי יהודה גם בארץ ההיא ובימים הטובים ההם. הצוררים האלה היו מבני האצילים הפורטוגלים, אשר רע היה בעיניהם המעשה שעשה המלך, לתת חפש רב ליהודים השנואים בעיניהם, ותמיד התאוננו באזניו, כי היהודים לובשים פאר ועדי זהב, וחיים חיי ענג, ואת כל הכבוד הרב הזה יעשו למו מחיל הנוצרים העשוקים והמרֻמים על ידם. אך דון יצחק אברבנאל עמד תמיד למעוז ולמגן לבני עמו וידבר עליהם טובות באזני המלך, ודבריו עשו פרי להסיר מעל אחיו כל גזרות רעות.

עד כמה גדל חן דון יצחק בעיני מלך פורטוגל נוכח מהאגדה, אשר תספר כי תמונת השר היהודי הזה היתה תלויה בחדר משכיתו של המלך אלפונזו, למען יביט תמיד אל תמונת אוהבו היהודי, ובזה העיר קנאת אחדים מהשרים הגדולים, שונאי ישראל, ויפצרו בבת המלך, שהיתה אהובה לאביה מאד ולא מנע ממנה כל חפצה, לחלות את פני אביה, לגרש את דון אברבנאל מעל פניו. ויהי כאשר העתירה בת המלך את אביה יום יום, והוא לא שמע בכל זאת לקולה וימאן לעשות בקשתה, ותחלה מרב מגנת לבה, ויאלץ האב האובד לעשות בקשת בתו ולשלח את אהובו היהודי מעל פניו. אך כמעט שבה הבת אל איתנה, ויתנחם המלך על מעשהו אשר עשה לדון יצחק, וישיבהו על כנו. אמנם דברי האגדה הזאת בדוים, אך ממנה נוכל להוכח, מה רב היה באמת כבוד דון אברבנאל בעיני אלפונזו החמשי, עד כי עטר ההמון את חייו כזו.

כאב רחום היה דון יצחק לכל איש ישראל אובד בעניו ולא נח ולא שקט עדי חלץ אותו מעֹני ומצוקה, ואהבתו לעמו והחסדים הרבים אשר גמל אתו לא העירו כל שנאה וקנאה בלבות הנוצרים עם הארץ ליהודים, כי מלבד אהבת המלך ורבים משרי המלוכה אליו, שהגינו עליו, היו גם ישרתו, צדקתו ותם דרכיו לסתרה עליו ועל אחיו בני עמו להנצל מקנאת בני ההמון הנוצרי. אי לזאת יכל דון אברבנאל לפעול רבות לא רק לטובת אחיו אזרחי פורטוגל כי אם גם לטובת יהודי ארצות אחרות. –

 

ב    🔗

מה מאד רבו החסדים אשר עשה דון יצחק אברבנאל לאחיו האמללים, אשר נפלו שבי בידי הגוים, אשר אמרו למכור את השבוים ממכרת עברים בארצות רחוקות. כל הון יקר לא נחשב בעיניו למען הצל את הלקוחים שבי. גם העיר את לבות יתר עשירי ישראל להריק זהבם לפדיון שבוים. אחרי כן קרב אליו את הפדוים ויכלכלם ברחמים על שלחנו, וילבישם וינעילם, ויתן למו די מחסורם, עדי יכלו לכונן את מעמדם בארץ פורטוגל, אשר אליה הובאו בחזקת יד שוביהם, על דבר פעולותיו בפדיון שבוים וערכן, נוכל לשפוט אחרי קראנו את מכתבו, שכתב אל השר הגדול רבי יחיאל מעיר פיזה שבאיטליה לאמר:

“הט אזנך ושמע, שומע אל אביונים, התלאה אשר מצאה עם ה'… קהלת ארזיליה במלכות ישמעאלים. פקח עיניך, פוקח עורים, נשיא אלהים והאזינה עדַי ושמע. ראה עניי ועמלי יום ולילה, רהבם עמל ואון. לא שלותי ולא שקטתי זה ששה חדשים. הנה אדוננו המלך, יאריך ה' ימיו על ממלכתו, עמד וימודד ארץ המון עמים רבים, נשא נס לגוים… ופרשיו מרחוק יבואו, ויקבוץ אניות הים ומלחיהן כל תופשי משוט וכל חובל, ויעבור ארץ אפריקא לרשת משכנות לא לו, ויחן שם על עיר ארזילה, עיר מלוכה רבתי בגוים, ויורה שם חץ, וישפוך עליה סוללה, ואיש לא עמד בפניהם. ויעלו העם העירה איש נגדו, וילכדו את העיר ואת הכל שללו, כסף וזהב אשר עמהם, משה ועד שלמה בזזו להם. אם כי המלך והקרובים אליו היושבים ראשונה במלכות בבזה לא שלחו את ידם, ראה ויתר גוים לעשות כרצון איש ואיש (כלומר: אם כי המלך לא שלח בבזה ידו, אך התיר לחילו לבוז ולשלול), ויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אשה, עשרת אלפים במכסת נפשות, אשר למות למות ואשר לִשְׁבִי לֹשֶׁבי. אחרי כן לקח לו מדינת טנגיר שרתי במדינות. מפחדו תרעש הארץ. ועם היות (=אם אמנם היה) קהל היהודים האמללים היושבים בארזילה מפוזר ומפורד בתוך העיר, מזה אחד ומזה אחד, ורבים היו חללי חרב מבני קדר, אשר הלכו שבי לפני צר, הנה בחמלת ה' הפלה חסיד לו, ממכון שבתו השגיח, על גוזליו ירחף, ומבני ישראל לא מת אחד… ויהי כל נפש יוצאי העיר בשביה נער וזקן, בנות ציון ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים העטופים ברעב ובצמא, בעירום ובחסר כל”.

“וכי ראינו את בני ציון היקרים, עם אלהי אברהם, המסולאים בפז, לעבדים ולשפחות נמכרו, בכור עֹני וברזל באה נפשם, וימררו את חייהם בעבודה קשה. בחמר ובלבנים ובכל עבודה נמבזה…. הסכמנו יחידי הקהל לקרוא לשבוים דרור ולאסירים פקח-קוח ולתת כופר מכספנו ומזהבנו אם מעט ואם הרבה”.

“ולי, אני עבדך, עם יתר המנהיגים צדיקים וטובים ממני, הרימו מתוך העדה שנים עשר נשיאים במספר שבטי ישראל, לעשות מעשה הצדקה – להוציא ממסגר אסיר. וישלחו אותי ואיש אחד מהמנהיגים מעיר אל עיר, אנשים תמיד עוברים בארץ, להוציא את בני ישראל ממְצָרִים, לתת פדיון נפשם. וכה אמרו אלינו השרידים ברוח נדיבה: הרבו עלינו מאד מהר ומתן, ואַתם כתבו על היהודים האלה כטוב בעיניכם, להוציא כל איש ואשה מיד עושקו, עני ואביון מגוזלו… וכסף משנה קחו בידכם והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'”.

“שנינו אנחנו בדרך נחנו ה' על דבר כבוד שמו, ויתן אותנו לרחמים לפני שוביהם, ובכסף מלא בימים או עשור פדינו מאה וחמשים איש. גם פה בעיר ובשאר המדינות הן רבים עתה עם הארץ פדויי ה' על ידינו, כיד ה' הטובה עלינו מאתים ועשרים נפש. ויקר פדיון נפשם – עשרת אלפים כפולות זהב… ויען וביען העניים המרודים האלה לא נדבק בידם מאום מן החרם (כלומר: לא נשאר להם מאומה מרכושם שהחרם במלחמה), ערום הלכו מבלי לבוש, ואין לחם לאכול, וכלם גוי אשר לא תשמע לשונם (כלומר: היהודים השבוים לא ידעו שפת פורטוגל, כי דברו ערבית), הוצרכנו לבקש מפה ומפה איש ואשתו, הבנות בנותיו והבנים בניו, להושיב יחידים ביתה (כלומר: הוכרחנו לקבץ יחד את נפשות המשפחות שנפרדו על ידי השובים), להשיב לב אבות על בנים ולעשות להם בתים וכלים מכלים שונים ובגד ללבוש, ולתת לפניהם דבר יום ביומו בר ולחם. וככה יהיה שנתים עד אשר ידעו משפט עם הארץ ואף בניהם ילמדו שפה אחת ודברים אחדים מעם לועז”.

“והלילה הזה ליל שמורים הוא, כלם בחצריהם ובטירותם הודו לה' כי טוב, יחד ישאו קולם ויריעו כל בני אלהים: עבדים היינו זה ימים מועטים, ויוציאנו ה' אלהים מעבדות לחירות, ומשעבוד לגאולה, ועתה הננו, ככל המון בית ישראל, בני חורין. מוציא אסירים בכושרות יוציא מכור הברזל העניים והאביונים הנשארים מהם בשבי, והמה כשלשים איש, ה' צבאות יגן עליהם, והמה לא נפדו עד הנה, כי נפלו ביד אדונים קשים… הלכו בדרך רחוקה מעבר לים, ואינם פה עמנו היום. והיה כבואם, בוא תבוא ולא תאחר פדותם בעזרת ה' המוציא אותם מתחת סבלות מצרים, נפוצות יהודה יקבץ ממזרח וממערב, ולא ישמע עוד חמס בארצנו, שוד ושבר בגבולנו, ולא יתן המשחית לבוא אל בתינו לנגוף”. –

מדברי המכתב הזה, הכתוב ברגש אהבה עזה לעם ישראל הנענה והנדכא, נוכח מה רב היה טרחו ועמלו בפדיון השבוים, לאסוף כסף כופר נפשם, לכתת רגליו מעיר לעיר, לקבץ נדבות נדיבי ישראל ואחרי כן להשגיח על כל מחסרי הנפדים ולהמציא למו כל צרכיהם באהבת אב רחום ודואג לשלום בניו במשך שנתים ימים עדי למדם לדעת שפת הארץ ויוכלו למצוא למו לחמם בכבוד. –

 

ג    🔗

בכל מקרה אשר הזדמן לפניו השתמש דון יצחק אברבנאל להעיר רחמים וכבוד בלבות מושלי הארצות לבני עמו הנפוצים שמה. בשלוח המלך אלפונזו החמשי צירים אל האפיפיור סיקסטוס הרביעי ויהי בין הצירים האלה גם הנוצרי המלֻמד דוקטור יואן סיזירה, אשר היה אוהב לדון יצחק וידידו הדבק בו בכל לבו. ויתן דון אברבנאל את המכתב, אשר הבאנו למעלה, ליד הדוקטור, ויבקש ממנו למסרהו ליר העשיר הגדול והנדיב אשר באיטליה לרבי יחיאל מפיזה. במכתב הזה, מלבד ספורו על דבר פדיון השבוים ההם, הוסיף עוד לבקש מרבי יחיאל, כי יקבל בביתו את צירי מלך פורטוגל בסבר פנים יפות ובכבוד, למען תצמח מזה ישועה לעם ישראל, יען כי הוא – אברבנאל – חלה את פני הדוקטור סיזירה לדבר טובות על עם ישראל באזני האפיפיור. ואלה עוד מדברי המכתב ההוא:

“גדל העצה, ירא אלהים! הנה אדוננו המלך, ישמח בה', שולח אל מעלת האפיפיור מלאכים, לפקוד לבוא להשתחוות לו לשמו, ועפר רגליו ילחכו. כפעם בפעם בהמשח הגדול, שישתחוו לו כל מלאכיו. ומלאכיו המה: השר מאד נעלה לופו די אלמודה והחכם עיניו בראשו איש טוב, זה הדוקטור ג’ואן שיזירה, המוביל כתבי אליך, והמה רואי פני המלך הקרובים אליו. ויען הדוקטור בטוב לבבו בין דין לדין ובין נגע לנגע דובר שלום לכל זרענו (כלומר: בכל מקרה אשר ידונו על דבר בני ישראל או במצוא אותם איזו צרה ופגע רע ידבר טוב עליהם), תמיד ידרוש שלומם וטובתם, כי יש לאל ידו, נפלאה אהבתו אלי, אענדנו עטרת לי, ובעבור שיהיה שם (=ברומא) לפה, הוא ידבר אל האפיפיור, חלינו פניו שידבר בעניני הקהלות, ישמרם שומר ישראל, ויוכיח לפניו (=לפני האפיפיור) על פי התורה לתת את שאלתנו ובקשתנו, והיה בעבור כבודו (=של שיזירה) גזר אמר וידר נדר לדבר טוב על ישראל, וצרור שאלותינו ובקשותינו לקח בידו להיות לו לזכרון”.

“אם נא מצאתי חן בעיניך, אדוני. דבר נא באזני האנשים האלה מדברך נאוה, דברי שלום ואמת, ואמרת שמכנף הארץ זמירות שמעת, שיר למעלות למלך אדוננו, והיותו עושה משפט וצדקה לכל עמו, אוהב את היהודים, מלך במשפט יעמיד ארץ, ובשכר מצוה זו כל גוים יעבדוהו, יהיה שמו לעולם וירד מים עד ים ותנשא מלכותו, למען ידעו כי יש אלהים בישראל…. ובכל מקום אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת מבני ישראל המה. ולדוקטור לבדו אתה תדבר דברים טובים, דברים נחומים. ישא מדברותיך חן וכבוד, כי הוא רוחי ונשמתי, אוהב טהר לב, גדול ליהודים. ואשר ידרוש מאתך, תהלתי, אותה אבקש, שבטובתך תנחהו תעשה לו עזר כנגדו…. ועשית עמדי חסד ואמת. והוא יגיד לך בסתר את בקשתי ואשר אתו, ואת הקורות אותנו, ואיש אל ידע בכל אלה”.

מדברי מכתבו האחרונים האלה אשר בהם יזהיר את רבי יחיאל להשמר ולהזהר לבלי יודעו הדברים אשר שם הוא – דון אברבנאל – בפי הדוקטור די שיזירה, נבין, כי מחשבות רמות ונכבדות חשב דון יצחק לטובת עמו בפורטוגל, ויקו להוציאן לפעולה על ידי השתדלות, אוהבו הדוקטור לפני האפיפיור.

ברב ענוה וחבה יקריב אברבנאל להשר רבי יחיאל למנחה יחד עם מכתבו זה את ספרו “עטרת זקנים” אשר כתב בימי נעוריו, אחרי אשר בקש ממנו השר רבי יחיאל שישלח לו את הספר ההוא. ועוד הוסיף דון יצחק לשלוח לו גם את באורו אשר כתב לספר “דברים”, אשר לא השלימו עדנה בעת ההיא, ורק מעט מקצתו שלח אליו בכתב ידו, ובמכתבו יתנצל על אשר לא עלה בידו עד העת ההיא להשלים את ספרו זה, באמרו, “ופירוש ספר “אלה הדברים”, לא נשלם עדנה בסבת שבתי הבית מעט, ומסעי יסערו להפיצני מדלתות העיון ולא יכלתי” (כלומר: מסעותיו לרגלי עסקיו ועסקי הכלל לא יתנהו לעין בדברי תורה ולא יכל על כן להשלים את הבאור). אולם הוא קוה כי בקרב הימים ישלימהו ויאמר: “והיה בהניח ה' לי לא אתן שנת לעיני עד הקימי ועד עשותי [אותו] ואביא את אשמי לאדוני… וסמכת את ידך עליו. והנה המאמר “עטרת זקנים” הלא מצער הוא… אבל מה אעשה ותשורה אין להביא מיגיע כפי לפניך, איש האלהים”.–

דברי מכתבו אלה מוכיחים לדעת, כי למרות טרדותיו הרבות בעניני המלוכה ובעניני קהלות ישראל היה גם בימים האלה לבו מלא אהבה וגעגועים לספרות ישראל ולתורתו, ויאצל לו מועד להתעסק בהן, ולבו דאב מאד על אשר לא יוכל קדש את כל עתותיו לתורה ולחכמה, בגלל צרכי החיים אשר סבבוהו מכל עבריו. כן נראה במכתב הזה מה היתה מדת הענוה בקרבו, כי הקטין ערך מפעליו ולא התגאה בהם, כי חשב אותם לחובה עליו, אשר אין לו רשות להבטל ממנה .–

כנראה ממכתבו כבר היו לו בימים ההם שלשת בניו, אשר הצטינו ברבות הימים איש איש לפי מעלתו: הבכור דון יהודה אברבנאל היה אחרי כן לרופא מהלל, לפילוסוף ולמשורר, מלבד גדלו בתורה. השני דון יוסף והשלישי דון שמואל שנודעו בצדקתם בחכמתם ובאהבתם את בני עמם. וכנראה מסוף מכתבו היתה לו גם בת משכלת וחכמה. ככה היה דון יצחק אברבנאל מאֻשר וצלח בהיכלו, שאנן ושקט מפחד אויב, גדול ליהודים, אהוב ונחמד לגדולי הנוצרים בפורטוגל, ודובר שלום לכל זרעם. –

 

ד    🔗

עוד כעשתי עשרה שנה אחרי הכתב המכתב ההוא ראה דון אברבנאל חיים טובים ושלוים בפורטוגל תחת חסות אוהבו המלך אלפונזו. אך לא לעולם חסן! אלפונזו מת, וימלוך תחתיו בנו, יואן השני, איש רע ואביר לב הרחוק מצדקה, ערום כנחש ועיניו היו אך לבצעו. בהיותו יורש עצר לא היה יואן אהוב לאביו, ומה גם לשריו הגדולים, ועל כן, בשבתו תחת אביו על כסא המלוכה גמר אמר להשמיד את כל אוהבי אביו, לבל יהיו לו למפגע בדרך ממשלתו, כי ידע שכֻלמו אנשים ישרים המה.

הראשונה היתה בשר הגדול והישר באדם הדוכס פירננדו ברגנצה, אשר משל על ערים רבות גדולות ובצורות, ויהי גדול ונכבד בכל הארץ. המלך הערום נראה לו בתחילה כאוהב וכמושך חסד אליו, אך בסתר כרה לו שוחה, ובעזרת אנשי מעשהו, אנשי מרמה ועול כמוהו, העליל יואן עליו עלילות רשע, כי ידו בקושרים ודברים היו לו עם מלך ספרד להדיחהו – את יואן – ממלכותו ולמסור את ארץ פורטוגל למלך ספרד. ויעד יואן עדי שקר, ויחרוץ משפט פירננדו למות. ואחֵי פירננדו, בראותם, כי צפוים גם הם אלי חרב נוקמת עזבו את הארץ וימלטו על נפשם.

ויהי כאשר הסיר המלך מפניו את שנואיו, בני בית ברגנצה, ויאמר להשמיד גם את זכר דון יצחק אברבנאל, בדעתו מה רבה היתה אהבת השר היהודי הזה אל המלך אלפונזו ואל השרים פירננדו ואֶחיו. וישלח המלך לקרוא לאברבנאל לבוא להתיצב לפניו. ודון יצחק בתמתו לא ראה כל רעה נגד פניו, כי ידע בנפשו את ישרתו ואת צדקתו וכי אין בידיו עולה, אשר בגללה יוכל המלך להאשימהו, וילך אל חצר המלך. אך אחד מאוהביו הנאמנים פגשהו ברחוב, וילחש לו באזניו, כי אם יבוא אל המלך לא יצא עוד מאת פניו בשלום, וייעצהו לברוח ולהמלט על נפשו. וישמע אברבנאל לקול עצת אוהבו, וימהר ויעזוב את ארץ פורטוגל, וישם פעמיו ספרדה, ויעבור את הגבול בשלום. והמלך שלח אחריו לתפשהו, אך כבר אחרו שליחיו את המועד, כי היה דון אברבנאל כבר בארץ אחרת בעיר שיגורה די־לה־אורבין אשר בספרד.

ויכתוב דון יצחק מעיר מושבו החדשה מכתב אל המלך יואן, ויוכיח בו את צדקתו ותם דרכיו, כי לא היתה בלבו כל מחשבת מעל ומרד במלכו החדש, וכי גם השר פירננדו ברגנצה היה נאמן למלכו וכי הומת על לא עול במחשבותיו. אולם המלך יואן הרשע אטם אזנו משמוע הצטדקות הצדיק, ויקח את כל רכוש אברבנאל לו לנחלה, כאשר עשה ככה גם לרכוש פירננדו המומת, שהחרימו לטובת אוצרו. וישפך חמתו גם על דון יהודה אברבנאל וישלול את כל רכושו. ובכן יצאו אברבנאל ובנו הפעם נקיים מנכסיהם. אולם את אשת דון יצחק ואת זרעו נתן המלך לצאת מארצו, ללכת אחרי אביהם ספרדה.

ויעתק דון יצחק את מושבו לעיר טולידה, היא העיר אשר בה ישב אבי אביו, דון שמואל אברבנאל, ואבות אבותיו מימים קדמונים. ויחרדו לקראתו כל בני הקהלה הישראלית, ויקדמו פניו בכבוד רב מאד. ויהי כבוא אליו שמה גם אשתו ובניו, וינוח מעט מרגזו ועמלו, אז החל להפיץ תורה ודעת בקרב תלמידים מקשיבים, אשר נאספו אל בית מדרשו. גם אוהבים מצא לו בארץ מושבו החדשה, וביניהם הכי נכבד רבנו יצחק אבוהב, אשר היה ראש הגאונים בספרד, גדול בתורה ובחכמה, אשר תחת דגלו התאספו כל חכמי ישראל בארץ ההיא.

ומקרב העשירים רכש לו דון יצחק ידיד ורֵע את דון אברהם סיניור. והאיש הזה היה גדול מאד בכל ארץ קשטיליה ונכבד מאד בעיני פרדיננד הקטולי מלך ספרד ואשתו איזבילה, כי בהיות איזבילה עוד בנעוריה יורשת עצר למלכות קשטיליה, התאמץ דון סיניור להביאה בברית הנשואין את פרדיננד מלך ארגוניה בעת ההיא, למרות רצון הינריך הרביעי מלך קשטיליה. ובחכמתו צלח ביד דון סיניור להטות לב איזבילה, כי תבחר בפרדיננד לה לאיש. על ידי הקשר הזה היה פרדיננד למושל גם בקשטיליה, ותתאחדנה שתי הארצות, ארגוניה וקשטיליה, תחת שבט מושל אחד.

ופרדיננד לא שכח חסדי דון סיניור הנאמנים, ויפקידהו להיות ראש הרבנים בכל ארץ ספרד, אף כי לא היה ראוי לזה מצד ידיעותיו בתורה המעטות, כי במה נחשבה חכמתו לעמת חכמת רבנו יצחק אבוהב ותלמידיו הגדולים? זולת זאת היה גם לחוכר המסים, ויעשר עושר רב מאד. בבוא דון אברבנאל לטולידה התרועע את העשיר הזה, ויקח חבל בעסקיו הגדולים, ויתקרב גם הוא אל חצר המלך, ויחל לעשות עושר, וה' ברכהו בכל מעשי ידיו ובכל אשר פנה הצליח.

אולם הפעם זכר דון יצחק את טרדותיו בפורטוגל, אשר בגללן הוכרח למעט בעסק התורה והחכמה ויתנחם על מעשיו הראשונים, וידר נדר לבלי הפר אף רגע בריתו את התורה והחכמה, למרות כל טרדותיו ועסקיו. וכה התאונן על אשר עברו ימיו לפנים בבטול תורה ויאמר: "כל הימים אשר הייתי בחצרות המלכים וטירותיהם עסוק בעבודתם לא היה לי פנאי לעַיֵן ולא ידעתי ספר (מרוב ענותו הפריז על המדה), כי כליתי בהבל ימי ושנותי בבהלה, לעשות עושר וכבוד. וכן אבד העשר ההוא וגם גלה כבוד מישראל. ואחרי היותי נע ונד בארץ וחסרתי הממון שבתי ודרשתי מעל ספר ה' כדברי האומר: “חסורי מחסרא והכי קתני” (כלומר: כאשר יחסר הכסף לבעליו ישב ללמוד). מהעת הזאת החל דון יצחק לשקוד על דלתי התורה ויחבר את באוריו לכתבי הקדש.

 

ה    🔗

אף כי בימי המומר שלמה הלוי מבורגש — די־סנטה־מריה — ובימי תלמידו המומר יהושע הלורקי־מאיסטרו גירונימו די־סנטה־פי (המגד"ף) סבלו בני ישראל בספרד צרות רבות מאד, עד כי קהלות רבות נשמדו כליל בחרב או בשמד, והתורה ירדה שם ושפלה מאד, אך כאשר קם הנשיא רבי אברהם בנבנשתי נרפאו היהודים לאט לאט מן המכות אשר הֻכו. בעמלו הרב באספת ואדאלואיד נוסדו בתי ישיבה, אשר מהם יצאו חכמים גדולים בתורה, ובזמן דון יצחק אברבנאל היו בארץ ספרד חכמים רבים גדולי התורה, מלבד רבנו יצחק אבוהב שנחשב בזמנו, לראש הרבנים.

לפני עשרים שנה עשרים שנה טרם בא דון אברבנאל ספרדה מת בארץ הזאת הראשון לכל רבני ספרד בגדלו בתורה ובצדקתו הרבה הוא רבנו יצחק קנפנטון, ראש הישיבה במדינת קשטיליה. הוא השאיר אחריו ברכה בספרותנו – ספר קטן בכמותו בשם “דרכי הגמרא”, אך גדול מאד באיכותו וערכו רב מאד לכל ההוגה בתלמוד, כי באר בו את כל כללי התלמוד, סגנונו, הגיון פלפוליו, אופן הדבור התלמודי והוכוחים שבין האמוראים בטוב טעם ודעת. הוא האריך ימים מאד, כי לפי דברי בעלי קורות הדורות חי יותר ממאה שנה. הוא ראה את התלאות והמצוקות שהשיגו את אחיו בני ארצו בזמן הרדיפות, שהעירו המומרים ההם, וכאשר הונח מעט לישראל בעזרת דון בנבנשתי יסד רבנו יצחק קנפנטין את ישיבתו הרמה ויפץ תורה ואורה לבני ישראל בספרד.

מגדולי תלמידי רבנו יצחק, שמצא דון אברבנאל בחיים בבואו לקשטיליה, היה רבנו יצחק די ליאון אשר אחד מבני זמנו אמר עליו, שהיה “מלֻמד בנסים ולבו כלב הארי נגד אויבי ה' ושכלו שכל אלוה”, אשר מזה נראה, שהיו לו ריב ודברים עם הכמרים המפתים את בני ישראל להדיחם מדרך האמת. והאיש זקן כבן ששים וחמש שנים בבוא דון אברבנאל לקשטיליה. וחברו היה רבנו יצחק אבוהב הנזכר, אשר מלא מקום רבו רבנו יצחק קנפנטין ויהי לראש הישיבה. –

מתלמידי רבנו יצחק אבוהב הכי נודע בתורתו וחכמתו היה אז רבי אברהם בן שמואל זכותא. הוא נולד בעיר סלמנקה במדינת קשטיליה, ויהי תוכן גדול ונודע בזמנו, והתנה להיות מורה מדרש החכמה (אוניברסיטה) אשר מולדתו, ואחרי כן נמנה למורה חכמת התכונה באוניברסיטה בעיר סרגוסה. הוא שִׁנה ותקן את לוחות העץ של האיצטרולוביה (=מודד גובה הכוכבים) שהיו בזמנו, ויעש תחתם לוחות מתכת, ויערוך את חשבנותיהם באופן פשוט וקל, ויהיו הלוחות האלה אחרי כן לעינים לכל היורדים באניות לשוט בימים הגדולים. זולת זאת העשיר רבי אברהם זכותא את הספרות העברית בספרו “ספר היוחסין” הכולל בתוכו סדרי הדורות מבריאת העולם עד זמנו. ספרו זה היה אחרי כן לספר אהוב וחביב על כל הדורש קדמוניות היהודים. מלבד הספר הזה שכתב בחכמת ישראל כתב ספרים בחכמת התכונה אשר תֻרגמו לשפה הרומית.

כמוהו היה נודע אז לתהלה החכם הצעיר רבי שלמה בן רבי יהודה ן' וירגה. אביו היה מוסר נפשו על קדושת השם והציל רבים מעון, זימת מות קדושים ורבי שלמה הלך גם הוא בדרכי אביו ויכתב ספר “שבט יהודה”, אשר בו יספר את כל התלאות והגזרות אשר מצאו את ישראל בתקופות שונות עד ימיו. את הספר הזה החל לכתוב אביו, רבי יהודה, אך לא השלים את עבודתו ולא סדר אותה כראוי, ויבוא אחריו רבי שלמה בנו וימלא את החסרון ובעקבותיו הלך גם רבי יוסף ן' וירגה בנו, אשר השלים את הספר. בספר הזה יוכיח רבי שלמה לדעת את הסבות אשר בגללן נרדפים בני ישראל תמיד על צואריהם, אשר לפי דעתו מלבד אשר יענש האלהים את בני ישראל על חטאתיהם, עוד ישנה סבה אחרת והיא קנאת הנוצרים ביהודים, בגלל אשר עולים האחרונים על הראשונים בחכמה, בחריצות כפים, המביאות לבעליהן עושר רב.

הוא לא יכסה על פשעי עמו בני דורו, אשר למרות הצרות הרבות והתמידיות לא שבו אל ה' בכל לבבם, ויחקו מעשי הנוצרים, ויש אשר גם התחתנו בבני אל נכר. היהודים העשירים הרבו לפאר את היכליהם וללבוש בגדי פאר, להיות לצנינים בעיני הנוצרים, אשר הקנאה אכלתם כעש, וישכחו בני ישראל כי אל עקרבים הם יושבים, וכי אין לבטוח בחסדי מלכי הגוים המשנים את רוחם כלבוש לאהבה או לשָׂנאה את זרע יעקב, ככל אשר יראו לטוב להנאתם; פעם יקרבו את היהודי במצאם בו תועלת לנפשם, ואחרי השיגם את תעלתם ירחיקוהו מעליהם כמו דוה, ואז יכחשו בהבטחתם להיטיב עמהם כל הימים. ובני ישראל אינם שמים לב לתרמית לב המושלים האלה וכמעט ינוח להם ירימו ראש, יעדנו נפשם ובשרם, ואומרים להדמות אל הנוצרים בכל מנהגי חייהם. כזאת וכזאת ידבר רבי שלמה ן' וירגה בספרו זה, להיטיב דרכי עמו במוסרו ובתוכחתו.

ובכן היתה ארץ ספרד עוד הפעם למקלט לתורת היהדות ולחכמת ישראל, אם כי לא במדה שהיתה בימי רב שמואל הנגיד או רבי יהודה הלוי.

ודון יצחק אברבנאל גמר להקדיש עתה את כל עתותיו לתורת ה', אך פרדיננד הקטולי שמע בלי ספק את שמעו מפי דון אברהם סיניור, ויקרא את אברבנאל לבוא לעמוד לפניו ולשרת במלוכה, וישם על שכמו משרה נכבדה מאד, כי היה לו לשר הרכוש והאוצרות. ודון יצחק כיד חכמתו הטובה עליו ידע לכלכל מעשהו במשפט, וירבה אוצרות הממלכה בחריצותו ובאמונתו, ויפק רצון המלך.

ויהי כאשר עלה החכם היהודי הזה לגדולה, ויהי יוצא ונכנס בחצר המלך יום יום, וירע הדבר הזה מאד בעיני הכמרים הקנאים, ויתאוננו רע באני האפיפיור סיקסטוס הרביעי, והאפיפיור צורר היהודים הזה שלח אגרת תוכחה אל המלך לאמר, מדוע הוא עושה ככה לבני היהודים זעומי אלהים, להרימם משפל מצבם, אשר עליהם להיות בו תמיד, ולמסור בידיהם עניני המלוכה, למען ישתררו על הנוצרים, ומדוע יתן ליהודים ללבוש בגדים בלי אות הקלון ולרופאיהם – לרפא את הנוצרים, והיהודים באים לשבת בחברת הנוצרים להשתעשע עמהם כרעים וכידידים, ועוד עונות כאלה מצא האב הרומאי הזה בדרכי פרדיננד עם היהודים. ועל כן הזהירהו לתקן את מעשיו, להביט מעתה בעין פקוחה, כי יציקו ליהודים ככל אשר יוכלו, כחק הכתוב בכנסיה הנוצרית מאז מעולם, וכי יבדילום מחברת הנוצרים וירחיקום מכל משרה נכבדה. אך דברי האפיפיור לא עשו כל פרי, כי היה אברבנאל למחסה ולמגן לעמו, ובאהבת המלך הטה בגללו חסד גם לכל יהודי ארצו, ולא הרבה להציק למו כחפץ סיקסטוס.

ולא רק ליהודים היה אברבנאל למעוז ולמחסה, כי אם גם את המַרַנים – האנוסים – אשר באו לפנים בברית הדת הנוצרית בעל כרחם, הציל מרעה, אשר אמרו להמיט עליהם הכמרים, אשר חשדום כי בסתר יתנהגו במנהגי היהודים, ויוכיח אברבנאל לדעת, כי אין המנהגים אשר יתנהגו האנוסים דומים כלל למנהגי ישראל, וכי אף אם העידו יהודים באנוסים, כי מתיהדים הם בסתר אין לשית לב לעדותם, ראשית, מפני שהם קוצפים על אחיהם בני בריתם לפנים, על אשר עזבו את דת אבותיהם המורשה למו, ושנית, כי היהודים האלה הוכרחו להעיד עדות שקר באחיהם, כי הכמרים העלילו על היהודים, שהם מפתים את המומרים לשוב אל היהדות, ורבות סבלו בני ישראל מעלילות שוא כאלה, ועל כן למען הסר כל חשד מעליהם, יאמרו להוכיח ישרתם בעדותם נגד המומרים. ודברי אברבנאל ודון סיניור רעהו נכנסו בלב המלך וינוח מעט גם לאנוסים.

אך הבאמת היה לב פרדיננד הקטולי ולב איזבילה אשתו טוב ליהודים בהיות אברבנאל שר אוצרותיו? האם לא עשה כל מעשיו בחשבון להוציא תועלת מהשר החכם הזה ובגללו הקל מעט מעט רדיפות היהודים בארצו? זאת נראה בשימנו לב אל מצב היהודים והאנוסים בספרד מיום הנשאה איזבילה לפרדיננד ומלכות ארגוניה התאחדה עם מלכות קשטיליה תחת שבט מושל אחר. –