א    🔗

רבנו מרדכי בן אליעזר כומטינו, רבנו אליהו בן אברהם מזרחי. ורבנו עובדיה מברטנורה, שלשה אלה היו ראשי חכמי ישראל אשר פעלו פעולתיהם בארץ המזרח במאה השלישית לאלף הששי. אמנם הם לא דמו איש לרעהו בידיעותיהם בתורה ובחכמה, אך ברוחם הטהור, ובאהבתם להאמת והשלום, ובהתועלת הרבה אשר הביאו לבני עמם בארצם לא נבדלו איש מאחיו.

רבנו מרדכי כומטינו נולד בעיר קונסטנטינופול (=קושטנדינא) בעת אשר היתה עיר תחת יד המלכים הרשעים מלכי ביצנץ, המלכים אשר במשך אלף ומאה שנה, או יותר, רצצו את בני ישראל וירדפו את היהדות בכל כח שנאת הנצרות אליה, אך סוף סוף נשבר מטה רשע זה – הממלכה הביצנצית, המלאה מוטה ופרק, רשעה וזדון לב, נפלה לפני מחמד השני מושל התורכים, אשר בא אל שערי קושטנדינא, וילכדנה ברעם ורעש מלחמה, וימגר כסא הקיסרים היונים לארץ.

מחמד השני היה שולטן חכם אוהב עמו וארצו, רחוק מקנאת הדת, וידע, כי לא בגזל וחמס וקנאות תכון מלכותו. על כן, אחרי אשר בזזו ושללו אנשי צבאו את חיל העיר, צוה אותם לחדול מבזה, ויעבר קול בכל העיר לכל יושביה, כי פניו אך לשלום ולמנוחה, ויבטיח את התושבים הנוצרים והיהודים להיות עליהם לסתרה מפני כל צרה ופגע רע, גם יתן למו חפש לעבוד איש איש את אלהיו וללכת בדרכי אמונתו ולא יאנסם לקבל עליהם דת מחמד. ויבקש מהם לשוב לעבודתם ולמשלח ידם.

ביחוד שם מחמד את עיניו לטובה ביהודים, ובו מצא בני העם הנגש והנענה מלך רב חסד, אשר לא היה כמוהו בעת ההיא בין כל מלכי הנוצרים והמחמדים. רופאו היה איש יהודי ושמו חכים יעקב, ויאהבהו השולטן, וימנהו לשר אוצרותיו. ובבית מועצת המלוכה (=דיואן) הושיב שלשה אנשים ראשי כנסיות: הכהן הראשון לאמונת האישלם, הרב הראשי לעדת ישראל והכהן הראשי לאמונת היונים, ושם במועצה היו להם כסאות למשפט, וישפטו איש איש את בני אמונתו. הרב הראשי שבחר בו מחמד השני היה הרב רבנו משה קאפסלי.

הרב הגדול הזה היה תלמיד הרבנים האשכנזים, ויהי ענו ובעל מדות טובות ונעלות. למרות היותו עשיר מאד וקרוב למלכות לא נהנה מעשרו ולא פנק את נפשו בתענוגים, כי אם צם רוב ימות השנה ועל הארץ ישן, ויחי חיי צער, ויעסוק בתורה יומם ולילה. אך לבו לא היה טוב אל הקראים, ויתאנף בחכמי הרבנים, אשר למדו את הקראים תורה שבכתב ושבעל פה, באמרו, כי יען אשר אינם מודים בתורת התלמוד, לכן אסור ללמדם גמרא. יוכל היות כי מסבה זאת שנאוהו הקראים, ויתאמצו לסכסך בו רבנים אחדים לרדפהו ולהורידהו מכסא רבנותו. יתכן כי הם סכסכו את השליח אשר נסע למסעותיו לאסוף כסף למען עניי ארץ הקדש, הוא רבי משה עשרים-וארבע, להלשין על הרב לפני רבנו יוסף קולון (מהרי"ק), הוא הרב הגדול שבארץ איטליה, ולהביא עליו דבתו רעה לאמר, שהוא מבטל קדושין שקדש איש אשה, ומבטל מצות חליצה לאשה, אשר בעלה המיר דתו ומת בלי בנים. והרב מהרי"ק היה מהיר חמה, ויכתוב לראשי קהלות ישראל בקונסטנטינופיל דברי חרוף על הרב רבנו משה קאפסלי, ויתנהו לעם הארץ שאינו יודע תורה.

אך כל רבני איטליה ואשכנז הגדולים עמדו לימין הנעלב, וביניהם הרב הגדול רבנו יהודה הלוי מינץ מפדואה באיטליה, אשר היה ראש רבני זמנו, ועוד רבים מהרבנים הגדולים – כלם התמרמרו על מעשה מהרי"ק, עד כי גם האחרון, בהיותו איש ישר וצדיק, נוכח לדעת משוגתו, ויודה במו פיו, כי טעה בדברו בצדיק כרבנו משה דפי, ולפני מותו צוה את רבי פרץ בנו, לנסוע לקושטנדינא ולבקש מרבנו משה, כי יסלח לאביו על אשר פגע בכבודו. ורבנו משה קרב את בן איש ריבו ומחרפו באהבה, ויתמכהו כל הימים, וישא תמיד את שם מהרי"ק על שפתיו בכבוד רב. זה היה הרב הראשי לישראל בקושטנדינא, בעת אשר פעל רבנו מרדכי כומטינו את פעלותיו לטובת חכמת היהדות, כי מצא לו אז כר נרחב לעבודתו הספרותית, בשבת יהודי תורכיה בשלוה וכבוד תחת ממשלת השולטנים מחמד השני וביזיד השני אשר משל אחריו

רבנו מרדכי למד תורה מפי רבנים גדולים בתורת התלמוד, ויהי גדול בתורה גם הוא כאחד רבני ישראל. ומלבד ידיעת התלמוד הצטין מאד בידיעת שפת עבר ודקדוקה. את הידיעה הזאת רכש לו מפי מורהו רבנו חנוך צפורטה, יליד ארץ ספרד במדינת קטלוניה אשר בא לקונשטנדינא טרם נכבשה העיר לפני מחמד. רבנו חנוך היה איש נאור, גדול בתורה ובכל חכמה ומדע, צדיק וחסיד, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, וילמד גם את הקראים תורה שבכתב ושבעל פה, ויתהלך אתם באהבה וידידות. באשוריו אחזה רגלו של רבנו מרדכי, ויתאמץ להדמות אל מורהו זה בכל המדות הטובות, שיצטין בהן האדם.

אמנם רבנו משה קאפסלי התרחק מאד מהקראים, ויאסור על הרבנים ללמדם תורה ומה גם תלמוד, אך לא כן היתה דעת רבנו חנוך, וכדעתו היתה גם דעת רבנו מרדכי כומטינו. גם הוא פתח דלתות בית מדרשו לפני הקראים, אשר בדור רבנו חנוך וגם בדורו מעטה בהם ידיעת התורה מאד, ויהיו נבערים מדעת מקרא ודקדוק השפה העברית, ויקומו רבנו חנוך ועמו רבנו אליהו הלוי (רבו של רבנו אליהו מזרחי) ועוד רבנים גדולים, וילמדו את הקראים תורה בתנאי, כי יחוגו האחרונים את חגיהם יחד עם הרבנים ולא על פי חשבונם המוטעה, ולא ידברו דפי בחכמי התלמוד והרבנים המתים והחיים. מבתי מדרש הרבנים האלה יצאו חכמי הקראים הגדולים, הלא המה: רבי מנחם בשוצי ובנו רבי משה, רבי מיכאל חזקן ובנו רבי יוסף.

על ידי השפעת הרבנים עשו החכמים האלה חדשה בדתם: להדליק נרות בערב שבת, למען יאירו בליל שבת כמנהג הרבנים, תחת אשר על פי חקיהם ישבו עד הימים ההם בלילי שבתות בחשך. התקנה החדשה הזאת עשו למרות רוח קראים רבים אשר התלוננו עליה מאד. גם רבנו מרדכי כומטינו העמיד תלמידים מבני הקראים: את רבי אליהו בן משה בשיצי ואת רבי יוסף רביצי. רבי אליהו בשיצי היה אחרי כן לראש חכמי בני דתו, ויכתוב ספר חקים: “אדרת אליהו”, אשר על על פיהו התנהגו כל הקראים לדורותיהם ויעש תקנות טובות לבני עמו, אשר גם להן התנגדו קראים רבים. –

 

ב    🔗

אהבה רבה מאד היתה בלב רבנו מרדכי לספרי רבי אברהם אבן־עזרא, אשר פעלו על תבונתו פעולה גדולה, לפתח את כשרונותיו ולקרבהו אל כל דבר חכמה ומדע. הוא עבר על כל ספרי אבן־עזרא, ויכתוב באורים לרֻבם, וירומם תחת לשונו תהלת הראב"ע באמרו, כי היה בקי בכל החכמות הנשגבות: פלוסופיה, תכונה והנדסה, תורת התלמוד וידיעת שפת עבר, ובכל זאת לא העלים רבנו מרדכי עינו מהשגיאות, אשר מצא בדברי הראב"ע, ויער עליהן ברב חכמתו, כי האמת היתה אהובה לו מכל.

באהבו את המדעים למד כומטינו ספרי יון וערב, אשר תֻרגמו לשפת עבר, ויעסוק בחכמת התכונה וההנדסה וחכמת הטיכניקה, ועוד ידיעות נכבדות כאלה, ויצטין בהן מאד. ביחוד גדול היה בחכמת החשבון וההנדסה, עד כי היה למופת בדורו בידיעות האלה. בחכמת ההגיון, בתורת המוסר, בפלוסופיה ובידיעות הטבע והרפואה התעסק הרבה מאד, וירכש לו ידיעה עמקה בהן. הוא היה אומר, כי כל מה שגדול האדם בתלמוד, יותר מוטלת עליו החובה לרכוש לו ידיעות רבות בכל ענפי החכמות שבעולם, כי, לפי דעתו, “לא יועילם התלמוד ולא יבינוהו, אם לא ילמדו כל החכמות”.

על דבר גדל ידיעותיו בחכמת התכונה יספר אחד הרבנים בדורו, רבי אפרים בן גרשון הרופא מעיר וריאה במדינת ניגרופונט בארץ תורכיה. בבואו לקונסטנטינופול בקר את רבנו מרדכי; בעת ההיא בא אחד משרי יון אל רבנו מרדכי ועמו ניָרות הרבה, אשר עליהם מצוירים הירח והכוכבים, הם מפות התכונה, ויבקש מכומטינו, לבאר לו כל דבר קשה בחכמה זו. ויצו הרב כומטינו את אחד מתלמידיו להביא לפניו כלי הנחשת אשר לו, העשוי מעשה רשת, ועליו מצוירים כל הכוכבים והמזלות, ויבאר להשר את שאלותיו.

כומטינו התאמץ להרחיב את המדעים בקרב תלמידיו וביחוד בין הקראים, שבקשו ממנו להורותם תקון כלי הנחשת. הוא התיחס באהבה וכבוד אל תלמידיו הקראים, וגם את חכמיהם הראשונים, שהיו מאות שנה לפניו, זכר בכבוד רב בספריו, בכנותו אותם בשם: “עמודים אשר בית החכמה נשען עליהם”, ויברך את זכרם ויפאר את שמם, ובזה הוכיח לדעת, מה רבה אהבתו אל האמת ואל הבריות, ולא הפלה בין איש לאיש בחלקו לו את הכבוד הראוי לו.

לרגלי השגותיו אשר השיג על דברי הראב"ע, שכבודו היה בכל זאת יקר לו מאד, התקומם נגדו אחד מחכמי דורו, הוא רבי שבתי בן מלכיאל הכהן, ןחכתב עליו דברי בקרת עזה, ויחרפהו בגלל אשר ערב לבו להשיג על הראב"ע. אך כומטינו לא נסוג אחור מדבריו, ויכתוב ספר, שבו הוכיח את צדקת השגותיו, ויאמר, כי אך נואלו החכמים החושבים, כי אסור לבקר דבר מדברי החכמים הראשונים כי אם להאמין בכל דבריהם, ויוסף לאמר: “אמנם הראב”ע הוא חכם גדול בכל חכמה… ומי יחלוק בזה? רק עקש ופתלתל… המפני זה לא יתכן לו לשגות בשגגה?"

כומטינו אהב להפיץ תורה ברבים באזני שומעי לקחו, אך לא נמנע גם מכתוב ספרים בכל מקצעות המדעים. הנכבדים בספריו הם: “ספר החשבון והמדות” – היא חכמת ההנדסה – הכולל בתוכו שני ספרים בחכמת החשבון, האלגיברה והגיאומיטריה. ספר כזה לא היה בספרות ישראל עד ימיו, מלבד ספרי “המספר”, אשר כתבו החכמים הראשונים – הראב"ע והרלב"ג – וגם הם לא נפוצו בקרב קהל הלומדים, וימלא הוא את החסרון הזה.

ידיעותיו הרבות בחכמת התכונה הראה רבנו מרדכי בבאורו, אשר כתב ל"לוחות פרס". הלוחות האלה נעשו בארץ פרס בתקופת הגאונים הראשונים על ידי חכמים פרסים. ויתאוו תלמידי כומטינו תאוה להבין דברי הלוחות האלה, ויפצרו בו לבארם למו בשפת עבר, ויגש אל עבודתו זאת, ויכתוב באור יקר, אשר בו באר בטוב טעם את החכמה הזאת להקל על תלמידיו להבינה. במקצוע הזה כתב עוד ספר והוא, “מאמר תקון כלי הנחשת”. הכלי הזה נקרא בשם “איצטרלביה” והיא מדידת גֹבה הכוכבים. בזה עסקו לפניו הראב"ע ועוד חכמים מעטים מבני ישראל. ויהי כראות רבנו מרדכי, כי המקצוע הזה עזוב ואין מחכמי ישראל דורש אותו, ויקם ויכתוב את ספרו זה, אשר בו יבאר אופן עשית הכלי, למען אשר ילמדו ממנו חכמי ישראל איך להשתמש בו ולתקנו.

כמוהו היה גם ספרו “מאמר תקון כלי הצפיחה”, אשר בו יבאר אופן עשית הכלי הזה, אשר מטרתו למֹד רֹחב כוכבי הלכת ותנועותיהם. את הכלי המציא חכם ערבי אחד כחמש מאות שנה לפני רבנו מרדכי, ויהי תחת יד כומטינו. והנה בא אל כומטינו שר ושופט תורכי, ויבקש ממנו לתת לו את הכלי, ויתנהו לו בתקותו למצוא אחר תחתיו. אבל אחרי אשר דרש כומטינו בכל המקומות אחרי הכלי נודע לו, כי איננו בכל הארץ, לכן התעורר לבקשת אחד מתלמידיו לכתוב בספר אופן תקון הכלי ושמושו.

גם כתב כומטינו באורים לספרי הראב"ע:“יסוד מורא”, “ספר האחד” ועוד, ובאור נחמד לספר “הגיון” להרמב"ם. את הבאור הזה כתב לבקשת בן דורו רבי יצחק הצרפתי, אחד מחכמי אשכנז, אשר בא לגור בתורכיה, אשר בראותו את מצב ישראל הטוב בארץ הזאת כתב מכתבים רבים לראשי קהלות ישראל באשכנז, ויקרא לכל בני ישראל, לעזוב את ארצות ענים ומרודם ולבוא להשתקע בתורכיה ובארץ ישראל. ודבריו פעלו להרבות ישוב ארץ הקדש, ורבים נהרו אל ארץ המזרח להחסות בצל מלכי המחמדים. הרב הזה בקש מרבנו כומטינו לבאר לו את ספר ה"הגיון" להרמב"ם, כי לא היתה לו בחכמה זו כל ידיעה, ויעתר לו ויחבר פירוש יקר לדברי הרמב"ם ויתנהו לרבי יצחק להיות לו לעינים בחכמה הזאת.

אך הגדול והנכבד מכל ספריו הוא באורו הגדול על התורה, אשר בו הראה את כחו בדקדוק שפת עבר, בהבנת רוח השפה הקדושה ובכל דבר חכמה ומדע, אשר היו לו לעזר בגשתו לבאר דברי התורה. כל דבר מדבריה באר באופן המתאים לו, אם בפלוסופיה אם בתכונה אם בהנדסה ויתר המדעים.

ככה זרע רבנו מרדכי כומטינו זרע התורה והחכמה בקרב בני עמו, גם בהטיפו לקח לפני תלמידיו הרבים, אשר שתו בצמא את דבריו, גם בספריו אשר כתב למענם על כי על כי בקשתם.–

 

ג    🔗

צעיר מכומטינו לימים היה רבנו אליהו מזרחי. הוא נולד בקושטנדינא, וילך בנעוריו ארצה איטליה, וילמד שם בבית מדרשו של ראש רבני איטליה, הוא רבנו יהודה הלוי מינץ, איש אשר שמו הטוב ורב גדלו בתורה נשמעו עד למרחוק, ויארך ימים יותר ממאה שנה. אחרי אשר השתלם מזרחי שם בתורת התלמוד, שב לעיר מולדתו, ויחל לעסוק גם לעסוק גם ביתר החכמות, ובידיעות האלה היה לו למורה רבנו מרדכי כומטינו. גם בתלמוד היה לו עוד מורה, הוא רבנו אליהו הלוי הזקן, שחי בזמן רבי משה קאפסלי, ומכל מלמדיו השכיל רבנו מזרחי, ויצא שמו לתהלה בכל הארץ. גם באשכנז ואיטליה נודע שמו לתפארה.

אחרי מות הרב קאפסלי היה רבנו אליהו מזרחי על ידי השולטן סלים הראשון לראש רבני תורכיה. וישב גם הוא בסוד מועצת המלוכה, ותהי פעולתו לטובת עמו רבה מאד. גם הוא ככומטינו קרב את הקראים, ויתיחס אליהם באהבה וכבוד, אף כי בנעוריו התרחק מהם, ותהי דעתו כדעת רבנו משה קאפסלי שאסור ללמדם תורה ודעת. אולם בבואו בימים ומשרת הרבנות היתה על שכמו שנה דעתו והשקפתו עליהם לטובה.

שנאת הרבנים והקראים אלה לאלה היתה משכבר הימים, ואף כי היו בקרב החכמים הרבנים אנשים גדולים, אשר חפצו לקרב את האויבים ולעשות שלום ביניהם כהרב דון גדליהו בן דוד אבן־יחייא, אשר בעברו מליסבון דרך קונסטנטינופול אמר להשלים בין הרָבים האלה, אך כל עמל רודפי השלום האלה היה לשוא. אולם הרבנים הנאורים לא שמו לב לשנאת ההמון אל הקראים, ויקרבו את האחרונים, וילמדום תורה וחכמה. ויהי בזמן שבת רבנו אליהו מזרחי על כסא הרבנות, ותקם עוד פעם מריבה בין הרבנים והקראים, ויקומו אנשים קנאים מהראשונים, ויכריזו חרם על כל רב אשר ילמד את הקראים תורה, מקרא, משנה או גמרא, הלכות או אגדות ואפילו תורת הקבלה ויתר המדעים. ולא רק על למוד הגדולים גזרו, כי אם גם על למוד הילדים, כי אסרו על הרבנים לקבל אל בתי ספרם ילדי הקראים ללמד קרוא וכתוב. אז יצא רבנו המזרחי נגד הקנאים ויבטל את החרם אשר הכריזו, ויוכיח לדעת, כי מאז מעולם לא נמנעו חכמי הרבנים ללמד תורה את הקראים וכי אין בזה כל אסור, ונהפוך הוא, עוד טובה רבה תצמח מזה לתלמידים בני הרבנים, אשר יתחרו את חבריהם הקראים לעלות עליהם בחכמה ובתורה. זולת זאת שם מזרחי את לבו למצב המלמדים, אשר מהוראתם לחמם נמצא למו, ואם יאסרו עליהם ללמד את בני הקראים תורה, מאין ימצאו לחמם? אז בטל החרם, וישבות הריב, והשלום בין שתי העדות האלה שב אל מקומו לתועלת התורה והחכמה. –

ומצב בני ישראל בתורכיה בזמן רבנו המזרחי הלך הלוך וטוב. השולטן סלים הראשון היה טוב לישראל אף הוא, ויבחר לרופא המלך את רבי יוסף המון, אחד מחכמי ישראל הגדולים, ויעמוד הוא ובנו, רבי משה המון, לפני השולטנים רבי החסד, ויפעלו הרבה לטובת בני עמם. וקהלות ישראל בכל ארץ תורכיה שגשגו ותפרחנה גם במצבן החמרי, גם במצבן הרוחני. פליטי המַרנים נמלטו מארצות הנוצרים באירופה, ויבואו לתורכיה, ותגדלנה הקהלות, וירבו אנשיהן, ורבנים גדולים בתורה ובחכמה ישבו בראשן. מלבד קהלות קונסטנטינופול הרבות, אשר נקראו כל אחת על שם ערי מולדתן באירופה, כמו: קהלת קורדובה, קהלת פורטוגל, קהלת טולידה, ברצלונה וכדומה, היו עוד קהלות גדולות ביתר ערי תורכיה.

בשלוניקי היו קהלות רבות בקונשטנדינא. רֻבן היו מילידי ארץ ספרד, ובראשן עמד הרב רבי יהודה בנבנשתי נכד השר הגדול דון אברהם בנבנשתי, שהיה שר האוצרות ליואן השני מלך ספרד. בעיר הזאת ישבו גם הרבנים רבי יוסף טאיטצק ורבי יעקב אבן־חביב, אשר אסף את כל אגדות התלמוד הבבלי ויכתב אותן בקבץ אחד, ויקראהו בשם “עין יעקב”, הוא הספר האהוב מאד לכל בני עמנו, ואשר בו ילמדו בכל בתי הכנסיות בין תפלת מנחה לתפלת מעריב לפני בני ההמון יום יום. עוד רבנים רבים וגדולים ישבו בעיר הזאת. רבים מהם עסקו בפלוסופיה ומהם – הרופא רבי פרחיה הכהן ורבי משה אלמושנינו ועוד כמוהם.

גם באדריאנופול וביתר ערי הבַלקַן, באסיה הקטנה ובאיי יון היו קהלות רבות מאד ונכבדות, אף כי קטנות במספר יושביהן מקהלות קושטנדינא ושלוניקי, וגם בראשן עמדו רבנים נודעים ובחכמתם. בעיר פטרס היה ראש הרבנים רבנו דוד הכהן מקורפו הנודע בשמן “הרד”ק", איש גדול בתורה, אך מהיר חמה ואיש ריב לרעיו הרבנים. ביחוד מהלל היה שָׁם שֵׁם הרב רבנו אליהו בן רבי אלקנה קאפסלי מקרובי ובנו משה קאפסלי. רבנו אליהו זה היה ראש רבני קנדיה, או קריטה, עמו יחד היה בעירו גם חברו אשר למד עמו תורה לפני רבנו יהודה הלוי מינץ מפדואה, הוא רבי יהודה דילמידיגו בנו של הפילוסוף האיטלקי רבי אליהו דילמידיגו. אך ריב תמיד היה בין שני אלה בעניני ההוראה, כי לא היתה דעתם שוה בשאלות ההלכה. רבנו אליהו קאפסלי כתב ספר “דברי הימים למלכי תוגרמה” (=תורכיה) בשפה יפה קלה וצחה מאד, ויכתוב בספרו זה גם קורות היהודים בתורכיה, את כל הצרות אשר סבלו מידי המלכים הנוצרים עדי בואם להחסות בצל שלטני תורכיה רבי החסד. –

ובחצר השולטן היה יוצא ונכנס איש גדול בעשרו וחכמתו, אשר היה למליץ בין עמו ובין שרי המלוכה, וישתדל לפניהם לטובת בני עמו. המשרה הזאת נקראה בשם “שתדלנות” ונושא המשרה – בשם “שתדלן”. בזמן רבנו אליהו מזרחי נודע לתהלה השתדלן רבי שאלתיאל. הוא פעל הרבה להציל את בני עמו מהלחיצות אשר אמרו היונים ויתר העמים הנוצרים בהרי בלקן ללחוץ אותם, ויהי נכבד בעיני השולטן ושרי המלוכה, ודבריו הצליחו להיטיב מצב אֶחיו, ולהגן עליהם מפני כל מצוקיהם ולוחציהם הנוצרים. –

 

ד    🔗

בתנאים טובים ונוחים לישראל בתורכיה כאלה פעל רבנו אליהו מזרחי את פעולותיו הצבוריות והספרותיות. מכל העברים פנו אליו גדולי הרבנים בשאלות דת ודין, והוא ענה אותם ברב הגיון. ודבריו היו כדברי האורים בעיני שואליו, אשר פזרו לו רב תהלות לאמר: “מעין המתגבר, נחל נובע, מקור החכמה….. לא הניח תורה ומשנה שלא ירד לעמקה ונגלה לו צפוניה… ומלא כרשו מעדיה, ליש גבור, מחזיר עטרה ליושנה…. היערוך מהלל, שר, להודך, אשר כל מהלל אין לנגדו? דבריו ערבו לנו מדבש ונפת צופים. אנחנו הצעירים משתחוים מרחוק אל כבוד תורתך, שתאיר עינינו ותורנו: איזה הדרך ישכון אור תורה?”. שבחים כאלה קבל מכל עבריו. אך הוא לא התגאה בהם, וברב ענוה חתם תמיד על מכתביו את הדברים האלה: “אנכי הטרוד והעלוב”, ואמנם רבות היו טרדותיו במשרתו הרמה.

את רב ענותו נראה מדבריו, שענה את אחד רבני תורכיה, את רבי יוסף גאקון, אשר השתומם על כי לא ענהו רבנו המזרחי על מכתבו הראשון. ויתנצל רבנו אליהו לפניו לאמר: “השם יודע, וגם העם אשר אנכי בקרבו, כי מנהגי תמיד לכבד לומדי התורה, אפילו התלמידים שלא הגיעו להוראה, ואינני חושב ששום לומד יהיה לו תרעומות עלי. חלילה וחלילה!”

בדרכי הוראותיו הלך רבנו אליהו תמיד אחרי שורת הדין, לא היה מן המחמירים ואף לא מן המקילים הרבה, כי לא נטה מכַּונת דברי התלמוד ומיסודי חקי הרבנים ימין ושמאל. כרֹב רבני ישראל דאג גם הוא לתקנת הנשים, לעמוד תמיד לימינן, לבל תֵעָגנה ולבלי יתעמרו בהן בעליהן, בגרשם אותן או בבגדם בהן. הנה קרה, כי איש אחד שדך לו אשה, ואחרי כן התחרט וימאן לקחתה לו, ויתירו לו רבנים אחדים לבטל את שדוכו, אף כי הוא לא נתן כל טעם למאונו בה. ויהי כבוא הדבר לפני רבנו אליהו, ויפסוק שבטלו ההיתרים ההם, ולחתן אין רשות לשוב מדבריו, אם לא התירו לו בהסכמת אבות הכלה. –

איש אחד צוה את רעהו לכתוב גט לאשתו, אם לא ישוב אחרי עבור שלש שנים אל ביתו, ואחר יצא האיש לדרכו. אחרי ימים אחדים שב האיש אל ביתו וישהה שם ימים אחדים, ויצא עוד פעם אל דרכו ולא שב עוד. ותעֻגן אשתו, ותבוא השאלה לפני רבנו אליהו: היוכל רעהו ההוא לכתוב עתה גט לא כמו שצוהו בעלה, או נאמר, כי אחרי אשר שב פעם אחת מדרכו, צריך היה לצוות שנית את רעהו על דבר כתיבת הגט. ויפסוק רבנו המזרחי, כי די גם צוויו הראשון ועל פיהו יוכל הרֵע לכתוב גט להעגונה, למען תהי מותרת להנשא לאיש אחר, ואין אנו מחויבים לחשוש פן בשוב הבעל פעם אחת אל ביתו כבר התחרט על התנאי שהתנה את רעהו. ומקרים כאלה היו רבים אשר בהם הוכיח רבנו אליהו, מה רבה היתה דאגתו למצב הנשים.

ובכל זאת כאשר חפצה אלמנה אחת למכור את כל הנכסים אשר השאיר בעלה במותו, ובהם גם אשר הביאה לו לנדוניא, למען אשר לא יוכלו יורשי הבעל לבוא לרשת אותם, פסק רבנו אליהו, כי אסור עליה לעשות כזאת, וכי מכירתה אינה מכירה, והחובה על הרבנים להוציא מידה את הנכסים, ולא שם לבו למצב האלמנה, כי בזה הלך אחרי השקפת חכמי התלמוד בדיני עזבוני המת וזכות האלמנה עליהם.

הוא התיחס אל המומרים האנוסים אשר שבו אל היהדות כאל יהודים גמורים שלא חטאו, וכאשר באה לפניו שאלה בדבר מומר ומומרת כהנים, שהולידו בנים בגויותם, אם נחשבים הבנים ככהנים לכל דיניהם או לא, ענה, כי דין הבנים כדין כל הכהנים הכשרים, אחרי כי היו אנוסים להמיר דתם בעל כרחם.

אם אמנם באחרית ימיו התיחס אל הקראים באהבה ויקרבם אליו, בכל זאת, כאשר באה לפניו שאלה בדבר שחיטת קראי, אם כשרה היא או לא, ענה, כי פסולה היא, אף אם יהודי רבני עומד על גביו בשחטו. גם בפסק הזה נראה שלא אהב רבנו אליהו לנטות מדרך התלמוד ימין ושמאל ולא משנאה אל תורת הקראים פסק ככה, כי לפי רוח התלמוד, אחרי אשר הקראי איננו מודה בכל ההלכות התלויות בשחיטה על פי חקי התלמוד, לכן יוכל לקלקל את מעשהו בשחטו, ואז תהיה השחיטה כנבלה.

גדולות היו פעולותיו במקצוע ההוראה בזמנו, אך שם עולם לא יכרת עשה לו בבאורו לפירוש רש"י על התורה. הבאור הזה הוא הנכבד מכל מאות הבאורים, שנכתבו במשך הרבה מאות שנה לפירושן של הפרשן הגדול רבנו שלמה יצחקי. בבאורו זה ישתדל רבנו אליהו לבאר כל דבר הקשה בדברי רש"י ולהצילהו מיד החולקים עליו. ביחוד מיד הרמב"ן אשר הרבה להשיג על רש"י. בידיעתו הרבה בדקדוק שפת עבר וחקי הלשון ירד לעמק כונת רש"י ויגַלנה לפני הלומדים בטוב טעם ודעת. באורו זה עשה לו שם תהלה לדור דור. ואם כי נמצאו אחרי כן חכמי ישראל אשר השיגו על המזרחי, אך רבים התנפלו על המשיגים עליו ויוכיחום על אשר הרהיבו עז בנפשם לחלוק על דבריו. ביחוד עמד לימין המזרחי הרב רבי יעקב בן־נעים בספרו “משכנות יעקב”, אשר חי מאתים שנה אחרי מות רבנו אליהו.

גם במקצוע המדעים עסק רבנו אליהו, ויכתב “ספר המספר”, והוא כולל חקי החשבון הפשוט והתשבֹרת, אשר מרב ערכו תֻרגם גם לשפת רומא על ידי חכם נוצרי אחר ושמו אוסבַלד שריקינפוכס כשלשים שנה אחרי מות המחבר. גם כתב באור לספר “אלמגסתי” להתוכן בטלמיוס היוני הנודע. ויהי הראשון אשר באר את דברי החכם ההוא בספרות העברית, כי עד ימיו לא נגש איש אל העבודה הזאת.

ככה עבד רבנו אליהו מזרחי את עבודתו הקדושה במשך ימי חייו בלי לאות, אף כי היה ידוע חלי וחלש בגופו. מלבד עסקיו בעסקי הקהלות היה ביתו פתוח לרוחה לכל תלמיד חכם הבא אליו לשמוע תורה וחכמה מפיו, והוא לא מנע מכל איש חפצו, וילמד את האחד תלמוד ופלפול, ואת השני – תכונה או הנדסה, או יתר המדעים שהתהלכו אז בארץ לפי מצבם בימים ההם. ולא לחנם כתבו עליו חכמי דורו דברי שבח כאלה: “מאור עינינו, תפארת גלותנו, נר ישראל”, כי באור חכמתו הרבה האיר את מחשכי בית יעקב, ויפקח עיני עִורים לראות אור תורה ודעת.

 

ה    🔗

בן דורו של רבנו המזרחי היה רבנו עובדיה מברטנורה יליד ארץ איטליה. בארץ מולדתו למד תורה מפי רבנו יוסף קולון (מהרי"ק), איש ריבו של רבנו משה קאפסלי, ויהי גדול בתורה אך לא כרבנו המזרחי. לעמת זאת הצטין בצדקתו הרבה מאין כמהו. הוא היה אוהב שלום, רודף שלום, ואוהב את הבריות. ואם כי שנא את הפלוסופיה, ויחרף שמה וזכרה, ואת שם אריסטו היוני זכר תמיד לקללה, בכל זאת היה איש משכיל ונאור, וידע להתהלך לרוח החיים בתקופה ההיא.

רבנן מברטנורה חנן מטבעו בכשרון הדבור הנאה, וידע לדרוש ברבים בשפה יפה ובסגנון נעים מושך את הלב, ודרשותיו הפיקו רצון שומעיו, וצדקתו ותמתו הלכו לפניו בכל מקום בואו, למשוך אליו לבות כל בני עמו, עד כי לאֹשר גדול חשבו למו אנשים רבים להשיג אחד מחפציו לזכר: מעיל או צניף אשר לבש, כי קדוש היה הרב הזה בעיניהם. הנשים קנאו ברעותיהן, אשר זכו לכבס בגדיו ולבניו, וכל העם העריצהו והקדישהו כאת נביא ה' השלוח אליהם להוכיחם ולהיטיב דרכיהם.

אחרי עזבו את איטליה שם רבנו עובדיה את פניו לארץ הקדושה, ויעבור דרך ארץ תורכיה ומצרים. ומצרים היתה אז תחת ממשלת השולטנים לבית המַמילוקים, ועל כל קהלות ישראל בארץ הזאת היה “הנגיד”, הוא ראש הרבנים, שהיה לו תקף ועז מושׁל, מטעם השולטן, לרדות בעמו כחפצו על פי דתי התורה. המשרה הזאת, שהחלה כמאתים שנה לפני הרמב"ם, לא פסקה עד ימי רבנו עובדיה. בהיותו בקהירה מצא שם את רבי נתן הכהן שלאל, והוא “נגיד” על כל ישראל בארץ, עשיר גדול ונדיב, עושה צדקה בכל עת, חסיד ומיטיב את אחיו. בימי רבי נתן רבו הקהלות במצרים, ותגדלנה ותפרחנה מאד, כי רבים מגולי ספרד ומהאנוסים באו שמה למצוא להם מפלט ומקלט מפני חמת הנוצרים. הנגידים רבי נתן ואחריו קרובו רבי יצחק הכהן שלאל קבלו את הנמלטים בחבה ויתנו למו מקום לשבת בתוך עדתם, וגם משרות נכבדות שמו על שכמם. בין הבאים שמה היו הרבנים הגדולים רבי שמואל אבן־סיד, שהיה לדַין בקהירה, ורבנו דוד בן־זמרא (הרדב"ז), שהיה גדול בתורה מכל רבני מצרים וכרב גדלו בתלמוד ופוסקים היה גם גדלו בתורת הקבלה והסוד.

גם בארצות הסמוכות למצרים מצאו למו יהודי ספרד מקלט ומחסה

באלגיר, בתוניס ובמרוקו. הישוב התרחב בהן ורבנים, חכמים וחוקרים רבים התישבו בקהלותיהן. באלגיר היה הרב רבנו שמעון דוראן השני, הוא נכד רבנו שמעון דוראן הראשון שנמלט מספרד, עוד לפני מאה שנה, לאפריקה, ובן הרב רבנו שלמה דוראן, הגדול בתורה ובפלוסופיה. רבנו שמעון השני עשה טובות רבות את הנצלים מחמת האינקביזיציה ולא חס על הונו וחייו לטובת הצלת אחיו. ויפדה בממונו את השבויים, ויכלכלם ויתמכם בכל אשר יכול. –

בארץ תוניס היה גם כן ישוב יהודים גדול, אשר רֻבו היה מיוצאי ספרד, ושם היו הרבנים הגדולים רבנו משה אלשקר, גדול בתורה ובפלוסופיה, ויחלף אגרות עם רבנו אליהו מזרחי בדברי דת ודין, וגם רבי אברהם זכותא התוכן והמהנדס מחבר ספר “היוחסין” מצא לו מפלט בתוניס ימים רבים, עד שבאו צבאות ספרד להלחם בה, ואז עזבוה שני הרבנים האלה. ויבוא אלשקר למצרים וזכותא בא לתורכיה, וימת בה אחרי עבור שנים לא רבות שבע צרות ורגז לב.

ובארץ ישראל היה מצב היהודים פרוע מאד. עוד לפני שנים רבות טרם בא רבנו עובדיה מברטנורה שמה ישבו בארץ הקדש רבים מיהודי איטליה וישימו עליהם רב מבני ארצם ובבוא אליהם לשבת גם יהודי אשכנז לא נתנום הראשונים לקחת חבל בהנהגת העדה, ויהיו הפרנסים וראשי העדה רק מהאיטלקים, אשר הטילו מסים כבדים על האשכנזים לשלם לאוצר מלך מצרים ששאף לבצע, ומעל אחיהם האיטלקים הקלו עול המסים. ולא יכלו יהודי אשכנז לשבת בירושלים ויעזבוה, וינוסו אל יתר ערי ארץ ישראל. ואשר נשארו בירושלים סבלו לחץ רב מהפרנסים, וימעט ויצער הישוב מאד בעיר הקדש. וזקני העדה האיטלקית לא ידעו שבעה, ויחמסו שאר האשכנזים מעליהם.

ויהי בנסוע רבנו עובדיה ירושלימה ויעבור דרך ארץ מצרים ויתאכסן בבית הנגיד רבי נתן שלאל, וידבר הנגיד על לבו, לבלי נסוע לארץ הקדשה, ויספר לו את כל הרעות אשר יעשו זקני העדה האיטלקית לכל גר אשר יבוא אליהם להשתקע בתוכם, כי גם רבי נתן בא לפנים לשבת בתוכם, וגם הוא אֻלץ לברוח מפני רשעתם, כי כאשר לא נתנו על פיהם הלשינו על האיש לפני שרי הממשלה. אך רבנו עובדיה קבל באהבה את היסורים האלה ולא שב מחפצו לבוא ירושלימה.

בבוא רבנו עובדיה ירושלימה הראה נפלאות, כי ברוחו הטוב, באהבתו את הבריות ובנאמיו הנעימים הפך את לבות זקני ירושלים לאהבה אותו ולכבדו. מפניו נדמו אבירי הלב, ויכנעו מפני צדקתו וחסידותו, ובדרשותיו הרים את מצב המוסר של היהודים האיטלקים. ואז התרבה גם הישוב, כי באו שמה רבים מיהודי ספרד, אשר בהיותם אנשי השכלה יותר מהאשכנזים והאיטלקים ידעו לקחת בידם מוסרות הנהגת העדה. המצב החמרי הוטב גם הוא לרגל בוא גולי ספרד, כי תחת אשר לפני בוא רבנו עובדיה היו רק שבעים בעלי בתים בירושלים, כלם קבצנים מתפרנסים מהצדקה ששלחו להם נדיבי ישראל מאירופה הנה, ומעת התישב רבנו עובדיה וגולי ספרד בירושלים גדל עשר הקהלה, ומספר ענייה נתמעט, כי כלם מצאו למו לחמם בכבוד ממשלח ידם.

אז נגש רבנו עובדיה לתקן תקנות נכבדות לטובת הקהלה תקנות אשר שללו מזקני העיר היכלת להצק לאחד מבני הקהלה, ושם רבנו עובדיה גדל מאד בארץ, ויהי לרב ראשי בעיר הקדש, ויקרב את הבריות לתורה וגם את הקראים התהלך באהבה, ויהללם על ידעם את התנ"ך היטב, וגם על השמרונים אמר, כי דינם כדין יהודים גמורים. ולעזר לו היה הנגיד רבי יצחק שלאל שבא ממצרים ארצה הקדושה, כי באחרית ימי רבנו עובדיה לכד שולטן תורכיה את ארץ ישראל וארץ מצרים מיד השולטן האחרון מזרע הממילוקים, ואז בטלה משרת הנגידות במצרים לנצח. ורבי יצחק הנגיד בשבתו בירושלים הועיל להיטיב מצב העיר בעשרו ובחכמתו והרבה לנהל עסקי העדה.

רבנו עובדיה היה לא רק אוהב יושר, צדק ושלום כי אם גם אוהב דרך ארץ ומנהגים טובים בחיים. הוא גנה מאד את אחיו היהודים הנבערים מדעת, אשר ראה בדרך מסעיו, אנשים שלא ידעו תורה וחכמה, ויהיו נבזים במנהגי חייהם, לבושים בגדים צואים ופרומים, פרועים בסדרי חייהם, ויקראם בשם “פראים” (בַרברים). הוא, כנראה מדבריו, אהב את הנקיון במלבושים ובגוף, יופי וסדר ומשטר נעים וטוב בהליכות הבית. מכל זה נראה שהיה איש השכלה ונאור, אף כי לחסידותו וצדקתו לא היה גבול. –

בספרות העברית לא היתה פעולתו רבה, כי רק פירוש לששה סדרי המשנה הניח אחריו, אך בפירושו זה הקל והפשוט עשה לו שם עולם, אף כי לא הראה בו חריפות רבה, כי לא היה חריף בתורה כבני דורו: מהר"ם אלשקר, רבנו אליהו מזרחי ורבנו דוד בן־זמרא. פירושו זה נתקבל באהבה על ידי לומדי התורה כפירוש רש"י לתלמוד, ובכל עיר ועיר בישראל, מאז ועד עתה, ישנן “חברות משניות”, שחבריהן לומדים משניות יום יום עם פירוש רבנו עובדיה מברטנורא, ומבארים רבים כמו אחריו, אשר כתבו באורים לדבריו.

אלה שלשה רועי ישראל בתורכיה ובארץ הקדושה, רבנו מרדכי כומטינו, רבנו אליהו מזרחי ורבנו עובדיה מברטנורא, אשר פעלו לטובת עמם במאה השלישית לאלף הששי איש על פי דרכו ויכלתו להרבות השלום בישראל, להפיץ תורה ודעת בקרבו ולהרים מצב מוסרו בכבוד, ופעולתם נשארה לזכר עולמים לברכה ולתהלה.