הרומן “רום ותהום” ליוחנן טברסקי הוא רומן היסטורי עברי במלוא מובן המלה: בו ניתנת תקופת המרד והחורבן מתוך נאמנות למקורות. אין בו גיבורים ראשיים, המאפילים בקסם־אישיותם על המאורעות – העם כולו, על שכבותיו השונות ומפלגותיו היריבות, הוא הגיבור העיקרי של הרומן, ומתואר בו בתיאור אמנותי מקיף.
הרומן שופע תיאורים חיים, בהם עוברת החברה על יצריה ולבטיה, על התלהבותה ומריבות נפשה, וכן גם על התרוצצויותיה וניגודיה הפנימיים. הקורא חי ממש באוירה של התקופה עד כדי התמזגות שלמה בתוכה.
המאורעות ניתנים תמונות תמונות, בדומה ל"מיניאטורות ההיסטוריות" לסטרינדברג או “בתמונות הרינסנס” לגובינו, אבל פה התמונות הבודדות משתלבות ליריעה אחת, אחידה ושלימה, המתפתחת לחזיון דרמתי.
אנו מרגישים באופן מוחשי את מתח העלילה; הטרגדיה הלאומית שלנו אינה באה כצירוף מקרים המתהווים לפי רצון הגיבורים, אלא, כטרגדיה קלאסית מתפתחת באופן אימאַננטי מתוך מצב הענינים כהכרח היסטורי, כפאַטום בלתי נמנע מתוך התנגשות שני העמים היריבים – היהודים והרומאים.
מכאן – העם הרומאי, המשעבד עמים, ההופך גם את אלה שנשארו יושבים על אדמתם, לנתינים משוללי כל זכויות אדם: מטיל עליהם מסי גולגולת וארנוניות שונות, ומוסרם לטרף למוכסים ולנציבים רומיים. ומכאן – עם אוהב חרות מדורות, שנלחם על חרותו והאמין שסופו של הצדק לנצח.
בתנאים אלה, לא היתה כל אפשרות של פשרה, רק ברזל בברזל ירוע ורק נצחון אחד יכול לגמור את היריב1.
הנציבים מיסודם של פליקס ופלורוס עוד העמיקו את התהום. פלורוס שאף לעורר מרד, כדי שיוכל לכסות על פשעיו הרבים בדמי־העם המתקומם, ואת מבוקשו השיג – המרד פרץ.
איך מגיב העם על המאורעות? – גם כאן העמיק המחבר לנתח בהעבירו לפנינו את העם על שכבותיו השונות, ובתתו לכל שכבה להגיב על המאורעות על פי דרכה.
הנה העשירים, יקירי ירושלים, אלה שסבלו פחות מכולם מעול הרומאים ויותר מכולם היו עשויים להפסיד ממרד זה. הם מבקשים רק לבלום את המרד. הגרועים שבהם, דוגמת קמפסוס בן קמפסוס, הליודורוס ואגריפס הם בוגדים; הנבונים שבקרבם, כגון: נקדימון בן־גוריון, בן ציצית הכסת וחבריהם מקוים לעצור בעד נחשול העם המתפרץ בעבודות ציבוריות… כאלה כן אלה אינם מבינים, שלא רק המצוקה הכללית היא המקוממת את העם, כי אם גם השנאה למציק ולעבדות.
בקצה השני עומדים הסיקריקים. על גזירותיהם והתעללויותיהם של הרומאים, הם עונים במעשי אלימות ברומאים ובבעלי בריתם. את מצפונם הם מרגיעים בהכרח. כדברי נציגם אליעזר בן־חנניה: “אין לנו עכשיו זמן לדין באמצע כדיינים פושרים ופשרנים”. – והם רוצחים בלי דין ודיין, רומיים ויהודים, חוטאים וחפים מפשע. אין נימוקי הסיקריקים משכנעים אותנו, אבל אנו מרגישים גם בזעם חמומי־מוח אלה ומבינים אותם.
בין שני קצוות אלה עומד העם, עם האומנים והאיכרים, הנושא על גבו את כל משא עושק הרומאים ובעלי בריתם העשירים היהודיים, והמתקוממים מתוך אמונה ובטחון מלא בנצחוננו נצחון הצדק.
העם הזה לוחם בגבורה עילאית, בהרי הגליל ובירושלים הנצורה, מקבל בסבלנות בלתי רגילה את כל צרות המלחמה – את המצור, הרעב והצמא, ואינו נואש מתקוה עד הרגע האחרון.
זו הפעם הראשונה קורע המחבר מעל גבורי הקנאים את הילת הגבורה הלאומית ומציגם לפנינו בדמותם ובצלמם האמיתי: יוחנן מגוש חלב, שמעון בר־גיורא ואלעזר בן חנניה הם ראשי מפלגות, אבל לא ראשי העם. וזה, שיכול היה, לפי השכלתו וכשרונותיו, להיות ראש העם – יוסף בן מתתיהו היה חולם וסופר. הסופר והסייף לא נתמזגו אצלו הרמונית, ומכאן פקפוקיו, ספקותיו וגם כשלונו. אמונתו ביעוד העם באחרית הימים לא הספיקה לשעה זו, כי חסרה לו האמונה בנצחונו היסודי. אוי לו לעם לוחם, שקברניטו אינו מאמין אמונה שלמה בנצחונו!
אמיתית וקרובה ללב היא בירוניקה; אין זו האשה הדימונית של שוהמכר, השואפת לשלטון בלי גבול, שאין לפניה אלא תאוותיה בלבד. בירוניקה של יוחנן טברסקי היא אשה מלאה ניגודים: דמי הורדוס והחשמונאים קולחים בדמה. תאוות השלטון של הראשון, והנכונות להקרבה עצמית של האחרונים מתרוצצות בקרבה. מושכות אותה לצדדים שונים וגוזלות ממנה את השלמות הנפשית. בחברת טיטוס היא חולמת להיות אסתר המלכה; בחברת יאיר אינה רוצה לוותר על כסא הקיסרות ברומא. בגלל התרוצצות זו אין היא מצליחה בשום מקום: בשביל טיטוס היא ידידת אחד המורדים והבוגדים ברומא ובעיני יאיר אוהבה – היא בוגדת בעמה. בירושלים היא מתגעגעת לשאון רומא ואלכסנדריה ובמחנה הרומאים – נתון לבה ליאיר ולעמה.
הרומן כתוב בסגנון נעלה: בלשון המשנה העסיסית, המתובלת בפתגמים ובמשלים עממיים. הולם את אוירת התקופה ההיא וטבעית בין הנפשות הפועלות. אין הסגנון הזה סגנוננו, אבל המשלים והמימרות העממיות של האגדה והמשנה, מעוררות בזכרוננו אסוציאציות מגיבורי התקופה ההיא.
התוכן והסגנון מתמזגים כאן לשלמות אחת, לגוש אחד של התקופה החשובה ההיא. המחבר הצליח כאן להחיות בתוכן ובצורה פרק, שהסעיר כל הימים את דמינו, עורר את סקרנותנו ונשאר בכל זאת נעלם ובלתי מובן לנו. ברומן זה הגיש לנו המחבר את התקופה בכל שלמותה ורבגוניותה.
- במקור כתוב: “ורק צחון אחד יכול לגמור את הריב” – הערת פב"י. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות