סוג חדש נוסף בספרותנו ההיסטורית, המיניאטורה ההיסטורית. “מחרוזת סיפורים היסטוריים, שבהם צר הסופר את דמויותיהם של הוגים, חוזים ומנהיגים. כל דמות מצטיירת על רקע תקופתה וטבועה בחותמה. לעינינו מתגלים אישים גדולים, שהאירו את דברי הימים כהאיר לפּידים את הלילה”. כך ציין יוחנן טברסקי את ספרו “לפּידים בלילה”. ואָמנם, מעטים מסופרינו מומחים כמוהו לרומן ולתיאור היסטורי. הוא בקי בכל תקופות תולדותינו ויודע את רוחה של כל תקופה. השכלתו הרחבה בספרות העולם משתקפת בכל תמונה ומשווה לגיבוריו אופי אנושי אוניברסלי – של האָדם באשר הוא אָָדם.
דרכו של טברסקי ליתן את החזון ההיסטורי על רקע חיי יום־יום, להעלות את הנשגב מתוך הפּשטות. הוא בעל יכולת לצייר יריעות רחבות של הווי היסטורי – עדות ליכלתו זו הם הרומנים שלו, מ"אוריאל אקוסטו" ועד רש"י. אך בספר הזה ניסה כוח במיניאטורות היסטוריות, בתמונות קצרות וחטובות. ניסה והצליח. תקופות תקופות עוברות לנגד עינינו ומתגלמות באישיהן הגדולים, תקופה תקופה ובעיותיה, ומכולן יחד מאיר אור היחיד הלוחם לאמת, הבודד במערכתו, המוקף המונים מגששים באפילת תקופתם, שנוח להם בחשכתם, והם מתנפלים על כל נושא־לפּיד לכבות אורו, להשתיק קולו. אך נושאי הלפּיד נאבקים על אורם ואינם מרפּים מלפּידם. מקבלים עלבונם בשתיקה, אבל אינם נכנעים. אכן, ברגעי חולשה – ורבים בחייהם רגעים אלה והסופר מיטיב לציירם – הם עומדים אובדי־עצות, דעתם נחלשת עליהם. אך שוב הם מתאוששים וממשיכים בדרכם, דרך מאירי האפילה לדורות הבאים.
הנה ר' סעדיה הפּיתומי (“קול במדבר”), הרואה את סכנת הקרע הנשקפת מתנועת הקראים ורוצה לעמוד בפרץ; אך לא בקללות וחרמוֹת, כנהוג בתקופתו, כי אם בדברי חכמים שבנחת נשמעים, קול קריאתו הוא כקול קורא במדבר. מבין לרוחו רק מתנגדו הגדול ביותר, הקראי נסי בן נוח, המנסה בעדתו הוא לחקות מעשה יריבו הגדול, כלומר לשכך את המריבה, להשלים בין הצדדים, ואינו מצליח כמוהו. ר' סעדיה נרדף ונאלץ לברוח מפּני הקראים. אולם גם הרבניים אינם מבינים לרוחו. ועוד נכונו לו בדרך חייו הריב עם הנשיא התקיף בבבל, בריחה מפּני מרדפיו בני עדתו וסופו מוות במיטב שנותיו. אך רוחו עשויה בלי חת, אהבתו את האמת אינה יודעת פּשרות, הוא לא יכרע ולא ייכנע.
והנה תמונה “עם שחר”. העולם עטוף בחשכת ערפל. הריניסנס נגע רק בשכבה דקה של החברה, רוב רובה שקוע בבערות ובאמונות־הבל, הכיתות הדתיות נאבקות על קוצו של יו"ד. מגלי־האמת הגדולים נשכחו מלב או נכלאו בצינוק: תורת קופּרניקוס נחשבת ככפירה בעיקר, מפרשי תורתו, גליליאו וחבריו, מעונים בידי הכנסיה ותלמידיהם גונזים תורתם לדורות רחוקים ואינם מעיזים להרים את נס המרד לאמת. הנה דיקארט, אבי הראציונליזם החדש, יודע את האמת, אך כאיש־המעשה מבכר הוא להסתיר ספקנותו מעיני האדוקים בדת, ונוח לו, כנראה, בכך. האמת היא שעשועיו רק בלילה, בהיותו לבדו. אך פגישה מיקרית עם יהודי פּורטוגזי משונה, הוא אוריאל אקוסטה, מסעירה דמו השוקט. דיקארט הגדול המהולל רואה עצמו ניקלה וקטן בפני היהודי העני הזה. ובאותו לילה וחניך הישועים, שהכלל בחייו היה פתגם אובידיוס: “המיטיב להסתתר, מיטיב לחיות”, מתפּלל לאלוהיו: “הה, אדוני הגואל, הצילני ועשה חיי גלויים וברורים”. התמונה הזאת מתעלה על ידי הפגשת שני האישים הגדולים והתיאורים הנפלאים שבה למעלת יצירת־מופת.
דומות הנסיבות בפגישתם של שני גדולי המחשבה (“קולות מרחוק”) במאה השבע־עשרה – לייבניץ ושפּינוזה. הראשון מהולל ונכבד, “יועץ־סתרים”, רודף חכמה בכל עת, אולם הוא נרתע מפּני דרישתו הקיצונית של שפּינוזה לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פּרס. מפּני חירות הוא ירא. מצטרפת לה הפּגישה המוזרה בין חיים מלאך ושפּינוזה. שניהם רואים את המדינה היהודית בחזונם, אך מלאך שואף אליה בכל רגשותיו, בעת ששפּינוזה רואה אותה בשכלו.
עליה צורך ירידה – מתהום היאוש על אהבתו המאוכזבת מתרוממת נשמתו של ר' משה חיים לוצאטו לאהבת המשיח והגאולה. “יש שאהבה שוטה נהפכת לאהבה רבה, כיסופים של מטה לכיסופים של מעלה. והכוֹתב ממעמקים אינו כותב באותיות הזיוף, וגם צערו – עצים לשלהבתו”.
מערפילי ימי הבינים מוציאנו המחבר לאור ראשית המאה שלנו, לחזון הרצל. המחבר בחר שתי נקודות עיקריות ב"דרך המלך" של החוזה, פּגישותיו עם הקיסר ווילהלם והתנגשותו עם באי־כוח יהדות רוסיה אחרי הצעת אוגנדה. בשתי הפגישות עומד החוזה בודד במערכה, משתיהן הוא יוצא מאוכזב, אולם אמונתו ביעודו אינה מתמוטטת: “כן, טעיתי בחשבוני על ווילהלם, אבל מלכים עולים ויורדים. אני לא טעיתי בעיקר, בחשבון ההיסטורי”.
והנה קפיצה לדור שני. השנה שנת 1929. זוועות אוקראינה כבר נשכחו ובזוועות העתידות לבוא אין מרגישים עדיין. רק אחד עדיין לא שכח את העבר הקרוב, והוא שלום שווארצבארד. כסיוט רודף אחריו צל רב־הטבחים וראש הבריונים של פּטליורה הנמצא בגבולות העיר פּאריס בה הוא שוכן, והוא מחליט להקריב נפשו ולעלות לגרדום למען תמות נפשו עם ראש הפּלשתים. בשבתו בכלא, בודד, הוא מתפּלל רק לדבר אחד – לבל ייחנק הענין במשרדים טרם תתגלה פרשת הפּרעות באוקראינה לעיני העולם. ומבוקשו ניתן לו.
“הדוקטור נשאר” דן בפרשת חייו האחרונים של אבי־היתומים יאנוש קורצ’אק. קשה לכתוב על נושא זה, אבל המחבר הוסיף נופך משלו, קו מלגו, את השמחה שבקידוש־השם מצד המחנך הגדול ואת ההתלהבות של שבת־אחים גם יחד של חניכיו ונתקבל ציור מזעזע ויחד עם זה ממלא את הנפש רטט־קודש.
יוצאת־דופן היא רק התמונה “מעלה מטה” המתארת חייו של ר' יהודה אריה די־מודינה. שלא כביתר התמונות מביא המחבר את הפּרטים המציינים רק את ירידתו של האיש בעל הנפש השסועה, ולא הזכיר את חיבורו “שאגת ארי”, שתיאורו היה משלים את אישיותו רבת־הניגודים של איש־הריניסנס הזה.
פה ושם השיחות הן על פי פּרד"ס, מגלה טפח ומכסה טפחיים, והן מובנות רק ליחידי־סגולה. סגנון זה הוא במקומו ב"דליקה בחצר", כי כאן הסגנון הוא נפש הסיפּור, אך במקומות אחרים הוא דורש מאמץ יתר מצד הקורא ופוגם בקסם התמונה. ואגב, מזמן שצמחה בספרותנו הרומנטיקה החסידית לא ניתנה החסידות מלבר ומלגו, בתמונות פּלאסטיות ובסגנון המלא־חן של יראים וקדושים, כבתמונה הזאת. ה"חצר" על כל חליפותיה, שורשיה ואוירתה, היא טבעית וחיה כתמונות הפּירות של מורילו, שהרואה אותם נכון להושיט ידו ולהוציאָם מתוך מסגרתם.
הספר “לפּידים בלילה” הוא אחד הספרים היפים ביותר שיצא מתחת ידו הברוכה של יוחנן טברסקי ואחד מספרי הקריאָה המעולים ביותר שיש להציעם לקורא המבוגר והצעיר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות