רומן היסטורי מהו? ריאליזציה של מציאות, שנעלמה והשאירה עקבותיה בשרידי בניין, בכלים ובמגילות מקוטעות; ניסיון אדריכלי לשקם בניין מפואר מימי־קדם לפי יסודותיו ושברי עמודיו; החייאת עצמות יבשות והפכיתן למחנה חי. אך אין סופר יכול להחיות תקופה, אלא אם התחייה בה עד כדי הזדהות מלאה. המחבר חייב לדעת את התקופה המתוארת על כל פרטי־פרטיה, להבחין בגוני־גווניה של מציאותה. הוא צריך לנשום את אוירתה כדי שיוכל לפחת בה רוח־חיים. אמנם, אין המחבר חייב להיות נאמן לכל העובדות ההיסטוריות, הוא רשאי להוסיף ולגרוע ככוח הדמיון שלו, אך אינו רשאי לכתוב ולתאר דברים, שהם בניגוד למציאות ההיסטורית. כל שינוי בעובדות, כל תוספת פרטים, שאינה מתמזגת עם המציאות עד כדי היעלם בתוכה, הם חטא לאמת ההיסטורית. משום כך צריך הרומאניסטן ההיסטורי להקפיד יותר מן ההיסטוריון המקצועי; אזנו צריכה להבחין בכל עיוות וסילוף דק, כדי להימנע ממנו. לא לחינם נחשב הרומאן ההיסטורי סוג היצירה הקשה ביותר.

ההצליח מבחינה זו מחברו של “סנחריב ביהודה”?

בראש וראשונה יש לשבח את יגיעו. ניכר בו, שהוא לא רק חקר ובדק את רוב המקורות, אלא למד באופן יסודי את כל ההווי של החברה ההיא: בנייניה, טכסיסי צבאותיה, מנהגיה היום־יומיים, סיגנונה ושיחותיה. אגב שיקומם עלה בידי המחבר לדובב את העתיקות ולהחיותן בכל פינותיהן. הנה סנחריב בכל הדרו בראש צבאו (בפרק סנחריב עולה), אשר “אין עיף ואין כושל־בו, לא ינום ולא יישן, לא נפתח אזור חלציו, ולא ניתק שרוך נעליו”. כיריעה רחבה מגולל המחבר לפנינו את כל מסע־הכיבוש האשורי על חלקי צבאו השונים, על צבאות־העזר של העמים המשועבדים ועל כוח־האדם המגויס לצרכי הצבא. כל עם ועיר משועבדת נרתמת למרכבת הניצחון של המלך האדיר, כל אחד נותן חלקו לנצחון הכובש – עמי ארם וארץ־ישראל בתבואותיהן, ערי כנען בספינותיהן, בימאיהן ובסוחריהן; מנגנון עצום של אימפריה כבירה מנוהל, מודרך ומכוון על־ידי שליט כובש, רודה בעמים בכוח צבאו וברוחו, שליט, שפעם הוא איום ואכזרי לאויביו ולמורדים בו ופעם הוא גדול־רוח וסלחן, פעם הוא לועג ומלגלג לכל דבר שברוח ופעם הוא יודע להעריך חכמת נתיניו ולנצלן למטרותיו.

המחבר השכיל להעביר לפנינו את כל הישגי התרבות העתיקה, כפי שהתגשמה בבנייה העצומה של מלכי אשור והגיעה לשיאה באוצרות התרבות, שעליהם מפקח אחיקר החכם. פרקים אלה תיכנן המחבר ביד אמונה ובאמנות מושלמת. הם נקראים בשטף ובעניין, ובהם נתון הקורא כולו בתוך אוירת התקופה, נושם אווירה, מתמזג בתוך מציאותה. לכאורה אחיקר הוא דמות בדויה, מיותרת וכמעט יוצאת־דופן בכל מערכת הכוח והשלטון, אשר עם־אשור ומלכה סנחריב מגשימים אותה. אך למעשה הדמות משלימה יסוד תרבותי חשוב, שעליו ישנם רמזים מקוטעים בספרותנו ובספרות הלועזית בת־דורה, והם שמות חכמים, שחכמתם נשתכחה או נבלעה בספרים שנשארו (גם איוב הוא מארץ עוץ, שהיא לפי החוקרים ארץ אדום). מסתבר, שהמזרח הקדום היה לא רק ערש התרבות הטכנית של האנושות, אלא גם בית־היוצר לכל הרעיונות הנעלים ולכל התורות הרווחות עוד בימינו בכל רבדי חברתנו: במזרח נוצר החוק והמוסר החברתי – חוקי חמורבי היו היסוד לכל חברה מסודרת בתקופה ההיא; אנו מוצאים קטעים מחוקיו כמעט בכל ארצות המזרח; יסוד לאפוס שימש ספר עלילות גילגמש, שהיה גם הוא נפוץ בארצות רבות; דברי־חכמים מקוטעים אנו מוצאים מפוזרים בכל שרידי הספרות, שנשתיירו עד ימינו. וללא ספק השפיעו הערכים הללו גם על תרבותנו. ספריית אשורבניפל היא עדות, שבכל ארץ היתה קבוצה של חכמים, שאספו את חכמת העמים, שמרו עליה והפיצום ברבים. אבל את ספריית אשורבניפל סידרו וניהלו אישים מסוגו של אחיקר. ללא ספק היה קיים בניין־על של תרבות רוחנית, על יסוד התרבות החומרית הגבוהה של המזרח הקדום. מדי פעם בפעם התנגשו ביניהם אנשי השלטון ואנשי הרוח; אנשי הרוח יכלו להשפיע על אנשי השלטון ולכוונם לפי רצונם, אבל לפעמים הביעו את מורת־רוחם מהתנהגות שליטי זמנם. ברוב המקרים הביעו דעתם בלשון מופשטת, בלשון־חכמים, אבל לפעמים נמצאו ביניהם אנשים בעלי שאר־רוח, שאמרו בפני אדוניהם את האמת, כמו שעשו נביאינו. בדיאלוגים באו לידי ביטוי ההשקפות המנוגדות – הערצת הכוח והשליטים מצד אחד והשאיפה להתעלות רוחנית ולצדק חברתי של החכמים מצד שני. ניגוד זה הובע יפה בדיאלוגים בין אחיקר לסנחריב ובין סנחריב ליהוכל, נציג גבל. כשם שאחיקר הוא נושא הערכים הרוחניים של המזרח, כך יהוכל הוא מפיץ הרעיונות הנבואיים בערי כנען. כל השיחה הזאת של סנחריב עם יהוכל היא לא רק המצאה מקורית מעניינת, אלא גם מתקבלת על הדעת: כשם שהיתה השפעת הכנענים על בני ישראל בעבודת הבעל והעשתורת, כן יכלה להיות גם השפעה הפוכה – התפשטות רעיונות הנביאים בין עמי כנען.

יפה ולא גדוש הוא הפרק “סנחריב בחדריו”. כאן יכול הסופר להתגנדר ולהיות “מודרני”, להתרחב ולהעלות תמונות ארוטיות מגרות, אבל הוא הסתפק בהכרחי ועבר בעדינות דרך חדרי הארמון.

זהיר וריאלי היה גם בפרקים על יהודה, לא הפליג ב"פאטריוטיזם". לא הוריד תמונות, לא ייפה פרצופים, אלא נתן את המציאות כפי שהיא מתוארת בפי הנביאים – על כל ניגודיה הסוציאליים. אחרי תיאור החיים האידיליים בקרת, במרשה – פרק מלבב ומעניין – העבירנו המחבר אל ירושלים, המפולגת בין עניי־העם ופליטי הערים החרבות, יושבי המרתפים, ובין יקירי־ירושלים יושבי העיר העליונה. אלה יושבים בהיכלי־חמד, נהנים מכל טוב “ולא נחלו על שבר יוסף”; בשעת המצור הם אוגרים מחסנים מלאים מזונות לעצמם ולמכירה במחירים ספסריים (“מתי יעבור החודש ונשבירה שבר”), מתענגים על כל טוב (“אכול ושתו”) – ואלה נמקים בקור ובטחב מרתפים, גוועים ברעב ומתים בחרב ובשבי. מפיו של אחד הפליטים עולה מחאה על סדר העולם. הוא מערער על אמונתו התמימה והמוחלטת של הנביא מיכה בסדר העולם הצודק. כשמנסה מיכה לתרץ את הרעות, שמצאו את עם יהודה, שהם שליחי אלוהים, מטיח הזקן כנגד סדר זה ואומר: הגד, בן אדם, האין לו שליחים טובים מאלה?… מבשר הוא הזקן את חבקוק ואת איוב ואת משוררי התהילים. יש בפרקים על יהודה הרחבת היריעה על נושאים, שכתבי־הקודש מזכירים אותם במקוטעין, והמחשה לדברים שהם מרומזים בלבד פה ושם בנבואת־תוכחה.

לפעמים מסתפק המחבר בתיאור אילם של העוול החברתי. הנה סיימו בהצלחה את חציבת הנקבה, המיבצע הטכני הגדול בזמנו. הכול חוגגים ומשבחים את יוזם המפעל המלך חזקיהו, אך שוכחים את העובדים, החוצבים, שבמשך חודשים עבדו עבודה מפרכת בחושך ובאבק והגשימו את המפעל. המחבר מציין את העלבון בשורות מעטות: “ואילו מיכה, אשר כל ימי חציבת המינהרה קשור היה בה ובחוצביה, ראה אותם לפתע בעלבונם, כי הנה כילו מלאכתם ואיש אינו שועה אליהם”.

תמונה ריאליסטית מעוררת־זוועה נותן לנו המחבר ממכרות הנחושת בנגב. לא קסמה לו הרומנטיקה של מכרות המלך שלמה. הוא ראה את המציאות כמות שהיא – את העובדים, שהיו בודאי אסירי המלך או עבדים נכרים, והיו נמקים בעבודה המפרכת, בחום ובצמא. כל זה הוא בלי ספק ריאלי וגם אמיתי, אבל במקצת גדושים הצבעים. מתוך המקורות ידוע לנו, כי מלכי מצרים, שקדמו למלכי יהודה, השכילו לסדר לעובדים במדבר תנאי קיום מינימליים – משכן אנושי, אוכל לשובע ואפילו מים לרווייה. מה ראה איפוא המחבר ל"הפלות לרעה" את מלכי ישראל אפילו ממלכי מצרים?… היה הרבה יותר מציאותי, אילו נתן לנו המחבר תמונה דומה ממכרות הברזל והנחושת באסיה הקטנה, שמהם קיבלו מלכי אשור את המתכת לתחמושתם הענקית; שם באמת עבדו עבדים שבויים בתנאים איומים.

המחבר לא הסיח דעתו ממראה החיצוני של ירושלים ונתן לנו תמונה יפה של ירושלים הבירה, בית־מקדשה ומלכה חזקיהו בבחינת “מלך ביפיו תחזינה עיניך”. המחבר הצליח לצייר את העיר בכל יופיה הטבעי ויופיה שבע מידי אדם, תיאר את קסם קדושתה ואת גודל־לבם וגבורתם של עמה ומלכה, והשרה עלינו מעט מהרומאנטיקה האופפת את “אהבת ציון”, בלי שהאפיל ובלי שעירפל את התמונות.

חסרה לשלימות העלילה אישיותו הכבירה של ישעיהו הנביא. הוא כאילו מסתתר בכל הספר בצל המאורעות. וגם כשהוא מופיע הוא מגיע רק לרקע החזיונות – מופיע רק כמסתכל, כמשיב על פנייה, לכל היותר כיועץ, אך לא כאישיות העומדת במלוא קומתה בתוך המאורעות. והלא ברומאן זה ניתנה למחבר ההזדמנות להעמיד זה קבל זה – את הכוח הרוחני והמוסרי העצום של הנביא, החודר לעומק העניינים, רואה התפתחותם לימים רחוקים, חוזה אחרית הימים – נגד סנחריב, סמל הכוח הגשמי והאכזרי, המדכא עמים, הבוטח בעצמו והמודרך על ידי מדיניות קצרת־ראות. כאן היתה לו למחבר האפשרות להעלות את גבוריו לשיא אוניברסלי ולתת בהם רוח הנצח. אך המחבר לא ניצל את ההזדמנות, ואין זה מקרה. רבים ניסו להתמודד עם אנשי הרוח הגדולים – ונכשלו: כמה סופרים גדולים תיארו את חיי ישו, האר"י, שבתי צבי ודומיהם – ולא הצליחו. אפשר להשיג את אנשי המעשה הגדולים, את קרומבל ונפוליאון, שביסודם קורצו מאותו החומר שממנו נבראו כל בני תמותה והם נתונים ליצרים ככל בשר־ודם, אך קשה להתעלות לעולמם של אנשי החזון הגדולים, הם רק לפעמים מובנים לנו, אך לעולם אינם מושגים. כל רציונליזציה של אישיותם רק מנמיכה קומתם, משטיחה פעולתם ומטשטשת פרצופם. להצליח יכול רק סופר, שיש בו ניצוץ מלהב־האש של אותם האישים, מי שמזדהה אתם ומתעלה על־ידי הזדהותו למדרגתם. הזדהות כזאת היא נס, המתרחש רק לעתים רחוקות, והנס הזה לא קרה למחברנו. על כן בחר לו את דרך העקיפין; העמיד את ישעיהו בצל, ושם כמה מרעיונותיו בפי אחיקר האשורי ויהוכל הכנעני. וכיוון שלא העלה את ישעיהו, נאלץ היה להנמיך גם את מיכה המורשתי; והוא מופיע יותר כסופר ופחות כנביא. וכשהוא מתפרץ כנביא וקורא קריאתו: “על כן ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה”, הוא עושה זאת במסתרים, בחשכת הלילה, בארמון שבנא, ולא בראש חוצות ירושלים.

אך למרות המגרעות הללו “סנחריב ביהודה” הוא רומן רחב־מידות, מלא תמונות נאמנות וחיות, מגלה פינות נסתרות מן העבר הרחוק ומאיר פרקים מקוטעים מספרותנו ומספרות העולם, מאלף וממלא את ידיעות הקורא; יצירה אמנותית טובה למבוגרים ולמתבגרים.