ספרות השואה    🔗

אם נעביר סך הכל תחת כל ספרות השואה שנכתבה בארצנו – אם נניח הצידה את כל המקורות שנשתיירו מהשואה, בהם מטפלים המכונים המיועדים לכך, ונשפוט רק לפי זה שמוגש לקורא הרגיל על ידי העיתונות היומית והפריודית – אז יישאר רק מאורע ראשי אחד, והוא מרד וארשה, התופס את כל החזית של הספרות וחלק של תוכה. בצלו ישתרכו עוד כמה מרידות ומעשי גבורה – מרד צ’נסטוכוב, קרקוב, מעשי ההתנגדות של הפרטיזנים וכיוצא באלה מאורעות, עליהם מכריזים, עורכים עצרות ומקוננים ביום השואה, ואילו כל יתר המאורעות הנוגעים בגורל ששת המיליונים, שלא זכו להימנות בין הגבורים, נבלעים בין השיטין ויוצאים ידי חובה נגדם באזכרה כללית, בחינת עליה לתורה עם כל הנערים, או בהבלעה חטופה של המיספר, משל לקריאת המגילה… ביחס לנושאים עצמם, ולששת המליונים בני האדם כמו שהם, קיים בדרך כלל קשר השתיקה: אין מרבים לדבר עליהם, ואם תרצה להתעמק, אפילו מתביישים בהם, כאילו הם האשמים בגורלם הטרגי, כאילו התנהגותם ראוייה להשתקה כהתנהגות יוצאת־דופן. אין אומרים זה במפורש, אבל בשתיקה זו יש מההכרזה בקול.

האם יש בזה מהצדק כלפי קרבנות השואה? האם מותר במידה כזו לסלף את ההיסטוריה? האם מותר לנו בפרק נורא וחשוב זה לעשות כרצוננו ולהשתעשע רק בדברי גבורה, כמו שעשו עמים בהיסטוריה הקדומה שלהם?

זוהי שאלה לא רק עיונית, היא גם אקטואלית, כי עד היום מונחים בכל סוגי הספרות מהשואה כתבי־יד חשובים כאבן שאין להם הופכין, ואין להם גואל. אם אתה כותב על שואה – תן דברים מרוממים את הרוח – מעשי גבורה או דברים מגרים את היצר כ"בית הבובות" – תיאור מהוי הגיטו והמחנה זקוק לסיעתא דפרוטקציה, או לשם מאד מצלצל כדי שיתפרסם.

משום כך תיתי לה לאגודת הסופרים שפירסמה את ספרי ש. ד. בונין וגאלה את האדם מן הגיטו כמו שהוא מקשר השתיקה. כל הסיפורים של בונין הם סיפורי סתם אדם הגיטו, שלא עשה מעשי גבורה, אלא סבל ועבר את נתיב היסורים הרגיל של כל שרידי הפליטה הנשארת.

“דפים תלושים מתוך יומן”    🔗

התחלתו הכרונולוגית של קובץ הסיפורים שלפנינו היא מ"דפים תלושים מתוך יומן", הדפים נפתחים עם פרוץ המלחמה. התקפות האוייב מכריחות את יושבי העיר לודז' לעזוב את העיר ולבקש מיפלט בערי השדה. בין הנמלטים נמצא גם המספר, אשתו ובנו. התלאות הן תלאות־מלחמה רגילות בהן שותפים כל עמי פולין. שותפות־הגורל מקרבת את האנשים, מפיגה את שנאת־הגזעים. המספר ומשפחתו מתקבלים ברצון ע"י הפולנים, מתחיים אתם גם אחרי עבור מהומות המלחמה. אבל הנה החל השטן בביצוע מזימותיו נגד היהודים. וראשית מעשהו היתה יצירת הגיטו: ההסגר הוא, לכאורה, רק פיסי, אבל פעולתו הפסיכולוגית היתה הרבה יותר הרסנית מפעולתו הפיסית. על ידי הבידוד נהפך העם היהודי למנודה לנמצא מחוץ לתחום, אפילו בעיני עם הארץ. האוכלוסיה היהודית מוצאת מכלל האנושות ונהפכת להמון יצורים שכל חוקי החברה אינם חלים עליהם, משל לבהמות ולחיות שנועדו לטבח, שדמם מותר לכל שואפו. נפסקים כמעט כל היחסים עם עָם הארץ, והאוכלוסיה היהודית על אנשיה, נשיה וטפה נמסרת כולה לרשותם של פריצי־חיות גרמניות ומסיעיהם. מתחילים היסורים שאין משלם אפילו בפרקי האכזריות האנושית הכי גרועים.

הבידוד הזה מדורים מדורים ניתן: היו גיטאות, היו מחנות – מחנות עבודה, כביכול, ומחנות־מות בעקיפין ומחנות־מות במישרין, הכל ערך במחשבה ובשיטה לפי כל מחקרי הפסיכולוגיה המדוייקים, הכל נעשה בשיטה – כיאות לעם השיטה והסדר – המטרה הסופית היתה אחת: השמדת עמנו. ולמטרה הסופית אמצעים שונים ומשונים, אך כולם יחד כוונה זידונית אחת להם והיא מבוטאת במילה אחת גרמנית, שאין לה תרגום מדוייק בשום לשון והיא Zermürbung התרגום המילולי מזה יהיה “ריכוך”, פרושו הדרכת מנוחתו של הקרבן בלי הפסק, הוגעתו עד כדי אפיסות־כוח גמורה, דיכויו עד קצה־גבול־היכולת, דכדוכו עד ייאוש – למען תיפסק כל התנגדות מצדו כשרוצחיו יובילוהו לטבח כבקר הלום הלט־פטיש.

לגיטו וארשה נועד תפקיד ראשי, בו צריך היה לרכז את המספר המכסימלי של יהודים ולכלותם בהקדם האפשרי, לכן הוטלו עליו, על הגיטו, כל מיני פורענויות בבת אחת: במשך זמן קצר נדחסו לתוך שטח קטן כחמש מאות אלף נפש. למרבה המהומה נזרקו לתוכו במשך ימים ספורים יהודי גיטאות כל הפלך; רובם היו ערומים ויחפים ומחוסרי כל אמצעי־קיום. כל אלה נסגרו בין החומות, נותקו מכל מקורות החיים ונידונו למות אטי של רעב. רחובות וארשה ראו תמונות־בלהה של רעב, כמוהו לא ראו אפילו המחנות, אבל ביחד עם זה נתן השלטון הנאצי לכמה שכבות החברה, והם אנשי היודנראט, משרדי העבודה, המשטרה, רובם פסולת המין האנושי, כמה זכויות־יתר. בעד כסף אפשר היה עוד להשיג כל מצרכי אוכל. היו גם כאלה, והם, השוטרים ויתר משתפי־הפעולה עם הנאצים והספסרים, שחיו חיי מותרות, והיתה וארשה גי חזיון להילולות מופקרות מחד גיסא ולשדה מות לנפוחי־רעב מאידך גיסא.

סופר אפּי, שעטו עט שלווה, ועיתותיו בידו, היה מגולל כאן יריעה רחבה של הסבל ההמוני, אבל לסופרנו חסר המרחק בזמן ובמקום מכדי שיוכל להתפשט בהמון פרטים, הוא יותר מדי סבל מכדי שיוכל לשמור על השקט הנפשי הדרוש למלאכת־מחשבה זו, הוא כתב ספרו בלשד עצמותיו וככתבו “לבו בקרבו דומה כאילו טיפטף וחזר וטיפטף טיפין של דם”… ולכן צמצם את כל חוויותיו מהגיטו בשלוש תמונות, מהן אחת סיפור שלם ושתים תמונות קצרות, כמעט רפורטז’ות. אבל בתוך שמונה עשר העמודים האלה ריכז את כל כוח הסתכלותו, את כל עומק חוויותיו והאיר את התמונות בלהט נפשו המעונה ונתקבלו שלושה ציורים המצטרפים לתמונה אחת שלמה ורצופה, לחזון־בלהות אחד של גיטו וארשה בשנת 1941.

“סקילה”    🔗

סיפור מיוחד הוא “סקילה”, הוא כאילו מהצד לכל קובץ הסיפורים. הוא היחידי הדן ביחסינו עם שכנינו. המקום הוא גיטו וארשה וסביבתו. הזמן – שנת 1941–1942. הנפשות הפועלות הן פולנים וילדה וילד יהודיים. אבל גזע הנפשות אינו הכרחי, זה יכול היה לקרות בכל ארץ נוצרית אחרת. זה קרה כמעט כל יום בליטא, במקום שם היה מחיר קבוע לראש יהודי, והוא ששים נקודה לחצי חליפה. זה יכול היה להיות בכל ארצות רוסיה הסובייטית בין כל שבטיה – אוקראינים, רוסים לבנים ורוסים גדולים, שקיבלו עשרים וחמש שנים לפני זה חינוך לסולידריות בינלאומית. בכולן היו ילדינו לחיות־ציד, אותן צדו אנשים נוצרים טובים לשם התועלת שהפיקו מדמנו או סתם לשם הנאה בעלמא. מאות אלפים מילדינו שניסו ליהנות מחסד הגויים ניצודו, נלכדו ונמסרו בנפש שקטה לידי מבקשי נפשם. ומעשים דומים לאלה המתוארים בסיפור סקילה היה חזיון רגיל, כמעט יום־יומי בכל רחבי אירופה החסודה. וככל מאורע רגיל מתארו המספר בטון מינורי, כמעט בשקט אפי, מצרף אירוע לאירוע, מקפיד על כל פרט ופרט והמעשה מאד פשוט: מעשה בילדה בת שמונה או שבע שיצאה או הוצאה מהגיטו, סבבה תעתה ברחובות האריים ולא מצאה לה מקלט אחר מאשר סוכת־כלבים עזובה, בעצם מצא את הסוכה בן־גורלה, ילד יהודי, תועה גם כן בצד הארי, מצא לעצמו ולבת־גורלו הילדה הנזכרת. כשהילד היהודי גורש על ידי בני גילו האריים לגיטו, יראה להישאר במלונתה הזמנית. אז אספה שומר זקן; ייתכן שעשה זאת מרוב רחמים על הילדה היהודית, אבל גם ייתכן שהיו לו כוונות אחרות, כי למה שלחה אל הרחוב לקבץ נדבות ולסכן נפשה כדי לקחת ממנה כל ערב פרוטותיה? אך הנה ניגלה מחבואה לילדי הרחוב, והילדים הנוצרים, הנפשות המשוסות לתומן – כי הלא על דעת עצמם לא היו יודעים להפלות בין ילד לילד ולא היו יודעים שדם ילד יהודי מותר – גרשוה ממחבואה, הדריכוה ממקומה ורדפו אחריה כעדת כלבי־ציד אחרי הצייד, ובהגיעה אל שערי הגיטו סקלוה באבנים, כך, סתם המיתוה בלבנים ובאבנים גדולות – כל זה קרה בוארשה הבירה, לעיני מאות אזרחים נוצרים הגונים. כל אלה עמדו והביטו בסקרנות וראו בהתנפל ילד הפקר וגם בני אבהין על ילדה מסכנה אחת ולא זזה יד להצילה, לא הרים אף איש קול למנוע מהתעלולים מעשה רצח, והביטו בשקט אפי על כל הרצח הקר הזה ולא הוציאו אף אנחה, לא כבשו פניהם מבושה, כאילו היתה זו נפש חיית־בר… לא! נפש חייה אילו היתה, היו בלי שום ספק מזדמנים מישהם מחברת צער בעלי חיים, וייתכן שהיה זה אחד מאנשי ס"ס, כי כידוע גדולים רחמיהם של הגרמנים על כל נפש חיה – והיו מצילים אותה, אבל כאן היתה זו רק ילדה יהודית, והילדה מתה לפני עיניהם הרחמניות של אזרחים הגונים, נשים חסודות ששם הילד ישו על שפתיהן תמיד…

והמספר מסיים באירוניה מרה: “לעומתה ניראו יתר האנשים לרבות הטפלים – על בולמוס־הציד של האחרונים ועל בולמוס־הקרנות של הראשונים – אנושיים, אנושיים למדי!.. ואילו הילדונת בת השמונה הרדופה על צואר – היא איבדה את צלמה האנושי!…”

אחרי דברי ביאליק “על השחיטה”, “נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן”, שנאמרו לרגלי מאורע “קל־ערך” כרצח ילדי עיר אחת – מה מלים אפשר להגיד למראה רצח מליון ילדים לעיני כל העולם הנוצרים, המלא רחמים רבים לילדים, המתפלל לישו, המתפלל עוד היום על קברות ילדים קדושים, שנרצחו, כביכול, על ידי יהודים צמאי־דם…

ביטוי יותר חריף, יותר נוקב למאורע זה לא היה מוצא אפילו משורר הזעם…

גיטו לודז'    🔗

בהבדל מסיפורי גיטו וארשה, שחדרו למהות המציאות שנגעו בצפור הנפש של הגיטו מתארים הסיפורים “לודז'” את שולי הגיטו. פרט לרשימה על וידבסקי מצטודד המספר לצדדין ומספר רק את שהתרחש בקצותיו. מחמשת הסיפורים של תקופה זו האופיני והטרגי ביותר הוא סיפור הערירית. המאורע הוא אופייני לגבי מעשי־הזוועה של הגרמנים הכלולים במבצע ההעברה (איבערזיעדלונג בלעז). העברת יהודים ממקום למקום היתה אחד האמצעים המובהקים ביותר של השמדת יהודים. נוהגים היו הגרמנים לטלטל את האוכלוסיה היהודית מעיירה לעיר, משם למחנות, ואגב טלטול לרוקנה מכל רכושה, לברור בה ברירה מתוך ברירה, לערוך סלקציה אחרי סלקציה, להפריד משפחות ואגב כך להוציא זקנים, נשים וילדים להורג. בשעת מעשה זו היו המבצעים מתעתעים את עיני קרבנותיהם, מבטיחים כל מיני הבטחות, משקרים ממש בעינים, וכשהיו הרמאים נתפשים בכזביהם, היו עונים על זה במכות־רצח או בצחוק ציני.

בסיפורו “הערירית” ריכז המספר את הטרגדיה של הפרדת המשפחות אגב איבערזיעדלונג, כדרכו בסופה המר. תכנו: ללודז' מגיע טרנספורט של נשים “מהוגרות” מאחת העיירות הסמוכות, בדרך הופרדו מילדיהן, הוגד להן שהילדים יוצאים בטרנספורט קודם ללודז', בעוד שעה קלה ייפגשו עם יקיריהן. אך בלודז' נתגלה לאמהות האומללות הכזב – הילדים אינם. בן־רגע נפתחה בפניהן תהום הערירות והכרת. הנשים הנואשות ממחות בקול, תובעות ילדיהן: “פתאום הוחרד האויר, כאילו הופצץ על ידי פצצה שאינה פוגעת באנשים אלא באויר, הופצץ ונשאר תלוי על עיי עצמו – על ידי צריחה נוקבת ממושכת של אותה אשה שבסיומה נסתננו המלים: איפה בני…?”

אושביץ    🔗

בלודז' ובכל הארצות מחוץ לגרמניה, ראו התליינים צורך להסתוות, לרמות, לשקר, להבטיח ולהתעות. בארץ לא גרמנית יכולים היו הקרבנות עוד להתמרד, להימלט ולמצוא אולי עזרה אצלל בני המקום. באושביץ שבגרמניה, שנוקתה כבר קודם כל תערובת דם זר ויושבה כולה גרמנים ופולקסדויטשע – שם לא היה להם צורך להסתוות. שם עשו מעשיה בגלוי, הובילו קרבנותיהם כצאן לכבשנים או לצריפים המכינים לכבשן, שם הפּרגול בן חמשת המטרים היה לאמצעי השיכנוע היחידי.

בתוך בתי המרחץ התעללו פריצי החיות בקרבנותיהם בגוויותיהם ובנפשותיהם עד קצה־גבול־האכזריות. שם ביצעו את מעשי הרצח של בנים על אבותיהם ואבות על בניהם בריש גליה. שם לא ניתן לקרבנות להביע מחאתם אף בקול צווחה, אף בהגה של סרוב, גם לא היה פנאי לכך: מעשה הטבח התנהל באופן תעשייתי מודרני, בשיטת הסרט הנע. הקרבנות אף לא הספיקו להסתכל ויקיריהם הועתקו מעליהם בידים הגסות של אנשי הס"ס. מיואשים ומבויישים עמדו הקרבנות שנשארו בחיים בפני תהום הערירות נדהמים מבלי הרגיש מה גדול יותר הכאב על אבדן יקיריהם או הבושה על חוסר־האונים. אחת מהקרבנות האלה מוצאת פורקנה ע"י התאבדות משונה, בכוונה היא נלפתת בגדר התיל המחושמל ומוצאת מותה ספק בשריפה, ספק בכדור הנשלח אליה ע"י אחד השומרים. בסיפור זה מוצא הסופר פורקן מעט לאסונו הפרטי, למכאובו ולחרפתו על אבדן אשתו ובנו בן התשע.

ב"מחנה העבודה"    🔗

מאושביץ הובל הסופר לדרנאו שבשלזיה למחנה־עבודה. מחנות העבודה שבדרנא, דאכאו, מאטהויזן, שטוטהוף, וכל יתר עשרות המחנות היו למעשה מחנות־מות כאושביץ, מידניק, טרמבלינקה, סוביבור. אלא בהבדל מהאחרונים היו הראשונים מחנות־מות בעקיפין. היו מרעיבים ומענים את השבויים עד שבעצמם היו תמים לגווע או שהיו מוצאים “לצריפי המבריאים” שבכל הצביעות הגרמנית ניתן להם שם “שאנונג”, טיפול בלעז, ולמעשה היו מקום־מעבר לכבשנים. במחנות האלה בארץ גרמניה היו האסירים מנותקים באופן מוחלט מעל כל העולם. העם הגרמני הממושמע לא התעניין בגורל האומללים, לא נקף אצבע כדי להושיעם, בהבדל מארצות אחרות שעזרת־מה היתה בכל זאת מגיעה להם מצד יושבי המקום. באחת הרשימות מחיי המחנות בשם “תקוה שבאפס־תקוה” מיצה המספר את כל טרגדית האומללים בס"ה קצר, את כל תלאותיהם. אחרי תיאור קצר ומזעזע של מראה האנשים “של הגוויות עם העינים הקמות, הכרסות הנפולות, אגני־הירכים נעדרי־העכוזים מזה ונפולי מבושים מזה, עצמות ידים ורגלים, המקשקשות כמקלות מדי תוזזנה ממקומן”… הוא מספר על אחד גווע החולם בשערי גסיסתו על החלמה ועל חיים מלאים, הרואה בעד דוק־הערפל של דמע, גוונים ורודים של עלי־הציצים שעל גבי השמשות שמנגד. “אך הוא ראה אותם כשהם ורודים, כעבור דקה – לאחר שנפח את נשמתו הפכו סגולים” – סיום איום של מאבק טראגי בין הקרבנות לטורפיהם של שארית הפליטה של היהדות האירופית…

אחרי השחרור    🔗

כל עוד נמשכו יסורי השואה, עוד נשתמר בשרידי ההרג הרצון לחיות, להיאבק על החיים ולבלות את המלכות הרשעה. עמדה להם לשרידי החרבן החיוניות המופלאה של עמנו, שנתנסתה בנסיונות קשים כאלה ויכלה להם. בער בלבם גם רגש הנקמה לראות את מרצחינו מושפלים ומנוקמים על כל מעשיהם המבישים. היבהבה עוד תקוה בלב כל אחד, שאולי עוד נשאר מישהו מיקיריו בחיים, אולי ניצל בדרך נס מהשואה…

אך משתם הסיוט ובא השחרור, החלה גם האכזבה המרה: רגש הנקמה לא בא על סיפוקו, כי מה ערך היה לכל משפטי נירנברג ווארשה נגד יחידים לעומת רוצח מליונים שבוצע ע"י עם שלם. במקומו בא רגש בושה ומכאוב על שנתנו את עצמם להוביל לכל מקומות הטבח בלי כל התנגדות. צרב מוסר הכליות על שנשארו בחיים. תהום הערירות של הנפש שנכרתה מעמיה בעודה בחיים נפתחה לפני כל אחד מהשרידים. החיים שבו למסלולם. הטבע האיר פניו אל כל היקום, לכל יצוריו, הטובים והרעים גם יחד. רק לו, לפליט, השמש אינה זורחת, כי אם מלגלגת על גורלו, על אפסותו…

התביישו השרידים החיים שנשארו ולא ידעו במה להתחיל את חייהם החדשים. בפני כל אחד מהם עמדה הבעייה הכואבת השותתת דם, המותר להם לשכוח את עברם ולהתחיל הכל מחדש. כל זכרונותיהם, כל רגשותיהם היו נתונים לעבר ולצללי המתים היקרים, הם חיו בתוכם, עד שלא הבדילו בין החיים למתים. כיצד אפשר היה לנתק עם כל העבר, בשעה שכל הנפש היתה עדיין כולה כואבת כאב־העבר.

בפרק “התגלות” אנו שומעים שיח מזעזע בין הסופר לבין יקיריו שניספו: “הכרך בו חיינו שנינו־שלושתנו יחד עם בננו – לפני המלחמה סואן כמלפני המלחמה. ואני – יושב בדד אל שולחן לא־שולחן בחדר, ששוב אינו עשוי לשמש מעון; בתוך כרך, ששוב אינו עשוי לשמש לי מגורים – הואיל ואת חיית בו, נשמת את אוירו, ועכשיו – את אינך עוד; במדינה, שאינה עשויה לשמש מולדת, אני יושב, יהודית, יהודית שלי והוגה רק בך – אני פורש את ידי ותומך את שני קירות־חדרי, משום צרותו של החדר, ומשוחח, כביכול עם כביכול…”

“הבית מספר 29” הוא מיסמך מחריד של ציבור, שנתנסה ביסורים, שאין משלם במגילת היסורים האנושית. כל סיפור הוא עולם שלם שנחרב, כל רשימה – ציון ומצבה לסבלות רבבות.