כבר כיום, ארבעה חדשים לאחר פתיחת מוזיאון ישראל, אפשר להצביע על אנסמבל הפסלים שבו כעל אוספו המרשים ביותר, כעל האוסף היחידי במוזיאון היכול כנראה לעמוד בהשוואה עם אוספים מוזיאונים חשובים בעולם. הפיסול במוזיאון ישראל מרוכז ברובו המכריע באחת מארבע חטיבותיו – בגן האמנות על שם בילי רוז. הגן גופו, אותו סקרנו בקצרה לאחר פתיחת המוזיאון, נמצא עדיין בשלבי-הרצה: מוצגיו הם, בחלקם, השאלות לזמן קצר או ממושך, חלקם לא מצא לפי שעה את מיקומו הסופי ובסיסים רבים מחכים עדיין לפסלים שיוצבו עליהם בעתיד. אך אם נזכור שבניגוד לחטיבות מוזיאון ישראל האחרות, לא הותקן גן האמנות לאכסן אוסף קיים – אלא להיפך, האוסף נצבר במיוחד עבורו – נוכל לראות את הגן כהישג נכבד ביותר.

אכן, עבודה רבה נעשתה בתחום הפיסול בחדשים שחלפו מאז הפתיחה. נציין רק את הפאנורמה של גן הפיסול בן-זמננו, את המקום הנכבד שהפיסול הישראלי כובש בו, את שני ביתני-הפיסול שנפתחו בתחומו לפני זמן קצר, כדי להבין שבארץ קיים אוסף היוצר בסיס להשוואות בין תפיסות שונות, בין זמנים שונים ובין מסורות שונות. תהליך התגבשותו של אוסף קבע במסגרת הרופפת עדיין דל התצוגה הנוכחית היא מרתק כשלעצמו. אין ספק שככל שנדע להשתחרר מההרגשה שעלינו להתפעל מעצם העובדה שמספר כה מרשים של פסלים רוכז בגן ומהויכוחים סביב סגנונו, כן ניטיב לשפוט אותו בצורה אובייקטיבית ולהעריכו כיאות.

הפיסול הישראלי    🔗

עם חנוכת הגן נכללו בו שלוש יצירות של אמנים ישראליים: “הכבשים” הנודעות של דנציגר – אותו צמד חיות שבמשך שנים רבות ריתק את האמן סביב בעיות של התנועה; “אסמבלאג'” מונומנטאלי ותמיצותו במאמץ עליון להקפיא את סניתיזה צורנית, של ריכוז הנושא של גושי אבן מסותתים בפשטות רבה מאת שמאי האבר; ופסל ברזל מולחם של יחיאל שמי מתקופתו האחרונה, “הצמחית”. שלוש יצירות אלה הן גם שלושה כיוונים, שלוש מגמות בפיסול הישראלי החדש, הנע סביב המופשט: יצירתו של דנציגר חוברת אליו, זו של האבר מתבססת עליו במלואה, ופסלו של שמי ניתק ממנו שוב כדי להתגלם ביתר שאת באכספרסיביות הסוגסטיבית של המתכת.

קובץ 3 – תמונה – פסל “שריון” פסל פלדה, 1965 של יגאל תומרקין

לפסלים אלה נוסף לפני כחדשיים “השריון” של יגאל תומרקין, פסל זה כפסל המשותף של דנציגר והאבר שהוקם בעקבותיו, הוצב מחוץ לתחומי גן האמנות, וכמו אצלם מהווה הצבה זו ניסיון ליצור לפסל קנה-מדה שונה, נוף שונה – יחס בין הפסל לסובב אותו, במקום היחס הקבוע בין הפסל לצופה. יחס של הארמוניה עם הנוף והתנגדות לו כאחד. “השריון” של תומרקין מתגלם כגוף שיסודות צורניים מחושבים – וצירופים ספונטאניים משמשים בו יחדיו; הוא צורה מופשטת. ועם זאת הוא אוצר בקרבו קשר בלתי נמנע עם השימוש הראשוני שנעשה בפלדה – בתקופת “חייה” כשריון צבאי. תומרקין משחק כאן בפלדה לא כבחומר גלם אלא בפרוש הדראמטי שהוא נותן לה. לעומת פסל זה, המרוכז ביעילות רבה למרות אבריו המפוצלים, הרי יצירתם של דנציגר והאבר בכניסה לקרית המוזיאון מהווה אתגר מסוג שונה לחלוטין. לפנינו שני אלמנטים עיקריים, אלמנט האבן – הוא האלמנט הסטאטי, הגושי והתלת-ממדי (חלקו של האבר) ואלמנט מוטות הברזל הפרושים על פני הקרקע – הוא האלמנט הדינאמי אלמנט התנועה החושית המהווה את פני השטח בהיותו עצמו שטוח (חלקו של דנציגר). יצירה משותפת זו היא, דומני, אחד הכשלונות המונומנטאליים ביותר שניתן לי לראות: לכאורה היה בעצם השימוש באלמנטים כה פשוטים, כה בטוחים, כה מובנים מאליהם, כדי לשמש ערובה להצלחתו של רעיון, העובר כחוט השני מימי הדולמנים ועד לבראנקוסי. אך למעשה נטלו על עצמם האמנים משימה כפולה ובכך נכשלו: במקום להסתפק באפשרות לבנות יחס פנימי בין האלמנטים המנוגדים, הם ניסו ליחסם לסובב את הפסל. ודומה שסביבתם היתה רחבה מהכילם.

הנרי מור    🔗

מחציתו של הביתן המוקדש לפיסול זעיר בגן האמנות, מכילה פסלונים וצבעי-מים של הנרי מור. ואם נגענו קודם לכן בשאלת הגדרתו של הנוף באמצעות הפסל, הרי שהנרי מור עשוי לענות עליה יותר מכל אמן אחר: הוא שעשה יותר מכל פסל בדורנו למען החדרת תפיסה זו בפיסול ובהעמקתה. הפסלים הזעירים שלו נוצרו ברובם המכריע כעבודות הכנה או כמתווים לפסליו הגדולים. לפסלים אלה עצמם קדמו תכופות עשרות רישומים מגוונים בצבעי-מים. באנסמבל של הנרי מור המוצג במוזיאון ישראל אפשר לחוש את התפתחותו העקבית של מוטיב לכל שלביו ולכל התגלמויותיו.

המבקר בגן האמנות יראה תחילה. במרחק ניכר זה מזה, שני פסלים מונומנטאליים של הפסל הבריטי. הראשון, הקדום יותר, הוא המופשט שבהם: זהו מקצב גווני באופיו, המקפל את צורותיו סביב חלל פנימי, הוא חללו הדמיוני של מוטיב האשה השכובה. הפסל השני הוא ואריאציה מאוחרת של מוטיב זה: האשה השכובה מרוכזת בשלושה גושים מופשטים הערוכים זה לצד זה, שלוש צורות שצירופן מגדיר נפח ונושא כאחד. ניכנס לביתן: בויטרינות מוצגים הפסלונים. עשרות תרגילים מרהיבי עין המשחקים ומתעתעים במושגי הנפח והחלל. נוכל להווכח ששני מושגים אלה נבנים אצל הנרי מור זה מזה, שהאחד אינו קיים בלעדי השני. הנפח הוא כמכלול אינסופי של קוים – עובדה זו מודגמת בצורה בה בונה הנרי מור את צבעי-המים שלו. בצורה בה הוא מעביר את חושינו מהחוץ לפנים ומהפנים לחוץ מבעד לקליפתו הסגורה-למחצה של הפסל.

קובץ 3 – תמונת המשפחה של הנרי מור

בחלק האחר של הביתן מוצגים הדיוקנים הקאריקטורליים של אונורה דומייה, מהסידרה שהוצגה בזמנו במוזיאון תל-אביב. הביתן השני בגן האמנות מוקדש ברובו לדיוקנים של האמן האכספרסיוניסטי היהודי יעקב אפשטיין – ועליה נייחד את הדיבור לכשתוצג יצירתו של אמן יהודי אחר – ז’אק ליפשיץ.

למרחב יום שישי אוקטובר 01 1965