מעודי נמניתי על הקהל ה"נכבד" פחות או יותר, התהלכתי לתומי עם “עמך”, במושב אדירים ותקיפים לא באתי. לא נשאתי את נפשי העלובה לגדולות, שמחתי בחלקי, כיאות לפועל ותיק בארץ. אפילו בחלומות חמסין לא שיערתי. כי יום יבוא ושרים ורוזנים יתדפקו על שערי ביתי, ידעתי: “אדם יסודו מעפר וסופו לעפר” ועם כפתורים נוצצים לא היה לי מגע מעולם, זולת עם כפתוריו של הפקיד המוציא אל הפועל. חייתי חיים של מנוחה ושלוה, רק לעתים רחוקות ניסיתי לחרוז חרוזים, עד שקפצה עלי רוגזה של “גדולה”. וכך היה המעשה. בצהרי יום בהיר אחד, עודני נהנה מן המעדנים, שהכינה לי זוגתי שתחיה, נפתחה הדלת בהמולה רבה, ולפני הופיעו שנים מן ה"ספסרים" המפורסמים בתל אביב, אלה המרגיזים את מנוחתם של בוני בתים ומשכירי דירות בתל־אביב, הלא הם חברינו זליג לוביאניקר וליאו קופמן. החוגים הבעל־ביתיים בעירנו אינם רוחשים להם חיבה יתירה. באשר שני אלה עומדים כעצם בגרונם של סוכני המגרשים והסרסורים הידועים, נוטלים כל חלקה שמנה משל העיריה והקה"ק ומסתם אנשים ובונים, על אפם וחמתם של משכירי הדירות. בתים בעלי שתים ושלוש קומות, בית על בית, ובה דירות ל"עמך". והיות וגם אני הנני “כמעט” בעל בית לא הסברתי להם פנים ביותר, אלא שאלתים לחפצם. אולם הם לא נתפעלו מקבלת פנים זו, והודיעו לי בפשטות, שבשעה 4.45 אחה"צ עלי להיות מוכן לקבל בדירתי את פניו של אורח נכבד מאוד. בקיצור: ה. מ. הנציב העליון בכבודו ובעצמו יואיל לחסות בצל קורתי.
למשמע הבשורה הזאת פרחה נשמתי. אך מכיון, שגזירה היא שנגזרה עלי לא היססתי זמן רב והתחלתי לעשות לביתי. וכה הרהרתי בלבי המתפלץ מרוב הדרת מלכים: אנוכי נמצא כבר ב"ה בשנות העמידה. אולם עדיין לא נס ליחה של אשתי, ולא יאה לה להישאר בבית בשעת ביקוּרו של רוק כה נכבד, כה. מ. הנציב העליון. הפצרתי באשתי, כי תלך באשר תלך ובלבד שתסתלק מכאן. הדגשתי שלא נאה לאשה בגילה שתיראה בבית בשעת ביקורו של רוזן רוק ובני לויתו. לאחר שעתיים של תחנונים. משנשבעתי לה, שבין האורחים לא תימצא, חם ושלום, אף “ליידי” אחת, נסתלקה אשתי, ואני נשמתי לרוחה. התחלתי לעסוק ב"ביעור חמץ", להשליט סידורים בבית, את האטריות פיזרתי מתחת לסדינה של זוגתי, את הכסאות תחבתי לתוך הארון, סחבתי שתי תמונות משכני, שני דליים מים שפכתי על הרצפה, עשיתי “ספונז’ה” כהלכה. ערכתי את השולחן, קישטתיו בפרחים וכו'. לשעה הקבועה היה הכל מוכן. נפתחה הדלת, ולדירתי נכנס ה' מ' בלוית שלישיו לכבדני בביקור בשם הכתר הבריטי. גייסתי את מעט ידיעותי באנגלית, עניתי “יס סיר”, “נוֹ סיר”, והתהלכתי כג’נטלמן מבטן ומלידה. הכל היה מוכן לקראת אורחים אלה. אולם לא עלה בדעתי, שילווה אליהם עוד המון אורחים אחרים: דב הוז בשם הועד הפועל, שרון בשם מתכני התכניות, זברסקי בשם הבנקים, הלל בשם כל הכהנים והפועלים, ועוד ועוד. למראה ההמון הזה, התחכמתי להם ולא הגשתי כל כיבוּד, וכי ישביע הקומץ את הארי?… ולפיכך עמדו אורחי סתם ככה, והמטירו עלי המון שאלות, כגון: מאימתי אני בעל בית, כמה שכר דירה אני מקבל לחדר כמה מטרים מעוקבים של אויר אני פולט מקרבי, וכו'. ה. מ. הציע לי להשכיר גם את הגזוזטרה ולקבל עוד כמה לירות, כנהוג בתל־אביב.
שמחים וטובי לב יצאו האורחים מלפני, ודוב הוז לא סר מעלי במשך כל הזמן, גזירה שמא אסרח… כי כן עליתי לגדולה בלתי צפויה, והכל מקנאים בי. אולם יצא שכרי בהפסדי. אשתי דורשת ממני עתה לקנות פסנתר למענה וסמוקינג למעני. בני רוצים במכונית והשכנים מבקשים “המלצות”. עתה הנני נזכר בשברון לב, כמה טוב היה לי עד כה לחיות עם “עמך”, לעשן סיגריות “כרמל”, וליהנות מזיוו של העולם. את הנעשה אין להשיב. אך השבעתיכם, חברים ואחים, לא עליכם “גדולה” כזאת…
תרצ"ו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות