ממעמקים, הבלדה של כלא רדינג, מאנגלית: בן־ציון בן־משה

הוצאת חנות הספרים, כפר־סבא, 1993, 120 עמודים

“הריני אדם העומד בזיקה סמלית לאמנות ולתרבות של תקופתו”, מצהיר אוסקר ויילד באחת הפסקות המרכזיות של האיגרת, בעצם אנליזה עצמית שלמה שכמה מהשגותיה מקדימות בשנים אחדות את שיטת פרויד, שנכתבה בכלא רדינג בשנת 1897, ראתה אור במלואה רק בשנת 1949, והידועה בשם הלטיני “דה פרופונדיס”, כלומר “ממעמקים”. עתה רואה האיגרת אור בתרגום חדש (של נוסח מקוצר שלה) בתוספת השיר המפורסם שכתב ויילד לאחר צאתו מן הכלא והמתאר את רשמי השהייה בו.

כמו כמה וכמה התפארויות מזהירות אחרות של ויילד, גם הטענה בדבר זיקתו הסמלית לזמנו, הנכתבת בנימה של הספד עצמי – לא בהכרח הנימה השלטת באיגרת בכללה – מפתיעה מעל לכל בדיוקה הגמור.

אוסקר ויילד הוא הסמל של זמנו יותר מכל סופר אן אמן אחר בן־הזמן ההוא. מסופרי תקופת שלהי המאה, או הדֶקַדאנס, הוא הידוע ביותר. אף יתר על־כן: מקץ מאה שנים, בשנות התשעים של המאה העשרים המקבילות לשנות התשעים של המאה התשע־עשרה, אלה שהוא היה “המלך” שלהן, הוא הסופר היחיד בן הזמן ההוא המוּכר לציבור הרחב כולו, בעשרות ארצות. הנרי ג’יימס, בן־זמנו הגדול ממנו (שאגב, תיעב את ויילד, ואף סירב לחתום על עצומת סופרים למען שחרורו מן הכלא), מוּכר בסופו של דבר למתי־מעט, ואילו כל מי שלמד אי פעם אנגלית בבית־הספר מכיר לפחות את “הנסיך המאושר”, וממילא את שמו של ויילד.

תהילתם של סופרים הנעשים לסמל־זמנם יכולה בקלות להקשות על הבנת אישיותם והביוגרפיה שלהם, ברוח האימרה של רילקה: “התהילה היא סכום הטעויות שנטוו מסביב לשם מסוים”. מעטים הם אלה שתהילתם, או סמליותם, עיוותה כל כך את הגישה ליצירתם – ואף לביוגרפיה שלהם – כמו ויילד. אף שכמה יצירות קטנות שלו מוכרות לכל איש משכיל, כאמור, התהילה הזאת גרמה לכך שבעצם כתביו הרבים אף הם מוּכרים מעט יחסית, שכבר לא לדבר על כך שחייו העשירים ורבי־העלילה הועמדו בתודעה הכללית בצל משפטו ושנות הכלא שלו, וקרוב למאה שנים היו צריכות לעבור עד שחוברה, אחרי עשרות אם לא מאות ניסיונות־סרק, הביוגרפיה המלאה והאמינה שלו, “אוסקר ויילד” מאת ריצ’ארד אֶלמאן (לונדון, 1987).

נכון שוויילד עצמו תרם הרבה מאוד למיתוס הביוגרפי שלו שהאפיל על יצירתו. קודם כל לא נאה היה לו להודות במידת המאמץ, ואפילו בעצם הטִרחה הפשוטה, שהשקיע בספרות. על כן פיזר את כתביו בעשרות במות, התרשל ברישול מהודר באיסופם או לא אסף אותם כלל, פיזר את הפנינים שלו במקומות הלא־נאותים ביותר, ואפילו, אפשר בהחלט לשמור על נוסח המשל מן הברית החדשה, פיזר אותן לפני החזירים הגמורים ביותר, ובהכרה גמורה (בין החזירים הללו אפשר לכלול את נמענה של האיגרת “ממעמקים”, אהובו הקיטשי אלפרד דאגלס).

והכל כדי להוכיח בעליל את השנינה: “לכתיבתי הקדשתי את כשרוני, לחיי את גאוניותי”. האימרה הזאת היא, מכל הבחינות, חסרת שחר. ויילד כתב הרבה, וכל מה שכתב טבוע בקו גאוניותו הסגנונית, הספרותית. הוא היה סופר זהיר ועמלני, שלא הניח אחריו משפט אחד לא רהוט ולא נאה תכלית נוי.

ויילד הטעה את הקוראים גם באשר למהות כתיבתו: אורח חייו, מבצעיו ההפגנתיים, פעילותו הספרותית, הציבורית, כל אלה היו אמורים להציג בפני הציבור את ה"דקדנט" המובהק, הכותב כתיבה בארוקית מפותלת, מקושטת, ובקיצור: רומנטית עד קיצוניות.

הלא כנציגם של שנות התשעים, של “תפנית המאה”, הוא אמור להיות מגלמה של אותה “גסיסה רומנטית”, מיצויה של הרומנטיקה המאוחרת לפי הגדרתו של החוקר האיטלקי הדגול של התקופה מריו פראץ (שבעצם שם ספרו המוּכר בנוסח האנגלי שלו כ"גסיסה רומנטית", קרוי אחרת במקורו האיטלקי, אך ההגדרה ששימשה מקור לשם האנגלי מצויה בו). אך לאמיתו של דבר היה ויילד קלאסיקן, אפילו קלאסיציסט, שתעה לתוך תקופה לא לו. כלומר ויילד הוא סמל פרדוקסלי של תקופתו, הרבה יותר משנדמה ברגע הראשון, הרבה יותר ממה שנדמה לו עצמו!

המעניין הוא – ויילד עצמו היה ודאי נהנה מכך – שבמשך כל עשרות השנים הללו שמאז מותו בשנתה הראשונה של המאה העשרים, שנים שבהן הוא נעשה לסופר קאנוני של הפרוזה, ובייחוד של הדראמה האנגלית, הוא נשאר גם סופר המעורר טרדה, שאיכשהו לא לגמרי נוח אתו, שריח של מחתרתיות נודף או צריך לנדוף ממנו.

אין זה בהכרח בשל העדפותיו המיניות של ויילד. אחרי ככלות הכל, במשך השנים הנ"ל גם ההומוסקסואליות איבדה את דימויה המחתרתי, המביך (שלא לומר מביש), וודאי שחדלה להיות עבירה פלילית – ובעצם היא איבדה את דימויה “האפל” לזמן מה ושבה וקנתה אותו בשל מחלת האיידס, בשנות התשעים הללו שאנו חיים בהן!

ההומוסקסואליות היתה יאה לאוסקר ויילד, היתה מעין מדיום טבעי של הוויתו האמנותית, בשל אופיה הפאטתי והמחתרתי־המהותי, שתנועות הזכויות ל"גאים" רק מעוותות אותו.

כאן ייאמר בקצרה, בלי להיכנס לעומק העניין הגדול זה, שההומוסקסואליות היתה יאה לוויילד, היתה מעין מדיום טבעי של הווייתו האמנותית, בשל אופיה הפאתטי והמחתרתי־המהותי, שכל תנועות הזכויות ל"גאים" רק מעוותות אותו ומגחכות אותו. אם כה קשה לחשוב על ויילד (או על קוואפיס או על פרוּסט) כמשתתפים בהפגנה בנוסח האמריקאי, למען שוויון הזכויות להומוסקסואלים, הרי זה משום שאופיה הסודי והמחתרתי של מה שהם עצמם ראו כ"סטייתם" היה חשוב להם, היה מהותי לדראמה של הווייתם. הם בהחלט רצו שהאהבה הזאת תישאר “האהבה שאינה מעזה לומר את שמה”.

אפשר רק לשער עד כמה היו שלושתם נרתעים ממצעדי “הגאווה של העליזים”. אבל, כאמור, אף שההומוסקסואליות היתה מהותית, “נוחה”, לוויילד (כמו לפרוסט ולקוואפיס) אין היא הגורם היחיד שבגללו יש אווירה של סכנה קלה, אי־נורמטיוויות, מסביב ליצירתו של מחבר “דיוקנו של דוריאן גריי” (מי קורא כיום את הרומאן הזה? האם היה לו בכלל תרגום עברי מאז תרגומו הנושן של טביוב?)

כך שאם היה ויילד מחנך גדול, כפי שמיטיב לטעון הפרופ' מיכאל הר־סגור באחרית־דבר לתרגום העברי שלפני, הוא היה מחנך בנוסח סוקרטי, אירוני, דיאלקטי, מחתרתי, טוב בסופו של דבר רק למביני־דבר. כך שדבריו האחרים של הר־סגור, הטוען כי “אילו חי ויילד ביוון העתיקה היו מכתירים את מצחו בעלי־דפנה” אינם קולעים כל עיקר. נכון היה יותר לומר שהיוונים היו משקים אותו בכוס־תרעלה, בדיוק כפי שעשו לסוקרטס, וכפי שעשו לו בני־זמנו. כל עמדתו של ויילד, כמו של סוקרטס, היתה עמדה “נגד העולם”, ודאי נגד החברה, ובמובן ידוע שני החכמים הצדיקו עליהם את הדין. ושוב, אהבת־הנערים הסגולית לשניים היתה רק חלק מן העניין.

על כן יאה גם שתרגומים של ויילד יהיו יוזמות שניחוח של “מחתרתיות”, של יוזמה אינדיווידואלית, תעלה מהן. כזה הוא הספרון שלפנינו. הוא ודאי פרי של חיבה רבה ליצירת ויילד ולדמותו. חיבה וגם חובבנות. תרגומה של האיגרת “ממעמקים” הוא חובבני ופשטני בדרך־כלל. לדוגמה, תרגומו של המשפט שבראש רשימתי מתורגם כאן כך: “אני הייתי אדם אשר סימל את הקשר שבין האמנות והתרבות של תקופתי”. משפט מגוחך־משהו כשלעצמו, המחבל כליל בכוונתו של המשפט במקורו.

ואמנם, אף שתחבירו של ויילד תמיד מתוקן, תמיד ברור ופשוט, אין הוא בהכרח קל לתרגום, בגלל דיוקו והגיונו הפנימי המכריח את המתרגם להבינו היטב ולנסות למסור את הערכים הללו בלשון־היעד. התרגום הזה, המקוצר מאוד, של “ממעמקים”, אינו עושה זאת, והמתרגם נכנע לעתים קרובות כשהוא מגיע למשפט “קשה” ופוסח עליו.

ועם זאת, הנוסח העברי קריא בהחלט ומוסר לא מעט מרוח דבריו של ויילד. אולי לא הייתי מרחיק לכת וטוען, כטענת הר־סגור, שהתרגום הנוכחי “יכול לשמש בסיס” למהדורה עברית של כתבי ויילד, אבל לקורא אותו מזומנת גם כן הנאה מסוימת, כמו זו הצפויה מכל דבר שיש לו קשר, ולוּ סמלי, עם כתיבתו של ויילד. חובבנות מסוימת, סימפטית למדי, ניכרת גם במבוא לספר שכתבה טל בן־משה. כך או כך, “אוניברסיטת מאגדלנה שבאוקספורד” (עמ' 9) שלדברי הכותבת למד בה כביכול ויילד, אינה אלא “מודליין קולג' באוניברסיטת אוקספורד”.

דבר מעניין לעצמו קרה ל"בלדה מכלא רדינג" בדרכה החדשה, האחת מיני רבות, לעברית. במקורה זו יצירה מפורסמת, אבל לאו דווקא ממיטבו של ויילד. החריזה השופעת של המקור נשמעת כיום כגורם מגוחך בשיר הטראגי הזה, והיא המחבלת בין השאר באפשרות להתייחס אליו במלוא הרצינות. כיוון שהמתרגם העברי ויתר כמעט כליל על החריזה, ואף על משקל הבלדה הסגולי, נוצר מעין סיפור בפרוזה שירית, והדבר פועל דווקא לטובתה של היצירה, שכמו מוחזר לה בעברית, ודווקא מתוך חולשת המתרגם, משהו מן הטראגיות שאליה כיוון בלי ספק ויילד עצמו. מצד אחר, תהיה הגזמה רבה בטענה שהתרגום הזה עולה על המקור… כללו של דבר, יש להתברך בספרון הקטן של תרגומי ויילד חדשים אלה, בלי להפריז בשבחיו.