הדמוקרטיה האנגלית, שהוצגה תמיד כמופת הדמוקרטיות בעולם, מופיעה כיום במערומיה, והיא מזוהמת אף יותר מן הדמוקרטיה־הבת האמריקאית

השנה היא שנת פלאות אמיתית לפסיפולוגים. אלה, אם יש צורך להזכיר, המומחים לפסיפולוגיה, מדע הבחירות הדמוקרטיות, הקרוי כך על שמו היווני של חלוק האבן, “פסיפוס” (וממנו

“פסיפס” בעברית), שבו היו האזרחים מצביעים בעיר שהיא אם הדמוקרטיה, אתונה, לפני כ־2,500 שנה. המדע הישן החדש הזה הוא מדע השוואתי, ועל כן השנה שמתקיימות בה מערכות בחירות בארצות המערב הגדולות, ובהרבה ארצות קטנות יותר, היא שנה שאין טובה לו ממנה.

השנה, בתוקף צירוף מקרים ותאריכים, אולי צירוף לא לגמרי מקרי (הניצחון הסופי של רעיון הדמוקרטיה? חזרה לפוקויאמה? סוף ההיסטוריה וכו'? אל נא בחופזה!), יש מה לחקור ולהשוות, אולי יותר מבכל שנה קודמת בעשורים האחרונים. בחירות בארה"ב, כמובן, אך גם בחירות בבריטניה ובצרפת, וכן גם באיטליה, וחשוב לא פחות: בחירות בישראל. לכאורה זו מדינה קטנה, שאיבדה לאחרונה הרבה מחשיבותה הבינלאומית, אך בשביל הפסיפולוגים היא עדיין מוקד של עניין מתמיד. בכל ויכוח על שיטת בחירות, ואפילו על טיבה של מערכת הבחירות הרצויה, בבריטניה לפחות, שמה של ישראל מוזכר – בפי אלה בהערצה, ובפי יריביהם באימה – יותר משמה של כל דמוקרטיה אחרת.

אף ששיטות הבחירות שונות מארץ לארץ, ואופיין של מערכות הבחירות גם הוא היה, לפחות עד עכשיו, שונה למדי בכל דמוקרטיה, יש בוודאי תכונה אחת משותפת לכל הדמוקרטיות הנ"ל, ואולי גם לאחרות: כולן מאסו בשיטת הבחירות שלהן, וגופים אזרחיים נכבדים בתוכן מחפשים חלופות למצב הקיים.

וכך, המפלגה הליברלית הדמוקרטית בבריטניה מעלה את התביעה לשינוי שיטת הבחירות כמעט על ראש המצע הפולטי שלה: היא טוענת שרק בחירות יחסיות יוכלו לתקן את הדמוקרטיה האנגלית. הפגומה, שבה “המנצח לוקח את כל הקופה”, וחלק גדול, לא פעם רוב האזרחים, אינו זוכה כלל לייצוג בממשל או אף בפרלמנט. יריביה, אנשי המפלגות הגדולות, המתחלפות מדי פעם בפעם בשלטון, מתנגדים כמובן לשינוי השיטה, העוזרת להן לשלוט, עם היבחרן, ללא הדאגות הכרוכות בצורך בשיתוף היריב בשלטון, החל בהרכבת הקואליציה.

אופייני הדבר שבאחת משתי הגדולות, מפלגת הלייבור, שאיבדה את השלטון לפני 13 שנה ועד כה לא חשבה שיש לה סיכויים רציניים לחזור אליו, כבר נשמעו קולות לתמיכה בשינוי שיטת הבחירות, קולות שעכשיו היסו אותם ראשי המפלגה מתוך סברה שיש ללייבור סיכויי ניצחון סבירים, ואין טעם להקריב את השלטון המלא על מזבחה של דמוקרטיה מלאה יותר. דוגמתה של ישראל מועלית תדיר כדוגמה לבחירות יחסיות, שהן אולי ייצוגיות יותר, דמוקרטיות יותר, אך אין קץ למצוקות הכרוכות בהן, ולכוחו של הגוף המשמש לשון מאזניים. הליברלים הדמוקרטים ממשיכים לסבור שדווקא השיטה הישראלית היא ההוגנת יותר, ולכאורה כך הדבר. ובישראל, לעומת זאת ־ ואידך זיל גמור.

הפסיפולוג, או סתם אדם בעל היגיון, יאמר שהואיל ושום דמוקרטיה אינה מרוצה משיטת הבחירות הנהוגה בקרבה, הרי זה רק סימן שאין שיטה מושלמת, טובה לכל. נדמה שבשום מקרה אין טעם אמיתי לשנות את השיטה הקיימת, אלא שרוח השינוי היא באדם, ומכאן התביעות החוזרות ונשנות לשינוי שיטת הבחירות בכל מדינה דמוקרטית. האנגלי (הליברל הדמוקרטי) רוצה בשיטה הישראלית, הישראלי (מן הסוג המסוים) סבור ששינוי שיטת הבחירות יושיע את הדמוקרטיה הישראלית מפגמיה. באיטליה נדמה שרק שינוי השיטה ימנע את ההתחלפות המואצת, הגרוטסקית ממש, של הממשלות.

הכל צודקים, ומכאן שאין זה עניין של צדק. המסורת, ובתוכה אפילו טעויות היסוד שנעשו והזמן קידשן כביכול, היא המעצבת את הדמוקרטיה בכל ארץ דמוקרטית, ומוטב לפלל לצמיחה, או לרפורמה, האטית והטבעית, ולא ללכת למתרסים. המהפכה היא האויבת הוודאית ביותר של הדמוקרטיה, על כך יש תיעוד מספיק מאז כינונה באתונה ועד ימי המהפכה הבולשוויקית, שחיסלה, בין השאר – לתקופה שסופה עדיין אינו נראה – את סיכויי הרפורמה ברוסיה, את סיכויי הדמוקרטיזציה.

כדאי לעמוד על ההבדל העיקרי בין שתי מערכות הבחירות המעניינות ביותר בעולם המערבי של היום: של ארה“ב ושל בריטניה. בארה”ב נמשכת מערכת הבחירות שנה שלמה אם לא יותר, לקראת תאריך בחירות ידוע מראש. ובבריטניה קובעת המסורת זכות נדירה בידי המפלגה השלטת – לקבוע את תאריך הבחירות רק שלושה שבועות מראש. כך יכול ראש הממשלה הבריטי לקבוע את הבחירות לשעה נוחה לו, כשרבים יותר סיכויי מפלגתו להיבחר שוב, ולשעה הפחות נוחה ליריבו. וכך ידעו הבריטים עד לא מכבר, שהם עתידים ללכת לבחירות עד יולי השנה, אך לא מתי בדיוק. בינתיים כבר נקבע התאריך: 9 באפריל.

מרגרט תאצ’ר נהגה לספר תמיד איך מתקנאים האמריקאים בדמוקרטיה הבריטית על מנהג זה עתיק היומין, המצמצם את מערכת הבחירות לתקופה מינימלית, וכך מגיע הבוחר אל הקלפי לא־מיוגע מן המערכה, ובעל מידע המספיק לו לשם החלטה. יש מן הסתם רבים בישראל העשויים אף הם להתקנא בשיטה הבריטית, נוכח מוראותיה של מערכת הבחירות בארץ. אך האמת היא שתיאוריה לחוד ומעשה לחוד, ולמעשה גם מערכת הבחירות הבריטית מתחילה להתנהל חודשים רבים לפני הבחירות.

גם הזכות למתוח את האזרחים עד הסוף אינה כדאית תמיד לראש הממשלה שבשלטון, וייתכן שדווקא גון מייג’ור – שבעת כתיבת הדברים האלה לא נקב עדיין בתאריך הבחירות שיהיו במועד כלשהו עד יולי – ייצא נפסד מתוך ניצול זכותו הנוחה לכאורה. זכות זו יצאה בהפסדו של ראש הממשלה האחרון של הלייבור, ג’יימס קאלהן, שדחה את מועד הבחירות עד קצה גבול היכולת, וסופו שנחל כישלון חרוץ בבחירות. מייג’ור מושווה כיום לא פעם לקאלהן, ולפי סקרי דעת הקהל, רבים סיכוייו לאבד את השלטון ולפנות את מקומו לניל קינוק מהלייבור.

גם מי שאיננו פסיפולוג יכול לנסות ולתת מבט השוואתי במערכות הבחירות השונות המתנהלות בארצות המערב הללו. נקודת מוצא פשוטה יחסית להתבוננות כזאת עשויה להיות הבחנת היסוד בין חזון – אידיאל, או למצער: בין תוכנית כלשהי, שהמבקש להיבחר יוצא בה אל קהל הבוחרים, והיא, למעשה, העומדת לבחירתם – ובין ערכים אחרים, או העדרם של ערכים כלשהם, תוך הישענות על התקפת היריב, תעמולה לא בררנית, שיחוד (מסוגים שונים) של הבוחר וכיו"ב.

הנשיא בוש, המגושם וחסר החן, ידוע בתיעובו לצורך ב“חזון”. ככל שהוא כבד פה הוא טבע ביטוי נהדר, המבטא היטב את הבוז לחזון, המעורב בהכרה סרבנית בצורך בו, בחובה להתחשב בו. כל אלה, והרבה יותר מזה, צפונים בביטוי של בוש The vision thing – מה שאפשר לתרגם כ“העסק הזה עם החזון”. בכל פנייה לקהל בוחריו הוא כאילו אומר: “הבה נוריד כבר מעלינו את העסק הזה עם החזון”, וגישה זו, הצינית לכאורה, עשויה למצוא חן בעיני בוחרים רבים, שהרי באמצעותה מתראה בוש כאחד העם, כמי ששותף לציניות של הבוחר האמריקאי הממוצע כלפי בלבולי המוח של הפוליטיקאים שלו.

הבוחר הזה אינו רוצה “חזון”, הוא רוצה ממשל תקין, כלכלה מתוקנת וכו'. בוש יכול לנצל את היותו גמד רוחני, את היותו פוליטיקאי חסר חזון כלשהו, ביצועיסט מושלם, או פרגמטיסט בלשון האמריקאית. אין הוא בעל חזון אלא בעל “אחריות”, זו התכונה של בעל הבית הנקרא לתקן את פגמיו ומעיד על עצמו שהוא בעל ידע טכני. להבדיל מפנייתם של הנשיאים שקדמו לו – רייגן, בעל “החזון” של אמריקה השבה לגדולתה, או קרטר, שהוציא שם רע ל“חזון” – בוש דוחה לחלוטין את מליצת החזון כאילו הודה שהוא חסר אותה.

אבל למערכת הבחירות המתנשלת מסממני ה“חזון” נשארת אופציה אחת והיא של ציניות גלויה. ואכן, השנה מערכת הבחירות האמריקאית מצטיינת במעבר גלוי מן הציניות הרגילה אל הציניות הגלויה. וכל זאת, כאמור, בחסותו של בוש עצמו. מכאן האופי הרכילותי עד תום של הבחירות המוקדמות, אופי שלא ייעלם עד הבחירות לנשיאות ואף יגבר. כש“החזון” מושם ללעג בפומבי, נשארות רק שערוריות כספיות, גזעיות, ומעל לכל – מיניות.

נדמה שהבחירות האמריקאיות מכתיבות כיום גם את אופיין של הבחירות במדינות המערב האחרות. זאת עשויה כמובן להיות טעות אופטית בלבד, שכאילו לא היתה מעולם בבריטניה מערכת בחירות (לא רשמית, כאמור) מלוכלכת יותר, כלומר “אמריקאית” יותר, מאשר השנה. פרשות אהבים ישנות של ראשי המפלגות מתגלות או מאיימות להתגלות (פרשת ראש המפלגה הליברל־דמוקרטית, פאדי אשדאון), תיקים פסיכיאטריים אפשריים של חברי פרלמנט שונים מוצאים את דרכם אל העיתונות. העיתונות אינה בוחלת בכלום, והיריבים הפוליטיים ששים על כך יותר מאי פעם בעבר. הדמוקרטיה האנגלית, שהוצגה תמיד כמופת הדמוקרטיות בעולם, מופיעה כיום במערומיה, והיא מזוהמת אף יותר מן הדמוקרטיה־הבת האמריקאית.

כל זה, כמובן, כאין וכאפס לעומת אופיה של מערכת הבחירות באיטליה, שם נפלה האנטי־חזוניות האמריקאית על הקרקע המקומית הדשנה בהרבה מן הקרקע האנגלית. כאן, על מקומו של “העסק הזה עם החזון” באה הבחורה הזאת בלי החזייה, החשפנית המפורסמת מגינואה, מואנה פוצי, שיצאה גם היא למירוץ הבחירות לפרלמנט השנה, מטעם מפלגת האהבה של לה צ’יצ’ולינה, שגם היא עדיין אינה פורשת מן החיים הפוליטיים, למרות הריונה וגירושיה הקרובים. מפלגת האהבה היא כמובן רק אחת מ־־240 המפלגות הלוחמות על קולו של הבוחר, האמור לבחור את הממשלה ה־51 מאז תום מלחמת העולם השנייה.

הביטוי המשמש בעיתונות האיטלקית לתיאורה של מערכת הבחירות הנוכחית הוא Politica Spettacolo – “הפוליטיקה כמופע”. נדמה שאין תחבולה בידורית שבה יבחל הפוליטיקאי האיטלקי המבקש להיבחר לפרלמנט. השערוריות המיניות והכספיות אינן עושות עוד רושם רב באיטליה, והשנה הדגש הוא על שיתופם של כוכבי עולם הבידור בבחירות: למשל, הסוציאליסט בטינו קראקסי מקווה שחיזוריו אחר הטנור לוצ’אנו פאווארוטי יגבירו את כוחו. הבחירות עומדות בסימנן של שתי היפהפיות אלסנדרה מוסוליני, הבלונדית הנאה, הרופאה והכוכבת, המקווה להשיב את ימי הפאשיזם כקדם, ומואנה פוצי, שבהשוואה אליה מתעמעמים אפילו קסמיה של מוסוליני. מלחמת הבחירות האיטלקית היא מלחמת מחשופים ושיער שעל כמוה יכולים האמריקאים האנגלים והצרפתים רק לחלום.

השוואה, נדמה שהבחירות בישראל הן הבחירות האידיאולוגיות, שלא לומר החזוניות, היחידות שנותרו בעולם המערבי. ייאמר על הדמוקרטיה הישראלית מה שייאמר, היא הטהורה מכולן והעניינית מכולן. יש עיתונאים המביעים געגועים לשערוריות מין וכו', אבל הפוליטיקאי הישראלי הוא נכבד ובורגני בתכלית מבחינת אורחותיו הגלויות. על ציניות ודאי שאין לדבר. כמובן, על הפרק בישראל עומדים עניינים גורליים וחמורים יותר מאשר בכל הדמוקרטיות הנ"ל, ולפחות כך סבורים הישראלים. מכל מקום, על אף הנטייה הישראלית לקונן על השחיתות ועל כזבי הדמוקרטיה שלנו, ועל הצורך בשינוי שיטת הבחירות, נדמה שהפסיפולוג המשווה יצטרך השנה להעניק לישראל מקום ראשון בשימור ערכיה האמיתיים של הדמוקרטיה. יהיה החזון אשר יהיה, אצלנו עדיין יש מקום מכובד לעסק הזה עם החזון.

13.3.1992