ט “הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֶת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים… רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה” (בראשית מט, א–ג) – מְלַמֵּד שֶׁבָּא יַעֲקֹב לְגַלּוֹת לָהֶם אֶת הַקֵּץ וְנִתְכַּסָּה מִמֶּנּוּ. מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ מִסְטֵירִין שֶׁלּוֹ. פַּעַם אַחַת נָטָה לָמוּת וְהָיוּ בָּנָיו סוֹבְבִים אֶת מִטָּתוֹ. אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וַאֲגַלֶּה לָכֶם מִסְטֵירִין שֶׁל מֶלֶךְ. תָּלָה עֵינָיו וְהִבִּיט בַּמֶּלֶךְ. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, הֱווּ זְהִירִים בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כָּךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ תָּלָה עֵינָיו וְרָאָה שְׁכִינָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבָּיו, אָמַר לָהֶם: בָּנַי, הֱווּ זְהִירִים בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בר"ר צח, ב; פס"ר כא, יג).
הַקֵּץ – מועד הגאולה באחרית הימים.
נִתְכַּסָּה מִמֶּנּוּ – הוסתר ממנו (ועל כן הסתפק בברכות לבניו).
אוֹהֲבוֹ – ידידו הקרוב.
מִסְטֵירִין – סודות.
תָּלָה עֵינָיו – הרים עיניו.
*
י “כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה” (ישעיה סג, ד) – מַהוּ “יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה”? אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לְלִבִּי גִּלִּיתִי, לְאֵיבָרַי לֹא גִּלִּיתִי. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: לְלִבִּי גִּלִּיתִי, לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לֹא גִּלִּיתִי (סנהדרין צט ע"א).
“יוֹם נָקָם” וגו’ – דברי הקב"ה (על מועד הגאולה השמור בלבו).
לְאֵיבָרֵי לֹא גִּלִּיתִי – לא הוצאתי דבר מפי ואוזני לא שמעו.
*
יא אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: תִּפַּח עַצְמָם שֶׁל מְחַשְּׁבֵי קִצִּין! שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ וְלֹא בָּא, שׁוּב אֵינוֹ בָּא; אֶלָּא חַכֵּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ” (חבקוק ב, ג). שֶׁמָּא תֹּאמַר: אָנוּ מְחַכִּים וְהוּא אֵינוֹ מְחַכֶּה – תַּלְמוּד לוֹמַר: “וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם” (ישעיה ל, יח). וְכִי מֵאַחַר שֶׁאָנוּ מְחַכִּים וְהוּא מְחַכֶּה – מִי מְעַכֵּב? מִדַּת הַדִּין מְעַכֶּבֶת. וְכִי מֵאַחַר שֶׁמִּדַּת הַדִּין מְעַכֶּבֶת, אָנוּ לְמָה מְחַכִּים? לְקַבֵּל שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ” (שם) (סנהדרין צז ע"ב).
תִּפַּח עַצְמָם וגו’ – קללה עזה (הלוואי שימותו) כנגד אלה המחשבים חשבונות כדי לקבוע את מועד הגאולה (הקץ).
שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים – ישראל (כשראו שהקץ לא הגיע בזמן שנקצב לו).
וְהוּא – אבל הוא (הקב"ה).
תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.
מִי מְעַכֵּב – את הגעת הקץ.
מִדַּת הַדִּין – ההכרח להעניש את ישראל על חטאיו.
לְקַבֵּל שָׂכָר – על התקווה והציפייה.
“חוֹכֵי” – אלה שמחכים, מצפים.
*
יב אָמַר רַב: כָּלוּ כָּל הַקִּצִּין, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דַּיּוֹ לְאָבֵל שֶׁיֵּעֲמֹד בְּאֶבְלוֹ. כְּתַנָּאִים – רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה נִגְאָלִים, וְאִם לָאו – אֵין נִגְאָלִים. אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ: אִם אֵין עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה אֵין נִגְאָלִים? אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן, וְיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וּמַחֲזִירָם לְמוּטָב (סנהדרין צז ע"ב).
כָּלוּ כָּל הַקִּצִין – כבר חלפו כל הזמנים שנקצבו לביאת הקץ (וראו בקטע הקודם).
הַדָּבָר – הגאולה.
דַּיּוֹ לְאָבֵל וגו’ – תקופת האבל היא מוגבלת, ובסופו של דבר ייגאל עם ישראל, גם אם לא יחזור מרצונו בתשובה.
כְּתַנָּאִים – מחלוקתם של רב ושמואל היא כמחלוקתם של התנאים ר' אליעזר ור' יהושע.
וְיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה – מגודל הסבל (ולאו דווקא מתוך הכרה בחשיבות התשובה).
*
יג תְּנָא דְּבֵי אֱלִיָּהוּ: שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה הוֹוֶה הָעוֹלָם: שְׁנֵי אֲלָפִים תֹּהוּ, שְׁנֵי אֲלָפִים תּוֹרָה, שְׁנֵי אֲלָפִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ שֶׁרַבּוּ, יָצְאוּ מֵהֶם מָה שֶׁיָּצְאוּ (סנהדרין צז ע"א–ע"ב).
תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ – בבית מדרשו של חכם בשם אליהו נאמר.
הוֹוֶה הָעוֹלָם – יתקיים העולם.
תֹּהוּ – עד מתן תורה.
וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ וגו’ – בשל חטאינו הרבים כבר חלפו שנים רבות מתוך התקופה שהיתה אמורה להיות ימות המשיח (והוא טרם בא).
*
יד שָׁלַח לוֹ רַב חָנָן בַּר תַּחֲלִיפָא לְרַב יוֹסֵף: מָצָאתִי אָדָם אֶחָד וּבְיָדוֹ מְגִלָּה אַחַת כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית וּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ. אָמַרְתִּי לוֹ: זוֹ מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לִי: לַחֲיָלוֹת שֶׁל רוֹמִי נִשְׂכַּרְתִּי, וּבֵין גִּנְזֵי רוֹמִי מְצָאתִיהָ, וְכָתוּב בָּהּ: לְאַחַר אַרְבַּעַת אֲלָפִים וּמָאתַיִם וְתִשְׁעִים וְאַחַת שָׁנָה לִבְרִיאָתוֹ שֶׁל עוֹלָם – הָעוֹלָם יִתֹּם, מֵהֶן מִלְחֲמוֹת תַּנִּינִים, מֵהֶן מִלְחֲמוֹת גּוֹג וּמָגוֹג וְהַשְּׁאָר יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא לְאַחַר שִׁבְעַת אֲלָפִים שָׁנָה. רַב אַחָא בְּנוֹ שֶׁל רָבָא אָמַר: לְאַחַר חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה.
שָׁנִינוּ, רַ' נָתָן אוֹמֵר: מִקְרָא זֶה נוֹקֵב וְיוֹרֵד עַד תְּהוֹם: “כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב, אִם יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר” (חבקוק ב, ג) (סנהדרין צז ע"ב–צח ע"א).
אַשּׁוּרִית – הכתב העברי.
נִשְׂכַּרְתִּי – כחייל שכיר.
הָעוֹלָם יִתֹּם – יסבול סבל רב, כיתום שאיבד את הוריו.
מֵהֶן – מן השנים שתבואנה לאחר 4291 השנים האלה.
מִלְחֲמוֹת תַּנִּינִים – מאבקים בין אומות העולם.
גּוֹג וּמָגוֹג – כמתואר ביחזקאל פרק לח.
מְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ – בונה אותו מחדש (אחרי ימות המשיח).
מִקְרָא זֶה וגו’ – הפסוק (מספר חבקוק, העוסק בקץ ובציפייה לו) עמוק מאוד, כאילו יורד עד תהומות, ואי אפשר להבינו עד תום.
*
טו “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר” (שיר השירים ה, ב) – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “אֲנִי יְשֵׁנָה” – מִן הַקֵּץ, “וְלִבִּי עֵר” – לִגְאֻלָּה (שהש"ר לפסוק).
“יְשֵׁנָה” – מִן הַקֵּץ – זמנו של הקץ נסתר ממני.
עֵר – ממתין.
*
טז רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רְמִי: נֶאֱמַר “בְּעִתָּהּ” (ישעיה ס, כב), וְנֶאֱמַר “אֲחִישֶׁנָּה” (שם)? – זָכוּ “אֲחִישֶׁנָּה”, לֹא זָכוּ – “בְּעִתָּהּ” (סנהדרין צח ע"א).
רְמִי – הצביע על סתירה כביכול בין שתי מילים באותו הפסוק (“אני ה' בעִתה אחישנה [את הגאולה]”): בזמן שנקבע מראש (“בעתה”) או מוקדם יותר (“אחישנה”)? והפתרון:
זָכוּ – עם ישראל (שיצברו זכויות טובות).
*
יז בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים נִמְשְׁלָה גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל: בְּקָצִיר, בְּבָצִיר, בִּבְשָׂמִים וּבְיוֹלֵדָה.
בְּקָצִיר – הַשָּׂדֶה הַזּוֹ, כְּשֶׁהִיא נִקְצֶרֶת שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ, אֲפִלּוּ הַתֶּבֶן אֵינוֹ טוֹב; בְּעוֹנָתָהּ – הוּא טוֹב. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׁלְּחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר” (יואל ד, יג).
נִמְשְׁלָה בְּבָצִיר – הַכֶּרֶם הַזֶּה, כְּשֶׁהוּא נִבְצָר שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתוֹ, אֲפִלּוּ חֻמְצוֹ אֵינוֹ טוֹב; בְּעוֹנָתוֹ – הוּא טוֹב. כָּךְ “כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ” (ישעיה כז, ב) – כְּשֶׁנַּעֲשָׂה הַכֶּרֶם חֶמֶר בְּצֹר אוֹתוֹ.
נִמְשְׁלָה בִּבְשָׂמִים – הַבְּשָׂמִים הַלָּלוּ, כְּשֶׁהֵם נִלְקָטִים רַכִּים וְלַחִים – אֵין רֵיחָם נוֹדֵף; כְּשֶׁהֵם יְבֵשִׁים – רֵיחָם נוֹדֵף. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל הָרֵי בְשָׂמִים” (שיר השירים ח, יד).
נִמְשְׁלָה בְּיוֹלֵדָה – הָאִשָּׁה הַזּוֹ, כְּשֶׁהִיא יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ – אֵין הַוָּלָד חַי; בְּעוֹנָתָהּ – חַי. כָּךְ נֶאֱמַר: “לָכֵן יִתְּנֵם עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה” (מיכה ה, ב) (שהש"ר ח, יד; ילק"ש לתהלים, תרלט).
שֶׁלֹא בְּעוֹנָתָהּ – שלא בזמנה, קודם לזמן הראוי.
חֻמְצוֹ – החומץ שנעשה מן היין שהתקלקל.
נַעֲשָׂה… חֶמֶר – נושא פירות מלאי מיץ להפקת יין (בארמית: “חמר”).
בְּשָׂמִים – עשבים ריחניים.
“עַל הָרֵי בְשָׂמִים” – הפסוק החותם את מגילת שיר השירים נדרש כעוסק בהופעת הדוד, הוא הגואל.
“לָכֵן יִתְּנֵם” וגו’ – פסוק זה מופיע בסמוך לפסוק המבשר על לידת המשיח.
*
יח רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְצָאוֹ לְאֵלִיָּהוּ שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. אָמַר לוֹ: בָּא אֲנִי לְעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: אִם יִרְצֶה הָאָדוֹן הַזֶּה. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁנַיִם רָאִיתִי וְקוֹל שְׁלוֹשָׁה שָׁמַעְתִּי. אָמַר לוֹ: אֵימָתַי יָבוֹא מָשִׁיחַ? אָמַר לוֹ: לֵךְ שְׁאַל אוֹתוֹ. – וְהֵיכָן הוּא יוֹשֵׁב? – עַל פֶּתַח הָעִיר. – וּמָה סִימָנוֹ? – יוֹשֵׁב בֵּין עֲנִיִּים סוֹבְלֵי חֲלָאִים, כֻּלָּם מַתִּירִים וְקוֹשְרִים בְּבַת אַחַת וְהוּא מַתִּיר אַחַת וְקוֹשֵׁר אַחַת, אוֹמֵר: שֶׁמָּא אֶתְבַּקֵּשׁ וְלֹא אֶתְעַכֵּב.
הָלַךְ אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי וּמוֹרִי. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, בֶּן לֵוִי. אָמַר לוֹ: לְאֵימָתַי יָבוֹא מָר? אָמַר לוֹ: הַיּוֹם.
בָּא אֵצֶל אֵלִיָּהוּ. אָמַר לוֹ: מָה אָמַר לְךָ? אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, בֶּן לֵוִי. אָמַר לוֹ: הִבְטִיחַ אוֹתְךָ וְאֶת אָבִיךָ לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לוֹ: שִׁקֵּר לִי, שֶׁאָמַר: הַיּוֹם אֲנִי בָּא – וְלֹא בָּא. אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר לְךָ: “הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִּשְׁמָעוּ” (תהלים צה, ז) (סנהדרין צח ע"א).
מְצָאוֹ – פגש בו.
הַמְּעָרָה – מערת הקבורה.
בָּא אֲנִי – האם אזכה להגיע.
הָאָדוֹן הַזֶּה – הקב"ה, המאזין לשיחה.
שְׁנַיִם וגו’ – אני רואה את אליהו ואת עצמי אך חש גם בנוכחות הקב"ה.
הָעִיר – רומא.
וּמָה סִימָנוֹ? – כיצד אזהה אותו?
סוֹבְלֵי חֳלָאִים – סובלים ממחלות ומפצעים, מצורעים.
כֻּלָּם מַתִּירִים וגו’ – כשהם באים לרחוץ הם מסירים את כל תחבושותיהם בבת אחת ואחר כך קושרים אותן, אך המשיח מתיר וקושר תחבושת אחת בכל פעם.
שֶׁמָּא אֶתְבַּקֵּשׁ – אולי יקראו לי (להתגלות).
מָר – אדוני.
הִבְטִיחַ אוֹתְךָ וְאֶת אָבִיךָ – משום שקרא לו בשמו ובשם אביו כשבירכו לשלום.
שִׁקֵּר לִי וגו’ – איך אוכל להאמין להבטחתו, והרי אמר שיבוא ולא בא.
“הַיּוֹם” וגו’ – והמשיח רמז לפסוק המלא, המציב את השמיעה בקול ה' כתנאי להגעתו “היום”.
*
יט שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַ' יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא: אֵימָתַי בֶּן דָּוִד בָּא? אָמַר לָהֶם: מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תְּבַקְּשׁוּ מִמֶּנִּי אוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אוֹת. אָמַר לָהֶם: לִכְשֶׁיִּפֹּל הַשַּׁעַר הַזֶּה וְיִבָּנֶה, וְיִפֹּל, וְיִבָּנֶה, וְיִפֹּל, וְאֵין מַסְפִּיקִין לִבְנוֹתוֹ – עַד שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, תֵּן לָנוּ אוֹת. אָמַר לָהֶם: וְלֹא כָּךְ אֲמַרְתֶּם לִי, שֶׁאֵין אַתֶּם מְבַקְּשִׁים מִמֶּנִּי אוֹת? אָמְרוּ לוֹ: וְאַף עַל פִּי כֵן. אָמַר לָהֶם: אִם כָּךְ, יֵהָפְכוּ מֵי מְעָרַת פַּמְיַס לְדָם – וְנֶהֶפְכוּ לְדָם.
בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ אָמַר לָהֶם: הַעֲמִיקוּ לִי אֲרוֹנִי, שֶׁאֵין כָּל דֶּקֶל וְדֶקֶל שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁאֵין סוּס שֶׁל פַּרְסִיִּים נִקְשָׁר בּוֹ, וְאֵין לְךָ כָּל אָרוֹן וְאָרוֹן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין סוּס מָדַי אוֹכֵל בּוֹ תֶּבֶן (סנהדרין צח ע"א–ע"ב).
בֶּן דָּוִד – המשיח.
אוֹת – מופת (לאימות הדברים).
הַשַּׁעַר הַזֶּה – אולי שערה של העיר קיסרי, מקום מושבו של ר' יוסי, וסמלה של המלכות הרומית.
פַּמְיַס – בניאס, עיר בצפון ארץ ישראל.
הַעֲמִיקוּ לִי אֲרוֹנִי – קברו אותי עמוק באדמה.
אֵין לְךָ וגו’ – צבא פרס ומדי יהיה כה גדול, עד שלכל עץ תמר בבבל ייקשר סוס וכל ארון קבורה בארץ ישראל ייהפך לאבוס.
*
כ מֻבְטָח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָא לֹא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים, מִפְּנֵי הַטֹּרַח (עירובין מג ע"ב).
אֵלִיָּהוּ – מבשר הגאולה.
מִפְּנֵי הַטֹּרַח – כיוון שבני ישראל עסוקים בהכנות לשבת ולחג.
*
כא אָמַר אַבַּיֵּי: אֵין מָשִׁיחַ בָּא אֶלָּא בְּתִשְׁעָה בְּאָב, לְפִי שֶׁקְּבָעוּהוּ אֵבֶל בַּזְּמַן הַזֶּה, וְעָתִיד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹתוֹ יוֹם טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם” (ירמיה לא, יב) (פס"ר כח, ג).
*
כב רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: אוֹתוֹ אַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא יָצָא מִמֶּנּוּ דָּבָר לְבַטָּלָה: אֶפְרוֹ שֶׁל אַיִל הוּא יְסוֹד שֶׁל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, גִּידָיו הָיוּ לַעֲשָׂרָה נְבָלִים שֶׁל כִּנּוֹר שֶׁהָיָה דָּוִד מְנַגֵּן בּוֹ, עוֹרוֹ הוּא אֵזוֹר עוֹר בְּמָתְנָיו שֶׁל אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, שְׁתֵּי קַרְנָיו שׁוֹפָרוֹת, קַרְנוֹ שֶׁל שְׂמֹאל הִיא שֶׁתָּקַע בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהַר סִינַי, וְקַרְנוֹ שֶׁל יָמִין, שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִשֶּׁל שְׂמֹאל, הוּא עָתִיד לִתְקֹעַ בָּהּ לְעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל” (ישעיה כז, יג) (פדר"א לא).
אַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשָּׁמָשׁוֹת – הוא האיל שהועלה לעולה תחת יצחק (בראשית כב, יג) ושלפי המסורת נברא ביום השישי הראשון לבריאת העולם, עם כניסת השבת (אבות ה, ו).
יְסוֹד שֶׁל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי – מצוי בבסיס המזבח שבבית המקדש (במקום שהתרחשה העקידה).
נְבָלִים – מיתרים.
אֵזוֹר עוֹר – מלכים ב א, ח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות