חיים נחמן ביאליק

א אָמַר רַ' יִשְׁמָעֵאל: אָמַר לִי שַׂר הַפָּנִים: יְדִידִי, שֵׁב בְּחֵיקִי וְאַגִּיד לְךָ מָה יְהֵא עַל יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ. יָשַׁבְתִּי בְּחֵיקוֹ וְהָיָה מִסְתַּכֵּל בִּי וּבוֹכֶה וְדִמְעוֹתָיו נוֹטְפוֹת מֵעֵינָיו וְיוֹרְדוֹת וְנוֹפְלוֹת עָלַי. אָמַרְתִּי לוֹ: הֲדַר זִיוִי, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? אָמַר לִי: יְדִידִי, בּוֹא וְאַכְנִיסְךָ לְחַדְרֵי חֲדָרִים וּלְגִנְזֵי גְּנָזִים.

תְּפָסַנִי וְהִכְנִיסַנִי וְנָטַל הַפִּנְקָסִים וּפָתַח, וְהֶרְאַנִי אִגְּרוֹת, כְּתוּבוֹת בָּהֶן צָרוֹת מְשֻׁנּוֹת זוֹ מִזּוֹ. וְאָמַרְתִּי לוֹ: הַלָּלוּ לְמִי? אָמַר לִי: לְיִשְׂרָאֵל. אָמַרְתִּי לוֹ: וִיכוֹלִים יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד בְּאֵלּוּ? אָמַר לִי: לְמָחָר בּוֹא וְאַרְאֲךָ צָרוֹת מְשֻׁנּוֹת מֵאֵלּוּ.

לְמָחָר הִכְנִיסַנִי לְחַדְרֵי חֲדָרִים וְהֶרְאַנִי צָרוֹת קָשׁוֹת מִן הָרִאשׁוֹנוֹת, “אֲשֶׁר לַחֶרֶב – לַחֶרֶב, וַאֲשֶר לָרָעָב – לָרָעָב” (ירמיה טו, ב), וַאֲשֶר לַבִּזָּה – לַבִּזָּה, “וַאֲשֶר לַשְּׁבִי – לַשֶּׁבִי” (שם). אָמַרְתִּי לוֹ: הֲדַר זִיוִי, יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד חָטְאוּ? אָמַר לִי: בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִתְחַדְּשׁוֹת עֲלֵיהֶם צָרוֹת קָשׁוֹת מֵאֵלּוּ, וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנָסִים לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִים “אָמֵן יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ” – אֵין אָנוּ מַנִּיחִים אוֹתָן לָצֵאת מֵחַדְרֵי חֲדָרִים.

וּבְשָׁעָה שֶׁיָּרַדְתִּי מִלְּפָנָיו שָׁמַעְתִּי קוֹל מְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי, וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה הָיָה מְדַבֵּר:

מַקְדְּשָׁא קַדִּישָׁא לְחָרְבָּא יְהֵא

וְהֵיכְלֵהּ לְנוּר דָּלֵק,

וְדִירְתַהּ דְמַלִכָּא תִּנְטַר צַדְיוּתָא

וּבְתוּלָן וְעֻלַּמִין לְבִזָּה,

וּבְנֵי מַלְכָּא לְקָטְלָא

וּמַדְבְּחָא דַכְיָא לְמִסְתְּאָבָא,

וִירוּשְׁלֵם לְעִיִּים

וְאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לְזִיעַ.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִזְדַּעֲזַעְתִּי וְנָפַלְתִּי לַאֲחוֹרַי, עַד שֶׁבָּא הֲדַרְנִיאֵל הַשַּׂר וְהֶעֱמִידַנִי עַל רַגְלַי וְאָמַר לִי: בּוֹא וְאַכְנִיסְךָ לְגִנְזֵי יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת.


שַׂר הַפָּנִים – נראה שהכוונה למטטרון, מלאך המצוי בקרבת הקב"ה, ופגש אותו ר' ישמעאל כשעלה לרקיע.

גִּנְזֵי גְנָזִים – ארכיונים שבהם גנוזים כתבים, פנקסים ואיגרות שמיימיים.

נָטַל – לקח.

מְשֻׁנּוֹת – שונות.

וְעוֹנִים – באמירת הקדיש (יהי שמו הגדול מבורך).

מַנִּיחִים אוֹתָן לָצֵאת – מרשים להן (לצרות) להתממש.

מַקְדְּשָׁא קַדִּישָׁא וגו’ – תרגום הדברים: המקדש הקדוש לחורבה יהיה, והיכלו לאש בוערת. ואת מעון המלך תשמור השממה, ובתולות ובחורים לביזה. ובני המלך להריגה, והמזבח הטהור לטומאה, וירושלים לעיי חורבות וארץ ישראל לזעווה.

*

הִכְנִיסַנִי וְרָאִיתִי כִּתּוֹת כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יוֹשְׁבִים וְאוֹרְגִים בִּגְדֵי יְשׁוּעָה, וְעוֹשִׂים כִּתְרֵי חַיִּים וְקוֹבְעִים בָּהֶם אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת, וּמְרַקְּחִים כָּל מִינֵי בְשָׂמִים וּמַעֲדַנֵּי עוֹלָם, וּמַמְתִּיקִים יֵינוֹת לַצַּדִּיקִים לְעָתִיד לָבוֹא. אָמַרְתִּי לוֹ: הֲדַר זִיוִי, הַלָּלוּ לְמִי? אָמַר לִי: לְיִשְׂרָאֵל.

וְרָאִיתִי כֶּתֶר אֶחָד מְשֻׁנָּה מִכָּל הַכְּתָרִים, וְחַמָּה וּלְבָנָה וּשְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת קְבוּעִים בּוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: כֶּתֶר זֶה הַמְשֻׁבָּח לְמִי? אָמַר לִי: לְדָוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. אָמַרְתִּי לוֹ: הֲדַר זִיוִי, הַרְאֵנִי כְּבוֹדוֹ שֶׁל דָּוִד. אָמַר לִי: יְדִידִי, הַמְתֵּן שָׁלוֹשׁ שָׁעוֹת, עַד שֶׁיָּבוֹא דָּוִד לְכָאן וְתִרְאֵהוּ בִּגְדֻלָּתוֹ.

תְּפָסַנִי וְהוֹשִׁיבַנִּי בְחֵיקוֹ, אָמַר לִי: מָה אַתָּה רוֹאֶה? אָמַרְתִּי לוֹ: רוֹאֶה אֲנִי שִׁבְעָה בְּרָקִים שֶׁהֵם רָצִים כְּאֶחָד. אָמַר לִי: כְּבשׁ עֵינֶיךָ, בְּנִי, שֶׁלֹּא תִּזְדַּעְזַע; הַלָּלוּ הֵם יוֹצְאִים לִקְרַאת דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. מִיָּד רָגְשׁוּ כָּל הָאוֹפַנִּים וּשְׂרָפִים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ וְגַלְגַּלֵּי הַמֶּרְכָּבָה וְעַנְנֵי כָּבוֹד וְאוֹצְרוֹת שֶׁלֶג וְאוֹצְרוֹת בָּרָד וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְלוֹהֲטֵי זְבוּל וְאוֹמְרִים: “לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד, הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל” (תהלים יט, א–ב). וְשָׁמַעְתִּי קוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל שֶׁבָּא מֵעֵדֶן וְאוֹמֵר: “ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד” (שמות טו, יח).

וְהִנֵּה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא בָּרֹאשׁ, וְכָל מַלְכֵי בֵית דָּוִד בָּאִים אַחֲרָיו, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד כִּתְרוֹ בְרֹאשׁוֹ, וְכִתְרוֹ שֶׁל דָּוִד מֻבְהָק וּמְשֻׁבָּח מִכָּל הַכְּתָרִים, וְזִיווֹ הוֹלֵךְ עַד סוֹף הָעוֹלָם. וְעָלָה דָּוִד לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁבָּרָקִיעַ, וְשָׁם מוּכָן לוֹ כִּסֵּא שֶׁל אֵשׁ, וְיָשַׁב עָלָיו, וְכָל מַלְכֵי בֵּית דָּוִד יוֹשְׁבִים לְפָנָיו, וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים מֵאֲחוֹרָיו. מִיָּד עָמַד דָּוִד וְאָמַר שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת שֶׁלֹּא שָׁמְעָה אֹזֶן מֵעוֹלָם. וְכֵיוָן שֶׁפָּתַח דָּוִד בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת, פָּתַח מְטַטְרוֹן וְכָל פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וְאָמְרוּ:

“קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת!” (ישעיה ו, ג).

וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ מְשַׁבְּחוֹת וְאוֹמְרוֹת: “בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ” (יחזקאל ג, יב).

וּרְקִיעִים אוֹמְרִים: “ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד” (שמות טו, יח).

וְהָאָרֶץ אוֹמֶרֶת: “ה' מֶלֶךְ, ה' מָלַךְ, ה' יִמְלֹךְ לְעוֹלָם וָעֶד”.

וְכָל מַלְכֵי בֵּית דָּוִד אוֹמְרִים: “וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד” (זכריה יד, ט) (הוספות להיכלות רבתי, בתוך: בית המדרש, ה, עמ' 167–168).


קוֹבְעִים – משבצים.

מְרַקְחִים – מערבבים וטוחנים.

מְשֻׁנֶּה – שונה.

כְּאֶחָד – יחדיו.

כְּבֹשׁ – עצום.

אוֹפַנִּים וגו’ – סוגים שונים של יצורים בעולם המלאכים.

הַמֶּרְכָּבָה – שעליה יושב הקב"ה (יחזקאל פרק א).

לוֹהֲטֵי זְבוּל – סוג של מלאכי אש.

עֵדֶן – גן עדן.

מֻבְהָק – זוהר.

זִיווֹ הוֹלֵךְ – אורו מאיר.


*

ב “זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי עַל כֵּן אוֹחִיל” (איכה ג, כא) – רַ' אַבָּא בַּר כָּהֲנָא בְּשֵׁם רַ' יוֹחָנָן אָמַר: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא מַטְרוֹנָה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה מְרֻבָּה וְאָמַר לָהּ: כָּךְ וְכָךְ חֻפּוֹת אֲנִי עוֹשֶׂה לָךְ, כָּךְ וְכָךְ אַרְגְּוָנוֹת טוֹבוֹת אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, כָּךְ וְכָךְ סְפִינוֹת בַּיָּם אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, כָּךְ וְכָךְ עֲיָרוֹת בַּיַּבָּשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָךְ. הִנִּיחָהּ הַמֶּלֶךְ וְהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וְאֵחַר שָׁם. נִכְנְסוּ שְׁכֵנוֹתֶיהָ אֶצְלָהּ וְהָיוּ מַקְנִיטוֹת אוֹתָהּ וְאוֹמְרוֹת לָהּ: הִנִּיחֵךְ הַמֶּלֶךְ וְהָלַךְ לוֹ לִמְדִינַת הַיָּם וְשׁוּב אֵינוֹ חוֹזֵר אֵלַיִךְ, וְהָיְתָה בּוֹכָה וּמִתְאַנַּחַת. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסָה לְתוֹךְ בֵּיתָהּ, פּוֹתַחַת וּמוֹצִיאָה כְּתֻבָּתָהּ וְקוֹרֵאת וְרוֹאָה בִּכְתֻבָּתָהּ: כָּךְ וְכָךְ חֻפּוֹת אֲנִי עוֹשֶׂה לָךְ, כָּךְ וְכָךְ אַרְגְּוָנוֹת טוֹבוֹת אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, כָּךְ וְכָךְ סְפִינוֹת בַּיָּם אֲנִי נוֹתֵן לָךְ, כָּךְ וְכָךְ עֲיָרוֹת בַּיַּבָּשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָךְ – מִיָּד הָיְתָה מִתְנַחֶמֶת. לְיָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ, אָמַר לָהּ: בִּתִּי, אֲנִי תָמֵהַּ, הֵיאָךְ הִמְתַּנְתְּ לִי כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים! אָמְרָה לוֹ: אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ, אִלְמָלֵא כְּתֻבָּה מְרֻבָּה שֶׁכָּתַבְתָּ וְנָתַתָּ לִי, כְּבָר הָיוּ שְׁכֵנוֹתַי מְאַבְּדוֹת אוֹתִי מִמְּךָ. כָּךְ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִין לָהֶם: אֱלֹהֵיכֶם הִסְתִּיר פָּנָיו מִכֶּם וְסִלֵּק שְׁכִינָתוֹ מִכֶּם, עַד מָתַי אַתֶּם מֵתִים עַל אֱלֹהֵיכֶם וְנֶהֱרָגִים עָלָיו וְנוֹתְנִים נַפְשְׁכֶם עָלָיו? עוֹד אֵינוֹ חוֹזֵר אֲלֵיכֶם, וְהֵם בּוֹכִים וּמִתְאַנְּחִים. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנָסִים לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּפוֹתְחִים סֵפֶר תּוֹרָה וְקוֹרְאִים בּוֹ וּמוֹצְאִים שֶׁכָּתוּב: “וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם… וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם” (ויקרא כו, ט–יב) – הֵם מִתְנַחֲמִים. לְמָחָר כְּשֶׁיָּבוֹא קֵץ הַגְּאֻלָּה, אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, תָּמֵהַּ אֲנִי, הֵיאַךְ הִמְתַּנְתֶּם לִי כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים? וְהֵם אוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִלּוּלֵי תּוֹרָתְךָ שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ, כְּבָר הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם מְאַבְּדוֹת אוֹתָנוּ מִמְּךָ. וְכֵן דָּוִד אָמַר: “לוּלֵי תּוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי” (תהלים קיט, צב) (איכ"ר ג, כא; פס"ר כא, טו).


“אוֹחִיל” – אקווה ואצפה.

מַטְרוֹנָה – גבירה.

חֻפּוֹת – כיסויים מפוארים (למיטה או לחדר).

אַרְגְּוָנוֹת – בגדי ארגמן.

אֵחֵר שָׁם – התעכב שם.

מַקְנִיטוֹת – לועגות ומכעיסות.

הֵיאָךְ – כיצד.

מְאַבְּדוֹת אוֹתִי מִמְּךָ – גורמות לי לחשוב שאיבדתי אותך.

מוֹנִין – מכעיסים.

מֵתִים עַל אֱלוֹהֵיכֶם – מתים על קידוש שמו וקיום מצוותיו.

דָּוִד – בעל ספר תהלים.


ג “אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאֶרֶץ” (זכריה ד, יד) – אָמַר רַ' לֵוִי: מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹזֵר וּמְבַקֵּשׁ בְּאֵיזֶה דָּבָר לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיָה מוֹצֵא, עַד שֶׁמָּצָא זְכוּתוֹ שֶׁל משֶׁה וְשֶׁל אַהֲרֹן, וְהִיא עָמְדָה לָהֶם. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לִשָּׂא אִשָּׁה וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: עֲנִיָּה הִיא, אֵין לָהּ בָּעוֹלָם אֶלָּא שְׁנֵי נְזָמִים בִּלְבַד. אָמַר הַמֶּלֶךְ: דַּיָּהּ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דַּיָּן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּגָּאֲלוּ בִּזְכוּת משֶׁה וְאַהֲרֹן.

“קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא” (שיר השירים ב, ח) – כְּשֶׁהָלַךְ משֶׁה וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל: כָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: “הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב” (שמות יג, ד), אָמְרוּ לוֹ: הֵיכָן הוּא? אָמַר לָהֶם: הֲרֵי עוֹמֵד – “קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא”. אָמַר רַ' יְהוּדָה: מַהוּ “מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים” (שיר השירים ב, ח)? אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם אֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָם נִגְאָלִים לְעוֹלָם, אֶלָּא לְמִי אֲנִי מִסְתַּכֵּל? לַאֲבוֹתֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, בִּזְכוּת אֲבוֹתָם אֲנִי גּוֹאֲלָם, לְכָךְ נֶאֱמַר: “מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים” – וְאֵין הָרִים אֶלָּא אָבוֹת.

דָבָר אַחֵר: אָמַר רַ' נְחֶמְיָה: מַהוּ “מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים”? אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין לָהֶם מַעֲשִׂים לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּגָּאֲלוּ אֶלָּא בִּזְכוּת הַזְּקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמות ג, טז), וְאֵין הָרִים אֶלָּא הַזְּקֵנִים (שמו"ר טו, ג–ד).


בְּאֵיזֶה דָּבָר – באיזו זכות.

עָמְדָה לָהֶם – עמדה לזכותם.

דַּיָּהּ – די בזה.

דַּיָן לְיִשְׂרָאֵל וגו’ – זכותם של משה ואהרן מספיקה כדי להביא לגאולת ישראל.

עוֹמֵד – מתקרב ומגיע.

“דוֹדִי” – ומילה זו נדרשת על הקב"ה.

“מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים” וגו’ – מילים אלו נדרשות כאומרות כי הקב"ה מדלג על מעשיהם הרעים של הבנים ומתעלם מהם בזכות ההרים, הם האבות (ההורים או ראשי העם).


*

ד “וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר” (ויקרא כו, מב) – לָמָּה הוּא מַזְכִּיר זְכוּת אָבוֹת וּמַזְכִּיר זְכוּת הָאָרֶץ עִמָּהֶם? אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלוֹשָׁה בָנִים, וְשִׁפְחָה אַחַת מִשֶּׁלּוֹ מְגַדַּלְתָּן. כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל שְׁלוֹם בָּנָיו הָיָה אוֹמֵר: שַׁאֲלוּ לִי בִּשְׁלוֹם הַמְּגַדֶּלֶת; כָּךְ כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַזְכִּיר אָבוֹת מַזְכִּיר הָאָרֶץ עִמָּהֶם (ויק"ר לו, ה).


הַמְּגַדֶּלֶת – היא השפחה (ובנמשל: ארץ ישראל).

*

ה פָּתַח רַב פְּרִידָא וְאָמַר: “אָמַרְתִּי לַה' אֲדֹנָי אָתָּה” (תהלים טז, ב) – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַחֲזֵק לִי טוֹבָה, שֶׁהוֹדַעְתִּיךָ בָּעוֹלָם. אָמַר לָהּ: “טוֹבָתִי בַּל עָלֶיךָ” (שם) – אֵינִי מַחֲזִיק טוֹבָה אֶלָּא לְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁהוֹדִיעוּנִי תְחִלָּה בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: “לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה וְאַדִּירֵי כָּל חֶפְצִי בָם” (תהלים טז, ג) (מנחות נג ע"א).


פָּתַח – את דרשתו בציטוט פסוק.

הַחֲזֵק לִי טוֹבָה וגו’ – היה אסיר תודה לי על שפירסמתי את שמך בעולם.

תְּחִלָּה – בראשונה.

“לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ” – הם האבות שכבר מתו.


*

ו עַד מָתַי זְכוּת אָבוֹת קַיֶּמֶת? אָמַר רַ' אַחָא: זְכוּת אָבוֹת לְעוֹלָם קַיֶּמֶת.

רַ' יוּדָן בַּר חָנָן בְּשֵׁם רַ' בֶּרֶכְיָה: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, אִם רְאִיתֶם זְכוּת אָבוֹת שֶׁמָּטָה וּזְכוּת אִמָּהוֹת שֶׁנִּתְמוֹטְטָה, לְכוּ וְהִדַּבְּקוּ בְּחֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה” (ישעיה נד, י) – “הֶהָרִים יָמוּשׁוּ” זוֹ זְכוּת אָבוֹת, “וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה” זוֹ זְכוּת אִמָּהוֹת. מִכָּאן וְאֵילָךְ “וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט, אָמַר מְרַחֲמַךְ ה'” (שם) (ירושלמי סנהדרין י, א; ויק"ר לו, ו).


מָטָה – התמוטטה, נתרסקה.

הִדַּבְּקוּ בְּחֶסֶד – צפו לחסדו של הקב"ה ולרחמיו.

“הֶהָרִים” – הם, לפי דרשת הפסוק, ההורים (וראו קטע ג).


*

ז אָמַר רַ' יִצְחָק: בְּשָׁעָה שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְצָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ. אָמַר לוֹ: “מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי?” (ירמיה יא, טו). אָמַר לוֹ: עַל עִסְקֵי בָּנַי בָּאתִי. אָמַר לוֹ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ וְגָלוּ. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּשׁוֹגֵג חָטְאוּ? אָמַר לוֹ: “עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה” (שם). אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא מִעוּטָם חָטְאוּ? אָמַר לוֹ: “הָרַבִּים” (שם). אָמַר לוֹ: הָיָה לְךָ לִזְכֹּר לָהֶם בְּרִית מִילָה. אָמַר לוֹ: “וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלֶיךָ” (שם). אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא אִם הִמְתַּנְתָּ לָהֶם הָיוּ חוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה. אָמַר לוֹ: “כִּי רָעָתַכִי אָז תַּעֲלֹזִי” (שם). מִיָּד הִנִּיחַ יָדָיו עַל רֹאשׁוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְאָמַר לוֹ: שֶׁמָּא, חָס וְשָׁלוֹם, אֵין לָהֶם תַּקָּנָה? יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: “זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ” (ירמיה יא, טז) – מַה זַּיִת זֶה אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ, אַף יִשְׂרָאֵל אַחֲרִיתָם בְּסוֹפָם (מנחות נג ע"ב).


“מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי?” – מה אתה מחפש כאן, בבית המקדש?

“הַמְזְמָּתָה” – במזיד ולא בשוגג.

“וּבְשָׂר קֹדֶשׁ” וגו’ – מילים אלה נדרשות כביטול מצוות המילה שהיא אות של קודש בבשר הגוף.

“כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי” – שמחים הם במעשיהם הרעים ולא יחזרו בתשובה.

תַּקָּנָה – אפשרות לתיקון המצב.

בַּת קוֹל – קול שנשמע משמים.

אַחֲרִיתוֹ בְּסוֹפוֹ – סופו (השמן המעולה) מתקבל רק לאחר זמן רב.


*

ח אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בֶּן נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי אַתָּה אָבִינוּ, כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירֶנוּ, אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ” (ישעיה סג, טז)? לְעָתִיד לָבוֹא אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שִׁמְךָ. אָמַר: אֹמַר לוֹ לְיַעֲקֹב, שֶׁהָיָה לוֹ צַעַר גִּדּוּל בָּנִים, אֶפְשָׁר שֶׁיְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם. אָמַר לוֹ: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִמָּחוּ עַל קְדֻשַּׁת שִׁמְךָ. אָמַר: לֹא בִּזְקֵנִים טַעַם וְלֹא בִּנְעָרִים עֵצָה. אָמַר לוֹ לְיִצְחָק: בָּנֶיךָ חָטְאוּ לִי. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “בָּנַי”, וְלֹא בָּנֶיךָ? בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ לְפָנֶיךָ “נַעֲשֶׂה” לְ"נִשְׁמַע" קָרָאתָ לָהֶם “בְּנִי בְכֹרִי” (שמות ד, כב); עַכְשָׁו “בָּנַי” וְלֹא בָּנֶיךָ? וְעוֹד, כַּמָּה חָטָאוּ? כַּמָּה שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם? שִׁבְעִים שָׁנָה. צֵא עֶשְׂרִים, שֶׁאֵין אַתָּה עוֹנֵשׁ עֲלֵיהֶן – נִשְׁתַּיְּרוּ חֲמִשִּׁים. צֵא עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שֶׁל לֵילוֹת – נִשְׁתַּיְּרוּ עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ. צֵא שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וּמֶחֱצָה שֶׁל תְּפִלָּה וַאֲכִילָה וְשֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא – נִשְׁתַּיְּרוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וּמֶחֱצָה; אִם אַתָּה סוֹבֵל אֶת כֻּלָּן – מוּטָב, וְאִם לָאו – מֶחֱצָה עָלַי וּמֶחֱצָה עָלֶיךָ; וְאִם תֹּאמַר: כֻּלָּן עָלַי – הֲרֵי הִקְרַבְתִּי אֶת עַצְמִי לְפָנֶיךָ. פָּתְחוּ וְאָמְרוּ: “כִּי אַתָּה אָבִינוּ” (ישעיה סג, טז). אָמַר לָהֶם יִצְחָק: עַד שֶׁאַתֶּם מְקַלְּסִים לִי, קַלְּסוּ לְהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – וּמַרְאֶה לָהֶם יִצְחָק אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעֵינֵיהֶם. מִיָּד נוֹשְׂאִים עֵינֵיהֶם לַמָּרוֹם וְאוֹמְרִים: “אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ” (שבת פט ע"ב).


יִמָּחוּ וגו’ – הרוג אותם, אם חטאו, כדי שיתקדש שמך בעולם.

אָמַר – הקב"ה.

לֹא בִּזְקֵנִים וגו’ – אין עצה נבונה לא בפי הזקנים (אברהם) ולא בפי הנערים (יעקב).

בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִימוּ – ראו שמות כד, ז.

שִׁבְעִים שָׁנָה – כאמור בתהלים צ, י.

צֵא עֶשְׂרִים וגו’ – הפחת 20 שנה מחשבון 70 השנה (על יסוד מסורת שאין אדם נענש משמים על חטאים שחטא עד גיל זה).

לֵילוֹת – שבהם אדם ישן ואינו חוטא.

סוֹבֵל – נושא (עוון), מוותר וסולח.

הִקְרַבְתִּי אֶת עַצְמִי – במעשה העקידה.

פָּתְחוּ – בני ישראל ושיבחו את אביהם, את יצחק.

מְקַלְסִים לִי – מהללים אותי.


ט “הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֶת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים… רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה” (בראשית מט, א–ג) – מְלַמֵּד שֶׁבָּא יַעֲקֹב לְגַלּוֹת לָהֶם אֶת הַקֵּץ וְנִתְכַּסָּה מִמֶּנּוּ. מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ מִסְטֵירִין שֶׁלּוֹ. פַּעַם אַחַת נָטָה לָמוּת וְהָיוּ בָּנָיו סוֹבְבִים אֶת מִטָּתוֹ. אָמַר לָהֶם: בּוֹאוּ וַאֲגַלֶּה לָכֶם מִסְטֵירִין שֶׁל מֶלֶךְ. תָּלָה עֵינָיו וְהִבִּיט בַּמֶּלֶךְ. אָמַר לָהֶם: בָּנַי, הֱווּ זְהִירִים בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כָּךְ יַעֲקֹב אָבִינוּ תָּלָה עֵינָיו וְרָאָה שְׁכִינָה עוֹמֶדֶת עַל גַּבָּיו, אָמַר לָהֶם: בָּנַי, הֱווּ זְהִירִים בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בר"ר צח, ב; פס"ר כא, יג).


הַקֵּץ – מועד הגאולה באחרית הימים.

נִתְכַּסָּה מִמֶּנּוּ – הוסתר ממנו (ועל כן הסתפק בברכות לבניו).

אוֹהֲבוֹ – ידידו הקרוב.

מִסְטֵירִין – סודות.

תָּלָה עֵינָיו – הרים עיניו.


*

י “כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה” (ישעיה סג, ד) – מַהוּ “יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה”? אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לְלִבִּי גִּלִּיתִי, לְאֵיבָרַי לֹא גִּלִּיתִי. רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: לְלִבִּי גִּלִּיתִי, לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לֹא גִּלִּיתִי (סנהדרין צט ע"א).


“יוֹם נָקָם” וגו’ – דברי הקב"ה (על מועד הגאולה השמור בלבו).

לְאֵיבָרֵי לֹא גִּלִּיתִי – לא הוצאתי דבר מפי ואוזני לא שמעו.


*

יא אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַ' יוֹנָתָן: תִּפַּח עַצְמָם שֶׁל מְחַשְּׁבֵי קִצִּין! שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַקֵּץ וְלֹא בָּא, שׁוּב אֵינוֹ בָּא; אֶלָּא חַכֵּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “אִם יִתְמַהְמָהּ חַכֵּה לוֹ” (חבקוק ב, ג). שֶׁמָּא תֹּאמַר: אָנוּ מְחַכִּים וְהוּא אֵינוֹ מְחַכֶּה – תַּלְמוּד לוֹמַר: “וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם” (ישעיה ל, יח). וְכִי מֵאַחַר שֶׁאָנוּ מְחַכִּים וְהוּא מְחַכֶּה – מִי מְעַכֵּב? מִדַּת הַדִּין מְעַכֶּבֶת. וְכִי מֵאַחַר שֶׁמִּדַּת הַדִּין מְעַכֶּבֶת, אָנוּ לְמָה מְחַכִּים? לְקַבֵּל שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ” (שם) (סנהדרין צז ע"ב).


תִּפַּח עַצְמָם וגו’ – קללה עזה (הלוואי שימותו) כנגד אלה המחשבים חשבונות כדי לקבוע את מועד הגאולה (הקץ).

שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים – ישראל (כשראו שהקץ לא הגיע בזמן שנקצב לו).

וְהוּא – אבל הוא (הקב"ה).

תַּלְמוּד לוֹמַר – הפסוק שלומדים.

מִי מְעַכֵּב – את הגעת הקץ.

מִדַּת הַדִּין – ההכרח להעניש את ישראל על חטאיו.

לְקַבֵּל שָׂכָר – על התקווה והציפייה.

“חוֹכֵי” – אלה שמחכים, מצפים.


*

יב אָמַר רַב: כָּלוּ כָּל הַקִּצִּין, וְאֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים; וּשְׁמוּאֵל אָמַר: דַּיּוֹ לְאָבֵל שֶׁיֵּעֲמֹד בְּאֶבְלוֹ. כְּתַנָּאִים – רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה נִגְאָלִים, וְאִם לָאו – אֵין נִגְאָלִים. אָמַר לוֹ רַ' יְהוֹשֻׁעַ: אִם אֵין עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה אֵין נִגְאָלִים? אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲמִיד לָהֶם מֶלֶךְ שֶׁגְּזֵרוֹתָיו קָשׁוֹת כְּהָמָן, וְיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה וּמַחֲזִירָם לְמוּטָב (סנהדרין צז ע"ב).


כָּלוּ כָּל הַקִּצִין – כבר חלפו כל הזמנים שנקצבו לביאת הקץ (וראו בקטע הקודם).

הַדָּבָר – הגאולה.

דַּיּוֹ לְאָבֵל וגו’ – תקופת האבל היא מוגבלת, ובסופו של דבר ייגאל עם ישראל, גם אם לא יחזור מרצונו בתשובה.

כְּתַנָּאִים – מחלוקתם של רב ושמואל היא כמחלוקתם של התנאים ר' אליעזר ור' יהושע.

וְיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂים תְּשׁוּבָה – מגודל הסבל (ולאו דווקא מתוך הכרה בחשיבות התשובה).


*

יג תְּנָא דְּבֵי אֱלִיָּהוּ: שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה הוֹוֶה הָעוֹלָם: שְׁנֵי אֲלָפִים תֹּהוּ, שְׁנֵי אֲלָפִים תּוֹרָה, שְׁנֵי אֲלָפִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ שֶׁרַבּוּ, יָצְאוּ מֵהֶם מָה שֶׁיָּצְאוּ (סנהדרין צז ע"א–ע"ב).


תְּנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ – בבית מדרשו של חכם בשם אליהו נאמר.

הוֹוֶה הָעוֹלָם – יתקיים העולם.

תֹּהוּ – עד מתן תורה.

וּבַעֲווֹנוֹתֵינוּ וגו’ – בשל חטאינו הרבים כבר חלפו שנים רבות מתוך התקופה שהיתה אמורה להיות ימות המשיח (והוא טרם בא).


*

יד שָׁלַח לוֹ רַב חָנָן בַּר תַּחֲלִיפָא לְרַב יוֹסֵף: מָצָאתִי אָדָם אֶחָד וּבְיָדוֹ מְגִלָּה אַחַת כְּתוּבָה אַשּׁוּרִית וּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ. אָמַרְתִּי לוֹ: זוֹ מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לִי: לַחֲיָלוֹת שֶׁל רוֹמִי נִשְׂכַּרְתִּי, וּבֵין גִּנְזֵי רוֹמִי מְצָאתִיהָ, וְכָתוּב בָּהּ: לְאַחַר אַרְבַּעַת אֲלָפִים וּמָאתַיִם וְתִשְׁעִים וְאַחַת שָׁנָה לִבְרִיאָתוֹ שֶׁל עוֹלָם – הָעוֹלָם יִתֹּם, מֵהֶן מִלְחֲמוֹת תַּנִּינִים, מֵהֶן מִלְחֲמוֹת גּוֹג וּמָגוֹג וְהַשְּׁאָר יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ אֶלָּא לְאַחַר שִׁבְעַת אֲלָפִים שָׁנָה. רַב אַחָא בְּנוֹ שֶׁל רָבָא אָמַר: לְאַחַר חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שָׁנָה.

שָׁנִינוּ, רַ' נָתָן אוֹמֵר: מִקְרָא זֶה נוֹקֵב וְיוֹרֵד עַד תְּהוֹם: “כִּי עוֹד חָזוֹן לַמּוֹעֵד וְיָפֵחַ לַקֵּץ וְלֹא יְכַזֵּב, אִם יִתְמַהְמַהּ חַכֵּה לוֹ, כִּי בֹא יָבֹא לֹא יְאַחֵר” (חבקוק ב, ג) (סנהדרין צז ע"ב–צח ע"א).


אַשּׁוּרִית – הכתב העברי.

נִשְׂכַּרְתִּי – כחייל שכיר.

הָעוֹלָם יִתֹּם – יסבול סבל רב, כיתום שאיבד את הוריו.

מֵהֶן – מן השנים שתבואנה לאחר 4291 השנים האלה.

מִלְחֲמוֹת תַּנִּינִים – מאבקים בין אומות העולם.

גּוֹג וּמָגוֹג – כמתואר ביחזקאל פרק לח.

מְחַדֵּשׁ אֶת עוֹלָמוֹ – בונה אותו מחדש (אחרי ימות המשיח).

מִקְרָא זֶה וגו’ – הפסוק (מספר חבקוק, העוסק בקץ ובציפייה לו) עמוק מאוד, כאילו יורד עד תהומות, ואי אפשר להבינו עד תום.


*

טו “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר” (שיר השירים ה, ב) – אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, “אֲנִי יְשֵׁנָה” – מִן הַקֵּץ, “וְלִבִּי עֵר” – לִגְאֻלָּה (שהש"ר לפסוק).


“יְשֵׁנָה” – מִן הַקֵּץ – זמנו של הקץ נסתר ממני.

עֵר – ממתין.


*

טז רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רְמִי: נֶאֱמַר “בְּעִתָּהּ” (ישעיה ס, כב), וְנֶאֱמַר “אֲחִישֶׁנָּה” (שם)? – זָכוּ “אֲחִישֶׁנָּה”, לֹא זָכוּ – “בְּעִתָּהּ” (סנהדרין צח ע"א).


רְמִי – הצביע על סתירה כביכול בין שתי מילים באותו הפסוק (“אני ה' בעִתה אחישנה [את הגאולה]”): בזמן שנקבע מראש (“בעתה”) או מוקדם יותר (“אחישנה”)? והפתרון:

זָכוּ – עם ישראל (שיצברו זכויות טובות).


*

יז בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים נִמְשְׁלָה גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל: בְּקָצִיר, בְּבָצִיר, בִּבְשָׂמִים וּבְיוֹלֵדָה.

בְּקָצִיר – הַשָּׂדֶה הַזּוֹ, כְּשֶׁהִיא נִקְצֶרֶת שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ, אֲפִלּוּ הַתֶּבֶן אֵינוֹ טוֹב; בְּעוֹנָתָהּ – הוּא טוֹב. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “שִׁלְּחוּ מַגָּל כִּי בָשַׁל קָצִיר” (יואל ד, יג).

נִמְשְׁלָה בְּבָצִיר – הַכֶּרֶם הַזֶּה, כְּשֶׁהוּא נִבְצָר שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתוֹ, אֲפִלּוּ חֻמְצוֹ אֵינוֹ טוֹב; בְּעוֹנָתוֹ – הוּא טוֹב. כָּךְ “כֶּרֶם חֶמֶר עַנּוּ לָהּ” (ישעיה כז, ב) – כְּשֶׁנַּעֲשָׂה הַכֶּרֶם חֶמֶר בְּצֹר אוֹתוֹ.

נִמְשְׁלָה בִּבְשָׂמִים – הַבְּשָׂמִים הַלָּלוּ, כְּשֶׁהֵם נִלְקָטִים רַכִּים וְלַחִים – אֵין רֵיחָם נוֹדֵף; כְּשֶׁהֵם יְבֵשִׁים – רֵיחָם נוֹדֵף. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עַל הָרֵי בְשָׂמִים” (שיר השירים ח, יד).

נִמְשְׁלָה בְּיוֹלֵדָה – הָאִשָּׁה הַזּוֹ, כְּשֶׁהִיא יוֹלֶדֶת שֶׁלֹּא בְּעוֹנָתָהּ – אֵין הַוָּלָד חַי; בְּעוֹנָתָהּ – חַי. כָּךְ נֶאֱמַר: “לָכֵן יִתְּנֵם עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה” (מיכה ה, ב) (שהש"ר ח, יד; ילק"ש לתהלים, תרלט).


שֶׁלֹא בְּעוֹנָתָהּ – שלא בזמנה, קודם לזמן הראוי.

חֻמְצוֹ – החומץ שנעשה מן היין שהתקלקל.

נַעֲשָׂה… חֶמֶר – נושא פירות מלאי מיץ להפקת יין (בארמית: “חמר”).

בְּשָׂמִים – עשבים ריחניים.

“עַל הָרֵי בְשָׂמִים” – הפסוק החותם את מגילת שיר השירים נדרש כעוסק בהופעת הדוד, הוא הגואל.

“לָכֵן יִתְּנֵם” וגו’ – פסוק זה מופיע בסמוך לפסוק המבשר על לידת המשיח.


*

יח רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מְצָאוֹ לְאֵלִיָּהוּ שֶׁהָיָה עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַמְּעָרָה שֶׁל רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי. אָמַר לוֹ: בָּא אֲנִי לְעוֹלָם הַבָּא? אָמַר לוֹ: אִם יִרְצֶה הָאָדוֹן הַזֶּה. אָמַר רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: שְׁנַיִם רָאִיתִי וְקוֹל שְׁלוֹשָׁה שָׁמַעְתִּי. אָמַר לוֹ: אֵימָתַי יָבוֹא מָשִׁיחַ? אָמַר לוֹ: לֵךְ שְׁאַל אוֹתוֹ. – וְהֵיכָן הוּא יוֹשֵׁב? – עַל פֶּתַח הָעִיר. – וּמָה סִימָנוֹ? – יוֹשֵׁב בֵּין עֲנִיִּים סוֹבְלֵי חֲלָאִים, כֻּלָּם מַתִּירִים וְקוֹשְרִים בְּבַת אַחַת וְהוּא מַתִּיר אַחַת וְקוֹשֵׁר אַחַת, אוֹמֵר: שֶׁמָּא אֶתְבַּקֵּשׁ וְלֹא אֶתְעַכֵּב.

הָלַךְ אֶצְלוֹ, אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי וּמוֹרִי. אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, בֶּן לֵוִי. אָמַר לוֹ: לְאֵימָתַי יָבוֹא מָר? אָמַר לוֹ: הַיּוֹם.

בָּא אֵצֶל אֵלִיָּהוּ. אָמַר לוֹ: מָה אָמַר לְךָ? אָמַר לוֹ: שָׁלוֹם עָלֶיךָ, בֶּן לֵוִי. אָמַר לוֹ: הִבְטִיחַ אוֹתְךָ וְאֶת אָבִיךָ לָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר לוֹ: שִׁקֵּר לִי, שֶׁאָמַר: הַיּוֹם אֲנִי בָּא – וְלֹא בָּא. אָמַר לוֹ: כָּךְ אָמַר לְךָ: “הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִּשְׁמָעוּ” (תהלים צה, ז) (סנהדרין צח ע"א).


מְצָאוֹ – פגש בו.

הַמְּעָרָה – מערת הקבורה.

בָּא אֲנִי – האם אזכה להגיע.

הָאָדוֹן הַזֶּה – הקב"ה, המאזין לשיחה.

שְׁנַיִם וגו’ – אני רואה את אליהו ואת עצמי אך חש גם בנוכחות הקב"ה.

הָעִיר – רומא.

וּמָה סִימָנוֹ? – כיצד אזהה אותו?

סוֹבְלֵי חֳלָאִים – סובלים ממחלות ומפצעים, מצורעים.

כֻּלָּם מַתִּירִים וגו’ – כשהם באים לרחוץ הם מסירים את כל תחבושותיהם בבת אחת ואחר כך קושרים אותן, אך המשיח מתיר וקושר תחבושת אחת בכל פעם.

שֶׁמָּא אֶתְבַּקֵּשׁ – אולי יקראו לי (להתגלות).

מָר – אדוני.

הִבְטִיחַ אוֹתְךָ וְאֶת אָבִיךָ – משום שקרא לו בשמו ובשם אביו כשבירכו לשלום.

שִׁקֵּר לִי וגו’ – איך אוכל להאמין להבטחתו, והרי אמר שיבוא ולא בא.

“הַיּוֹם” וגו’ – והמשיח רמז לפסוק המלא, המציב את השמיעה בקול ה' כתנאי להגעתו “היום”.


*

יט שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַ' יוֹסֵי בֶּן קִיסְמָא: אֵימָתַי בֶּן דָּוִד בָּא? אָמַר לָהֶם: מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תְּבַקְּשׁוּ מִמֶּנִּי אוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אֵין אָנוּ מְבַקְּשִׁים מִמְּךָ אוֹת. אָמַר לָהֶם: לִכְשֶׁיִּפֹּל הַשַּׁעַר הַזֶּה וְיִבָּנֶה, וְיִפֹּל, וְיִבָּנֶה, וְיִפֹּל, וְאֵין מַסְפִּיקִין לִבְנוֹתוֹ – עַד שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא. אָמְרוּ לוֹ: רַבֵּנוּ, תֵּן לָנוּ אוֹת. אָמַר לָהֶם: וְלֹא כָּךְ אֲמַרְתֶּם לִי, שֶׁאֵין אַתֶּם מְבַקְּשִׁים מִמֶּנִּי אוֹת? אָמְרוּ לוֹ: וְאַף עַל פִּי כֵן. אָמַר לָהֶם: אִם כָּךְ, יֵהָפְכוּ מֵי מְעָרַת פַּמְיַס לְדָם – וְנֶהֶפְכוּ לְדָם.

בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ אָמַר לָהֶם: הַעֲמִיקוּ לִי אֲרוֹנִי, שֶׁאֵין כָּל דֶּקֶל וְדֶקֶל שֶׁבְּבָבֶל, שֶׁאֵין סוּס שֶׁל פַּרְסִיִּים נִקְשָׁר בּוֹ, וְאֵין לְךָ כָּל אָרוֹן וְאָרוֹן שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין סוּס מָדַי אוֹכֵל בּוֹ תֶּבֶן (סנהדרין צח ע"א–ע"ב).


בֶּן דָּוִד – המשיח.

אוֹת – מופת (לאימות הדברים).

הַשַּׁעַר הַזֶּה – אולי שערה של העיר קיסרי, מקום מושבו של ר' יוסי, וסמלה של המלכות הרומית.

פַּמְיַס – בניאס, עיר בצפון ארץ ישראל.

הַעֲמִיקוּ לִי אֲרוֹנִי – קברו אותי עמוק באדמה.

אֵין לְךָ וגו’ – צבא פרס ומדי יהיה כה גדול, עד שלכל עץ תמר בבבל ייקשר סוס וכל ארון קבורה בארץ ישראל ייהפך לאבוס.


*

כ מֻבְטָח לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין אֵלִיָּהוּ בָא לֹא בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת וְלֹא בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים, מִפְּנֵי הַטֹּרַח (עירובין מג ע"ב).


אֵלִיָּהוּ – מבשר הגאולה.

מִפְּנֵי הַטֹּרַח – כיוון שבני ישראל עסוקים בהכנות לשבת ולחג.


*

כא אָמַר אַבַּיֵּי: אֵין מָשִׁיחַ בָּא אֶלָּא בְּתִשְׁעָה בְּאָב, לְפִי שֶׁקְּבָעוּהוּ אֵבֶל בַּזְּמַן הַזֶּה, וְעָתִיד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹתוֹ יוֹם טוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְשָׂשׂוֹן וְנִחַמְתִּים וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם” (ירמיה לא, יב) (פס"ר כח, ג).


*

כב רַ' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא אוֹמֵר: אוֹתוֹ אַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא יָצָא מִמֶּנּוּ דָּבָר לְבַטָּלָה: אֶפְרוֹ שֶׁל אַיִל הוּא יְסוֹד שֶׁל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, גִּידָיו הָיוּ לַעֲשָׂרָה נְבָלִים שֶׁל כִּנּוֹר שֶׁהָיָה דָּוִד מְנַגֵּן בּוֹ, עוֹרוֹ הוּא אֵזוֹר עוֹר בְּמָתְנָיו שֶׁל אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, שְׁתֵּי קַרְנָיו שׁוֹפָרוֹת, קַרְנוֹ שֶׁל שְׂמֹאל הִיא שֶׁתָּקַע בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּהַר סִינַי, וְקַרְנוֹ שֶׁל יָמִין, שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִשֶּׁל שְׂמֹאל, הוּא עָתִיד לִתְקֹעַ בָּהּ לְעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל” (ישעיה כז, יג) (פדר"א לא).


אַיִל שֶׁנִּבְרָא בֵּין הַשָּׁמָשׁוֹת – הוא האיל שהועלה לעולה תחת יצחק (בראשית כב, יג) ושלפי המסורת נברא ביום השישי הראשון לבריאת העולם, עם כניסת השבת (אבות ה, ו).

יְסוֹד שֶׁל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי – מצוי בבסיס המזבח שבבית המקדש (במקום שהתרחשה העקידה).

נְבָלִים – מיתרים.

אֵזוֹר עוֹר – מלכים ב א, ח.


כג אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ – חַכֵּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ” (שמואל ב כב, כח).

וְאָמַר רַ' יוֹחָנָן: אִם רָאִיתָ דּוֹר שֶׁצָּרוֹת רַבּוֹת בָּאוֹת עָלָיו כַּנָּהָר – חַכֵּה לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ” (ישעיה נט, יט), וְסָמוּךְ לוֹ: “וּבָא לְצִיּוֹן גוֹאֵל” (שם שם, כ).

וְאָמַר רַ' יוֹחָנָן: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא אֶלָּא בְּדוֹר שֶׁכֻּלּוֹ זַכַּאי אוֹ כֻּלּוֹ חַיָּב. בְּדוֹר שֶׁכֻּלּוֹ זַכַּאי – שֶׁנֶּאֱמַר: “וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ” (שם ס, כא); בְּדוֹר שֶׁכֻּלּוֹ חַיָּב – שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ” (שם נט, טז), וְנֶאֱמַר: “לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה” (שם מח, יא) (סנהדרין צח ע"א).


מִתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ – מתדלדל עוד ועוד.

חַכֵּה לוֹ – צפה להתגלות קרובה של המשיח.

וְסָמוּךְ לוֹ – הפסוק שבא בעקבות פסוק זה.

בֶּן דָּוִד – המשיח.

זַכַּאי, חַיָּב – צדיקים או רשעים.

“לְמַעֲנִי אֶעֶשֶׂה” – ולא למען אנשי הדור החוטאים.


*

כד אָמַר רַ' יִצְחָק: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁתִּתְהַפֵּך כָּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת. אָמַר רָבָא: מִנַּיִן? נֶאֱמַר: “כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא” (ויקרא יג, יג) (סנהדרין צז ע"א).

תִּתְהַפֵּךְ וגו’ – אולי הכוונה לקבלת הדת הנוצרית כדתה של האימפריה הרומית.

“כֻּלּוֹ הָפַךְ” וגו’ – מעט לובן בעור הוא סימן לטומאת צרעת, אך כאשר העור כולו לבן – האדם טהור. לפיכך כאשר הטומאה תתפשט ותכסה את העולם כולו, יבוא המשיח, מי שיטהר ויגאל.


*

כה אָמַר רַ' אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא: אִם רָאִיתָ מַלְכֻיּוֹת מִתְגָּרוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ – צַפֵּה לְרַגְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ (בר"ר מב, ד).


מִתְגָּרוֹת – נלחמות.

רַגְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ – קול צעדיו המתקרבים.


*

כו אָמַר רַ' שִׂמְלַאי מִשּׁוּם רַ' אֶלְעָזָר בְּרַ' שִׁמְעוֹן: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים מִיִּשְׂרָאֵל.

אָמַר זְעֵירִי אָמַר רַ' חֲנִינָא: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ גַּסֵּי הָרוּחַ מִיִּשְׂרָאֵל (סנהדרין צח ע"א).


מִשּׁוּם – בשם.

יִכְלוּ – ייעלמו.

שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים – אלה מהם שאינם עושים משפט צדק.


*

כז אָמַר רַב אַסִּי: אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ כָּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי” (ישעיה נז, טז) (יבמות סב ע"א).


יִכְלוּ כָּל נְשָׁמוֹת שֶׁבַּגּוּף – כל הנשמות המצויות באוצר הנשמות שבעולם העליון (הקרוי גוף) ירדו לעולם ויסיימו את חייהן.

“כִּי רוּחַ” וגו’ – הפסוק נדרש כמדבר על הנשמות שנבראו כולן עם ראשית הבריאה וממתינות לירידתן לעולם.


*

כח אָמְרוּ: אֵין מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בָּא עַד שֶׁיִּבָּרְאוּ כָּל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת, וְאֵלּוּ הֵן הַנְּשָׁמוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּסִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן (בר"ר כד, ד; ויק"ר טו, א).


עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְהִבָּרְאוֹת – נועדו לחיות (על פי תוכניתו ומחשבתו של הקב"ה עם בריאת האדם [וראו בקטע הקודם]).

סִפְרוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן – הוא לפי המסורת “ספר תולדות אדם” (בראשית ה, א), שבו נרשמו כל בני האדם וקורותיהם.


*

כט אָמַר רַב: עֲתִידָהּ תוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהִפְלָא ה' אֶת מַכֹּתְךָ” (דברים כח, נט) – הַפְלָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מָה הִיא. כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: “לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר” (ישעיה כט, יד), הֱוֵי אוֹמֵר: הַפְלָאָה זוֹ תּוֹרָה.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: כְּשֶׁנִּכְנְסוּ רַבּוֹתֵינוּ לְכֶרֶם בְּיַבְנֶה, אָמְרוּ: עֲתִידָהּ תוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם, כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֶת דִּבְרֵי ה'” (עמוס ח, יא); וְנֶאֱמַר: “וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ” (שם שם, יב) – אָמְרוּ: עֲתִידָהּ אִשָּׁה שֶׁתִּטֹּל כִּכָּר שֶׁל תְּרוּמָה וְתַחֲזֹר בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת לֵידַע אִם טְמֵאָה הִיא וְאִם טְהוֹרָה הִיא וְאֵין מֵבִין.

שָׁנִינוּ, רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁתִּשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ” (דברים לא, כא); אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם “יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ” – שֶׁלֹּא יִמָצְאוּ הֲלָכָה בְּרוּרָה וּמִשְׁנָה בְּרוּרָה בְּמָקוֹם אֶחָד (שבת קלח ע"ב–קלט ע"א).


מָה הִיא – מה פירוש “והפלא” בהקשר זה של קללה.

הַפְלָאָה זוֹ תּוֹרָה – מן הפסוק בספר ישעיה נלמד שהפלאה עניינה אובדן תורה, ומכאן שעל כך מדברת הקללה בספר דברים.

כֶּרֶם בְּיַבְנֶה – בית המדרש ביבנה, שהוקם לאחר חורבן בית המקדש ושבו ישבו חכמים שורות שורות כבכרם.

תִּטֹּל כִּכָּר וגו’ – תיקח כיכר לחם (שניתנה כמתנת כהונה לכוהן) ותעבור ממקום למקום כדי לקבל תשובה על שאלה הלכתית הקשורה בכיכר זו.

מָה אֲנִי מְקַיֵּם – כיצד אני מסביר (פסוק).

לֹא יִמְצְאוּ וגו’ – מפני פיזור עם ישראל וחכמיו לכל עבר.


*

ל אָמַר רַ' יוֹחָנָן: דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בוֹ – תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִתְמַעֲטִים, וְהַשְּׁאָר עֵינֵיהֶם כָּלוֹת בְּיָגוֹן וַאֲנָחָה, וְצָרוֹת רַבּוֹת וּגְזֵרוֹת קָשׁוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת, עַד שֶׁהָרִאשׁוֹנָה פְּקוּדָה – שְׁנִיָּה מְמַהֶרֶת לָבוֹא.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שָׁבוּעַ שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ – שָׁנָה רִאשׁוֹנָה מִתְקַיֵּם מִקְרָא זֶה: “וְהִמְטַרְתִּי עַל עִיר אֶחָת וְעַל עִיר אַחַת לֹא אַמְטִיר” (עמוס ד, ז); שְׁנִיָּה – חִצֵּי רָעָב מִשְׁתַּלְּחִים; שְׁלִישִׁית – רָעָב גָּדוֹל, וּמֵתִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וָטַף, חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, וְתוֹרָה מִשְׁתַּכַּחַת מִלּוֹמְדֶיהָ; בָּרְבִיעִית – שׂבַע וְאֵינוֹ שׂבַע; בַּחֲמִישִׁית – שׂבַע גָּדוֹל, וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִין וְתוֹרָה חוֹזֶרֶת לְלוֹמְדֶיהָ; בַּשִּׁשִּׁית – קוֹלוֹת; בַּשְּׁבִיעִית – מִלְחָמוֹת; בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – בֶּן־דָּוִד בָּא (סנהדרין צז ע"א).


עַד שֶׁהָרִאשׁוֹנָה פְּקוּדָה – לפני שהצרה הראשונה מסתיימת, נעלמת.

שָׁבוּעַ – קבוצה של שבע שנים.

מִשְׁתַּלְחִים – נשלחים, נורים.

אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה – העושים מעשי נסים (או מעשי חסד).

מִשְׁתַּכַּחַת – ראו בקטע הקודם.

שׂבַע וְאֵינוֹ שׂבַע – מחסור חלקי.

קולות – של הכנה למלחמה.

מִלְחָמוֹת – ראו קטע כה.

מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית – בסוף השנה השביעית.


*

לא בְּעִקְבוֹת הַמָּשִׁיחַ הָעַזּוּת תִּרְבֶּה וְהַיְּקָר יֵעָוֵת, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר, וְאֵין תּוֹכַחַת; בֵּית הַוַּעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב וְהַגַּבְלָן יִשֹּׁם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנְנוּ; וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסָּרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת, וּפְנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי כֶּלֶב; נְעָרִים יַלְבִּינוּ פְּנֵי זְקֵנִים, גְּדוֹלִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים; “בֵן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ – אַנְשֵׁי בֵיתוֹ” (מיכה ז, ו), וְהַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן? עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם (סוטה מט ע"ב; סנהדרין צז ע"א).


בְּעִקְבוֹת הַמָּשִׁיחַ – סמוך להופעתו של המשיח.

עַזוּת – חוצפה.

הַיְּקָר יֵעָוֵת – הכבוד יבוזה.

הַיַּיִן בְּיֹקֶר – למרות שפע הענבים.

וְאֵין תּוֹכַחַת – אין מי שיאמר דברי תוכחה, מוסר.

בֵּית הַוַּעַד – בית המדרש, מקום מושבם של החכמים.

הַגַּבְלָן יִשֹּׁם – הגולן ייעשה לשממה.

לא יְחוֹנְנוּ – איש לא ירחם עליהם.

תִּסָּרַח – תתקלקל.

יִמָּאֲסוּ – יתייחסו אליהם בתיעוב.

פְּנֵי הַדּוֹר – המנהיגים.

כִּפְנֵי כֶּלֶב – חצופים וחסרי בושה.

יַלְבִּינוּ – יביישוּ.

יַעַמְדוּ – לתת כבוד.

“מְנַבֵּל” – מקלל.

“קָמָה” – מורדת.

לְהִשָּׁעֵן – לסמוך.


*

לב שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: “כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ… כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב” (דברים לב, לו) – אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמָּסוֹרוֹת. דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים. דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס. דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁיִּתְיָאֲשׁוּ מִן הַגְּאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב” – כִּבְיָכוֹל, אֵין סוֹמֵךְ וְאֵין עוֹזֵר לְיִשְׂרָאֵל.

רַ' זֵירָא, כְּשֶׁהָיָה מוֹצֵא חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בּוֹ, אָמַר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, לֹא תְרַחֲקוּהוּ, שֶׁשָּׁנִינוּ: שְׁלוֹשָׁה בָּאִים בְּהֶסַּח הַדַּעַת, אֵלּוּ הֵם: מָשִׁיחַ, מְצִיאָה וְעַקְרָב (סנהדרין צז ע"א).


הַמָּסוֹרוֹת – מלשינים, המדברים כנגד אחיהם באוזני המלכות הזרה.

שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֶפֶס עָצוּר” וגו’ – מילים אלו נדרשות כמדברות בקב"ה שאינו עוזר אלא עוזב את העם לנפשו.

כִּבְיָכוֹל – כאילו הדבר אפשרי (ביטוי מקובל שמביע הסתייגות כאשר נאמר דבר העשוי להישמע כפגיעה בקב"ה).

בּוֹ – במשיח.

תְּרַחֲקוּהוּ – תרחיקו את בואו.

בְּהֶסַח הַדַּעַת – לפתע ובלא תכנון מראש.


*

לג אָמַר עֻלָּא: יָבוֹא וְלֹא אֶרְאֶנּוּ. וְכֵן אָמַר רַבָּה: יָבוֹא וְלֹא אֶרְאֶנּוּ. רַב יוֹסֵף אָמַר: יָבוֹא וְאֶזְכֶּה לֵישֵׁב בְּצֵל גְּלָלָיו שֶׁל חֲמוֹרוֹ.

אָמַר לוֹ אַבַּיֵּי לְרַבָּה: מָה טַעַם? אִם תֹּאמַר מִשּׁוּם חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ – וַהֲלֹא שָׁנִינוּ: “שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַ' אֱלִיעֶזֶר: מָה יַעֲשֶׂה אָדָם וְיִנָּצֵל מֵחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ? – יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים”; וּמָר – הָא תּוֹרָה וְהָא גְמִילוּת חֲסָדִים. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא (סנהדרין צח ע"ב).


יָבוֹא וְלֹא אֶרְאֶנּוּ – יבוא המשיח, אך איני רוצה לראות זאת.

מָה טַעַם? – מדוע (אינך רוצה לראות בביאת המשיח)?

חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ – הייסורים הכרוכים בביאתו (ראו בקטעים הקודמים).

וּמָר וגו’ – ואדוני (כלומר: רבה), הרי יש בידך תורה וגמילות חסדים.

שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא – אולי יהיו חטאים בידי ובגללם אסבול.


*

לד רַ' הִלֵּל אוֹמֵר: אֵין לָהֶם מָשִׁיחַ לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכְּבָר אֲכָלוּהוּ בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ.

אָמַר רַב יוֹסֵף: יִמְחַל לוֹ רִבּוֹנוֹ לְרַ' הִלֵּל! חִזְקִיָּה אֵימָתַי הָיָה – בְּבַיִת רִאשׁוֹן, וְאִלּוּ זְכַרְיָה הָיָה מִתְנַבֵּא בְּבַיִת שֵׁנִי וְאָמַר: “גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַיִם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר” (זכריה ט, ט) (סנהדרין צט ע"א).


רַ' הִלֵּל – חכם בן המאה השלישית.

שֶׁכְּבָר אֲכָלוּהוּ וגו’ – כל הטובות שהנביאים התנבאו לימות המשיח כבר התקיימו בימי המלך חזקיה.

יִמְחַל וגו’ – יסלח הקב"ה לר' הלל (על דבריו אלה).


*

לה רַ' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי רְמִי: נֶאֱמַר: “וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה” (דניאל ז, יג), וְנֶאֱמַר: “עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר” (זכריה ט, ט)? זָכוּ –

“עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא”, לֹא זָכוּ – “עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר”.

אָמַר לוֹ שָׁבוֹר מַלְכָּא לִשְׁמוּאֵל: אֲמַרְתֶּם מָשִׁיחַ עַל חֲמוֹר בָּא – אֲשַׁגֵּר לוֹ סוּס בָּרֹק מִשֶּׁלִּי. אָמַר לוֹ: כְּלוּם יֵשׁ לְךָ בֶּן אֶלֶף גְּוָנִים? (סנהדרין צח ע"א).


רְמִי – מילולית: “השליך”, כלומר הצביע על סתירה לכאורה שבין שני פסוקים.

“וַאֲרוּ” וגו’ – תרגום הדברים (שנדרשו על המשיח): “והנה עם ענני שמים כבן אדם מופיע.”

“עָנִי” וגו’ – ראו בקטע הקודם.

זָכוּ – אם עם ישראל יצבור זכויות מספיקות.

שָׁבוֹר מַלְכָּא – הוא שאפוּר מלך פרס.

אֲשַׁגַּר – אשלח (ובלגלוג דיבר).

בָּרֹק – מבהיק.

בֶּן אֶלֶף גְּוָנִים – סוס רב צבעים (ואף התשובה בלגלוג נאמרה).


לו “וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים” (בראשית כח, כא) – רַ' יְהוֹשֻׁעַ דְּסִיכְנִין בְּשֵׁם רַ' לֵוִי: נָטַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׂיחָתָם שֶׁל אָבוֹת וַעֲשָׂאָהּ מַפְתֵּחַ לִגְאֻלָּתָם שֶׁל בָּנִים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב: אַתָּה אָמַרְתָּ “וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים”, חַיֶּיךָ, כָּל טוֹבוֹת וּבְרָכוֹת וְנֶחָמוֹת שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לְבָנֶיךָ אֵינִי נוֹתְנָן אֶלָּא בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה: “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִיְרוּשָׁלַיִם” (זכריה יד, ח), “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲדֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ” (ישעיה יא, יא), “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס” (יואל ד, יח), “וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל” (ישעיה כז, יג) (בר"ר ע, ו).


נָטַל וגו’ – הקב"ה השתמש בדבריהם של האבות כמילות מפתח לגאולת בניהם.

חַיֶיךָ – לשון שבועה.

בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה – תוך שימוש במילת “והיה”.


*

לז “הֵאָסְפוּ… הִקָּבְצוּ” (בראשית מט, א–ב) – צִוָּה אוֹתָם עַל הַמַּחֲלֹקֶת, אָמַר לָהֶם: תִּהְיוּ כֻּלְּכֶם אֲסֵפָה אַחַת. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַתָּה בֶן אָדָם, קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו, וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו… וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ” (יחזקאל לז, טז–יז) – נַעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲגֻדָּה אַחַת, הִתְקִינוּ עַצְמָן לִגְאֻלָּה. מָה נֶאֱמַר אַחֲרָיו: “וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל” (שם שם, כב) (בר"ר צח, ב).


צִוָּה אוֹתָם – יעקב הזהיר את בניו מן המחלוקת.

אֲגֻדָּה אַחַת – מאוחדים (והנביא מדבר על שבטי יהודה ושבטי ישראל).

הִתְקִינוּ עַצְמָן – התכוננו.


*

לח אָמַר רַ' אַבָּא: אֵין לְךָ קֵץ מְגֻלֶּה מִזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא” (יחזקאל לו, ח) (סנהדרין צח ע"א).


אֵין לְךָ וגו’ – לא תמצא מידע גלוי יותר לגבי מועד הקץ מאשר דברי הנביא (המדבר על שפע חקלאי כסימן לגאולה).

“קַרְבוּ לָבוֹא” – ימות המשיח.


*

לט רַ' חִיָּא הַגָּדוֹל וְרַ' שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא הָיוּ מְהַלְּכִים בְּבִקְעַת אַרְבֵּל וְרָאוּ אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר שֶׁבָּקַע אוֹרָהּ. אָמַר רַ' חִיָּא הַגָּדוֹל לְרַ' שִׁמְעוֹן: בְּרַבִּי, כָּךְ הִיא גְּאֻלָּתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל – בַּתְּחִלָּה קִמְעָא קִמְעָא; כָּל מָה שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת – הִיא רַבָּה וְהוֹלֶכֶת (ירושלמי ברכות א, א).


אַרְבֵּל – ליד טבריה.

אַיֶלֶת הַשַּׁחַר – האור הראשון הבוקע בבוקר.

בְּרַבִּי – בן רבי, לשון פנייה מכובדת לרב.

קִמְעָא – מעט.

רַבָּה – גדלה.


*

מ כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת" (שמואל ב כב, נא) וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר “מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת” (תהלים יח, נא) – רַ' יוּדָן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁאֵין הַגְּאֻלָּה בָּאָה עַל אֻמָּה זוֹ בְּבַת אַחַת, אֶלָּא קִמְעָא קִמְעָא. וּמַהוּ “מַגְדִּיל”? לְפִי שֶׁהִיא מִתְגַּדֶּלֶת וְהוֹלֶכֶת לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל: עַכְשָׁו הֵם שְׁרוּיִין בְּצָרוֹת גְּדוֹלוֹת, וּכְשֶׁתָּבוֹא הַגְּאֻלָּה בְּבַת אַחַת, אֵינָן יְכוֹלִין לִסְבֹּל יְשׁוּעָה גְדוֹלָה, לְפִיכָךְ הִיא בָּאָה קִמְעָא קִמְעָא וּמִתְגַּדֶּלֶת וְהוֹלֶכֶת. לְפִיכָךְ מְשׁוּלָה הַגְּאֻלָּה לְשַׁחַר. שֶׁנֶּאֱמַר: “אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ” (ישעיה נח, ח). וְלָמָּה נִמְשְׁלָה לְשַׁחַר? שֶׁאֵין לְךָ אֲפֵלָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר מֵאוֹתָהּ שָׁעָה הַסְּמוּכָה לַשַּׁחַר, וְאִם יַעֲלֶה גַלְגַּל חַמָּה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה שֶׁהַבְּרִיּוֹת יְשֵׁנִין, הָיוּ כָּל הַבְּרִיּוֹת נִלְכָּדִין, אֶלָּא עַמּוּד הַשַּׁחַר עוֹלֶה וּמֵאִיר לָעוֹלָם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ גַּלְגַּל חַמָּה עוֹלֶה וּמֵאִיר וְאֵין הַבְּרִיּוֹת נִלְכָּדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: “וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ, הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם” (משלי ד, יח) (מד"ת יח, לו).


וְכָתוּב אֶחָד – הפסוק המקביל לכתוב משמואל ב.

אֻמָּה זוֹ – ישראל.

קִמְעָא – ראו בקטע הקודם.

מִתְגַּדֶּלֶת וְהוֹלֶכֶת – גדֵלה עוד ועוד.

גַּלְגַּל חַמָּה – השמש.

הַבְּרִיּוֹת נִלְכָּדִין – בני האדם נפגעים (מעוצמת האור הפתאומי).

“כְּאוֹר נֹגַהּ” – כוכב השחר.

“הוֹלֵךְ וָאוֹר” וגו’ – האור הולך ומתחזק עד מלוא עוצמתו.


*

מא אָמַר רַ' אַחָא: נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל לְזַיִת, שֶׁנֶּאֱמַר: “זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ” (ירמיה יא, טז), וְנִמְשַׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּנֵר – “נֵר ה'” (משלי כ, כז). מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל שֶׁמֶן לִנָּתֵן בְּנֵר וְהֵם מְאִירִים שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: בָּנַי, הוֹאִיל וְאוֹרִי הוּא אוֹרְכֶם וְאוֹרְכֶם הוּא אוֹרִי – אֲנִי וְאַתֶּם נֵלֵךְ וְנָאִיר לְצִיּוֹן, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “קוּמִי אוֹרִי כִּי בָּא אוֹרֵךְ” (ישעיה ס, א).

אָמַר רַ' הוֹשַׁעְיָא: עֲתִידָהּ יְרוּשָׁלַיִם לֵעֲשׂוֹת פָּנָס לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם וְהֵם מְהַלְּכִים לְאוֹרָהּ, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ” (שם שם, ג) (פדר"כ כא, ד; ילק"ש לישעיה, תצט).


מָה דַּרְכּוֹ – כשם שנהוג למלא שמן (זית) בתוך הנר (העשוי חרס).

כְּאֶחָד – יחדיו.


*

מב “וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר” (בראשית לב, כז) – נֶאֱמַר: “חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ” (איכה ג, כג) – אָמַר רַ' אֲלֶכְּסַנְדְּרֵי: מִמָּה שֶׁאַתָּה מְחַדְּשֵׁנוּ בְּבָקְרָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁאֱמוּנָתְךָ רַבָּה לְגָאֳלֵנוּ (בר"ר עח, א).


“וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי” – דברי המלאך הנאבק ביעקב (והמדרש מזהה אותו עם שרו של עשיו, המסמל את רומי, המודיע כי מתקרב אור הגאולה משלטונה של מלכות זו).

מְחַדְּשֵׁנוּ בְּבָקְרָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת – מחיה אותנו, נותן לנו חיים חדשים, לאחר הלילות האפלים המסמלים את שלטון המלכויות בישראל (בבל, פרס ויוון).

אָנוּ יוֹדְעִים וגו’ – אנו בוטחים בהבטחתך הנאמנה לגאול אותנו גם מן המלכות הרביעית, רומי.


*

מג “וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ” (ישעיה ד, ה) – אָמַר רַבָּה אָמַר רַ' יוֹחָנָן: לֹא כִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל עוֹלָם הַבָּא; יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה – כָּל הָרוֹצֶה לַעֲלוֹת עוֹלֶה; שֶׁל עוֹלָם הַבָּא – אֵין עוֹלִים אֶלָּא הַמְזֻמָּנִים לָהּ (בבא בתרא עה ע"ב).


“מִקְרָאֶהָ” – ומילה זו נדרשת מלשון קריאה, הזמנה.

לַעֲלוֹת – להיכנס.

מְזֻמָּנִים – מוזמנים.


*

מד אָמַר רַ' יוֹחָנָן: גָּדוֹל קִבּוּץ גָּלֻיּוֹת כְּיוֹם שֶׁנִבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ (פסחים פח ע"א).


גָּדוֹל – חשוב ורב רושם.


*

מה “בַּיָּמִים הַהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל” (ירמיה ג, יח) – אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים שֶׁגָּלוּ לִפְנִים מִנְּהַר סַמְבַּטְיוֹן, שֶׁעֲתִידִין גָּלוּת יְהוּדָה וּבִנְיָמִין לֵילֵךְ אֶצְלָם לַהֲבִיאָם, כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ עִמָּהֶם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא (ילק"ש לשיר השירים, תתקפה).


לִפְנִים מִנְהַר סַמְבַּטְיוֹן – מעבר לנהר אגדי, שמימיו רותחים כל השבוע ונחים בשבת.

לֵילֵךְ – ללכת.


*


מו עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אֵינָם עֲתִידִים לַחֲזֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה” (דברים כט, כז) – מָה הַיּוֹם הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ חוֹזֵר, אַף הֵם הוֹלְכִין וְאֵינָם חוֹזְרִין – דִּבְרֵי רַ' עֲקִיבָא. רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: “כַּיּוֹם הַזֶּה” – מָה הַיּוֹם מַאֲפִיל וּמֵאִיר, אַף הֵם אֲפֵלָה שֶׁלָּהֶם עֲתִידָהּ לְהָאִיר לָהֶם (סנהדרין קי ע"ב; ילק"ש לדברים, תתקמ).


לַחֲזֹר – לארץ ישראל.

הַיּוֹם הוֹלֵךְ – אור היום, השמש, נעלם.

מַאֲפִיל וּמֵאִיר – עם שקיעה וזריחה.


*

מז “הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֹאמְרוּ עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹנָה וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם” (ירמיה כג, ז–ח) – לֹא שֶׁתֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם מִמְּקוֹמָהּ, אֶלָּא שֶׁיְּהֵא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת עִקָּר וִיצִיאַת מִצְרַיִם טָפֵל לוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: “אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת” (ישעיה מג, יח) – זֶה שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת, “וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ” (שם) – זוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם, “הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח” (ישעיה מג, יט) – שָׁנָה רַב יוֹסֵף: זוֹ מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאָדָם שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וּפָגַע בּוֹ זְאֵב וְנִצַּל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה זְאֵב, פָּגַע בּוֹ אֲרִי וְנִצַּל מִמֶּנּוּ, וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה אֲרִי, פָּגַע בּוֹ נָחָשׁ וְנִצַּל מִמֶּנּוּ – שָׁכַח מַעֲשֵׂה שְׁנֵיהֶם וְהָיָה מְסַפֵּר וְהוֹלֵךְ מַעֲשֵׂה נָחָשׁ. אַף כָּךְ יִשְׂרָאֵל – צָרוֹת אַחֲרוֹנוֹת מְשַׁכְּחוֹת אֶת הָרִאשׁוֹנוֹת. (ברכות יב ע"ב–יג ע"א; תוספתא ברכות א, י–יא).


תֵּעָקֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם – סיפור יציאת מצרים יישכח.

שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת – סבלם של ישראל מתחת יד אומות העולם וגאולתם מהם.

עִקָּר, טָפֵל – הנושא העיקרי והנושא החשוב פחות.

מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג – מלחמה נוראה עתידית, כמתואר בפרק לח של ספר יחזקאל.


*

מח אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: “כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ” (דברים טו, יא) (ברכות לד ע"ב).


אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה וגו’ – ההבדל היחיד בין העולם הזה לימות המשיח יתבטא רק בשחרור ישראל משעבוד מלכויות זרות.

“לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן” – וגם בימות המשיח יהיו בעולם עוני (ופגעים אחרים).


*

מט “יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים, לֹא תֵבשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד” (ישעיה מה, יז) – אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְלֹא כְּבָר גְּאַלְתָּנוּ עַל יְדֵי משֶׁה וְעַל יְדֵי יְהוֹשֻׁעַ וְעַל יְדֵי שׁוֹפְטִים וּמְלָכִים? וְעַתָּה הָיִינוּ חוֹזְרִים וּמְשֻׁעְבָּדִים, וְהָיִינוּ בְּבוּשָׁה כְּאִלּוּ לֹא נִגְאַלְנוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְפִי שֶׁהָיְתָה גְּאֻלַּתְכֶם עַל יְדֵי בָּשָׂר וָדָם וְהָיוּ מַנְהִיגֵיכֶם עַל יְדֵי בְּנֵי אָדָם, שֶׁהַיּוֹם כָּאן וּמָחָר בְּקֶבֶר, לְפִיכָךְ גְּאֻלַּתְכֶם גְּאֻלַּת שָׁעָה, אֲבָל לְהַבָּא אֲנִי גּוֹאֵל אֶתְכֶם עַל יְדֵי עַצְמִי, שֶׁאֲנִי חַי וְקַיָּם, אֶגְאַלְּכֶם גְּאֻלָּה קַיֶּמֶת לְעוֹלָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּה' תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים”, לְפִיכָךְ “לֹא תֵבשׁוּ וְלֹא תִכָּלְמוּ עַד עוֹלְמֵי עַד”. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לְשֶׁעָבַר הֲיִיתֶם בְּבוּשָׁה וּכְלִמָּה, שֶׁהֱיִיתֶם בַּחוּרִים, עַכְשָׁו שֶׁהִזְקַנְתֶּם אֵין בָּכֶם כּוֹחַ לִסְבֹּל בּוּשָׁה שֶׁל גָּלֻיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: “אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי… כִּי בשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי” (שם נד, ד) (מד"ת לא, ב).


חוֹזְרִים וּמְשֻׁעְבָּדִים – משועבדים שוב ושוב.

גְּאֻלַּת שָׁעָה – גאולה זמנית.

הֱיִיתֶם בַּחוּרִים – והיה בכוחכם לשאת את הבושה והשעבוד.

“בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ” – הבושה של ימי צעירותך.


נ דָּרַשׁ רַ' שִׂמְלַאי: מַהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה', לָמָּה זֶה לָכֶם יוֹם ה', הוּא חשֶׁךְ וְלֹא אוֹר” (עמוס ה, יח)? – מָשָׁל לְתַרְנְגוֹל וַעֲטַלֵּף שֶׁהָיוּ מְצַפִּים לְאוֹר. אָמַר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָעֲטַלֵּף: אֲנִי מְצַפֶּה לְאוֹרָה, שֶׁאוֹרָה שֶׁלִּי הִיא, וְאַתָּה לָמָּה לְךָ אוֹרָה?

אָמַר לוֹ מִין לְרַ' אַבָּהוּ: אֵימָתַי יָבוֹא מָשִׁיחַ? אָמַר לוֹ: כְּשֶׁיְכַסֶּה הַחשֶׁךְ אֶת בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ. אָמַר לוֹ: אַתָּה מְקַלְלֵנִי? אָמַר לוֹ: כָּתוּב בַּמִּקְרָא: “כִּי הִנֵּה הַחשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים, וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה” (ישעיה ס, ב) (סנהדרין צח ע"א–צט ע"ב).


עֲטַלֵּף – בעל חיים עיוור.

אוֹרָה שֶׁלִי הִיא – ועם הזריחה אני קורא.

מִין – כופר (אולי יהודי נוצרי).

בְּנֵי אָדָם הַלָּלוּ – המינים.


*

נא הֶגְמוֹן אֶחָד שָׁאַל אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל: מִי תוֹפֵס הַמַּלְכוּת אַחֲרֵינוּ? הֵבִיא נְיָר חָלָק, נָטַל קֻלְמוּס וְכָתַב עָלָיו: “וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו” (בראשית כה, כו). אָמְרוּ: רְאוּ דְּבָרִים יְשָׁנִים מִפִּי זָקֵן חָדָשׁ (בר"ר סג, ט; ילק"ש לבראשית, קי).


הֶגְמוֹן – שר רומי.

מִי תּוֹפֵס וגו’ – מי ישלוט אחרינו?

קֻלְמוּס – עט.

“וְאַחֲרֵי כֵן” וגו’ – לאחר עשיו (המסמל את רומי) יבוא עם ישראל (יעקב).

רְאוּ דְּבָרִים וגו’ – הנה מילים ישנות, הפסוק, וזקן (רבן גמליאל) העניק להן פירוש חדש.


*

נב אָמַר ר' יוֹסֵי בַּר סִימוֹן: עֲתִידִין אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהָבִיא דּוֹרוֹנוֹת לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְכֵיוָן שֶׁהֵם בָּאִים אֵצֶל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ הוּא הוּא אוֹמֵר לָהֶם: יֵשׁ בֵּינֵיכֶם יִשְׂרָאֵל – הָבִיאוּ אוֹתָם לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָבוּ לַה' מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים” (תהלים צד, ז) – עַמִּים, מִשְׁפָּחוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָבִיאוּ לִי.

אָמַר רַ' אַחָא: לֹא דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן אֶלָּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: “הָבוּ לַה' כָּבוֹד וָעֹז. הָבוּ לַה' כְּבוֹד שְׁמוֹ” (שם שם, ז–ח) – הָבוּ לַה' אוֹתָם שֶׁכִּבְּדוּ שְׁמוֹ בָּעוֹלָם (מד"ת פז, ו).


דּוֹרוֹנוֹת – מתנות.

“הָבוּ לַה'” וגו’ – הפסוק נדרש כמופנה אל העמים, הנדרשים להביא את המשפחות (עם ישראל) למשיח.

דֶּרֶךְ בִּזָיוֹן – באופן בלתי מכובד.


*

נג אָמַר רַב כָּהֲנָא: כְּשֶׁחָלָה רַ' יִשְׁמָעֵאל בְּרַ' יוֹסֵי שָׁלַח לוֹ רַבִּי: אֱמֹר לָנוּ שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ מִשּׁוּם אָבִיךְ. שָׁלַח לוֹ, כָּךְ אָמַר אַבָּא: עֲתִידָה מִצְרַיִם שֶׁתָּבִיא דּוֹרוֹן לַמָּשִׁיחַ, כְּסָבוּר אֵינוֹ מְקַבֵּל הֵימֶנָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמָּשִׁיחַ: קַבֵּל מֵהֶם; אַכְסַנְיָא עָשׂוּ לְבָנַי בְּמִצְרַיִם. מִיָּד “יֶאֱתָיוּ חַשְׁמַנִּים מִנִּי מִצְרָיִם” (תהלים סח, לב). נָשְׂאָה כּוּשׁ קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָהּ: וּמָה הַלָּלוּ שֶׁנִּשְׁתַּעֲבְּדוּ בָּהֶם כָּךְ, אָנוּ שֶׁלֹּא נִשְׁתַּעְבַּדְנוּ בָּהֶם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: קַבֵּל מֵהֶם, מִיָּד “כּוּשׁ תָּרִיץ יָדָיו לֵאלֹהִים” (שם). נָשְׂאָה מַלְכוּת הַרְשָׁעָה קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָהּ, אָמְרָה: וּמָה הַלָּלוּ שֶׁאֵינָם אֲחֵיהֶם כָּךְ, אָנוּ שֶׁאֲחֵיהֶם אָנוּ – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: “גְּעַר חַיַּת קָנֶה” (תהלים סח, לא) – גְּעַר חַיָּה שֶׁדָּרָה בֵּין הַקָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: “יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר” (שם פ, יד).

אָמַר רַ' חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַ' יוֹחָנָן: אָמַר לוֹ: גְּעַר בְּחַיָּה שֶׁכָּל מַעֲשֶׂיהָ נִכְתָּבִים בְּקֻלְמוּס אֶחָד; “עֲדַת אַבִּירִים בְּעֶגְלֵי עַמִּים” (שם סח, לא) – שֶׁשָּׁחֲטוּ אַבִּירִים כַּעֲגָלִים שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים; “מִתְרַפֵּס בְּרַצֵּי כָסֶף” (שם) – שֶׁפּוֹשְׁטִים יְדֵיהֶם לְקַבֵּל מָמוֹן וְאֵינָם עוֹשִׂים רְצוֹן בְּעָלִים; “בִּזֵּר עַמִּים קְרָבוֹת יֶחְפָּצוּ” (שם) – מִי גָרַם לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּתְפַּזְּרוּ בֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם? קְרָבוֹת שֶׁהָיוּ חֲפֵצִים בָּהֶם (פסחים קיח ע"ב).


רַבִּי – יהודה הנשיא.

דּוֹרוֹן – מתנה.

כְּסָבוּר וגו’ – חשב (המשיח) שלא לקבל מהם.

אַכְסַנְיָא – מלון לינה ומגורים.

נָשְׂאָה… קַל וָחֹמֶר בְּעַצְמָהּ – למדה לגבי עצמה ממה שראתה בקשר למצרים.

מַלְכוּת הַרְשָׁעָה – רומי (המיוצגת בעשיו, אחיו של יעקב).

גַּבְרִיאֵל – המלאך.

גְעַר – נזוף (ברומי, המכונה “חיית קנה”, ומסומלת בחזיר הגר בין הקנים, בביצה).

נִכְתָּבִים בְּקֻלְמוּס אֶחָד – כל מעשיה (הרעים של רומי כנגד עם ישראל) נכתבים בכלי כתיבה (הוא הקנה) אחד, כלומר פה אחד, בלא מתנגדים.

אַבִּירִים – כינוי לישראל.

שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים – והם הפקר לכול.

“מִתְרַפֶּס בְּרַצֵי כָסֶף” – מילים הנדרשות כמדברות ברומי, הפותחת את ידה (“מתיר פס” – פושט את פס ידו) כדי לעשות את רצון (“רצי”) המשחד, אך אינה מקיימת את הבטחתה.

“בִּזֵּר עַמִּים” וגו’ – מילים אלה נדרשות כעוסקות בעם ישראל, המתפזר בין הגויים (“ביזר עמים”) משום שיצא להילחם (“קרבות יחפצו”) ברומאים במקום להיכנע להם.


*

נד עַם הָאָרֶץ אֶחָד אָמַר לוֹ לְרַ' הוֹשַׁעְיָה: אִם אֹמַר לְךָ דָּבָר טוֹב אֶחָד, אַתָּה אוֹמְרוֹ בְּצִבּוּר בִּשְׁמִי? אָמַר לוֹ: מָה הוּא? אָמַר לוֹ: כָּל אוֹתָן הַדּוֹרוֹנוֹת שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב אָבִינוּ לְעֵשָׂו עֲתִידִין אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהַחֲזִירָן לְמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לֶעָתִיד לָבוֹא. מָה טַעַם? “מַלְכֵי תַרְשִׁישׁ וְאִיִּים מִנְחָה יָשִׁיבוּ” (תהלים עב, י) – “יָבִיאוּ” לֹא נֶאֱמַר כָּאן אֶלָּא “יָשִׁיבוּ”. אָמַר לוֹ: חַיֶּיךָ, דָּבָר טוֹב אָמַרְתָּ וּבְשִׁמְךָ אֲנִי אוֹמְרוֹ (בר"ר עח, יב).


הַדּוֹרוֹנוֹת – מתנות (ראו בראשית לב).

מָה טַעַם? – מה הראיה לכך?

חַיֶּיךָ – לשון שבועה.


*

נה אָמַר רַ' שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי: מָסֹרֶת אַגָּדָה הִיא בְּיָדֵינוּ, שֶׁאֵין עֵשָׂו נוֹפֵל אֶלָּא בְּיַד בָּנֶיהָ שֶׁל רָחֵל. לָמָּה? שֶׁאִם בָּאִים הַשְּׁבָטִים לְדִין עִם עֵשָׂו לוֹמַר לוֹ: לָמָּה רָדַפְתָּ אֶת אָחִיךְ? הוּא אוֹמֵר לָהֶם: לָמָּה רְדַפְתֶּם אֶת יוֹסֵף אֲחִיכֶם? וְאֵינְכֶם מְעֻלִּים מִמֶּנִּי. וְכֵיוָן שֶׁהוּא בָּא אֵצֶל יוֹסֵף, אוֹמֵר לוֹ: לָמָּה רָדַפְתָּ אֶת אָחִיךְ? אִם תֹּאמַר, שֶׁעָשָׂה לְךָ רָעָה – אַף אַחַי שִׁלְּמוּ לִי רָעָה וַאֲנִי שִׁלַּמְתִּי לָהֶם טוֹבָה. מִיָּד הוּא שׁוֹתֵק (תנחומא בובר ויצא, טו; ילק"ש לשופטים, נא).


מָסֹרֶת אַגָּדָה – אגדה שנמסרה מדור לדור.

נוֹפֵל – נכנע.

מְעֻלִּים – טובים.

עָשָׂה לְךָ רָעָה – במכירת הבכורה ולקיחת הברכה.


נו “בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר” (תהלים לו, י) – אֵיזֶה אוֹר שֶׁכְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מְצַפָּה לוֹ? זֶהוּ אוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב” (בראשית א, ד), מְלַמֵּד שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ וּבְמַעֲשָׂיו קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וּגְנָזוֹ לַמָּשִׁיחַ וּלְדוֹרוֹ תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ.

אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אוֹר שֶׁנִּגְנַז תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁלְּךָ לְמִי? אָמַר לוֹ: לְמִי שֶׁהוּא עָתִיד לְהַחֲזִירְךָ וּלְהַכְלִימְךָ בְּבשֶׁת פָּנִים. אָמַר לוֹ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הַרְאֵהוּ לִי. אָמַר לוֹ: בּוֹא וּרְאֵה אוֹתוֹ. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ נִזְדַּעְזַע וְנָפַל עַל פָּנָיו וְאָמַר: בְּוַדַּאי זֶהוּ מָשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לְהַפִּיל לִי וּלְכָל שָׂרֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם בְּגֵיהִנּוֹם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִתְרַגְּשׁוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם, אָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִי הוּא זֶה שֶׁאָנוּ נוֹפְלִים בְּיָדוֹ? מָה שְׁמוֹ וּמָה טִיבוֹ? אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶפְרַיִם מְשִׁיחַ צִדְקִי שְׁמוֹ, מַגְבִּיהַּ קוֹמָתוֹ וְקוֹמַת דּוֹרוֹ וּמֵאִיר עֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּמוֹשִׁיעַ עַמּוֹ, וְאֵין אֻמָּה וְלָשׁוֹן יְכוֹלָה לַעֲמֹד בּוֹ וְכָל אוֹיְבָיו וְצָרָיו מִתְבַּהֲלִים וּבוֹרְחִים מִלְּפָנָיו, וְאַף נְהָרוֹת פּוֹסְקִים בִּימִינוֹ.


צָפָה – הביט מראש.

גְּנָזוֹ – הסתיר אותו (את אור המשיח) ושמר עליו.

כִּסֵּא הַכָּבוֹד – שעליו יושב הקב"ה.

לְהַחֲזִירְךָ וּלְהַכְלִימְךָ – לדחות אותך ולבייש אותך.

שָׂרֵי אָמּוֹת הָעוֹלָם – הם המלאכים המייצגים את האומות במרומים.

אֶפְרַיִם – הוא המשיח מצאצאי יוסף, שיבוא לפני משיח בן דויד (כדי להכניע את האומות).

לָשׁוֹן – עם.

לַעֲמֹד בּוֹ – לעמוד בפניו.

פּוֹסְקִים בִּימִינוֹ – נעצרים מזרימתם בכוח יד ימינו (תהלים פט,כו).

*

הִתְחִיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַתְנֶה עִם מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וְאוֹמֵר: הַלָּלוּ שֶׁגְּנוּזִים אֶצְלְךָ, עֲווֹנוֹתֵיהֶם עֲתִידִים לְהַכְנִיסְךָ בְּעֹל בַּרְזֶל, וְעוֹשִׂים אוֹתְךָ כָּעֵגֶל הַזֶּה שֶׁכָּהוּ עֵינָיו, וּמְשַׁנְּקִים אֶת רוּחֲךָ בְּעֹל, וּבַעֲווֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ עֲתִידָה לְשׁוֹנְךָ לִדַּבֵּק בְּחִכְּךָ, רְצוֹנְךָ בְּכָךְ? אָמַר מָשִׁיחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁמָּא אוֹתוֹ צַעַר שָׁנִים רַבּוֹת הֵן? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חַיֶּיךָ וְחַיֵּי רֹאשִׁי, שָׁבוּעַ אֶחָד גָּזַרְתִּי עָלֶיךָ; אִם נַפְשְׁךָ עֲצֵבָה, אֲנִי טוֹרְדָם מֵעַכְשָׁו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, בְּגִילַת נַפְשִׁי וּבְשִׂמְחַת לִבִּי אֲנִי מְקַבֵּל עָלַי עַל מְנַת שֶׁלֹּא יֹאבַד אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל; וְלֹא חַיִּים בִּלְבַד יִוָּשְׁעוּ בְּיָמַי, אֶלָּא אַף אוֹתָם שֶׁגְּנוּזִים בֶּעָפָר; וְלֹא מֵתִים בִּלְבַד יִוָּשְׁעוּ בְּיָמַי, אֶלָּא אַף אוֹתָם שֶׁמֵּתוּ מִימוֹת אָדָם הָרִאשׁוֹן עַד עַכְשָׁו; וְלֹא אֵלּוּ בִּלְבָד, אֶלָּא אַף נְפָלִים יִוָּשְׁעוּ בְּיָמַי; וְלֹא נְפָלִים בִּלְבָד, אֶלָּא אַף מִי שֶׁעָלְתָה עַל דַּעְתְּךָ לִבְרֹאת וְלֹא נִבְרְאוּ – בְּכָךְ אֲנִי רוֹצֶה, בְּכָךְ אֲנִי מְקַבֵּל עָלַי.

אָמְרוּ: שָׁבוּעַ שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ מְבִיאִים קוֹרוֹת שֶׁל בַּרְזֶל וְנוֹתְנִים לוֹ עַל צַוָּארוֹ עַד שֶׁנִּכְפְּפָה קוֹמָתוֹ, וְהוּא צוֹעֵק וּבוֹכֶה וְעוֹלֶה קוֹלוֹ לַמָּרוֹם. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, כַּמָּה יְהֵא כּוֹחִי? כַּמָּה יְהֵא רוּחִי? כַּמָּה תְּהֵא נִשְׁמָתִי? וְכַמָּה יְהוּ אֵיבָרַי? לֹא בָּשָׂר וָדָם אֲנִי? בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אוֹמֵר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֶפְרַיִם מְשִׁיחַ צִדְקִי, כְּבָר קִבַּלְתָּ עָלֶיךָ מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית; עַכְשָׁו יְהֵא צַעַר שֶׁלְּךָ כְּצַעַר שֶׁלִּי, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁעָלָה נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע וְהֶחֱרִיב אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלָה אֶת בָּנַי לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, חַיֶּיךָ וְחַיֵּי רֹאשִׁי, לֹא נִכְנַסְתִּי לְכִסֵּא שֶׁלִּי! וְאִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין, רְאֵה טַל שֶׁעָלָה עַל רֹאשִׁי. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַכְשָׁו נִתְיַשְּׁבָה דַעְתִּי, דַּיּוֹ לְעֶבֶד שֶׁיְהֵא כְּרַבּוֹ.

אָמַר רַ' יִצְחָק: שָׁנָה שֶׁמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ נִגְלָה בָּהּ, כָּל מַלְכֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם מִתְגָּרִים זֶה בָּזֶה, וְכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם מִתְרַעֲשִׁים וּמִתְבַּהֲלִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאוֹחֲזִים אוֹתָם צִירִים כְּצִירֵי יוֹלֵדָה. וְיִשְׂרָאֵל מִתְרַעֲשִׁים וּמִתְבַּהֲלִים וְאוֹמְרִים: לְהֵיכָן נֵלֵךְ? לְהֵיכָן נָבוֹא? אוֹמֵר לָהֶם: בָּנַי, אַל תִּתְיָרְאוּ, כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתִי לֹא עָשִׂיתִי אֶלָּא בִּשְׁבִילְכֶם. מִפְּנֵי מָה אַתֶּם מִתְיָרְאִים? אַל תִּירְאוּ, הִגִּיעַ זְמַן גְּאֻלַּתְכֶם! וְלֹא כִּגְאֻלָּה רִאשׁוֹנָה גְּאֻלָּה אַחֲרוֹנָה. גְּאֻלָּה רִאשׁוֹנָה הָיָה לָכֶם צַעַר וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת אַחֲרֶיהָ, אֲבָל גְּאֻלָּה אַחֲרוֹנָה אֵין צַעַר וְשִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת אַחֲרֶיהָ.


מַתְנֶה – קובע תנאים.

הַלָּלוּ שֶׁגְּנוּזִים אֶצְלְךָ – בני דורך.

על בַּרְזֶל – משא, נטל כבד.

כָּהוּ עֵינָיו – נחלשה ראייתו (מן הקושי שבנשיאת העול).

מְשַׁנְּקִים – חונקים.

עֲתִידָה לְשׁוֹנְךָ וגו’ – ולא תוכל לדבר.

חַיֶּיךָ וְחַיֵּי רֹאשִׁי – לשון הבטחה ושבועה.

שָׁבוּעַ – שבע שנים.

טוֹרְדָם – משמיד אותם (את החוטאים שבעם ישראל).

מֵתִים בִּלְבַד – שמתו בדורו של המשיח.

נְפָלִים – שמתו ברחם אמותיהם.

מְקַבֵּל עָלַי – מסכים (לתנאים שהתנה הקב"ה).

כַּמָּה יְהֵא כּוֹחִי? – כמה יכול אני לסבול?

כִּסֵּא שֶׁלִי – משכן הקב"ה במרומים.

טַל שֶׁעָלָה וגו’ – הטל על ראשו של הקב"ה (ראו שיר השירים ה, ב) הוא עדות לכך שלן מחוץ למשכנו.

נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתִּי – נרגעתי, הונח לי.

דַּיּוֹ לְעֶבֶד וגו’ – על העבד להסתפק בכך שמצבו כמצב אדונו.

מִתְגָּרִים – נלחמים.

גְּאֻלָּה רִאשׁוֹנָה – מן המלכויות השונות, כגון בבל, פרס ויוון.

*

בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גוֹאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל, שְׁלוֹשָׁה יָמִים קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא מָשִׁיחַ, בָּא אֵלִיָּהוּ וְעוֹמֵד עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבוֹכֶה וּמַסְפִּיד עֲלֵיהֶם וְאוֹמֵר: הָרֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עַד מָתַי אַתֶּם עוֹמְדִים בְּחֹרֶב, צִיָּה וּשְׁמָמָה? וְקוֹלוֹ נִשְׁמָע מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר לָהֶם: בָּא שָׁלוֹם לָעוֹלָם.

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בָּא וְעוֹמֵד עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר: בָּאָה טוֹבָה לָעוֹלָם.

בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּא וְאוֹמֵר: בָּאָה יְשׁוּעָה לָעוֹלָם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מַרְאֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת כְּבוֹדוֹ וּמַלְכוּתוֹ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם וְגוֹאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל וְנִגְלֶה בְּרֹאשָׁם.

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: בְּשָׁעָה שֶׁמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ נִגְלֶה – בָּא וְעוֹמֵד עַל הַגַּג שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּמַשְׁמִיעַ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר: עֲנָוִים, הִגִּיעַ זְמַן גְּאֻלַּתְכֶם! וְאִם אֵין אַתֶּם מַאֲמִינִים, רְאוּ בְּאוֹרִי שֶׁזָּרַח עֲלֵיכֶם –

“קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח” (ישעיה ס, א).

וַעֲלֵיכֶם בִּלְבַד זָרַח וְלֹא עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם –

"כִּי הִנֵּה הַחשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' (שם שם, ב).

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מַבְהִיק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹרוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהוֹלְכִים כֻּלָּם לְאוֹרָם –

“וְהָלְכוּ גּוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ” (שם שם, ג).

וּבָאִים כֻּלָּם וּמְלַחֲכִים עָפָר מִתַּחַת רַגְלָיו שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי מָשִׁיחַ וְלִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאוֹמְרִים: נִהְיֶה לְךָ וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדִים.

“כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר” (שם סא, י) – מְלַמֵּד שֶׁמַּלְבִּישׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֶפְרַיִם מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ לְבוּשׁ, שֶׁזִּיווֹ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, וְיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּמְּשִׁין לְאוֹרוֹ וְאוֹמְרִין:

אַשְׁרֵי הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ נִבְרָא,

אַשְׁרֵי הַבֶּטֶן שֶׁמִּמֶּנָּה יָצָא,

אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁעֵינָיו רוֹאוֹת אוֹתוֹ,

אַשְׁרֵי עַיִן שֶׁחִכְּתָהּ לוֹ,

שֶׁמִּפְתַח שְׂפָתָיו – בְּרָכָה וְשָׁלוֹם,

וְשִׂיחָתוֹ – נַחַת רוּחַ,

וְהִרְהוּר לִבּוֹ – בֶּטַח וְשַׁלְאֲנָן;

אַשְׁרֵי עַיִן שֶׁזָּכְתָה בּוֹ,

שֶׁמֶּלֶל לְשׁוֹנוֹ סְלִיחָה וּמְחִילָה לְיִשְׂרָאֵל,

תְּפִלָּתוֹ רֵיחַ נִיחוֹחַ,

וּתְחִנָּתוֹ טָהֳרָה וּקְדֻשָּׁה.

אַשְׁרֵיהֶם יִשְׂרָאֵל, מָה גָּנוּז לָהֶם!

שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: עֲתִידִים אֲבוֹת הָעוֹלָם לַעֲמֹד בְּנִיסָן וְאוֹמְרִים לוֹ: אֶפְרַיִם מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, אַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ אֲבוֹתֶיךָ, אַתָּה גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁסָּבַלְתָּ עֲווֹנוֹת בָּנֵינוּ וְעָבְרוּ עָלֶיךָ מִדּוֹת קָשׁוֹת וְרָעוֹת, מָה שֶׁלֹּא עָבְרוּ עַל הָרִאשׁוֹנִים וְעַל הָאַחֲרוֹנִים, וְהָיִיתָ שְׂחוֹק וְלַעַג בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, וְיָשַׁבְתָּ בְּחשֶׁךְ וַאֲפֵלָה וְעֵינֶיךָ לֹא רָאוּ אוֹר, וְצָפַד עוֹרְךָ עַל עַצְמְךָ, וְגוּפְךָ יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ, וְשִׁנֶּיךָ חָסְרוּ מִצּוֹם, וְכוֹחֲךָ יָבַשׁ כַּחֶרֶס. כָּל אֵלּוּ מִפְּנֵי עֲווֹנוֹת בָּנֵינוּ; רְצוֹנְךָ, יֵהָנוּ בָּנֵינוּ מִטּוֹבָה זוֹ שֶׁהִשְׁפִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל. שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל צַעַר שֶׁנִּצְטַעַרְתָּ עֲלֵיהֶם וַחֲבָשׁוּךָ בְּבֵית הָאֲסוּרִים אֵין דַּעְתְּךָ נוֹחָה מֵהֶם?

אוֹמַר לָהֶם: אֲבוֹת הָעוֹלָם, כָּל מָה שֶׁעָשִׂיתִי לֹא עָשִׂיתִי אֶלָּא בִּשְׁבִילְכֶם וּבִשְׁבִיל בְּנֵיכֶם, שֶׁיֵּהָנוּ מִטּוֹבָה זוֹ שֶׁהִשְׁפִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל.

אוֹמְרִים לוֹ אֲבוֹת הָעוֹלָם: אֶפְרַיִם מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ, תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ, שֶׁהֵנַחְתָּ דַּעַת קוֹנְךָ וְדַעְתֵּנוּ.


חֹרֶב – יובש.

מְלַחֲכִים – מלקקים (ביטוי לכניעה מוחלטת).

זִיווֹ – זוהרו, אורו.

מִפְתַּח שְׂפָתָיו – דיבורו.

שַׁלְאֲנָן – שאנן, שלֵו.

מֶלֶל לְשׁוֹנוֹ – דבריו.

נִיסָן – חודש הגאולה.

מִדּוֹת – גזירות.

צָפַד – התייבש והתכווץ.

רְצוֹנְךָ – האם תסכים?

חֲבָשׁוּךָ – אסרו אותך.

אֵין דַּעְתְּךָ נוֹחָה מֵהֶם – אינך מרוצה מהם.

קוֹנְךָ – יוצרך, הקב"ה.


*

אָמַר רַ' שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מַגְבִּיהַּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמָּשִׁיחַ עַד שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וּפוֹרֵשׂ עָלָיו מִזִּיו כְּבוֹדוֹ, מִפְּנֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם הָרְשָׁעִים, וְאוֹמֵר לוֹ: אֶפְרַיִם מְשִׁיחַ צִדְקִי, הֱוֵי דַּיָּן עַל אֵלּוּ וַעֲשֵׂה בָּהֶם מַה שֶּׁנַּפְשְׁךָ חֲפֵצָה, שֶׁאִלְמָלֵא רַחֲמַי שֶׁגָּבְרוּ עָלֶיךָ בְּיוֹתֵר כְּבָר אִבְּדוּךָ מִן הָעוֹלָם בְּרֶגַע אֶחָד.

מִיָּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לוֹ לַמָּשִׁיחַ שֶׁבַע חֻפּוֹת שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיוֹת וזְמָרַגְדִּין, וְכָל חֻפָּה וְחֻפָּה נִמְשָׁכִים מִתּוֹכָהּ אַרְבָּעָה נְהָרוֹת שֶׁל יַיִּן וְשֶׁל דְּבַשׁ וְשֶׁל חָלָב וְשֶׁל אֲפַרְסְמוֹן טָהוֹר, וּמְחַבְּקוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּפְנֵי הַצַּדִּיקִים וּמַכְנִיסוֹ לַחֻפָּה וְרוֹאִים אוֹתוֹ כָּל הַצַּדִּיקִים. אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַצַּדִּיקִים: צַדִּיקֵי עוֹלָם, עֲדַיִן לֹא נָטַל אֶפְרַיִם מְשִׁיחַ צִדְקִי חֲצִי צַעֲרוֹ. עֲדַיִן יֵשׁ לִי מִדָּה אַחַת שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לוֹ, שֶׁלֹּא רָאֲתָה עַיִן מֵעוֹלָם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קוֹרֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְרוּחַ צְפוֹנִית וּלְרוּחַ דְּרוֹמִית וְאוֹמֵר לָהֶן: בּוֹאוּ, כַּבְּדוּ וְרַבְּצוּ לִפְנֵי אֶפְרַיִם מְשִׁיחַ צִדְקִי בְּכָל מִינֵי בְּשָׂמִים שֶׁל גַּן עֵדֶן, זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: “עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו” (שיר השירים ד, ט).

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלִיָּהוּ וּמָשִׁיחַ וּצְלוֹחִית שֶׁל שֶׁמֶן בִּידֵיהֶם וּמַקְלֵיהֶם בִּידֵיהֶם, וְנִקְבָּצִים כָּל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵיהֶם, וּשְׁכִינָה לִפְנֵיהֶם וּנְבִיאִים מֵאַחֲרֵיהֶם, וְתוֹרָה מִימִינָם וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מִשְּׂמֹאלָם, וּמוֹלִיכִים אוֹתָם אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִקְבָּצִים כָּל הַגּוֹיִים שָׁם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹבְדַי אֱלִילִים וְאוֹמֵר: יַעַבְרוּ עַל גֶּשֶׁר גֵּיהִנּוֹם! – וְעוֹבְרִים, וְכֵיוָן שֶׁמַּגִּיעִים שָׁם, יִהְיֶה לִפְנֵיהֶם כְּחוּט וְנוֹפְלִים לְגֵיהִנּוֹם. וּמִיָּד יִשְׂרָאֵל מִתְיָרְאִים וְאוֹמְרִים לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תֹּאמַר, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִם אֵלּוּ תַּעֲשֶׂה עִמָּנוּ? אוֹמֵר לָהֶם: מִי אַתֶּם? אוֹמְרִים לוֹ: אֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ יִשְׂרָאֵל. אוֹמֵר לָהֶם: מִי מֵעִיד? אוֹמְרִים לוֹ: אַבְרָהָם. קוֹרֵא לְאַבְרָהָם וְאוֹמֵר לוֹ: מֵעִיד אַתָּה, שֶׁהֵם עַמִּי וַאֲנִי אֱלוֹהֵיהֶם? אוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי: “וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי” (בראשית טו, יד)? אוֹמֵר לָהֶם: מִי מֵעִיד יוֹתֵר? אוֹמְרִים לוֹ: יִצְחָק. קוֹרֵא לְיִצְחָק, אוֹמֵר לוֹ: מֵעִיד אַתָּה, שֶׁהֵם עַמִּי וַאֲנִי אֱלוֹהֵיהֶם? אוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לִי: “כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל” (שם כו, ג)? אוֹמֵר לָהֶם: מִי מֵעִיד יוֹתֵר? אוֹמְרִים לוֹ: יַעֲקֹב. קוֹרֵא לְיַעֲקֹב, אוֹמֵר לוֹ: מֵעִיד אַתָּה, שֶׁהֵם עַמִּי וַאֲנִי אֱלוֹהֵיהֶם? אוֹמֵר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לָהֶם: “לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים” (שמות כ, ג), וְהֵם אָמְרוּ: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל… ה' אֶחָד” (דברים ו, ד)?

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא תּוֹרָה וּמַנִּיחָה בְּחֵיקוֹ וּמַבְהִיק זִיוָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ.

אוֹמֵר גַּבְרִיאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! יָבוֹאוּ עוֹבְדַי הָאֱלִילִים וְיִרְאוּ בְּטוֹבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִפְתְּחָה גֵיהִנּוֹם וְיוֹצְאִים כָּל עוֹבְדַי הָאֱלִילִים וְרוֹאִים בְּטוֹבָתָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאוֹמְרִים: כַּמָּה נָאֶה אָדוֹן זֶה! כַּמָּה נָאָה אֻמָּה זוֹ, שֶׁאָהַב אוֹתָהּ בְּיוֹתֵר! “אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ”! (תהלים קמד, טו) (פס"ר לה–לז; ילק"ש לישעיה, תצט).


אִבְּדוּךָ – סילקוך, הרגוך.

זְמָרַגְדִּין – ממיני האבנים הטובות.

נִמְשָׁכִים – זורמים.

אֲפַרְסְמוֹן – בושם יקר וריחני.

נָטַל… חֲצִי צַעֲרוֹ – קיבל שכר כנגד חצי הסבל שעבר עליו.

כַּבְּדוּ וְרַבְּצוּ – טאטאו (מלכלוך) והרטיבו.

עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט – המקום שבו יישפטו הגויים (יואל ד, ב).

גֶשֶׁר גֵּיהִנּוֹם – הגשר שמעל הגיהינום.

מֵעִיד יוֹתֵר – יכול להוסיף על דברי קודמו.

גַּבְרִיאֵל – המלאך.


*

נז “נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ” (שיר השירים א, ד) – לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָלַךְ הַמֶּלֶךְ בַּעֲלָהּ וּבָנֶיהָ וַחֲתָנֶיהָ לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לָהּ: בָּאוּ בָּנַיִךְ. אָמְרָה: מָה אִכְפַּת לִי? תִּשְׂמַחְנָה כַּלּוֹתַי. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ חֲתָנֶיהָ אָמְרוּ לָהּ: בָּאוּ חֲתָנַיִךְ. אָמְרָה: מָה אִכְפַּת לִי, תִּשְׂמַחְנָה בְּנוֹתַי. אָמְרוּ לָהּ: בָּא הַמֶּלֶךְ בַּעֲלֵךְ. אָמְרָה: זוֹ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה, שִׂמְחָה עַל שִׂמְחָה. כָּךְ לֶעָתִיד לָבוֹא בָּאִים הַנְּבִיאִים וְאוֹמְרִים לִירוּשָׁלַיִם: “בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ” (ישעיה ס, ד), וְהִיא אוֹמֶרֶת לָהֶם: מָה אִכְפַּת לִי? “וּבְנוֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמֵנָה” (שם) – אָמְרָה: מָה אִכְפַּת לִי? כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ לָהּ: “הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע” (זכריה ט, ט), אָמְרָה: זוֹ שִׂמְחָה שְׁלֵמָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הִיא אוֹמֶרֶת: “שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהֵי” (ישעיה סא, י) (שהש"ר לפסוק).


לְמַטְרוֹנָה – משל לגבירה.

בָּאוּ בָּנַיִךְ – חזרו (מארץ רחוקה).

שִׂמְחָה עַל שִׂמְחָה – השמחה הגדולה שבשמחות.


מתנדבים שנטלו חלק בהנגשת היצירות לעיל
  • שלומית אפל
  • צחה וקנין-כרמל
  • אייל רונאל
  • עדנה הדר
  • שלי אוקמן
  • תמי אריאל
תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!