הוא נולד ארבעה חדשים אחרי מות אביו. כשהחזן שאל בברית המילה: “איך לקרוא שמו בישראל” ענה אבי אמו: “בן־שלום”. על שם אביו המנוח “שלום”. את אחיו והבכור ואחותו היחידה אין הוא זוכר לגמרי. הם מתו בהיותו כבן שמונה חדשים. מתו בחודש אחד; הגדול, האח, היה בן ארבע שנים וחצי והילדה בת שנתיים. ותמיד בימי אלול או הימים של ה"יאָהרצייט" של האב או של הילדים, הולכת האם אל בית הקברות ולוקחת עמה גם את בן־שלום. ותמיד היה בן־שלום מביט על מצבת האב: פ"נ שלום גולקנסקי, בן 18 שנה. ואחרי רגעים של שתיקה היתה האם אומרת: בוא, בן־שלום, נחזור אל הילדים.

גדולה הידידות שבין בן־שלום לאמו. שניהם ידעו כי אין להם בעולמם איש זולתם. בן־שלום קיבל חינוך מסורתי, לאומי. אמו היתה עסקנית בעיר, בפרט בעניני אלמנות ויתומים. וגם ציונית מסורה. עד היום שומר בן־שלום את תוכן הנאום של אמו בשבת אחרי מות הרצל, שהיה מודפס בעתון “דער פריינט” וב"הצפירה". את שניהם חיברה גם המחשבה לעלות לא"י. הנה יגמור בן־שלום את חוק לימודיו בגימנסיה, ימכרו כל מה שיש להם ויעלו. והאם חושבת מחשבות, האיך להשיג רשיון להעלות גם את עצמות אשר’קה ופרי’לה. פרצה המלחמה העולמית. בן שלום הגיע אז לשנת ה־13. החלה פרשה של תלאות, של רדיפות וגירושים. גם על העיר ס. עברה הכוס. ואחרי המלחמה מהפכה, פרעות, ואחרי פרעות חורבן ועוני. וכשהבן והאם חזרו לביתם לא מצאו בו כלום. רק הקברים בבית העלמין, נשארו בשלמותם. הבן והאם השתטחו על הקברות ועזבו את העיר.

מס. עברו לק. בעיר הזאת נתרכזו אנשים רבים שביקשו לעבור את הגבול לרומניה. כאן, בעיר הגבול, מצאו להם פינה באיזה מרתף. האם התפרנסה מכביסת לבנים, והבן, בן־שלום, חטב עצים, שאב מים, ניקה בתי מחראות. עבדו ועמלו ועיניהם אל מעבר לגבול. ובעיר סרסורים, מבריחים, שקבעו דרגות לאנשים בורחים ושילמו לקצינים ידועים לפי “גולגולת”. המחירים? גברים – מבן 18 ומעלה כך וכך. מבן 50 ומעלה פחות. וכך גם לגבי נשים. הזקנה כזיקנתה והצעירה כצעירותה. והאם והבן עמדו על המקח: בס"ה הוצרכו לשלם לסרסור אלף ושלוש מאות רוּבל במזומן כסף ניקולאי. וכבר נקבע הזמן ונתיחד המקום. והנה מודיע המבריח עפ"י פקודת הקצין שהגברים ילכו הערב לחוד, והנשים תלכנה מחר בערב, כל הילדים מבני 12 ומעלה ילכו עם הגברים. לא רצה בן־שלום להיפרד מעל אמו, הלך ולבש בגדי בחורה. אבל לא הצליח. בני החברה חששו וגם איימו שיגלו את סוד ההתחפשות לסרסור. והם הוכרחו להיפרד. לקחו הגברים את צרורותיהם והלכו. ובדרך הכל כשורה – ורק בדיקת כיסים. את הכסף, הטבעות, השעונים ושאר כלי־היקר לקחו להם המבריחים – שלושה יהודים וששה חיילים מן הצבא האדום. והנה אחרי חצות – שעה 2.30 – הגבול מאחוריהם. רוסיה מהם והלאה. וכבר היו מוכנים לברך בברכת “גומל”, ופתאום יריות. מה קרה? באו אחד מהמבריחים ואחד מהחיילים והודיעו, כי קרה אסון: לאחר שהגניבו את הגברים פגע בהם משמר חיילים מרוסיה, ומניה ביה, בלי בירורים יתרים הרגו את הקצין ואת החיילים והסרסורים. שניהם, המבריח והחייל, ניצלו בדרך נס. אין לחכות, שהנשים והבחורות יעברו בקרוב. כנראה, הלשין מישהו לשלטונות. ביקש בן־שלום לקפוץ ולחזור לרוסיה. אבל היהודים החזיקו בו ולא נתנוהו לבצע את מחשבתו. בלב שבור ורצוץ עברה החבורה את עיר הגבול והלכה לקישינוב.

ובקישינוב, מצא בן־שלום מכירי אמו, בני עיר וגם מכתב. מכתב מאמו. היא מבקשתו להתאמץ ולהתחזק ולעלות לאותו מקום ששניהם שואפים אליו. עוד לא אבדה התקוה שיפגשו. עתה נתאושש בן־שלום. וראשית דרכו היתה להיכנס ל"החלוץ" לשם הכשרה לקראת העליה. ושוב מכתבים מהאם: הכל כשורה, יש פרנסה, ואַל נא ידאג. כך עברה שנה – סוף סוף הגיע גם תורו. בבואו לארץ – נכנס לאחת החבורות ובלבו כאש אוכלת התקוה לקראת היום שיביא את אמו. אבל בחבורה כבתה התקוה הזאת, אפילו בול למכתבים לא היו נותנים אלא פעם בחודש. ומכתבי אמא – מכתבי נחמה. טוב לה, היא מרויחה די מחיתה. מיום שבא לארץ מרגישה היא את עצמה כאילו כבר יצאה לדרך. אבל יודע הבן את נפש אמו. ודאי לנחמו ולהרגיעו היא כותבת כי טוב לה. והוא מחליט לצאת מהחבורה כדי לעבוד בתורת “בודד” ולחסוך כסף לעלית אמו. והנה הוא במושבה שבדרום תל־אביב, פועל בפרדס של אחד מעולי אפריקה הדרומית. שתי לירות היה חוסך בכל חודש ושולחן לאמו. הוא לא ינוח ולא ישקוט עד אם ישיג דרישה להביאה לא"י. בלשכת העליה דרשו ממנו תעודה מנותן העבודה, שהוא עובד קבוע ומקבל משכורת חדשית המספיקה לכלכלת שתי נפשות. מר גליקליך, נותן העבודה, היה מרוצה מעבודת בן־שלום וגם איזו ידידות נקשרה ביניהם. כמה פעמים ביקשו להיכנס אצלו, אבל במשך חמשת החדשים שהוא עובד אין בן־שלום בא אצל מר גליקליך אלא ביום התשלום. ומה יום מיומיים, כי בא אליו בן־שלום באמצע החודש? מענין לענין נסתבר הענין. מר גליקליך עיין בטופס התעודות ונזדעזע:

– האתה הוא? אתה! בן שרה חיימס? בן שרה מס.!

נבוך בן־שלום: מה ההתרגשות הזאת? למה זה מצעק מר גליקליך ופוסע ברוגזה בחדר, ידיו בכיסיו, ראשו מורם ושפתיו נעות ומלחשות משהו. לאחר מתיחות שארכה כחצי שעה, ניגש מר גליקליך לשולחן, עיין שנית בניירות ואמר:

– היום אני נרגש מאוד ואיני יכול לעשות כלום. בוא מחר, בשעה 9 ונסדר את הענין.

למחרת היום, בשעה 9 בבוקר, בא בן־שלום. מר גליקליך מהלך בחדר אנה ואנה ומנהם:

– כן, נכון. יש דמיון… יש משהו דמיון… טוב, טוב… היום אני שולח על שמה מכסף בתי שרה סך 500 לא"י ואת רשיון הכניסה אדרוש טלגרפית.

– אינני מבין כלום, מר גליקליך. אינני מבין כלום… – נדהם בן־שלום.

– הכל יבורר… הכל יבורר. ועכשיו תנאי אחד אני מתנה עמך: תגור בביתי, יכול אתה לעבוד או לא לעבוד, אבל כל מחסוריך עלי.

– מר גליקליך, איני יכול לקבל את התנאי הזה, איני יכול, משום שאיני מבין כלום. ואני מבקש ממנו שיסביר לי את הענין.

– לא עכשיו… תחילה נסיים את כל הענינים הרשמיים ואחר כך אספר לך ולבתי שרה את כל הענין.

במשך יומיים נתקבלה הדרישה ונשלחה לרוסיה, ואחרי ימים אחדים הזמין מר גליקליך את בן־שלום שיבוא לביתו, כי דבר חשוב בפיו.

– שמע, בן־שלום! מחר יום הולדתה של בתי. בת י"ח היא. רוצה אני לערוך את חג יום הולדתה, ואז אספר את הכל.

וכך היה. לפני החגיגה הכניס מר גליקליך את בתו ואת בן־שלום לחדר הספריה. הושיבם על הספה זה בצד זו ובעצמו ישב ממולם והתחיל מספר:

– אבי, שלמה גליקליך, ואמי שרה, היו שכנים וידידים להורי אמך חיים ופרומה גוטמן. הורי והורי אמך היו כמעט בני גיל אחד. ובזמן אחד נולדתי אני לאבי ואמך לסבך. יחדיו גודלנו. יחד למדנו בחדר ובבית ספר ו… יחד בגרנו. אבל… כן… כאן באה התנגדות מצד אמי: היא טענה: “כלה וחמותה?” (שם אמי כשם אמך). אבי וסבך נסעו אל הרבי שבסביבה וגם הוא הרבי, פסק שאסור. מרוב צער עזבתי את הבית ונסעתי לאודיסה. אמך לא הרהיבה עוז לברוח עמי מבית הוריה. והנה הגיעתני השמועה כי היא נישאה לשלום מעיר ס. לא יכולתי לשבת ברוסיה ונדדתי לאפריקה. עברו חדשים וידיעה נתקבלה אלי, כי אמי מתה מרוב יסוּרים על בנה יחידה. שם באפריקה נשאתי אשה – נולדה לי הבת הזאת וקראתי את שמה על שם אמי ואמך – שרה. יותר ילדים אין לי. כל ימי השתוקקתי לעבור לא"י, אבל אשתי המנוחה התנגדה. רק לפני חמש שנים אחרי מות אם שרה בתי, העברתי לכאן את כל הוני. ומאז אני חושב הרבה: איזו הדרך אמצא ידיעה על שרה חיימס או על ילדיה. והנה… כך… זה הכל ואני מאמין כי אמך בבואה הנה לא תתנגד… מחמת “כלה וחמותה”… כמובן אם אתה ובתי תרצו בכך.

תרפ"ח.