לאחים חיים ומיכאל – יתומי אוקראינה

את אברהם יצחק שמר’לס הכרתי מבחרותו. עיר מולדתו סמוכה היתה לעיר מולדתי, שתיהן במחוז אחד. הוא היה בא לעתים קרובות לעירנו לשם הסברת הרעיון הציוני, ואף אני הייתי בא לעירתו באותו ענין עצמו. ובשנת “ששון” ליהודי, – כך מצאו בעלי הגמטריאות בחשבון שנת תרנ"ו, שנת הכתרת הצאַר ניקולאי השני, – התחילו לדבר, לכתוב ולהתווכח על הקונגרס הראשון בבאזל. היהודים התכוננו לדרוש זכויות מהממשלה ברוסיה, אמרנו: נמלא את חובות הארץ שבא נולדנו, נעשה את כל המוטל עלינו, נלך לצבא, נשרת את המולדת ונדרוש את המגיע לעם ישראל.

לא שמנו לב אל בקשות ההורים להתחיל במיעוט אכילה. מיעוט שינה וריבוי שתית משקאות חמוצים, תה חריף, עוד מחודש אלול, כמו כן לא שמנו לב לדרישת ההורים לנסוע אליו שיח', לעיר צ’צ’לניק לקבל את ברכת הצדיק החי ולהשתטח על קברו של רבי משה סאווראנר נ. ע. אשר מצא מנוחתו בעיר הנ"ל, שגם הוא יתפלל עלינו, שלא נלך לצבא. בחודש כסלו תרנ"ז נסענו שנינו לעיר המחוז בלטה, התיצבנו לקלפי, הוצאנו גורלות ונתקבלנו לצבא (הרופאים פסקו: “גודין!” – כלומר: מוכשר). שלחו אותנו לגדוד “וולאדימירסקי” שחנה בעיר ביאליסטוק, ושם פסקתי להיקרא בשמי הפרטי, והוא חדל להיקרא בשמו אברהם יצחק, אלא בשם משפחתו: שוסטר. בזמן אחד גמרנו את שלוש השנים ושמונת החדשים של עבודת הצבא, ושלמים בגוף וברוח חזרנו איש איש לבית אביו. הוא, אברהם יצחק, התחיל לחשוב על תכלית. באו שדכנים, דיברו בו נכבדות, קיבל נדוניה, התחתן והתחיל לחיות חיים של בעל־בית: קנה ומכר תבואה, וגם בציונות עסק מעט, הפיץ שקלים, מניות אפ"ק ובולי קרן קיימת. ואני התחלתי מכין עצמי לנסוע לארץ. את רעיוני הגשמתי במהרה. הוא, אברהם יצחק, היה בין החברים הקרובים שהחלפתי עמם מכתבים בשנים הראשונות. יום אחד, ביקשני שאשלח לו דבר מה מן הארץ. בשנת תרע"א שלחתי לו אתרוג, לולב ומקל שקדים, פצלתי בפצלות לבנות את המלים: “שי לאברהם יצחק בגולה מאת – ד. מארץ־ישראל”.

בינתיים פרצה המלחמה ועמה הבהלות. הכל נשתכח מלב. כל קשר ניתק. אי נעזב היינו בעולם. ורק כתום המלחמה, לאחר הצהרת בלפור, התחלנו לשאוף אויר. אמרנו: שערי הארץ נפתחים, יתקבצו נדחי ישראל לארץ הצבי ונראה את צעדי הגואל. אך החדוה הועצבה לשמע בשורות איוב שהגיעונו יום־יום על הפרעות וצרות ישראל בעולם. התחלנו לקבל מכתבים מאברהם יצחק מאוקראינה ובהם פירוטים ארוכים על מי מן המשפחה שנהרג, מי נשרף ומי נשחט. פטלוּרה, דניקין, מכנו. פריצי גייסות יוצאים, ואלה ואלה עשו חורבן ביהודים על בתים ומשפחותיהם ועל כל הקדוש להם. היו עיירות שעברו עליהן אחרי חורבנן במחרשה ונמחק זכרון מתחת שמי ה'. יותר ממאה אלף יהודים נשחטו. גם על עיר מולדתי סברן עברה כוס התרעלה, כוס הפורעניות. נכבדי העדה, הדיינים והעסקנים, יצאו מעבר לבוג, מקום שם חנה מחנה דניקין, להתחנן ולבקש על נפש הקהילה, למסור להם את מתנות העיר. דינם יצא להרג. חתכו וגזרו אותם לגזרים ובשרם החי השליכו לכלבים.

גם על עיר אברהם יצחק עברה הכוס. כל זה היה בשנות 1917–1919, במאה העשרים. שנים אחדות עברו, הכל כאילו נשכח, הכל בא על מקומו. ובארץ ישראל – נציב ראשון ליהודה, בשורת סן־רימו, ועוד פעם תקוות, ופתאום – פרעות מאי 1921, וגם על זה עברנו. התחלנו שוב לבנות.

בשנת…193, ואני משמש באחת המושבות כבא־כוח קופת־חולים של ההסתדרות הכללית. תפקידי היה לרכוש למוסד זה חברים חדשים, לעודד את הנרדמים ולהחזיר למוטב את המפגרים.

ויהי ערב, יושב הייתי במשרד. אל שולחן הכתיבה שלי ניגש בחור וביקש למלא טופס הכרזה בדבר כניסה לקופת חולים, שאלתיו את השאלות שהייתי יודען על פה: – המשפחה? – נעלי. – השם? – א. – שם אביך? – אברהם יצחק.

צמרמורת עברה בגופי.

– איפה נולדת?

– באוקראינה.

– היכן היית בשנים האחרונות?

– בסיביר.

לפתע התחיל הבחור לקמט את מצחו, ולמצמץ בעיניו כבמקש להזכר בדבר מה.

גם מוחי לא נח, חושב הייתי: אברהם יצחק נעלי? מאוקראינה? רגע – ופתאום פרץ בבכיה גדולה. הוכרחתי לסגור את המשרד ולצאת עמו החוצה, שם התיפח. ובעמל רב הרגעתיו.

אחר שתיקה מועטה פניתי אליו ואמרתי: "שמע, נעלי, אין בפי דברי עידוד… כאבך כאבי, אבל…, מה לעשות, נחמתנו היא: זכינו לפחות להיות בבונים. בדמעות לא נעשה חיל! אך זאת אבקש ממך: הרגע נא, ספר לי מה עבר על בית אביך שהיה חברי וידידי, זכרו קדוש גם לי, אך בטרם תתחיל לספר, רצוני לדעת מנין לך שמי וטיבי?

נעלי ענה: "מקל השקדים… זהו הזכרון היחיד לבית אבא, אמנם שבור המקל אך שמך ושם אבי עודם בשלמוּתם. בשבת הבאה נצא אל מחוץ למושבה, לחורשה, ושם אספר לך. הסיפוּר יארך שעות, ואולי יום שלם. אבל נדמה לי, כי מחוּיב אתה לדעת את הכל.

בשבת בבוקר הצטיידנו במזונות ויצאנו לחורשת המושבה.

נעלי סיפר: היה זה באוגוסט 1914. אבא נלקח לצבא. בכיות גדולות היו בבית. בכתה אמא, והסבתא הטיחה ראשה בקיר ויללה, רק הסבא התהלך בבית הלוך ושוב ולא דיבר דבר. לקחני אבי על ידיו, נשקני ואמר לי:

זכור בני ותספר גם לאחיך הקטן לכשיגדל, אני הולך ללחום בעד המולדת הזאת, למענכם. למען תוכלו להשיג את הזכויות הדרושות לעם ישראל במדינה, זכויות אזרחים. ולאמא, לסבתא ולסבא אמר דברים שלא הבנתים. אחר כך סיפרו לי שאמר להם: “עכשיו, בעת המלחמה יש לגרש את השונא, אף על פי שהננו כזרים פה, אבל לאחר המלחמה שבודאי תגמר בקרוב נדע, שלא לחינם נשפך דם ישראל. יודעים אנו שגם במחנה השונאים יש יהודים, גם הם ישפכו דמם וידרשו אחר כך זכויות בארצם הזרה, אך זה גורלנו”.

אחר הדברים האלה נשק סבא לאבי, שיצא עם כל המגוּייסים. מכתבים נתקבלו ממנו לעתים רחוקות. פעם בפעם הובאו לעיירה חולים ופצועים שהועברו ממקום למקום. באו גם יהודים רבים מיושבי הגבולין שגורשו משם. כאן מסרו להם את ההקדשות, בתי המדרש ובתי הכנסיות. מטה לחמנו נגדע. פרנסה לא היתה. התחלנו להרגיש מחסור רב. אמא הלכה לכפרים הסמוכים לתפור, וסבא היה הולך מדי פעם בפעם למכור איזה חפץ. ויהי רעב בביתנו. כבר 4 חדשים שלא בא מכתב מאבא. התפארתי בפני הילדים – חברי: אבא שלי גבור, הוא נהרג במלחמה! לבסוף בא מכתב מאבא, אולם כתוב בידי אחר ברוסית: אבא הבריא ובקרוב יבוא הביתה. הוא אינואליד: נתקטעה רגלו ונסתמאה עינו. היתה בכיה וזעקה בבית. אמא התעלפה. סבא התלבט בחדר אנה ואנה – עגלה ניגשה לביתנו, וממנה ירד בקושי חיל ברגל אחת. חושך ואפילה שררו בבית. במקום רגל ועין הביא עמו אבא צלב של גיאורגי בעד “פעולות חשובות בגליציה”. כנראה, גם מעט כסף מאת הממשלה, כי זמן מה לא היה רעב בבית. לפי השתדלויות של רוּסים בני עירנו נתנו לאבא משרה כעוזר למכירה במונופול ליין שרף. במשך ארבעה חדשים הלכו הזקנים לעולמם. נשארנו בבית רק אבא, אמא ואנחנו שני הילדים. וכך… כך עד פרוץ המהפכה.

האספר לך על הפרעות. פרק עקוב מדם זה ידוע היטב. אצמצם ואספר לך רק מה שקרה את משפחתנו. היה זה יום שבת, בערך שבוע לפי ראש השנה, בליל הסליחות. אבי הלך לסליחות, אמא היתה בבית ואתנו עוד שכנים ופליטים מחוסרי מחסה. פתאום נשמעו צעקות, יריות, שריפות, והתחילו לרוץ: לאן?! ואבא! הרי לא יוכל לרוץ ברגל העץ. אך אמא התנחמה: אינואליד הוא, אולי לא יגעו בו לרעה. ליתר תוקף לקחה עמה את הצלב ואות ההצטיינות ורצה לבית המדרש. ואני, רק זאת זוכר אני, פתאום מצאתי את עצמי ביער הקרוב בערך שתי פרסאות מעירנו. ילדים, גברים, ונשים התחילו לטפס על העצים, וטיפסתי גם אני, ישבנו שותקים ומשותקים. עברו שעות. שמענו יללות מן העיר. ראינו אש עולה משם. ופתאום שטף גשם, מבול. ירדנו. החלטנו לשוב. ובהשכמת הבוקר באנו העירה. וכאן… (הבחור פרץ שוב ביללה ובקושי רב הצלחתי להרגיעו). וכאן… כן… כאן… כבר היה לאחר הקץ: גופות מתים בערימה אחת ליד בית הכנסת הגדול ובתוך בית הכנסת פנימה – “שמות” של סידורים, חומשים קרועים, גוילי ספרי תורה מטונפים, כלבי העיר מלקקים דם. את אבי הכרתי לפי הרגל התותבת, ראשו היה כרות. את אמי לא יכולתי להכיר אבל אחר כך מצאוה רטושת בטן, ובבטן הצלב וה"מידאל" – אות ההצטיינות.

את אחי הקטנטן לא מצאתי. אמרו לי, כי ראוהו רץ עם אמא ובוודאי נהרג. לא יכולתי לשבת עוד בעיר הדמים וברחתי לבאלטה, מקום מגורי דודי, אחות וגיס אמי. רשמתי לי את היאָרצייט: כ"ה אלול. בבאלטה היו חיי היהודים קצת יותר בטוחים מפני ההגנה העצמית החזקה. הייתי ילד כבן עשר והוצרכתי לדאוג לקיומי בחיים. שנה וחצי חייתי מפשיטת יד, מכל מיני מסחר אסורים, שליחויות שונות, עבודות קשות, עד ששקטה הארץ. הבולשביקים הכניסו סדרים מעט! דודי עבר לאודיסה ולקחני עמו לשם. באודיסה החלה ציונותי: נוער הצ. ס., עברית. בהיותי צעיר השתמשו בי לשליחויות שונות וגם לעמידה על המשמר בשעת האספות האסוּרות. טענתי תמיד: איני זקוק לחינוך ציוני, כל עצמותי מלאות ציונות סוציאליסטית, דתית מעט. אך לא לאורך ימים. הלשינו עלי במפלגה שרק למראית עין הנני חבר צ. ס. ובאמת הנני חבר בקומסומול ומוסר שם את הכל. התחילו לנהוג בי זהירות, להרחיקני מן הפעולה. ואף הועמדתי בפני חקירה במפלגה. שני חדשים ריגל אותי חבר נאמן, שהתחיל להתרועע עמי, הוא סיפר על כל הטוב הצפון בקומוּניזם, הציק לי, וכשיצאתי מכלי פרצתי וסטרתי לו על לחיו. בערב ההוא קראתי לחבר המרכז וסיפרתי לו על השידולים שהלז משדל אותי להיכנס למפלגה הקומוּניסטית. כעבור שבוע ימים הוזמנו שנינו, אני והבחור שהציק לי אל המרכז. התחילו שיחות וחקירות ודרישות, שנמשכו כשבועיים. השביעוני בזכרון הקדושים שנהרגו על נאמנותי למפלגה ונשבעתי בטלית ובתפילין, והחשד הוסר.

התחילו הרדיפות מצד הג. פ. אוּ. על התנועה הציונית בכלל ועל תנועת צ. ס. בפרט, גם אני נתפסתי. התחילו גירושים מעיר לעיר, מכפר לכפר, ויחד עם עוד עשרות חברים באנו לסיביר. הייתי איתן ברוחי ובגופי. גם כאן, בארץ גזירה, קיבלתי על עצמי לשמור אמירת קדיש. ביום כ"ה באלול, הוא יום הפוגרום: הכרזתי שביתת רעב ודרשתי שיתנו לי את האפשרות להיות ביום זה בין כל האסירים היהודים. דרישתי נתמלאה. וכך עברו עלי כארבע שנים בעינוּיים, בטילטולים, על עברי פי יאוש. סוף סוף נחלצתי: אני ועוד שלושה חברים קבלנו סרטיפיקטים מארץ ישראל ורשיון לעזוב את רוסיה.

– ומה אתה חושב לעשות פה?

– בסיביר למדתי את עבודת האינסטלציה הסניטרית, ובעבודה זו מקוה אני להמשיך בארץ.

נעלי היה עובד במושבה שהייתי דר בה. הוא היה אורחי הקבוע וביחוד בשבתות. הכל בטוחים היו, כי הננו קרובים. ביום ה"יאָרצייט" הלכתי עמו לבית הכנסת, והוא לא פסק לדבר עמי על קדושיו: על אביו ועל אמו וביחוד על אחיו.

שנת 1933. צרת היטלר – ועמה ההגירה מגרמניה. ובתוכה גם עליה חלוצית. היו הולכים לקיבוצים, לקבוצות ונקלטים יפה. בין הבאים – בחור אחד, חניך בית ספר חקלאי בגרמניה. גנן טוב, ובעל סגולות נפש היפות לחיי קיבוץ. אין הוא מילידי גרמניה, בן ארבע היה, כשהובא בין עשרות ומאות היתומים של טבח אוקראינה. חברת “עזרה” קיבלה אותם תחת השגחתה. וידע הבחור שאביו ואמו ואחיו נהרגו, והוא היחיד ניצל. לקיבוץ בא בחודש סיון. וכבר בימים ההם היה חוקר לדעת, מתי תהיה השבת האחרונה של השנה.

ולמה שואל הוא לשבת דוקא? “אני צריך ללכת לבית התפילה נאַכדענקען מיין פאטער מוטער אונד ברודער”. בערב שבת נתן לו הגזבר שילינג לקנות נרות, ובשבת, בזמן קריאת התורה נקרא א. לעלות לתורה, ואחרי שירד מן הבמה ניגש השמש אל ב…, הוא הבחור מגרמניה, שאלו לשמו, לשם אביו… ב., בן רבי קדוש (כך קראו אותו לתורה בגרמניה), החזן התחיל: “אל מלא רחמים”… “…את נשמת הקדוש אברהם יצחק, את נשמת הקדושה שרה ואת נשמת א. בן הקדוש”… –

– א.? צמרמורת עברה בכל גופי. פתאום: צעקה נוראה. א. התעלף הובהל רופא, וכשהושב א. לאיתנו עמד על ידו ב. לטפו ובכה: “מיין ברודער… מיין ברודער… איך האב געפוּנען מיין ברודער”…