רשימות פורחות / ראובן בריינין

א    🔗

בימים האלה נמלאו ארבעים שנה מעת אשר קרא הסופר הדני היהודי גיאורג בּרַנדס באוניברסיטה של קופּנהאגן את שיעורו הראשון על-דבר “ראשי הזרמים בספרות של המאה התשע-עשרה”. עתודי האוניברסיטה הדנית התקוממו אָז נגד הסופר הצעיר שהיה כחוטא בעיניהם, וחטאתו היתה כפולה: הוא היה יהודי ויחד עם זה מורד במלכות הספרות, כי הוא שבר את אליליה הישנים ויִזְנָה אחרי חדשים. ובגלל חטאתו זו מנעו ממנו את הקתדרה.

ועתה כעבור ארבעים שנה אחרי השיעור הראשון, שהיה אָז גם האחרון, התאספו הפּרופסורים, הסופרים המפורסמים, האמנים הנודעים ורבים מאצילי העם ורבּי-הממשלה אל האוניברסיטה לשמוע מַשא ספרותי מפּי אותו היהודי ברנדס, ויָחוגו את שנת-הארבעים לשיעורו הראשון ויעטרו את בעל היובל בזֵרי פּרחים חיים וישירו לו תהלתו.

                                                                                                    ***

פּעמים רבות ובמקומות שונים כתבתי על אדות גיאורג ברנדס שהוא אחד הסופרים היותר גדולים ומפורסמים באירופּה, ואין אני רוצה לחזור… אף על שורה אחת ממה שכתבתי על אדותיו לפנים, אולם רוצה אני להעתיק בזה מקומות אחדים מ“ספר היומי” שלי על אדות ברנדס, דברים שלא הדפּסתי עוד בשום מקום:

ברלין, 2 נובמבר 1906

… נפגשתי עוד פעם עם גיאורג ברנדס. הוא בא הנה, ברלִינָה, לקרוא שיעור ברַבּים ע“ד פרידריך הגדול וע”ד ווֹלטיר. זה כארבע שנים עברו מעת אשר ראיתיו בפעם האחרונה. מני אָז קפצה עליו זיקנה. קומתו, שהיתה ישרה, כפופה עתה, אולם ראשו מוכתר עוד שערות רבות, שיש בהן מרַעמת הארי. בלובן הכסף של ראשו יש יופי מיוחד, נדיבות חשובה, אולם בשרטוטי פּניו יש איזה קו לא נעים, לא נדיב.

גם הפּעם עשה עלי גיאורג ברנדס שאנוכי מעריצו בתור סופר ולמדתי הרבה מספריו, רושם של אָדם-קטן. גדלותו הספרותית אינה מכַסה על קטנות-המוחין שלו במילֵי דעָלמא, בהוָיות יום יום. ועמוק הכאב לראות סופר גדול, שהוא אָדם קטן. גם הפּעם התאונן בשיחותיו אתי על אויביו הספרותיים, וכמעט בדמעות על עיניו מנה לפני את כל האשמות והחטאים הספרותיים שמצא בו מַכס נורדוי שלא בצדק ושלא במשפּט. פּלא: סופר כברנדס, שלקח את העט בידו עוד בימי נעוריו, סופר הבקי בתולדות הסופרים והספרויות של כל העולם, - סופר כמוהו אינו כובש את יִצרו בשעה שהוא מדבר על חבריו המצוינים, אם לא יהללו ולא יכירו את כל היוצא מעטו. הוא מרגיש כל עקיצה ועקיצה של איזה סופר המתנגד לדבריו, גם של סופר שאינו כדאי כי יעלה את שמו על שפתיו. ובדַבּרו הוא כמעט מתחנן על נפשו, והוא הלא הנהו לוחם, מהַפּך, הורס ובונה עולמות ספרותיים, בשִבְתו אל שולחן עבודתו.

ואולי: דוקא אותם העצבים הדקים והחדים, דוקא אותם כלי-הקיבול הרוחניים של סופר כברנדס המכשירים אותו להרגיש עמוק כל מיני יופי ואת כל השינויים המתהוים בעולם היצירה, הם-הם הגורמים גם להזדעזעות והתרגזות רגשנית בשביל דברים של מה-בכך. הן לא בלי עונש מַעבידים ומטרידים את העצבים עבודה קשה יום יום, שעה שעה, במשך של יותר מארבעים שנה.

בשיחותיו הארוכות מזכיר ברנדס במתכון ושלא במתכוון, כמו על פּי רְגילוּת ישנה, את יחסיו לסופרים גדולים ידועים בני ארצות שונות, ביחוד אלה שכבר מתו, שעזר לפרסומם בעולם. איש- יָרֵח הוא המלַוה שמָשות רחוקות. שורשים עמוקים אין לו במקום עמדתו, לא בתור סופר ולא בתור יהודי. למען היות ברנדס הסופר בכל זיוו המבהיק, בכל ריבּוי צדדיו וגוַניו, צריכים להיות בעולם מתחילה סופרים כאיבסן, ניצשה, אנדרסן, זולא, סטרינדברג ואחרים. ברנדס הוא נביאם, שליחם, מפרשם, מסבירם.

גם בזה יש סרסרוּת, לוּ גם רוחנית.

קופּנהאגן, 12 דצמבר 1908

היום ביקרתי את ברנדס בביתו. הוא מתגורר בבית ישן ברחוב מרופָּשָׁה. רעייתו היא נוצרית. כמדומה לי שיש בנשמתה יותר מניצוץ אחד מנשמת קְסַנְטִיּפָּה. רעייתו הגוֹיָה היתה לי כעין פּירוש לחיי הסופר. בעומדו לפניה היתה קומתו עוד יותר כפופה. מסקירה הראשונה יש לראות כי היא מושלת עליו. - -

ברנדס התנצל לפנַי, ואני כבר התרגלתי להתנצלותו זאת, שאינו רחוק חלילה מעַמו, אשר על ברכיו נולד ושהוא משתתף בצרתו, ולא פּעם אחת נלחם על זכויותיו העשוקות. לחנם מאשימים אותו שהוא מכחיש בגזעו ומסתיר יהדותו. להפך: הוא מתגאה בגזעו ובאחיו הגדולים כשפּינוזה, לאלסאל וביקונספילד, אולם אין לו חיבה יתרה לאמונה העברית ולקולטורה העברית, כי דני הוא על פּי חינוכו וגידולו, ויוָני הוא על פּי השקפת-עולמו. ואם רחוק הוא מן היהדות אשם בזה מורה-הדת, שהיה לו בימי ילדותו, הוא הפּרופסור ווֹלף, מי שהיה אָז הרב של קופּנהאגן. הרב הזה נטע בלבו כעין שנאָה כבושה לעיקרי הדת היהודית “וגִרְסָא דְיַנקוּתָא” אינה נשכּחת ונמחֶקת על-נקלה. ברנדס הודה לי, שאם הוא שכוח לפעמים את צור מחצבתו, או שאינו מרבה לחשוב ע"ד מולדתו, יבואו בני ארצו והסופרים הנוצרים מכל הארצות, ביחוד בגרמניה, אלה שיש להם אתו חשבונות ספרותיים, ויזכירוהו שֶׁבַע ביום כי יהודי הוא וששמו האמיתי הוא משה כהן. בדַבּרו הראה לי מכתבים מכל גדולי העמים ואיתני הארץ הפּונים אליו בעניינים שונים ודורשים לעזרת עטו, ובכל זאת כולם כפויי טובה הם לו. הן לא באשמתו ולא ברצונו הטוב נולד יהודי, ובכל זאת קללת העם העברי רובצת גם עליו. – ועוד הפּעם תלונה והתאוננות. רחמנות…

ב    🔗

במות קארל מארקס בשנת 1883 בלונדון השאיר אחריו “הון” (ספרו הידוע) גדול ותלמידים רבים, אַך לא השאיר אחריו בנים, כי אם שתי בנות. האחת איבדה את עצמה לדעת, לפני שנות-מספּר, בשנאָתה לבעלה, והשנייה שמה קץ לחייה, בשבוע זה, באהבתה לבעלה לאַפאַרג¹. ברצונה הטוב ליוותה את אלופה (אשר בָרַר לעצמו מיתה יפה) לעולם הנצח, כי שניהם יָראו את הזיקנה ותולדותיה הכרוכות בה: המחלות ואפיסת הכוחות. בזוג הזקן הזה נתקיים מקרא מלא: “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”.

קארל מארקס היה אחת הטבעות היותר אחרונות בשלשלת-יוחסין של רבנים וחכמים עברים (שם משפּחתם היה “מרדכי”). עתה, במות לוֹרה מארקס-לאַפאַרג, כּבתה גחלת הרוח האחרונה של משפחה זו. וכן הולך הרוח העברי בגלות ועושה קפיצות משונות ואיומות ומתגלגל בצורות כל כך רחוקות זו מזו. האֵם הזקנה היתה רבּנית, ירֵאה וחרדה, צדקנית ומדקדקת במצוָה קלה כבחמורה ומתפּללת בכל יום: “אל תשליכני לעת זקנה ורוח קדשך אל תקח ממני”. בפי האָב הזקן, הרב, היה שגור: “זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתן נתוספת עליהם”. האָבות-הזקנים של מארקס לא יָראו את הזקנה ומחלותיה. הרוח אינו מזדקן. הם שהאמינו בחיי הנצח לא יראו את החיים ולא ביקשו את המוות גם בימי שיבה וחליים רעים, גם בימי צרה ומצוקה, כי יסורים ממרקים את עוונותיו של אדם, ואלהים נתן את החיים והוא יקחם, - והמאבד את עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא. - - -

הנכדה של אותם הרבנים והרבניות חשבה ועשתה אחרת.

ג    🔗

בכנסיית-סופרים שלנו, ביחוד בשוק העתונות-היהודית שברוסיה, רק מתקוטטים ונִצים האחים לעט, משליכים זה על זה רק שיקוצים וגידופים על פּי סדר האלפא-ביתא. אצלנו הוֹכח-יוכיחו הסופרים איש את עמיתו רק עד הקאָה, אך לא עד הכאָה. אצלנו רק גָבר פּולמוּס הקולמוס, אך, תהלה לאֵל, עד מלחמת האגרוף ושבירת העצמות, לא עפ"י דרך הדרש, כי אם כפשוטו, - עוד לא הגיע, חלילה, הדבר. וכשאלה הסופרים של העתונים היהודיים, גם בעלי הפּלוגתות עצמם, נפגשים בבית-הקַהוה בניו-יורק, הם יושבים על כוס חַמין כּשֶׁבת אחים יחד. לפעמים הם מתווכחים זה עם זה בענייני ספרות ופוליטיקה, וגם בהגיעם עד סלע המחלוקת ישלחו, לכל היותר, רק עקיצות לשון וחידודים שנונים איש על חשבון רעהו – וחסַל פּרשת התוכחה. והנני מעיד עלי שמים וארץ שמעולם לא ראיתי, אף כי גודלתי בחברת אנשי-הדיוֹ, שני סופרים בעברית או ביהודית מכים זה את זה, ומה-גם חונקים זה את זה סתם בעלמא, רק כדי לפכח מעט את השעמום או להפיג את שכרונם, כי שיכורים המה ממלים חריפות, אך לא מיין, והסכנה לא גדולה כל-כך…

שונה לגמרי הוא הדבר אצלם, בכנסיית הסופרים והאמנים שלהם. מלחמת שנַיים באקדח או בכלי נשק ממין אחר הוא חזיון מצוי בקרב הסופרים שלהם. אולם על מלחמת-השניים עוד חופפת איזו קדוּשה של מסורה אצילית. כי יפגע סופר לועזי בכבוד רעהו, לוּ גם יהודי, וקראו זה את זה למלחמת-שניים – לא דבר חדש הוא. מנהג לועזי דין הוא: אין כבודו של אָדם המחולל, ביד או בלשון רעהו, מוּשב אליו אלא אם יצא למלחמה ונשפּך דם אחד מהם, או, לכל הפּחות: אחד מהם יצא בשֵׁן ועַיִן. מי שהטילו בו מום כזה בשעת מלחמת-שניים יתפּאר במומו והיה לו לאות ולמופת על אומץ לבו ועל כבודו החדש עִמו. כבר צווחו קַדמַאֵי ובַתְרַאֵי על מנהג אכזרי זה ולשוא, כי מנהג אבירים הוא משנים קדמוניות וכל המזלזל בו יהיה לבוז. ומי מאבירי העט רוצה להיות לבוז? ובכן נפלו רבים מגדוליהם במלחמת-שניים כמעט על דברים של מה-בכך.

וגם סופר החזיונות הנרי ברנשטיין² שלנו בפאריז היה אָנוס, וכבוד היהודי ביחוד היה מחייב אותו לזה, לצאת במלחמת-שניים עם רבים ושונים ממחרפיו הצרפתים הגמורים, ונצחונו במלחמתו זו הנחילהו פּאר וכבוד הרבה יותר מכל מלחמותיו בשדה הספרות.

אולם העתונים שנתקבלו היום מאירופּה מספּרים על מלחמה אחרת בין ראשי הסופרים הרוסים הגמורים. וזה תוכן המאורע בקיצור: בבירת-פֶּטר היה הדבר. ומעשה שהיה כך היה. בבית המשחק הנודע בשם “חאדאטוב”, בית המוכן מאָז למשתאות, לפורענויות ומכות, היה משתה שבאו אליו רבים מן הסופרים, מ“חֶלְבּם ושַמנָם”. בין האורחים היו גם מלך הסופרים החדשים אַנדריֶב³ והמשנה-למלך קוּפּרין⁴ שאת שניהם יעריצו ברוסיה-הצעירה ולפני שניהם ישתחוו ובצמא יִשתו את דבריהם ובסלעים ישקלו מִליהם. אַנדריֶב וקוּפּרין לא פרשו מן הציבור ושתו אֶת השותים כדת ושלא כדת. ואחרי השתייה ישב לו קופּרין בזווית זו עצוב ושומם כאָבל בין החתנים, ואנדריֶב בעל המרה-השחורה ישב לו בזוית אחרת ולבו היה טוב עליו ופיו מלא שחוק. קופּרין ליגלג על אנדריֶב וכשלא הרגיש זה האחרון, או עשה את עצמו כאינו מרגיש, בעקיצותיו ולגלוגיו של הראשון, התנפּל על אנדריֶב והתחיל חונק אותו בצוארו, ולולא שהפרידו ביניהם בחָזקה כי אָז היה נחנק הגדול בין סופרי רוסיה כיום בידי חברו ולא נותרה בו נשמה. אנדריֶב התעלף ובינתיים התנפּלו הסופרים, בעלי הצדדים השונים, איש על רעהו ומכות ומהלומות, פּשוט כמשמעוֹ, כפולות ומכופּלות, עפו מכל צד ועבר, וסימנים מובהקים הטביעו הסופרים איש איש בפני חברו.

זהו סיומה של תקופת הריבולוציה המדינית והספרותית ברוסיה.

תמו המלחמות בעד חופש האָדם, בעד חופש הדעות והדיבור, והחלה מלחמת האגרוף בקרב מנהיגי הדור הרוסי, מלחמת שיכורים, זוללים וסובאים.

וקופּרין שעוד מעט וחָנק בידיו את אנדריב יש לו מעריצים, תלמידים, מתַרגמים ומחקים בקרב סופרינו אשר ברוסיה. היחַקו גם את “המַהלך החדש” הזה?

הן בימי המגיפות המוסריות האלה הכל אפשר.

עוד הערה קטנה אחת:

אם אין אני שוגה יצאָה מבית “חאדאטוב” זה, מאותה חבורת-הסופרים עצמה (סַמי מכאן את אנדריֶב), הקריאה למלחמה נגד הסופרים היהודים המתפּרצים בחוצפּה גלויה להיכל הספרות הרוסית מבלי הכיר, מבלי הרגיש את הנשמה הרוסית בכל רחבותה וגודלה.

אָמנם גדולה ורחבה היא הנשמה הרוסית וכוללת בתוכה את כל ההפכים.

ליאו טולסוטוי מת, וקופרין הוא אחד מיורשיו.

וספרותנו מלקטת שירַיים ופרורים מתחת שולחנם של היורשים האלה.

ניו-יורק, 30 ביוני, שנת 1910