גם המאמר על יל"ג נכתב בנוסחתו הראשונה בעד “מולדת” (כרך ג'; תרע"ג) ואף בו חלו שנויים רבים בהאספו מקץ שנים אחדות אל הספר “בבואות” (נדפס קודם, בצורתו המורחבה, במאסף “משואות” שנערך על – ידי ד"ר מ. גליקסון ). השנויים באו לא רק משום שהפעם לא היה צורך בצמצום המסגרת הראשונה, כשהותאם לבני – הנעורים בלבד, כי אם משום שהזיקה החיובית ליצירת יל"ג עמקה משנה לשנה, ואף על פי שגם בשנת תרע"ג לא הייתי משוללי יל"ג כל עיקר, היה צורך, חוץ מהרחבת הנושא, גם במדת – מה של שנוי - הערכין.

בינתיים הופיעו כמה ספרי – מלואים לכתבי – יל"ג. נתפרסמו בפעם הראשונה רשימותיו האבטוביוגרפיות ויומניו (“על נהר כבר”), נאספו הפוליטונים ויצאה מהדורה חדשה של ספוריו. חוץ מזה נתפרסמו כמה מחקרים מוקדשים לענפים בודדים של יצירת יל"ג (יל"ג הפובליציסטן" לב. שוחטמן ויל"ג המבקר" לא. ר. מלאכי). גם חומר – מלואים מרובה זה חייב כמה פרקי – מלואים למאמרי בשובי ובערכי אותו לשם ספרי זה.

שבט תרצ"ח.

י. פ.

 

א    🔗

כשהלך למנוחות בשנת תרנ"ב, לאחר שקיעה עגומה וממושכת, לאחר שטעם בחייו טעם של מיתה, טעם של יסורים ואכזבות שהם קשים ממות, עוד עמדו רבים מאבירי ההשכלה במלא כוחם. עוד התהלכו בארצות־החיים מנדלי, ליליינבלוּם, ברודס – חברים לתקופה וחברים לקרב. אבל הספידוהו לא הם, שעמדו כבר אותה שעה במזלה של תקופה חדשה ושהקשר בינו וביניהם ניתק בעודו בחיים, כי אם שני משוררים רכים בשנים, שזה עתה נצנץ כוכבם ואיש לא ידע עוד, כי הם עתידים להיות יורשיו הגדולים. אלה היו ביאַליק וטשרניחובסקי, שרעו עוד בשדותיו ונאותו לאורו, ושגם אחר כך, בעמדם על רגליהם החזקות, עוד היה כבודו חדש עמהם ועוד ימים רבים ראו את עצמם כתלמידיו וכממשיכיו. כמה פעמים הכריזו על כך, כמה פעמים גם ניסו להחזיר את הדור אליו, בלי לדעת שהם עצמם גרמו לכך, שהדור יסב את פניו לימים רבים מן המשורר הנערץ עליהם. הם, ששירתם יצקה לתוך האויר חמימות חדשה, הרחיקוהו שלא מדעת – עשו אזנים לשירה אחרת, לנגינה אחרת. וכלום לא הם שהכשירו גם את בריינין לבעוט ברבם?

הם, ולא רק הם. דור שלם, זה שהכשיר גם את בואם, נשא עמו, בגלוי ובסתר, גלי־רוחות לוטפים, קטעי־אביב משהו שנגע בלבבות מגע אחר, יצר ניב אחר, התנגן התנגנות אחרת. עם מאנה, שהיה עוד רפה כל כך, נפלה הברה אביבית זו, ושפּירא שהתלבט, שבקש יותר משמצא, קלקל בחצים אחרים וקלע למרחקים אחרים. והפרוזה אף היא קלטה קצב חדש. פרץ, פרישמן, בוקי־בן־יגלי, יעבץ, שלמה האלקושי – מכולם עלה נָשב־אדר זה, שעקר “מתוך השממה”. אפילו ברודס, פינס, בני דורו, ניבם נשתנה, התרונן, משך בצירופים חדשים ובקסמים חדשים.

והדור הקיץ יום אחד ולא הכיר את משוררו – את זה שהביא אותנו עד הלום.

מה מאד רחוק, מה מאד זר נראה לבני דורנו, לילדיו ולנעריו, ענק זה עם רוחו הקשה, עם עיניו המלאות בלהות יום עבר! מה מאד חפצנו להחבא מפניו, מפני מרי זעמו, מפני כובד יאושו! מה המעיט למשוך כל נופו הפייטני לאחר שנפל הטל הראשון על ראשנו! והעינים צוחצחו יותר והאזנים התחילו מבחינות יותר בקולות. לא בריינין גרם לכך, שהסבונו את פנינו מקדרות זו שעטפה את עולמו. בקורת זו שמצמצה לשעה את מושג השירה, הביעה אעפי"כ את זיקת הדור – דור זה שיצא לקראת שמשו, לקראת יומו החדש. לדור זה היתה שירת גורדון הלכית יותר מדי. בתחומה לא התנופפה קמה, לא צהלו מים. עולם זר פתח כאן את שעריו – עולם אשר השהו אל חלומות טובים ודמיונות משכיחים. מאֵרת האתמול רבצה פה, ובפי המשורר לא היתה מלה של נחמה. חלמות רעים בעתוהו, מראות רעים בהקיץ מררוהו. איך נקח ברכה בפיו, ושירתו ידעה רק קלל וזעוֹם. גורדון לא יכול לשכוח, לא חפץ לשכוח, הוא אשר “ראה את עמו בעצם שפלותו”, לא ירא כל ימיו אלא גלוּת אחת – “גלוּת הסכלות והבערות”.

זעף זה, מרירות זו, הטילו אימה עלינו, כמו מסביב לארמון מקולל היינו תועים מסביב לשירה זו, וימים רבים לא עמד בי לבי גם לגשת אליה מקרוב. מזמן לזמן דרכנו על ספּה, וכל פעם נרתענו לאחור. לנו קרא האור הצעיר, האדמה הצעירה, הארץ הטובה שנתפייסה כולה, ופה, בעולמו העכור של המשורר, אפסה כל תקוה. “שכח את הארץ וששונה ותנחומיה” – היה כתוב באותיות של אש שחורה על שעריה.

רוחו היתה קשה מעצם ימי נעוריו, ולא קבלה פיוס גם בגעת בה הרוחות המנשבות. אלהים מנע ממנו את הצחוק הטוב והסולח – צחוק זה שחוננו לפעמים חבריו למלחמה, סמולנסקין וברודס. עד ערוב יומו שמר את עברתו למנבלי האומה, למחריבי חייה. כיעור הגיטו רדף אחריו ולא עזבהו. גם בעמדו על פסגת חייו, ראה עוד את עמק־הבכא הזה בכל מוראיו. לא פגה האימה, לא פגה האיבה. בעודנו באביב חייו, בעוד הד “שירי בת ציון” ו"אהבת ציון" באזניו, ידע גם הוא להפליג שעה קצרה ביאורי קדומים, לראות את העולם בעוד לא הועם חִנו. אז לבשה גם שירתו לעת קצרה בגדי־צבעונים, מעטה ־נוער. אך זה היה לפני ימים רבים. ומיום פשטה אותם, יצאה בעטיפת אבל בחול ובמועד. שבתו חגיה.

*

זהו מה שהרחיק אותו לא רק מן הדור הבא, כי אם גם מרוב בני־ גילו, מחבריו למלחמה, שכמעט כולם נסחפו עם האור החדש, בעוד שהוא עמד יחידי במריו, יחידי בקשיותו, וכמה שנסה, כאדם מישראל וכפייטן עברי, לכוון את פניו כלפי המברכים, נשאר מחוץ לחוג ולא קבל תנחומים. לא כליליינבלום ולא כברודס או כיהל"ל, שזכו לקבל פני שכינה עם שחר חדש, אף להתנבא במחנה החדש. הוא קורץ מחומר אחר. משיצא ריק מגני נעוריו, לא הציג עוד כף רגלו על מרפדי־דשאם לעולם. כלום לא היה בלבו עם התקופה וחלומותיה? אך הוא לא ראה את עצמו נביא לדור זה, לרעיון זה. לא האמין, שכנור אחד עשוי להוציא שני ניגונים שונים. דפוס נפשו ודפוס ניבו היו אחרים, והוא לא חפץ לעשות שקר בנפשו, לא חפץ לעשות שקר בשירו.

בעיקר – בשירו. כי מערכי־לב חדשים אינם מחייבים עוד שירת־ לב חדשה. גורדון כתב כמה מאמרים, וביניהם כאלה שאינם נכתבים כתיבה ארעית בשום פנים – מאמרים שבהם ניתן בטוי לדברים העומדים ברומו של רעיון התחיה. אבל בשיריו לא נתחדש. רק זה שהקול נעשה רך יותר, אישי יותר, וגם עצוב יותר משהיה. שירה יונקת ממעינות אחרים. היא באה ממעמקי הויתו של האדם. בשירה האדם הולך אחרי יצרי דמו הסתומים. שירה באה מתוך הכרח פנימי, – באה שלא במתכוון, שלא מדעת. ואלי להפך – אפשר זוהי ההכרה העליונה, התודעה המוחלטת: מה שהלב מנבא.

רק כי ניתן להבין את עמידת יל"ג, כמשורר, בשנות השמונים של המאה שעברה. כאדם, כסופר, לא פעם גלה את קרבתו לחלום האומה. וגם לא תצוייר אחרת לגבי משורר שהיה כולו עברי, כולו אדם עממי. אך שירה טעונה אתערוּת אחרת, טעונה אותו “צווי מחלט”, שבלעדיו אינה אלא מלאכת – עט.

פעם ראינו עמידתו זו כיהירות, כקדרות הרוח שאינה עשויה לוותר. אכן לא היה זה אלא יושר לב עמוק. מעין קבלת הדין וצידוק הדין. יום אחד ראה המשורר והנה היו פני העולם אחרים, פני הדור אחרים. כאמור – לא הבקורת הביאתו לידי הכרה זו. הרי היא נכתבה על־ ידי בן דורו ו"חברו לנשק", ודוקא מן החדשים התעורר אחד להגן עליו. אבל הוא הריח את ריח הבאות. ידע, כי אנשים חדשים עולים על הבמה, ואם גם יקראו לו בתום לבם, אינו ממנינם ולא יצטרף למנינם.

*

לבו נבא וידע מה נבא. הוא לא היה עוד באמת משורר לדור. לנו, חניכי שנות התשעים (וגם לרבים שקדמו לנו), לא היה עוד האיש אשר לקולו הלכנו. לשירה אחרת ערגו הרוחות. את קול העם חפצנו לשמוע דוקא בקול היחיד. את העולם כולו חפצנו לראות בעין היחיד, למען יחם האור על פני שטחיו אשר דשאו. העין נפתחה לראות בעין היחיד, למען יחם האור על פני שטחיו אשר דשאו. העין נפתחה לרוחה וכבשה את אשר מעֵבר לתחום גם בהיותה עוד בתוך התחוּם. לא שירת ביאליק וטשרניחובסקי בלבד – נמשכנו גם אחרי מלמולם הרפה של משוררי־הבינים אשר קמו. והמשורר עז־הנפש, אשר קולו הלך מראשית תקופה ועד סופה, הראשון אשר נגע ביהדות השוקעת ויזעזע את עמודיה, נשכח יום אחד כולו מלב, באשר ידע רק לפוצץ את הלב, ולא להרנין, לעורר, להלך חלומות – לחזק את הדם לקראת הבאות. כל אמצעי הבטוי היו בידה של שירה זו, אבל לא היה מה שיוּשג בלי אמצעים, מה שמדובב את הלב בלי מלים. הניב המלא, הפירוש המלא – הוא שהיה חוצץ. גורדון היה הגדול באמני־הסגנון שבדורו, ומן הלשון ידע לערוך מטעמים לקוראיו כאשר לא ידע את המלאכה הזאת איש לפניו, ואולם לשון זו יצאה תמיד בראש, לקחה תמיד חלק בראש – הבליעה את הנאמן ביותר, את היקר ביותר: את הניגון בעצם צמיחתו.

ילדות זו שהיתה חסרה, הוא מה שהיה בעוכרי השירה הגדולה הזאת. מה שהיתה בוגרת יותר מדי, נבונה יותר מדי. מה שהמשורר לא דבר אל נפשו בלבד – שלא שכח אף רגע שהוא עומד על הדוכן.

לימים, כששבנו אליו, גלינו גם את רחש הלב, גם את תפלת הלב. אבל בימים ההם לא תרנו במשעוליו הנשכחים, ברגעים שיש צורך לפנות את הדרך לפני שירה חדשה, מתאכזרים להולך, שמחים לנטות מקסמיו, – נזהרים שלא לראותם…

 

ב. דברי זמר    🔗

אכן לא היתה זאת רוח קלה מעולם. מאז הבוקר נתן את מבטו הכבד בעולם, האמין ולא האמין בו. “יום אָנוּש צפון אל כל, אך מי ידע את בואו” – הוא פוסק את פסוקו ב"מזמוריו".¹ אפילו החכמה אשר היתה שעשועיו תמיד, אינה אלא “שושנה פורחת על עברי פחת”. וכמה שהוא דוגל בה, הוא גם מזהיר מפניה: "אי לך, אדם, כי בטחת בחכמתך ומשענתך מיד הנחת… " ועוד בשיריו הראשונים מצא החרוז העוקץ:

פּוֹתֶה! לְתִקְוָה תַאְַמִין, וּפִיהָ נוֹכֵל…

איש־האשליה לא היה מעולם. קשה לנו לצייר את גורדון בעודו רך וצעיר, בעודו מרחיק את נבואתו: בעודו עומד בתחומי האֶפּוֹס “אהבת דוד ומיכל” והאידיליה “דוד וברזלי”; בעודו יושב על “תל־האביב” ושירי האביב בפיו. היש כי גם עליו זרחה השמש וגם לו קסמו קסמי העולם בזמן מן הזמנים? ואולם הבוקר היה גם בחייו של גורדון, גם עליו נפלו קרניה הראשונות של תקופה חדשה. וגם הוא הביא תרועת הבשורה לעמו – הבשורה הראשונה, כי “גז הליל” ו"השמש האירה". לא תמיד היה איש מלחמה ומר־נפש, “קטיגור לאומי”, כמו שקרא לעצמו, אשר חלום של “עבדות נצחת ודראון עולם” העיק כאב על לבבו ושירו. בשירו המצויין ביותר “כעלות השחר”, אשר בו התמזג יאושו המר עם מין עצב לבבי חם ועמוק, יספר לנו:

בנְעוּרַי הִסְכַּנְתִּי לָקוּם מִשְּנָתִי

בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בַּעְַלוֹת הַשָּחַר;

אָז תָּקוּם עִמִּי בַּת־שִירִי תַּמָּתִי

לוֹבֶשֶת עְַדָנִים שַֹׂלְמַת בַּד צָחַר.

אותה בת־השיר “השחורה כעורב”, אשר לימדה אחר כך את פיה רק לקלל ואת לשונה לקונן, היתה הוגה עוד כיונה:

אָז שַרְתִּי תַּעְַנוּגִים, אַהְַבָה וִידִידֹת,

בִּשַֹּרְתִּי יוֹם רָצוֹן, נַחַת וָחֹפֶש…

ולא היו עוד למשוררנו את פניו הקרים והנזעמים, פני “המשורר הפטרבורגי” עם קדרות הצפון בעיניו. הוא היה צעיר וגם בת־שירתו היתה צעירה. אשרי האיש, אשר נולד בראשית תקופה, אשר ילדותו בוֹרכה מזוך שחריה, וחזון הימים הראשונים יפעם את חלומותיו הראשונים! המשורר אשר נולד באחרית תקופה, דומה למי שבא בתום החג, – בשירתו יהיו תמיד מפכים נכאים נעלמים. וגורדון, שחייו הפרטיים כמעט לא שמשו לו מעולם חומר לשירה, ספג מראשית ימיו את רוח הזמן החדש ואת משאות – נפשו עד אפס מקום עוד לשירה אחרת.

ובתום לבבו הוא קורא אל דורו:

הָאָרֶץ בָּהּ עַתָּה נִחְיֶה נִוָּלֶד

לִגְלִילוֹת אֵירֹפָּה הְַלֹא נִחְֶשָבָה –

אֵירֹפָּה הַקְּטַנָּה מֵחֶלְקֵי חָלֶד

וּבְחִקְרֵי חָכְמָה מִכְִּלָּם נִשְֹגָּבָה…

הָרִימָה נָא רֹאשְךָ, הַיְשַר גַּבֶּךָ

וּבְעֵינַי אַהְַבָה אֵלֵימוֹ הַשְגִּיחָה…

מעט מאד גם בשיריו הראשונים מן הליריזם. לכך היה גורדון גלוי־ עין יותר מדי, מעוּט־שכרון יותר מדי. הליריקן רואה את עצמו עולם מלא – זה שעל צירו יסובו כל החיים, שאפילו צער האומה נבלע בדמו. וגורדון גם בשירי וידוּיו המעטים אל הכלל ידבר, ולא אל נפשו. אכן הוא היה באמת משורר הכלל, נביא התקופה, מבשרה ומקוננה. מה דלה ההויה הפרטית גם בשירי נעוריו! גם בשיר־האהבה היחידי שלו “חנה” לא נמצא בטוי נאמן, בטוי עצמי לרוך הנוער החם, לרחמי ־העלוּמים השופעים – לאותה המית – דם ראשונה, אשר בה ישקיע האדם את כל מכאובי חייו, כל עלבון חייו, בהתרונן לבו לקראת האושר אשר כמוהו לא ידע לב עוד על אדמות. המליצה גם כאן יוצאת בתופיה לפני כל רגש היא הבולעת כל רטט־לב עם כל מראה־עינים:

כִּי מָה אוֹר כּוֹכָבִים, שֶמֶש, יָרֵחַ

מוּל אוֹר עַפְעַפַּיִךְ עֵת חֵן תַּשְקִיפִי?

מַה גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה כִּי תִתֵּן רֵיחַ

מוּל רֵיחַ אַפֵּךְ עֵת אַהְַבָה תַרְעִיפִי?

אהבה כזו לא תחשוף בבת אחת כל מכמני העולם. ו"גבעת לבונה" זו לא תצמיח פרחים חמי־שמש. אין גם בשירי האביב משכרון זה שאנו מוצאים אפילו בחרוזיו המליציים למחצה של מיכ"ל, שלא לדבר על סערת העלומים המחלחלת בשירי האביב של ביאליק וטשרניחובסקי. אבל משהו שבנוער עולה, אף־על־פי־כן, ממליצות ראשונות אלה. אור צונן מעט, אך מצוחצח מאד, יחד עם איזה יגון בא מרחוק יצוּק על חרוזים אלה, ששלטון הלשון ושלטון המחשבה מגלים תיכף ביוצרם סימני גברות, תום נוער בצירוף הבחנה בלתי רגילה. אין כאן ממלמולם של רוב משוררי התקופה; אין ערפל גם בסבכי המליצה. עם התמונה הריטורית מבהיק לפעמים גם קו חריף, בנפול אור שמש על המים:

הְַבִנְהָרִים, שֶמֶש, חָרָה אַפֶּךָ

כִּי אֱת מוֹסְדֵימוֹ תַּצִּית בִּרְשָפֶיךָ?

בכל סגנון בשל, הרמוני, ויהי גם המליצי ביותר, יש משהו העושה אותו מופת לדורו, ובאיזו מדה – גם לדורות הבאים. יל"ג היה מליץ מובהק. מליץ נשאר ובר־פגיעה יותר משהיה. מליצה זו שהבאנו – המיטפורה בצורה שאלה, נעשתה דוגמה לביאליק ב"מגלת האש" וב"אגדת שלשה וארבעה", כשם שמורגש בלי ספק מתוך שירו “בשדה” גם הד החרוזים:

אֵצֵא נָא בַּבָּר, אָרוּץ הַכַּרְמֶלָה,

בָּעִיר בַּמִּגְרָש בַּגָּן וָגַיְא סֶלָּה

וּפֶרַח אְֶהִי בַתֵּבֵל פּוֹרַחַת…

פרץ, שהיה מראשית ימיו (בעוד לא התנער בעצמו מאבק המליצה) בעל חוש חריף להבדיל בין שירה למליצה, שאל עוד ארבעים שנה, כשהתחילה ה"ריויזיה" הגורדונית: “מה היה גורדון – בלשן או משורר?” ואמנם, מי שבודק יפה את כל יצירת יל"ג, אינו יכול להסתלק משאלה זו: עד היכן שלטון הלשון ולהטיה, והיכן מתחילה השירה? אין כאן כמעט חלקת־שירה קטנה, שאינה מנומרת להטי־ ניב, שאינה מרעישה בסמוכי־לשון ובצירופי־לשון כאלה אשר לעומתם תחור גם לשון ביאליק. ואולם הצירופים כאן תמיד קשורים קשר אורגני עם התוכן. – אינם מדלדלים אותו לעולם, אינם באים במקומו לעולם. וזהו מה שמגלה בגורדון את איש הרצינות העמוקה. אתה מוצא כאן התחכמות יתירה, חריפות יתירה, ואלה ודאי שאינן יכולות שלא לגרוע. אבל חריפות זו תמיד גם מחזקת. שעשועי לשון אלה מתלכדים כמעט תמיד עם ניבי לב, עם איזו פשטות קדומה. חביבה עלי עד היום הסוניטה “הערב”, שבריינין גינה אותה פעם בגלל ה"דרוש" הלשוני שבסופה:

מַה נָעִים הָעֶרֶב לִלְבַב כָּל גֶּבֶר

אִם מַר נֶפֶש הוּא, אִם גֶּבֶר צוֹלֵחַ;

לָזֶה עִם הָעֶרֶב יָבֹא קֵץ שֶבֶר,

וְזֶה בָּעֶרֶב פִּי – שֶבַע שָֹמֵחַ.

ומודה אני: טועם אני טעם לירי אמתי, טעם פיוט יהודי־מקורי דוקא במה שנראה לבריינין כחולשה – בדרוש הלשוני:

כִּי עַל כֵּן לַזְּמָן הַהוּא עֶרֶב קָרָאוּ,

כִּי עָרֵב הוּא לַגֵּו, מָתוֹק לַנֶּפֶש…

דרך זו של בעלי – האגדה הקדמונים אינה פסולה לגמרי גם לנו. קל וחומר ליל"ג, זה שאינו רואה כל דבר בעולם, שאינו מעורר בו מיד זכרי־לשון. מדרשי־לשון כאלה, שהם בטוי טבעי לבעליהם, אינם פוגמים. פוגם רק מה שאינו מתחבר – מה שאינו אבר מן היצירה החיה.

*

בכל השירים האלה, שביניהם אנו מוצאים דברים שלמי – צורה ומצומצמי – ניב כשירי הזהב, מפעמת רוח נכאה מוזרה. אבל יגון טוב הוא, יגון נעורים, אם כי כולו רצוף חקר־מות וזכרון־מות. כה רכה ומלאה חנינה עוד הרגשת – אחרית זו, כה רב עוד האור הלבבי המלוה אותה, אור האמונה כי גם המות אינו מוחלט, כי האהבה תגבר גם על הכליון:

אָז נָשוּב נִרְאֶה מַחְַמַדֵּי לִבֵּנוּ

בִּלְבַב הָאְַדָמָה כַּזֶּרַע הֶחְבֵּאנוּ

וַנַשְקֵּם בִּדְמָעוֹת כִּמְטַר שָמַיִם.

זה היה לפני ימים רבים. המשורר לא הכיר עוד את כל המדכא והמנוול את חיינו. האביב היה בחייו ואמונת האביב בתקופתו. אין הוא נושא עוד בלבבו את צללי רב ופסי ורב שמגר המכוערים. עם חברו המשורר, עם מיכה־יוסף, אשר לו שמר את אהבת נעוריו בכל ימי חייו, הוא מתהלך עוד ביערות האורן אשר בסביבות ווילנה, וקרא את שירי שילר בקול. ובשובו הביתה והיה כשב מחג גדול ונהדר, “חג לאדוני”, אשר “הקרואים – הם כל באי עולם”. חג קצר ועליז הם לו עוד החיים. הטבע פתחה את אסמה הטוב ב"חיק כל עמק, על ברכי כל גבע", – כל העולם עוד מלא שפע ה'. ושר אז העלם על שמש־ האביב ועל פרחי־האביב ובקש גם הוא להיות “פרח בתבל פורחת”, ובבטחון נעורים ושקט זקנים ישא גם על המות את אמרתו המנחמת:

כַּחְַלוֹם חֶזְיוֹן לַיִל מָוֶת הִנֵּהוּ,

כִּי הַכֹּל אְֶלֹהִים, וֵאְֶלֹהים – חַיִּים.

אמנם, המשורר אינו שוכח גם על “תל האביב” את “התבל ואת תבליתה” וחלום הבליה לא יעזבהו גם “במישור הלז כי יצא לשוח”, אך האמונה בחלק אלוה ממעל אשר באדם, בקשת המפלט מן הכליון בחיק שדי, במחבואי הנצח,– כל זה נוגע עד הלב במשורר הצעיר, אשר זהרי נעוריו עוד נלחמים עם צללי העולם, המשתערים עליו כבר בעצם חג אביבו. ויהי בזה השפעת מי שהוא, אך אור עוד למרחב ועומק פלאים לעולם בחרוזים הנאצלים האלה של שירו הראשון:

גַּם עָלַי לֹא תֶאְטַר בּוֹר תַּחְתִּית פִּיהָ

כִּי תָשוּב נִשְמָתִי אֶל בֵּית אָבִיהָ

לָגוּר כִּנְעוּרֶיהָ בֵּין כּוֹכְבֵי – לַיְלָה.

*

בשירים ראשונים אלה המשיך יל"ג את המסורת של אד"ם הכהן. גם בהם שלטת שירת ההגיון בצורת האוֹדה. האודה היא הצורה הריטוֹרית ביותר, והתאימה אל רוח הזמן ואל מליצת הזמן. כמו בכל צורת־מסורת, העוברת מדור לדור, הובאה גם האודה לידי שכלול מסויים על־ידי אד"ם ומיכ"ל, ואחר־כך על־ידי יל"ג, אם גם זה לא היה הלבוש ההולם את עצמיותו.

צורה מסויימת מחייבת לעתים קרובות גם תוכן מסויים. הימנונות אלה, אשר בהם יתבטל הפרט לפני הוד אלהים והטבע, היו ברוח התקופה ומשורריה, אשר חייהם העצמיים עוד יהיו מטושטשים ביותר. גורדון מתפעל מחיי הטבע, אשר חליפות עולם להם, וחוט קיומם לא יפסק. מה הוא כליון החלק לעומת הכל הנצחי? הן כולנו נשוב אל “בית אבינו”. מפני פחד הכליון של הפרט חש המשורר מפלט לו ב"הרמוניה" הכללית. ככה הוא מיישב את הסתירות ומוצא לו תנחומים ריטוריים, נחמה לשעה, חלום האביב אשר יחלום כל לב צעיר באשר הוא צעיר. כי מה הם החיים ויגונם ומוראותיהם לעומת אור הלב בהגלות לו ראשונה יפי האהבה ופלאיה:

וּבְלִבּוֹ כִּי יִשָֹּא אִיש אַהְַבַת אֹמֶן,

מִמְּסִבּוֹת תֵּבֵל הוּא מוּרָם גָּבֹהַּ,

וּשְֹשֹוֹן עוֹלָמִים בּוֹ יִזַּל כַּשֶּמֶן

הַטּוב שֶיּוֹרֵד מִקֶּרֶן אְֶלוֹהַּ.

*

פעמים הוא מנסה גם להסתובב והוא מאושש אץ עצמו בקראו :

הִנֵּה הָאָבִיב – מַה לִּי וְלִימֵי סָעַר?

מַה לִי וּלְזִקְנָה – וַאְַנִי רַךְ וָנַעַר?

עֵת זָמִיר הַיּוֹם, עֵת לִרְקוֹד לִשְֹמוֹחַ!

ודוקא אז הוא עומד לפנינו בכל רפיונו. אך בטרם יפתחו לפנינו שערי הגיהנום של שירתו המאוחרה נעים לנו לראות את חלקת השירה הירוקה, חלקה קטנה ודלה זו, אשר תעיד כי גם גורדון היה צעיר בשכבר הימים… אכן לא ארכוּ ימיה של עונת – נעורים זו. גורדון היה יותר מדי משורר זמנו כדי שישהה ימים רבים בגניו הנאצלים. אך יצא אל החיים, נכוה משלהבת הזמן שהתחילה מתלקחת באהלי ישראל, והוא הכיר תיכף את תפקידו – להיות מבשר התקופה, לוחמה ומפקדה.

סחוף גלי הזמן, עוזב המשורר מעט מעט את עמקי השקט של השירה הלירית. כל שהוא שוהה בהם יותר, סכנת החקרנות פרושה לפניו יותר. הוא יודע, כי לא תהיה תפארתו בדרך זאת, כי מה שהיה טבעי בדור הקודם, אשר עמד עוד בסדר אלהים, נעשה ריטורי־ריק בתקופה, אשר רגליה עמדו כבר על פני האדמה. בכל השירים האלה – על “בית מועד לכל חי”, המלא כולו רוח ה"רזיגנציון" של שילר, ועד השלמוניות “אדם דו־פרצופין” “המיוסדות ע”פ א"ב ושם המחבר בסופן", המזכירות באנטיטזה שבהן את “המתאונן והמשורר” של אד"ם הכהן, – אין עוד להכיר את קול האריה. אין בהם בפזמונות אלו אף כלשהו משירת הזעם אשר עוד מעט ותדליק לבבות, תעקור בחזקה את הדור מקפאונו.

וגורדון אמנם מכיר בעצמו, כי חייו האישיים דלים מהיות מקור לשירה וכי צר לו המצע הלירי מהשתרע. ועודנו מעפיל לעלות בסולם השירה, הוא שם כבר את פניו, כמיכ"ל, אל היצירה האֶפִּית. בה חזקו שרירי שירתו. על סדן הפואימה קורנסו מכה בכוח אחר. כל אותה התקופה, שהיחיד נתמעך עוד בנדבכי הצבור, לא הוכשרה עוד לשירה לירית. ואף כי גם בפואימות הראשונות החקרנות עוד לוקחת חלק בראש, תחומי המחשבה הלכו ורחבו; רחבו גם כלי התפיסה. זה היה כבר במקצת קולו של יל"ג.

 

ג. תרגומי ביירון ושילר    🔗

אכן פרשת הנעורים של יל"ג לא תהא שלמה, אם נסיח דעת מתרגומים אחדים של יל"ג. תרגומים מעטים, אבל גם בהם מפעמת רוח נאצלת זו – הובלט אידיאליזם טהור זה, שגורש אחר כך גירוש שלם משירת יל"ג המאוחרה. השירים המתורגמים הם כולם מסוג רומנטי זה, והם המשלימים את דמות הנעורים החולמת של יל"ג הצעיר.

המשוררים המתורגמים, שקרבת נפש בינם ובין המתרגם, הם ביירון ושילר. הראשון משך בזיו הקדוּמים, בצבעי המזרח, בתרועת החופש – זה האיש ש"קשת גבורים וקסת הסופרים היו יחדו מצומדות על מתניו… ובכל מקום אשר ראה עשוק ורצוץ־משפט חש לעזרתו… "²

“זמירות ישראל”, שתורגמו בידי יל"ג, אינם תרגומים מצויינים של שירים אלה בלבד, כי אם ראויים הם לשמש דוגמא למלאכת אמן של הרקה מלשון אל לשון. כל־כך שלטון בחומר ובצורה כאן, כל־כך חירות ומשמעת, שגם כיום סכנה למתרגם חדש לשוב ולעשות את המלאכה הזאת, שנעשתה לפני שנים רבות כל־כך. ובאמת קשה לצייר לעצמנו, שישיג מי שהוא, ויהי גם מזויין בכל אמצעי הלשון והמשקל החדשים, יותר משהושג בחרוזים מעין אלה:

אִם אְֶמֶת הַדָּבָר כִּי בַּשָּמַיִם

עוֹד בֵּין הָרוּחוֹת אַהְַבָה שוֹכֶנֶת,

כִּי אֵין שָם אָסוֹן, אֵין דִּמְעוֹת עֵינַיִם,

אֵין לֵב מִתְעַצֵּב, נֶפֶש מִתְאוֹנֶנֶת –

אָז שָלוֹם לָכֶם, עוֹלָמוֹת אֵין חַקֶר,

וּבָרוּךְ בּואֶךָ, רֶגַע הַמָּוֶת,

עֵת מֵאוֹר נֵצַח, מִיִפְעַת הַבֹּקֶר

יָנוּס לֵיל עָמָל, תָּפוּג כָּל עַצֶּבֶת.

כאן לא הדיוק חשוב, כי אם הלך־הרוח שלא נפגם, הנגינה הפנימית שלא נפגמה. כמה עוז קדומים בחרוזים האלגיים, שנעשו זה כבר קלסיים בתרגום זה:

נְֻדוּ לַמְיַלֶּלֶת עַל נַהְַרוֹת בָּבֶל,

עַל שִירָהּ כִּי שָבַת מִפִּי הַנַּבֶל,

עַל אַרְצָהּ כִּי עַל יַד חֶרֶב הִגִּירוּ,

עַל אֵל צוּרָהּ בֵּאלֹהֵי זָר הֵמִירוּ.

אָן רַגְלְךָ בָּצֵקָה, גּוֹי אוֹבֵד, תָּנוּחַ?

מָתַי עַל צִיּוֹן יֵעָרֶה הָרוּחַ?

יל"ג לא כתב שירי־ציון, אך בקינות מתורגמות אלה נתן לנו בלי ספק משהו, שהוא שקול כשירי ציון מקוריים. איני יכול שלא להביא עוד חרוזים אחדים מן התרגומים הנעלים האלה:

עַל חוֹף הַיַּרְדֵּן עַרְבִיאִים יִרְבָּצוּ,

עַל גִּבְעַת צִיּוֹן אֶת שִמְךָ יִנְאָצוּ,

עַל סִינַי לַבַּעַל יִכְרְעוּ כָּרֹעַ –

וּשְאוֹן רַעַמְךָ עוֹד יֶחְרַש, אְֶלוֹהַּ!

אין כתרגומי משורר מעידים על קוי אפיו – גם על אלה, שטרם באו לידי גלוי. ב"זמירות ישראל" אנו מוצאים את זרע הצלילים, שבמהם צמחה שירת “בין שני אריות” – את זעם המשורר, את תלונתו הגדולה על אלהי ישראל, שעזב את עמו ויהי עם צרהו…

*

קרבת רוח זו נמצא גם בתרגומיו משירי שילר. כאן יש לציין קודם כל את התרגום “אם מבכה על בתה” ("קלאַגע דער צערעס), קינת־אם זו, שגם את בת־קולה נמצא בכמה משיריו המקוריים של יל"ג – את צמיחת האביב כסמל התחיה הנצחית:

אָז יַעְַלוּ הַקְּבוּרִים מִמְּשֹוֹאַת אֶמֶש

יַחְַלִיפוּ חַיִּים מִזֹּהַר הַשֶּמֶש

מִזֶּרַע כָּל פֶּרִי מֵתוּ לָעָיִן –

יָשוּבוּ יוֹפִיעוּ בַּגַּיְא וָגֶבַע.

האם לא אותו הסמל מרומז בשיר “חג לאדוני”: הרגשת – התנחומים למראה הפריחה האביבית בטבע, שגם מה שאבד לנו בחיים ישוב ויפרח עוד פעם:

אָז נָשוּב נִרְאֶה מַחְַמַדֵּי לִבֵּנוּ

בִּלְבַב הָאְַדָמָה כַּזָּרַע הֶחְבֵּאנוּ…

גם בתרגום הקטע מ"שיר הפעמון" הביע יל"ג בלי ספק מדת עצמו, משא־נפשו ביצירה ובחיים: את שלטון התרבות, העבודה, המשמעת – הלא הוא מה שנתבטא בחרוזים:

רַבַּת תּוֹעֶלֶת / הִיא אֵש אוֹכֶלֶת

כָּל עוֹד מוֹשֶלֶת / בָּהּ יַד הָאָדָם.

ואף־על־פי שהתרגום הוא חפשי במדה גדולה, והמשקל הוא אחר ויש גם תוספת של שתי הברות בחרוז, הצליח המתרגם בצורת ה"פיוט" הספרדי לצקת את הרעיון יצוקה עזה, ואין להגיד שהחרוזים העברים פוגמים במקור הרבה:

ב"סוד־אלוה" (“דאס פערשלייערטע בילד דער סאַיאיס”) – שיר זה שמשהו מן המסומל בו עוד ניסה ביאליק להביע בשירו “בשער החמשים” – אתה מוצא את האידיאל של ההשכלה – זה הצמאון לדעת בלי גבול, להכרה בלי גבול:

הָאְֶמֶת אְַחַפֵּשֹ – הִיא תַּכְלִית כָּל דָּעַת

וּמַה תֵּדַע נַפְשִי אִם לֹא כֹּל יוֹדַעַת?

אבל יחד עם צמאון זה – גם ההכרה האחרת, הכרת הסכנה הצפונה בהסרת הכסות האחרונה. כמה היה רגש של פחד זה מפני ההשכלה משותף לרבי ההשכלה העברית!

יחד עם התרגומים האלה אתה מוצא כאן גם דברים ארעיים של חרוזי שפר האופטימיים (“את הכל עשה יפה”) ומנגינת שוברט הרומנטית:

קוֹל הַתּוֹרִים, שִמְעִי, בּסְּבָךְ יָשִירוּ,

אַךְ לָךְ הֵם יִתְפַּלָּלוּ;

נֹעַם קוֹל בִּכְיָם עָלַי הֵם יָעִירוּ.

בַּעְַדִי רַחְַמִים יִשְאָלוּ….

ברם – אפשר שגם תרגומים אלה אינם ארעיים וגם הם מצטרפים לפרשה זו של האביב, של קסמי הנעורים.

 

ד. נחלי קדומים    🔗

גם בפואימות הראשונות עוד יד “הנוסח”, נוסח התקופה, נטויה עליו, ו"אהבת דוד ומיכל", יצירתו הגדולה הראשונה מסוג זה, הוא, כרוב שיריו מן הימים ההם, שירת התקופה – המשך התקופה. הרומנטיקה הגדושה, הפריחה בשמי־האצילות שבשירה זו, – כל מה שהמשורר עקר ביד חזקה מתוך יצירתו המאוחרת, עדיין שולט כאן שלטון בלי מצרים. כל רקמת החזון של פואימה זו, הרואה את העולם ממרחקים, לא תצוייר בלי השפעת הזמן – בלי השפעת אד"ם ומיכ"ל מצד אחד ושילר מצד שני. החקרנות הנוראה, מכת התקופה, אשר ממנה לא נקה לפעמים גם מיכ"ל, מייבשת בחרבוני רוחה מיטב שטחיו של שדה מנומר זה. לא לחנם הקדיש גורדון את “אהבת דוד ומיכל” לאד"ם הכהן. היא כולה נכתבה ברוחו, ברוח כל אותה הסביבה הווילנאית, אשר לא ידעה מה זאת שירה בלא התפלספות, בלא התחכמות. לפי אותה הסכימה, שלבּנזון הזקן משורר על החמלה ועל הדעת, על החיים ועל המות, משורר גורדון על הזמן ועל האושר, על האהבה ועל הקנאה. הכל כאן בנוי בנין סימטרי: זה כנגד זה. הפרק הרביעי, שבראשו חצי הפסוק “עזה כמות אהבה”, ופותח בחרוז "

מֶה עָצַמְתְּ, מַה גָּבַהְתְּ, אַהְַבָה בֶּחֶלֶד!

גורר אחריו בשיר החמישי על כרחו את סופו של אותו פסוק “קשה כשאול קנאה”, ומובן, שהוא פותח בחרוז:

הוֹי, קִנְאָה קָשָה; הוֹי קָשָה מִשָּחַת!…

בראש כל פרק עומד המשורר ומטיף את אמרותיו על גבוריו, ובשטף דבריו יפשיט מכל דבר את עצמיותו – עושה את נפש האדם ואת מדותיו כללות. רוב הדמויות מטושטשות, אם גם משהו מחנה של מיכל ותומתה מנצנץ פה ושם. לא עלה בידו להבליט את שאול, זה שבאפיו טבועים ניגודים רבים כל כך ושקלסתר פניו מתבקש לאמן שיראהו בכל אוריו וצלליו. בדור הוטבע קו אחד – איש החובה. אבל מה נשאר בו מן המשורר בימי העמידה? כיצד נתמזגו בו רוך החולם וקשיות השליט? איך רחק לבו ממיכל, שבלעדיה לא היה קודם כדאי לו כתר המלוכה? את כל זה יבאר המשורר יפה בהקדמתו. אבל בגוף השירה, שפה ושם ינובו תלמי שירה חמודים, הדברים לרוב משורבבים ומשוללים מגעי־נפש נסתרים. הכל כאן מחולק יפה, מסודר לפרקיו. על מיכל ואהבתה ידוּבר בחן רב, פעמים גם בהבנה רבה. כמה הוא יודע לבאר, למה התאכזר דוד למיכל, איך המלוכה שעבדה בו את האדם לצרכיה. גורדון, שלא היה פסיכולוג דק, ידע את נפש האדם. ידע את דרכי הלב. אבל, כאמור – בלי להבחין הרבה בין אדם לאדם, בין לב ללב.

*

ב"אהבת דוד ומיכל" ניכרת השפעתו העצומה של מיכ"ל. גורדון עצמו מעיד, כי מיכ"ל “היה לו לעינים” והיה “עובר לפניו כנר”. בהקדמתו לקינתו “הוי אח” הוא כותב: “כשתיל זית רענן מצאתיו במדבר על דרכי בצלו חמדתי וישבתי, אני ואחרים אתי, ובסנסניו אחזתי ביום החלותי עלות בהר”… ואמנם מכירים אנו, ביחוד בפואימה זו, בצל מיכ"ל הנופל על ערוגות שירתו של גורדון. כל אותו ההימנון אל האהבה שביצירה זו, הד “שירי בת ציון” עולה מתוכו. אתה מוצא חרוזים ובתים שלמים בשתי היצירות האלה, שרק שנויי נוסח קלים מבדילים ביניהם. מיכ"ל, למשל, קורא ברגעי האהבה הגדולים של גבוריו:

הַכּוֹכָבִים! רֶגַע אַל נָא תָאִירוּ

וּלְבַש נָא קַדְרוּת, אוֹר סַהַר זָרוּחַ

אַל נָא אֶת הָאַהֲבָה, אַל נָא תָעִירוּ!

וגורדון עונה לעומתו:

כּוֹכָבִים, נָא דֹמּוּ! נֹגַהּ, אַל תָּהֶל!

אְֶסוֹף, סַהַר, אוֹרְךָ כִּבְיוֹם צֵאת חֹדֶש – –

גם החרוזים הנפלאים של מיכ"ל על האהבה: “מעינים הומים ומפכים מימיהם” מצאו הד בחרוזי גורדון הרפים:

הַנְּחָלִים יִזְרוֹמוּ יֵלְכוּ הַיָּמָּה,

כָּל גּוּש קַל יַעַל, יִנָּשֵֹא שָמָיִם,

כָּל כָּבֵד יִשְפִּל, יַגִּיעַ אְַדָמָה

וּבְאַף כְִּלָּם אַתְּ, אַהְַבָה, רוּחַ חַיִּים…

לא, גורדון לא היה משורר האהבה! הוא לא היה אותו ה"גוש הקל" אשר “ינשא שמים” בכוח האהבה. מה שהוא מוסיף כאן משלו, הוא כולו מליצה, ומה שגרוע ממליצה – יש גם חוסר־טעם קצת באמרו אל האהבה בסגנון האודה:

אַתְּ תֶּהְגִּי כַּיּוֹנָה, תִּנְהְַמִי כַּשַּחַל,

וּתְצַפְצְפִי כַּסִּיס, וְכַסּוּס תִּצְהָלִי…

הוא לא הכיר עוד בכוחו, ולא יכול שלא להמשך אחרי נגינת מיכ"ל, אחרי זעפו של אד"ם. אין אדם מופקע לגמרי משעבודו של רב, של חבר – של דור שלם. ב"אהבת דוד ומיכל" (כמו בכל “דברי הזמר” שבתקופתו הראשונה) גלה גורדון את עצמו כמעט בה במדה שהתכחש לעצמו.

ודאי שהיו יסודות קרובים לו בשירת אד"ם ומיכ"ל. ימים רבים חסה גם בצלו של אילן השירה הגרמנית, בשילר, וחוקר – השירה ימצא סמוכים רבים בין שיריו³ לשירי יל"ג, אסתפק בכאן בדוגמה אחת ;

שָם מַיִם נוֹזְלִים יִזְרוֹמוּ יִשְטוֹפוּ…

וּכְמוֹהֶם גַּם יָמִים, הָהּ, חִיש יַחְַלוֹפוּ,

מי לא יכיר בחרוזים אלה את הד ה"יינגלינג אַם, באַכע" של שילר – זמר זה שעליו חלמו נערי ישראל בימים ההם ושהיה, בניגונו העצוב, גם שיר הבחרות של דורנו?

לאחר “אהבת ציון” ו"שירי בת ציון" מעטים מאד ההישגים החדשים ב"אהבת דוד ומיכל". לעומת הפואימה של מיכל, שצורת בלדה מעוטת־חוליות לה, ודאי שרחבו כאן שולי היריעה, רחבו גם אמצעי הבטוי. אתה מרגיש כאן חיזוק נוסף בשרירי הלשון, ועם כל האריכות בפרטים – קוי בנין מוצקים יותר. לעומת הטשטוש של רנה"ו ואפילו של שלום הכהן, אתה מוצא כאן בהירות יותר, משמעת יותר. אבל לעומת גמישותו הלירית של מיכל, לעומת התעדנות ניבו, כאן הסגנון קשה יותר, “רשמי” יותר. הריטוריקה כאן מוטעמת קודם כל. שלטונה אינו פוסק. יל"ג כפות אל המקרא גם כשהוא נעקר מתחומיו. השמרנות היא תכונתו היסודית. אולי משום כך גם לא יכול, בהגיע תור חבת ציון, לפרוץ בגדר ההשכלה.

ברם, אנחנו שוב נעשה עול למשורר, אם לא נראה גם מה שהושג בשירה זו. כבר צויין הידוק הבטוי בתוך האריכות היחסית. אתה מוצא כאן בתים בודדים, שבהם שורג החרוז והגיע לידי צמצום של רמח"ל ואד"ם בצירוף איזה בטחון שבבטוי, בטחון נוסף. כמה שלטון בבטוי בשיר ההקדשה לאד"ם הכהן בלבד! כמה חריפות כאן ביחד עם חן של התחטאות!

אֶת קִירוֹת בֵּיתִי אֶעֶזְבָה הַפָּעַם,

עַל אַדְמַת נֵכָר כַּף רַגְלִי הְִצָּגָה;

וּכְיֶלֶד עָנֹג יֵחַת מִקּוֹל רָעַם

כֵּן תִּפְחַד נַפְשִי אַף רוּחִי בִי פָגָה.

עַל אֶרֶץ הַסּוֹפְרִים עוֹד גֵּר הִנֵּנִי,

אֵין מַכִּיר לִי שָם – וּמִי יַאַסְפֵנִי?

באיזה הוּמור ידבר המשורר על המבקרים, “לצים בעלי חצים” אלה, אשר “ידרכו קשתם” להלך אימים על המשורר החדש:

שָם עַל הַגְּבוּל שוֹטְרִים נוֹטְרִים יַעְַמֹדוּ,

הֵם בִּזְרֹעַ עֹז אַמְתַּחְתִּי יִמְתָּחוּ,

וִיבָרְרוּ מַעְַרָבִי, יִשְקְלוּ יָמֹדּוּ,

וּבְחֶרְפָּה גַם אָחוֹר אוֹתִי יִשְלָחוּ…

וּבְדַבְּרָם עִמִּי מִשִֹּיאָם נִבְעַתִּי,

וּבְקוּמָם לַמִּשְפָּט אֶגְוַע וָמַתִּי.

כאן גם דקדוקי המשקל, גם החרדה לי"א התנועות בלי שוא נע בראש החרוז (“על ארץ הסופרים” תחת “בארץ הסופרים”), אפילו מליצת “לשון נופל על לשון” (“אמתחתי ימתחו”) אינם מקלקלים. בשירה סטירית הפתעות־לשון כאלה גם מוסיפות משהו. אכן גם בשירה עצמה שהיא רומנטית כולה, פעמים המלאכה נעשית בחן ואינה פוגמת כל עיקר. אין עוד כיל"ג מומחה לשעשועי־לשון. במעשי- להטים כאלה גם המומחים סופם שהם נכשלים. ברם, כדי לשפוט נכונה, עלינו, כמובן, תמיד להוסיף אל טעמנו אנו גם את טעם הזמן. להביא בחשבון גם – את אמצעי הזמן. תיאורה של מיכל אינו כמובן, לפי טעמנו:

וּשְמָהּ עַל כָּכָה גַם מִיכַל קָרָאוּ,

כִּי מִכְלַל יֹפִי הִיא, הֵיכַל כָּל צֶבִי,

וּכְמֵי מִיכַל אִתָּם הַכֹּלִ יִשָֹּאוּ,

כֵּן נָשְֹאָה כָל לֵב, כָּל רוּחַ שֶבִי.

כן – סמי מכאן כל פלסטיקה. אבל אל נא נבקש אותה! אל נבקש לעולם במשורר מה שלא נתכוון לתת. ריטוריקה היא. סגנון הזמן. לא ציור, אלא מושג מיפיה של מיכל בלבוש יהודי. ניתן דעתנו על נועם הבטוי, על החרוזים הבנויים יפה. באיזו פשטות באה כאן לידי בטוי ההשגה היסודית של הרומנטיקה:

כִּי נֶפֶש אָדָם בַּת הִיא לֵאלוֹהַּ

וּצְעִיף הָעְַתִידוֹת הוּרַם אֶל עֵינֶיהָ,

כִּי עֵת יָרְדָה בָנוּ מִשְמֵי גָבוֹהַּ,

מֵרוּחַ אָבִיהָ נֶאְֶצַל עָלֶיהָ.

וּבְכֵן הַט, בֶּן־אָדָם, אֹזֶן שוֹמַעַת

אֶל קוֹל אְֶלֹהִים מִתְהַלֵּךְ קִרְבְּךָ…

גם את המות רואה עוד יל"ג כרומנטיקן – “כיום שבתון”, והוא מנחם את דוד ההולך למות:

יוֹם שַבָּתוֹן נָכוֹן לִיגֵעֵי כֹחַ,

בּוֹ יָנַח הָעוֹבֵד, בּוֹ יִשְֹּגַּב יֶשַע:

יוֹם הַשַּבָּת גַּם לָךְ יָבִיא מָנוֹחַ…

*

בשירה זו רב חלקו של מאפו. אי אפשר שלא להכיר בכמה מזמירות דוד את עקבות שירי אמנון, החוזרים כאן כמעט בנוסח של בעל “אהבת ציון” :

בִּנְוֹת רוֹעִים יִנְוֶה נֹעַם וָאֹשֶר,

שָם תָּנַח הַצְּדָקָה, יִשְכֹּן הַיֹּשֶר…

מִי יִתְּנֵנִי רוֹעֶה אָשוּב אֶל בֵּית־לֶחֶם!

לא יצוייר, כמובן, שלא נמצא ביצירת משורר מן הימים ההם זכרי־שירה וזכרי־מחשבה גם מרמח"ל:

כִּי בַיְשִימוֹן הַרְחֵק מִתְּשְִאוֹת קָרֶת,

בִּמְקוֹם אֵין אָדָם וּמַעְַשָֹיו נֶחְבָּאוּ,

רוּחְַךָ, שַדַּי, אֶל לֵב חוֹקֵר דּוֹבֶרֶת,

מַעְַשֹיךָ רַבּּ אֶל עֵינוֹ יֵרָאוּ.

אך פה ושם יבהיקו חרוזים אשר צלצולם דק יותר, עמוק יותר – מטבעות חדשות שהוצקו בבית היוצר של משורר בן תקופה חדשה:

מָה רַבּוּ מַעְַשַֹיִךְ, אֶצְבַּע רוֹמֶמֶת!

מָרוֹם מִתֵּבֵל וּבְצֵל עוֹשֵֹה פֶלֶא

וּבְמִסְתְּרֵי הַבְּרִיאָ פָּעָלְךָ רוֹקֶמֶת.

כך מתרככת לפעמים המליצה, והמשורר שוכח לרגעים בודדים את הלשון וצירופיה וצירופי צירופיה. לשעה קלה הוא נתלש מספירות הקפאון הריטורי, ובתוך ים ההפשטה עובר זרם חם, לא – צפוי של צלילי לב אלגיים:

הֵן הַכֹּל גָּז חִיש פֹּה בַּתֵּבֵל אָרֶץ,

אַךְ רִגְעֵי אֹשֶר עוֹד יוֹתֵר קָצָרוּ…

*

“אהבת דוד ומיכל” מתחילה בנוסח הקלסי של שירה אֶפִּית מובהקה. מיכל היפה בבנות, אשר כל הליכותיה נועם, יושבת בהיכל אביה המלך, וכל הבחורים רמי־המעלה נושאים עין אליה, שואפים את צלה, אך היא אינה אוהבת אלא את האחד – את הרועה האדמוני עם יפה העינים, המזמר הנפלא אשר נלקח מאחרי הצאן אל ארמון אביה לרפא את לבּו הנגוע… כמאפו ב"אהבת ציון", נתכוון גם הוא לשירת אהבה. כל פעם שהוא נושא את משאו על גורלה של מיכל, שירתו נעשית הימנונית כולה:

מִיכַל הַכְּבוּדָה וּצְפִירַת תִּפְאֶרֶת,

לָךְ יִרְחַש לִבִּי, לָךְ שִירִי יָרִיעַ!

וִיקַר תְִּמָּתֵךְ, אְֶמוּנִים שוֹמֶרֶת,

לִבְנוֹת צִיּוֹן כְִלָּן הַיּוֹם אוֹדִיעַ.

אילו ידע המשורר להמשיך בסגנון אֶפּי זה, להמליץ פחות, להתפלסף פחות, לא היו התלמים החיים נסחפים בחול הדברנות! במרוצת הימים השתחרר יל"ג הרבה מנגע זה, וגם במליצתו היתה רוח אחרת. אבל בתקופת “אהבת דוד ומיכל”, היה עוד שבוי בידי בעל “שירי תפארת”. זה כוחן של דוגמאות ראשונות!

*

הרעיון אשר הונח ביסוד הפואימה הזאת הוא דוקא כולו ברוחו של גורדון. המשורר מגדיר אותו בחרוזים פרוזאיים למדי:

כִּי יֵש דָּבָר נָחוּץ תַּחַת שָמַיִם,

הַקָּדוֹש לַלֵּב מִתַּאְַוָה וְחֵשֶק:

הַחוֹבָה – הִיא תַּחְַזִיק רָפוֹת יָדַיִם,

תַּהַס כָּל חֵפֶץ וּתְקַלְקֵל כָּל נֵשֶק.

דוד הרועה היה כולו נתון לנפשו, לאהבתו, ואולם דוד המלך, יוצר הדינסטיה, הוא נחלת עמו. רגש החובה לעמו מרחיקהו ממיכל העקרה, שאין לה בעולמה אלא אהבתה. ואולם גם הרעיון הזה אינו נופח בחרוזיו נשמת־שיר חיה. המשורר מלמד זכות על המלך, שעזב את מיכל, כסניגור גרוע:

לֹא, לֹא בָחַל בָּהּ, נַפְשוֹ לֹא תִעְַבְתָּה

וּבְעֵינָיו כִּימֵי קֶדֶם עוֹד יָקָרָה,

אַךְ אֶל קוֹל נַפְשוֹ לֹא יִשְמַע עָתָּה:

הִיא בִידֵי עַמּוֹ לִצְמִיתוּת נִמְכָּרָה.

והרי המשורר עצמו ובאותה ובאותה שירה עצמה הורה אחרת:

אִם לִפְעֹל פֹּעַל, בֶּן – אָדָם, חָפָצְתָּ,

הַטֵּה אֹזֶן אֶל קוֹל נַפְשְךָ קִרְבֶּךָ…

ב"אהבת דוד ומיכל" גורדון עדיין עומד בגבולות התקופה, עדיין יוצר בלשונה, באמצעיה. מלבד כמה שרטוטים אנרגיים של הלשון עוד, כאמור, להכיר כאן את כוחו של יל"ג, את שר־התקופה. אך ברקמת התקופה היתה גם שירה פסיבדו־קלסית זו חוט בהיר. בפנות בודדות של יצירה זו נקלט בכל זאת משהו חדש. ניכר רצון להרחיב, לשכלל – ניכר איש־המשמעת, זה שעושה את מלאכתו ואמת – הבנין בידו. גורדון קיים מה שהוא עצמו תובע (בהקדמה לפואימה זו) – מה שהוא עצמו מגדיר כמהות השירה הנאמנה: “ראש חומר השיר הוא יושר ההגיון וההדרגה והשתוות רעיונותיו על משפטי הטבע וחוקי החיים וצורתו היא ג”כ יושר שורותיו וההשתוות בכל חלקיו הפנימיים והחיצוניים"… את הקוים הארדיכלים, על כל פנים – מה שהוא קורא “השתוות החלקים”, השוה, יישר. וגם בזה היה משום התקדמות.

שירה זו היא בת זמנה כל כך, שאי אפשר שלא לצרף אותה אל יצירת התקופה. לעומת זה, – ליצירת גורדון עצמו כמעט שאינה מצטרפת. כל מה שיצר המשורר בתקופות הבאות היה, בצורתו ובתכנו, כנגד יצירת־נוער זו.

*

תוספת פשטות בסגנון, גם תוספת־מה של ריכוז בבטוי, של רוך בנגינה – אלה הם סימני הגידול ב"דוד וברזלי", לעומת “אהבת דוד ומיכל”. שוב נוספה לשירת התקופה אידיליה, אשר מתוכה עולה קצב־השקט של נוף־שדה, של געגועי הדור על הטבע שהלכו הלוך וחזוק. יצירת נוער היא עם איזו צלילות שאינה שכיחה בנוער. משהו מוגבל בתכנו, אך שלם בבנינו. מחוץ לחזיונות מאפו היא כמעט היחידה בתקופה בחמדת סגנונה ובתום מליה וציוריה. יצירה טפוסית גם ליל"ג הצעיר! שירת קדומים מובהקת: תום נוער בה וחכמת זקנים. איזו בגרות מוקדמה בנסיון החיים המר, בעוד שעל השירה כולה חופפת אותה הרוח האופטימית של המשכיל, – האמונה שיש מפלט, שבתחומי־שדה שמור האושר האבוד. חליפות־פלאים עוד לעולם בעיני הרועה הצלוּלות, הטובלות בירק:

שָם סְִכָּתוֹ יַחַזִ לִמְעוֹן פָּז נֶהְפַּכָה

וּגְדוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל כּוֹס מָלֵא יַיִן…

כן, לא רבים גם כאן חרוזים ציוריים כאלה, ולנוף ממשי ודאי שאין עוד זכר כאן. אבל אחדות זו שבנגינה שקולה כנגד כל נוף, ורב לנו גם מה שניתן: נוגה הערב על ראש האדם אשר על הטבע יהבו – כל המנוחה הבהירה, העוטרת את חיי הישרים. בשקיעת היום הנהדרה כמו נסתמלה גם שקיעת חייו הבהירה של ברזלי:

וּכְבָר אְַבִיב חַיָּיו פָּנָה הָעֹרֶף,

לֹא יָקוּם פַּעְַמַיִם אַחְַרֵי הֵאָסֶף…

וַיַּרְא מִשְכָּן לוֹ בִדְמִי הַיָּעַר,

הַרְחֵק וּמוּזָר מִתְּשוּאוֹת הַחֶלֶד,

שָם יָשוּב הַיָּשִיש לִחְיוֹת כַּנָּעַר

וּבֶן הַשְּמוֹנִים יִתְעַנֵּג כַּיֶּלֶד.

בחכמה רבה הציג המשורר זה לעומת זה את המלך ואת הרועה. מצד אחד – דוד, גבור האומה, אשר תאוותיו בקרבו כים נגרשו, איש אשר לגדולות נוצר, אבל בעד ה"גדולות" האלה שלם ישלם בטוהר נפשו וגם באושר חייו, ומצד שני – ברזלי, איש השקט והצלילות הנפשית, זה שעזב רעש עיר ותשואות חלד –

אִיש אַרְמְנוֹת הַקְּרִיוֹת חָשַב כַּסֹּהַר,

וּכְמוֹ הֵיכַל עֹנֶג רֶפֶת הָעֵדֶר.

שני אנשים, שני עולמות שונים, נפגשו על אם הדרך בערוב יומם – שני רעים, שכל אחד חפץ באשרו של חברו, ואולם כל אחד עושה שליחות אחרת בחייו, ואם גם יודה מלך־ישראל בכל לבו לאיש־ השדה, “כי יתרון למעונו, מעשה ידהו, מבית חוסן רב, מבנין תפארת”, הלוך ילך כל אחד לאשר יקרא לו גורלו:

וַיֵּלֶךְ דָּוִד לִמְלוֹךְ עַל עַם עֵבֶר,

וַיֵּלֶךְ בַּרְזִלַּי לִרְעוֹת הָעֵדֶר.

האידיליה “דוד וברזלי” נכתבה בשנות תרי"א – תרי"ז (בתקופת אהבת דוד ומיכל") – בימים אשר בהם יצא הספר “אהבת ציון”. אין ספק, שיצירת מאפו השפיעה אז הרבה על גורדון, שהעריץ תמיד את מאפו. אנו שומעים פה את הד דברי סתרי על האושר והיושר שבחיי שדה, על “פורטי הנבלים” אשר “בלחש יבכיו” ועל “רפת העדר” אשר תהיה “כמו היכל עונג” ליושבי הכפרים. אך זה היה, כאמור, גם סגנון התקופה – נחלת רמח"ל והבאים אחריו. זה היה תור הנעורים גם לגורדון, בטרם יפיל את עצמו לתוך גלי החיים הכבדים.

מה זרה היתה צריכה להיות שירת־תום זו לגורדון עצמו בתקופת־ חייו השניה, ימי המלחמה והזעם! איננו יודעים בדיוק מה הם “דברי זמר” אלה, שעליהם העיד המשורר עצמו אחר כך, כשהיה כבר רחוק מימי נעוריו וחלומות נעוריו, בסגנון מעליב – “שאינם מעלים ואינם מורידים” אך בשירים כ"דוד וברזלי", עמד עם מלאכי־השלום של התקופה וחרוזי־תום אלה, שעד היום נשתמר בהם חן של נוער, מעלים ואינם מורידים…

*

ב"אסנת בת פוטיפרע" שנכתבה כמה שנים אחרי “אהבת דוד ומיכל” גורדון משתחרר מן הסכימטיות היתרה שבפואימות הקודמות. במסגרת צרה של פואימה לא גדולה הוא יוצר שורה של אנשים בעלי דמות ברוח התנ"ך והאגדה וברוח התקופה כאחד. “אסנת בת פוטיפרע” היא שירת ההשכלה, כ"אהבת ציון", וכשירת ההשכלה העברית בכלל יש בה גם מן הרומנטיקה, גם מן השכלתנות, ולאחת לא יבולע מן השניה. בשירה זו לא שינה מטבעו וסגנונו. עוד עמד בתחומיו הקודמים. אבל בתקופה קצרה קנה המשורר בגרות רבה, והיא ניכרת בצלילות הבטוי. ניכרת גם בצמצום, המגיע לפעמים עד לידי לקוניות. הישג אחרון זה מורגש גם בדיאַלוגים, גם בזוגי החרוזים, המגלים חן וחריפות כאחד. כמה נאה הקריאה אל הישמעאלים, הנושאים צרי ונכאת ושאר מיני בשמים מצרימה:

יִשְמְעֵאלִים! וּלְרֹעַ לֵב אָדָם לְמָּה

לֹא הְַבֵאתֶם אִתְּכֶם צְָרִי מִשָּמָּה?

או האמרה הקצרה של יוסף בהתעטף עליו נפשו:

הַס כּוֹכָבִים, אַל תּוֹדִיעוּ סוֹדִי –

עַל אִשָּה לֹא נִפְתָּה לִבִּי מֵעוֹדִי.

כמה למד לתת בפי הנפשות העושות דברים ההולמים אותן, לא לפי התוכן בלבד, כי אם גם לפי הסגנון! למשל – שיחה העממי של האומנת, המשדלת את אסנת הנבוכה בהתלבשה לפני לכתה אל חג – היאור:

יָפִית, בַּת טִפֻּּחַי, כִּבְנוֹת שָמַיִם!

הַקִנְאָה כַּקַּש תֹּאכַל כָּל רוֹאַיִךְ;

חַי פַרְעֹה, אִם אַחַת מִבְּנוֹת מִצְרַיִם

הַיּוֹם עַל הַיְאֹר תִּדְמֶה אֵלַיִךְ.

ואותה פשטות חיה גם בדברי המלכה אל אסנת, אשר תעגם לדודה:

מַה לָךְ, בַּת סוֹדִי, כִּי יוֹם יוֹם תִדַּלִּי?

הַאִם עַל מוֹת אִמֵּךְ עוֹד תִּתְאַבָּלִי?

אוֹ אוּלַי עָשְקוּ נַחְַלָתֵךְ, שָֹׂדַיִךְ,

וּבְאַחַד הַנְּעָרִים נָתַתְּ עֵינַיִךְ?

לא בעמקות הרעיון מתבטאת בגרות אמתית, כי אם – קודם כל בניב הטבעי, בשחרורו מן הטפל, מרוב דברים – ביכולת לשוות חן גם לשיחה מעשית רגילה.

אכן, רוח שירה אמתית מרחפת על כל היצירה הזאת. באמנות רבה משולבים כאן דברי־אגדה עם פסוקי־המקרא – מה שהרחיב וגיוון את יריעת הספור הנפלא. בכל הרומן המקראי הזה, הידוע לנו כל־ כך מימי הילדות, אין מומנטים מיותרים, כיון שהובלט מה שטעון הבלטה (אהבת יוסף לאסנת, שעמדה לו במלחמת היצר עם זוליכה), כשם שהובלט מה שטעון הבלעה (ההתנגשות עם אשת פוטיפר). דמויות יוסף ואסנת, המשורטטות בקוים דקים, אוריריים, לעומת זוליכה הארצית, הנאכלת בעגביה, מגלות בינת אמן גדולה. אנו מכירים ביוסף מיד את איש החלומות, את הנער המפונק אשר שבע כבר נסיון רב, ועוד החלומות פורחים מוצנעים במסתרי נפשו. בעבד המלומד, הנושא בלבבו את החלום על־דבר עטרת מלך ואת אהבתו הענוגה לבת אדונו, נסתמלה דמות אגדית נצחית, ועם זה – כלום אין זאת גם דמות משכיל, בן הדור, העולה לגדולה בזכות השכלתו? המית לבו נוכח הכוכבים ספוגה תום וחריפות הבטוי של ליריזם אמתי:

הַכּוֹכָבִים! אִם דִּבְרֵיכֶם נֶאְֶמָנוּ

וּבְיֶדְכֶם חְַלִיפוֹת תֵּבֵל נִתָּנוּ, –

הָבוּ לִי אֶת אָסְנַת אְַשֶר אָהָבְתִּי,

וִיקָר, לִי תַבְטִיחוּ, לֹא עוֹד יָאָבְתִּי.

יוסף הוא, כאמור, המשכיל, זה אשר ימיו לעבודה, לעשיית חובתו באמונה, כיאות לאיש אשר ההשכלה נר לחייו, ולילותיו קודש ללמודים:

וּבַלֵּילוֹת שָקַד עֶרֶב וָבֹקֶר

לִלְמוֹד תַּעְַלְִמוֹת כָּל חָכְמָה וָחֵקֶר,

סוֹד חָכְמַת הַבַּרִיאָה וַאְַשֶר עָלֶיהָ.

ועם זה – אתה מבחין בדבריו גם הפקפוקים הראשונים בכוח ההשכלה ובאמתה:

אוֹ אוּלַי תַכְלִית כָּל מַדָּע וָחֵקֶר

וּתְהָתֵל מֵרֹאש כּוֹכָבִים כִּי רָמוּ

בִּבְנֵי־חְַלוֹף כִּי יָזִידוּ יֶחְכָּמוּ?

את אסנת נראה בעודנה קטנה, משחקת בגן ורודפת אחרי העופר לענשו על לחכו את ציצי תלמיה – דמות ילדה תמה, רבת־חסד, הנושאת כבר בגנזי יפיה את האושר לעולם. וכמה חן הוצק בודוי נפשה, במבוכת הלב הראשונה, אשר עוררה בה אהבתה לאדם הזר והמופלא:

אֵלֵי מִצְרַיִם, מִסָּבִיב עִוְּדְִנִי,

בִּקְרָב לִבִּי כִּי עָז, אָנָא תִּמְכוּנִי –

מָה הָאֵש הַגְּדוֹלָה, אְַשֶר תֹּאכְלֵנִי?

את האשה בחצי ימיה, אשר אש אהבתה תאכל אותה עד היסוד בה, הראה לנו בזוליכה אשת פוטיפר. אנו רואים אותה בבגרות גופה, בכורי חמדת האשה, אשר אין הסוד האביבי מאפיל עוד עליהם, וצמאון האהבה יביט אלינו גלוי, כפרי הקיץ הבשל, המאדים מעל האילן:

מִתְּכֵלֶת עֵינֶיהָ עוֹד תַּבִּיט תּוֹחֶלֶת,

עוֹד עֶדְנַת הַבָּשָֹר תַּעְַנוּג שוֹאֶלֶת

וּשְֹפָתַיִם דּוֹלְקִים לִנְשוֹק יִקְרָאוּ;

עוֹד בִּיקוֹד לֶחְיָהּ אֵש אַהְַבָה קוֹדַחַת

וּבְמִגְדְּלוֹת שָדֶיהָ תַּאְַוָה נִסְתֶּרֶת

תַּעְַרוֹג לִמְשוֹש חַיִּים, עֹנֶג וָנָחַת.

גם בציורי הטבע הצבעים חמוּ יותר. אל נבקש בהם, כמובן, את הנוף המצרי בתפיסת אמן דקה. תוך כדי תיאור האלילים והאלילות, שנעשה לפי מיטב ספרי המחקר שבתקופה, מנצנץ משהו מן העתרת הצמחית שבארצות הפלאות, וגם בזה יש כבר הרבה מן ההתקדמות שבצורה.

מן השירות הרומנטיות של יל"ג הרי זו על כל פנים הרומנטית ביותר, והעיקר – השירית ביותר.

בפואימה זו נחתמה תקופת הנוער והבגרות הראשונה של יל"ג.

 

ה. מלחמות אלהים    🔗

באגדת־אהבה עדינה זו, שמעטות כמוה לשלמות ביצירות התקופה, נפרד המשורר לכל ימי חייו משירת נעוריו ומתום נעוריו. הגיעו ימי מלחמה, – מלחמה בכל חלום ובכל שעשועי־דמיון. שירת הרומנטיקה נחבאה מפני קול המון החיים וגורדון הלך לקול קורא זה ולא השיב עוד את חרבו אל נדנה.

עד עתה היה בבחינת תלמיד טוב. הוא חוזר על המוטיבים של אד"ם הכהן, מיכ"ל, מאפּו, אם גם יוסיף פה ושם לא מעט משלו. אבל יום אחד נעשה אחר. יום אחד הגיע אל עצמו – מצא את הענין לכל חייו ולכל יצירת חייו. הקו הישן נפסק בבת אחת. אותה שעה מתחילה התקופה הגדולה, תקופת העליה ביצירתו.

מפליא עד כמה הכל בחייו וביצירתו של אדם מופלא זה מסודר ומחולק ומסורגל בקוי־תחוּם ישרים: עד כאן, נוער ורומנטיקה, מכאן ואילך בגרות וסטירה. בהקדמה ל"כל שיריו", כשסיכם עם השקיעה את חשבון יצירתו, חילק את שיריו לילדי שתי התקופות השונות, ובצלילות המיוחדה לו נתן בהן סימני־אופי חותכים: “כשהייתי נער – כתב – הייתי ככל בני גילי ובני אומנותי אומר דברי זמר שאינם מעלין ולא מורידין; וכשבאתי באנשים ונפקחו עיני לראות את בית ישראל כי מגרעות לו מסביב, העפלתי לעלות בהר ישראל ולגשת אל הערפל אשר בו החתלנו; ואז חלף רוח אחר, רוח נכאה, וינשב בכנורי ויצאו לי השירים בבני התקופה השניה”.

איך היה המעבר, מתקופה לתקופה, מסגנון לסגנון – סתם ולא פירש. “בהשנות תכונת שירי – הוא כותב באותה הקדמה – כמעט באונס, שניתי ברצון גם את סגנון הלשון אשר בו נכתבו”. האם זה היה בהשפעת הסביבה הפרובינציאלית החשכה אשר צררתהו (וזהו מה שמרומז במלים “כמעט באונס”), או, מה שנכון יותר – פשוט, משום שאיש כגורדון לא יכול, לפי כל תכונתו, לשגות הרבה בחלומות – לגלגל בדברים שלא היו מענינו. מפליאה הקפיצה מסגנון לסגנון, מקצב לקצב, צמיחתה של שירה ריאליסטית כ"אשקא דריספק" בקרבתה של שירת – גבורים כ"בין שני אריות". אכן שתי הפואימות האלה, המאוחדות אחדות הרעיון, מסמנות את אחרית התקופה הרומנטית־האידילית ואת ראשית התקופה החדשה ביצירת גורדון, ואולי גם ראשית השירה העברית החדשה בכלל. מלחמת ההשכלה מצאה כאן את ה"פּרולה" שלה. נס חדש התנשב מאז על גבעות השירה העברית ועליו היו חרותים באותיות של אש החרוזים, אשר נעשו אחר־כך ללוחות הברית גם של ספרות התחיה:

שִחֶתְךָ יִשְֹרָאֵל כִּי לֹא לִמְדוּךָ

לֶאְסֹר מִלְחָמָה בִּתְבוּנָה וָדַעַת;

כֹּחַ וּמְרִי נֶפֶש מַה יוֹעִילוּךָ

אִם אֵין תַּחְבּוּלוֹת שָֹׂר, אִם אֵין מִשְמָעַת.

כַּמָּה מֵאוֹת שָנִים מוֹרִים אִשְּרוּךָ,

כּוֹנְנוּ בָּתֵּי מִדְרָש – וּמָה הוֹרוּךָ?

הוֹרוּךָ בָּם לַהְַלוֹךְ נֶגֶד הַחַיִּים,

הִסָּגֵר בָּדָד בִּגְדָרִים וּבְחוֹמוֹת,

לִהְיוֹת מֵת בָּאָרֶץ חַי בַּשָּמַיִם

וּבְהָקִיץ לַחְַלוֹם וּלְדַבֵּר בַּחְַלוֹמוֹת…

בפעם הראשונה הטיחה השירה העברית החדשה את דבריה נגד ההזיה, נגד הבטלנות, נגד ההתכחשות למציאות ולתביעותיה בכוח כזה ובחריפות ולעג כאלה:

הוֹרוּךָ לַעְלִים עַיִן מִן הַתְּבוּנָה

וּלְהַקְשִיחַ לִבְּךָ מֵחַיֵּי אָרֶץ…

אַךְ לֹא הוֹרוּךָ חְַרֹשֶת וּמַחְַשָבֶת,

בָּהּ יִכּוֹן עַם עָז, בָּהּ אֶרֶץ נוֹשָבֶת.

בחרוזים האלה התרוממה השירה העברית החדשה בראשונה על עצמה, יצאה מחוגה הצר – פרשה את מצודתה החיה על פני ים ההיסטוריה העברית. התחילה תקופת הבקורת האמתית, בקורת הערכין הלאומיים והאנושיים. זאת היתה הקובלנה הראשונה על אלהי האומה, על מוריה־מדריכיה, – תביעת העלבון ה"חנוט החי", אשר הציגוהו כמפלצת לדורות; התלונה הראשונה על הפרישות והסגופים, המחאה הקשה כנגד “הקשחת־הלב מחיי הארץ”.

המשורר מצא את אויבו – מצאהו “בעלית בן גוריון”… וכמו לסמל את רעיונו, הוא כותב בזו אחר זו שתי פואימות אלו, “בין שני אריות” ו"אשקא דרישפק", ובשתיהן יספר על חורבן אחד, ההולך ונמשך מאז ועד עתה – חורבן הארץ וחורבן האומה. הרב מאיישישוק אינו עוד חזיון חדש ובודד, אינו עוד פרי זמנו בלבד. הוא כבר חוליה אחת בשלשלת – הברזל הגדולה, אשר שמו מאז על צואר האומה, על רוחה ונפשה. הצרה היא צרה של דורות…

אז ישמיע גורדון את אמרתו המרה גם כנגד האלהים, אלהי ישראל, “האל הזועם אשר הסגיר עם בחירו בידי גוי איתן לא ידעוֹ, לא יכירוֹ”. לא לחנם נחשבת פואימה זו לבחירת יצירותיו ההיסטוריות של גורדון. בפעם הראשונה נמלאו עורקיה של השירה העברית החדשה דם אדום וסוער כזה; בפעם הראשונה שורגו גידיה בכוח־ענקים אדיר ומשתער שכזה. בגבורו שמעון סמל המשורר את הקנאי העתיק, את אחד מגבורי הקדומים, אשר מלחמתו ואף מפלתו יעוררו בנו את רחשי הפלאים ויחדשו את רוחנו כסערת אלהים עוברת. על פני השירה נלחם לא גלאַדיאַטור כנגד ארי לוּבי, כי אם האדם כנגד האלהים, האדם אשר יבטח באלהיו, ומקול מפלתו גם האלהים על כסאו יחרד, יען כי מפלתו היא גם מפלת אלהיו. בחכמת־אמן עמוקה יצייר לנו המשורר את הגבור באמונתו ובבטחונו עד רגעו האחרון, ואנחנו מבינים, כי רק בכוח־אמונה כזה נלחם עם קטן ודל עם המנצחים שבאומות. בשמעון סימל המשורר את הכוח, במרתה – את האמונה, ובשניהם יחד – את כל העם האומלל ה"נכון לקרץ" בנסותו בפעם האחרונה את מזלו, את אלהיו. אנחנו רואים את העם בשעת השקיעה הנוראה, כשהוא נושא את עיניו, את לבו אל אלהיו שבשמים, כשהוא מבקש לשוא את “עין הרואה”, את ה"אוזן השומעת", את הנאד, אשר אל תוכו זורמות הדמעות מעולם ועד עולם. וכמו הואר גם המשורר באור גבורים אדום זה, תצלח עליו פתאום הרוח העתיקה והוא שולח את חציו השנונים אל השמים הריקים:

גִּבּוֹר אוֹבֵד, הַעוֹד לֹא הִתְבּוֹנַנְתָּ

אְֶלֹהֶיךָ, אְֶלֹהֵי שִמְשוֹן, אַיֵּהוּ?

אְַלֹהֶיךָ, אְֶלֹהֵי שִמְשוֹן, אֵל אֵלִים,

סָר מֵעִם נַחְַלָתוֹ וּמִגִּבּוֹרֵיהוּ

וַיְהִי עִם אֹיְבֵיהֶם הַפְּלִשְתִּים הָעְֲרֵלִים

וּכְמוֹ לֹא חְִנַּן עַמְּךָ, כֵּן לֹא חְִנַּנְתָּ…

בפואימה זו, למרות היסוד הסטירי שבה, השיג גורדון עוז של אֶפּוס לא רק ביושר בנינה ובמהלך הספור הטרגי, כי אם גם בכוח התיאור הפלסטי של חלקיה. הפּתוס והתיאור אינם פוגמים כאן זה את זה, כי אם מתמזגים כקולות האֶשד וצבעיו, הממלאים ומשלימים אלו את אלו. אין אנחנו מרגישים כלל בעברנו מן הציור אל הדבור. כל חלקיה הבודדים של פואימה זו, הליריים והאֶפּיים, משתפכים ומתלכדים לשירה דרמתית נשגבה אחת, למחאה כבירת־כוח כנגד אבדן הגבורה והתפארת, כנגד כל הפטליות העורת שבחיים ובהיסטוריה. המשורר הדביק אותנו בכוח־אלהים אל גבורו, אל מראות־החרדה, ועם כל תנועה ותנועה שלו גם נפשנו מתנועעת לעומתו – עדי־ראיה אנחנו לכל המתרחש בזירה. בשירה זו השיג גורדון בבת־אחת את כל גובה כשרונו הרב. בה נעשה משורר ומחנך, מורה ואיש־מדינה של עם נבוך בטרם יתעורר לחיים חדשים. בשירה זו נעשה גם קלסיקן. בכוח הבטוי, בעומק התפיסה ובכל סערת הנפש העצומה הוא נעשה מעתה יחיד בדור – הפה והמליץ של התקופה.

*

רעיון זה, שלא בכוח האמונה בלבד, אף לא בהתפרצות פתאום של גבורה, תקיים אומה את חירותה, תשמור על קניניה, תגן על כבודה, כי־אם במלאכת בנין מתמדת, בהתכשרות להגנה מתמדת, – רעיון זה נעשה מעתה בנין־אב ביצירת גורדון. לפי כל תכונת שכלו והרכב דמו, לא היה גורדון איש אשר יבטח על נקלה – מאלה הסומכים על הנס. מי עוד כמוהו הכיר את הסכנה שבכל בטחון מופרז, שבכל פטליות מאַבנת? ידע שרעל זה נמסך בנו עם ההתנוונות שהקדימה לבוא, עם העזובה האיומה שהתמידה במשק האומה – כשנתקהה הרגש הבריא, כשנסתמאו עיניהם של מנהיגי האומה, וקברניטי המדינה נדחו מפני קנאי ההזיה הדתית. זה ההרס המדיני הבא עם השתקעות כל הכוחות בדברים ש"אין בהם תועלת בימי צר וקרב לעם וממשלת", הוטעם עוד בכוח רב, אם גם – כמו תמיד אצל יל"ג – בצורה אלמנטרית ביותר, בפתיחה ל"בין שני אריות", ועד היום חרוזים פשוטים ומרשיעים אלה, לא סר כוחם עם כל הפרוזאיוּת החיצונית שבהם:

לֹא גִדְּלוּ שָֹרֵי צָבָא תּוֹפְשֵֹי מִלחָמָה,

לֹא הִפְרִיחוּ בְּךָ כָּל מַעְַשֶֹה מַחְַשָבֶת.

בִּגְבוּרַת בָּנֶיךָ לוֹבְשֵי קִנְאָה וּנְקָמָה

וּבְאַהְַבָתָם אֶל אַרְצָם הָעַזָּה כַּמָּוֶת

לוּ לַעְַרוֹךְ מִלְחָמָה בַּשָֹדֶה הֵבִינוּ

וּמְכוֹנוֹת וּכְלֵי הַקְּרָב לוּ הֵכִינוּ,

אוּלַי עַל אוֹיְבֶיךָ גָּבַרְתָּ אָּתָּה…

אכן רק מקץ שתים עשרה שנה, בטרם ינטו צללי ערב של יצירת יל"ג, כתב את שירתו הגדולה, אשר בה ניתן בפעם הראשונה ניב־שפתים אדיר לרעיון, שההיפרטרופיה הרוחנית (הרוחנית־המזוייפת) חתרה תחת קיומה של מדינת ישראל, עשתה אותנו לעם כושל ושפל־ידים, אשר לו יעמוד בפני “צר ואויב” ואשר תבוסתו במלחמה נחתכה מלכתחילה. מ"צדקיהו בבית הפקודות" עלתה התלונה הגדולה והמרה של “עם הנביאים”, שלא עסק בישובו של עולם, על הנביאים עצמם שלא ידעו לעמוד בפרץ, על תוכחתם הדתית שהביאה רפיון למדינה, לאנשי המלחמה, – שעשתה לאַל כל מאמצי המלך להציל מה שניתן עוד להציל. במשא זעם זה הגיע גורדון לפסגת כוחו. אמנם אין זאת עוד יצירה אֶפּית כ"בין שני אריות". הסטירה כאן שלטת שלטון בלי מצרים. אבל גם דמותו של מלך בישראל האומלל בולטת חיה מתוך גלי התוכחה הגדולה הזאת. ניכר, שדמות טרגית זו, כשהיא לעצמה, לקחה את לב המשורר, והוא מקדיש לה – גם מחוץ לשירה – דברי־סניגוריה מרעישים. “אין איש בכל מלכי בית דוד אשר קשתה עליו יד אלוה כצדקיהו” – הוא כותב בהערה לדברי החזון שיש בה גם מכוח החזון: – בימיו מלאה הסאה ועלתה חמת ה' בעמו עד לאין מרפא – – וצדקיהו היה השה לעולה. בעצם ימיו, בשלושים ושתים לשנות חייו, בעוד רוחו מעפלת לעלות ולעשות גדולות בקרב – – הוא רואה ארצו נכבשת ומלכותו נשברת – – רואה את בניו, בני המלך, נשחטים לעיניו – ואחרי ראותו כל אלה ינקרו את עיניו וישיתו חושך סביבותיו לנצח… היעצור אנוש לשאת צרות רבות כאלה מבלי אשר יתחמץ לבו ויבטא בשֹפתיו? מה נגעי שאר בני אדם לעומת נגע לבבו ומה יסוריו של איוב כנגד יסורי צדקיהו וצרת נפשו?"

והמשורר אמנם טבע משהו מקוי איוב בדמות צדקיהו. גם הוא, כאיוב, קודם כל איש נגוע־הגורל, הרוצה לדעת על מה נספה – הבא בטרוניה עם אלהיו, מדבר משפטים עם שופטו:

אַךְ שָוְא אֵפוֹא יֹאמְרוּ כִּי יֵש אְֶלוֹהַּ

שַדָּי, תַּקִּיף מִכֹּל, שוֹפֵט גָּבוֹהַּ!

אַיֵּה מִשְפָּטוֹ? לָמָּה לֹא יַעְַשֶֹנּוּ

עַתָּה כְּבַלַע רָשָע צַדִּיק מִמֶּנֹּוּ?

אכן הוא אחר ואחרת היא גם קובלנתו. איוב טוען בשם היחיד, תובע את עלבון האדם, את זכות האדם, בעוד שצדקיהו טוען בשם האומה – ויותר משהוא משתער על האלהים, ריב לו עם האדם, עם מאשרי העם, עם מוריו ומדריכיו. ריב ישן הוא, ריב עולם – “מחלוקת מלכותא דארעא עם מלכותא דרקיעא” – ריב עם אלה אשר ויתרו על המדינה, על החירות, ויתרו על כבוד האומה כדי לקיים את תורת האומה:

כִּי מִיּוֹם הְֶיוֹת הָעָם הַזֶּה וָהָלְאָה

רִיב בֵּין תּוֹפְשֵֹי הַתּוֹרָה וְהַמֶּמְשָלָה.

ולאור גורלו וגורל עמו מגולל צדקיהו פרשת ריב ממושך זה ומראה עד כמה חתר תמיד תחת הממלכה. מחשכת עולם זו, העוטפת את המלך־האסיר, מאדימות שלהבות של אש תוכחה אשר תלך הלוך וחזק במרירותה:

הוֹי רוֹאֶה אָנֹכִי בְּאַחְַרִית הַיָּמִים

דִּבְרֵי בֶן־חִלְקִיָּה בִּיהוּדָה קָמִים:

הַבְּרִית תָּקוּם, הַמּמְשָלָה נֶהְֶרֶסֶת,

וּמְקוֹם שֵבֶט מוֹשְלִים תִּירַש הַקֶּּסֶת;

כָּל הָעָם לִמּוּדִים יוֹדְעֵי דַת וָסֵפֶר

אַךְ דַּכִּים וּנְמַקִּים כֶּעָפָר וָאֵפֶר.

בדפיה המעטים של פואימה זו מחלחל כאב דור וכאב דורות, צרור מצוי אחרון של חשבון־נפש היסטורי ארוך, – מחשבה מציקה, עוקצת, מדריכה מנוּחה. יל"ג מתגלה כאן לא כאפּיקורס, אפיקורס לתיאבון, המתגדר בניהיליזם דתי, בסנוביזם מהפכני, כי אם כאיש־מדינה עז־ נפש ועז־מחשבה, אשר ישא עינו למרחוק; אדן הרחוק מאד, לפי טבעו, מלעג לרוחניות ולהערצת הספר, הוא מכיר מה עלובה היא רוח זו, אשר תתן את הכוח במחירה. אמנם צדקיהו מאמין בכוח (“חוק עולם הוא: הכוח מושל בנוּ / פטיש כל הארץ גם הממנו”), אך לא בכוח האגרוף בלבד, כי אם באותה התעוררות מלאה, אשר תעשה את הגוף והרוח הרמוני אחד. כמה פשוטים ומלאים עוז־ההכרה הם דברי האסיר האומלל:

… מָה אָוֶן פָּעַלְתִּי? מַה פָּשַעְתִּי?

יַעַן לִפְנֵי יִרְמִיָהוּ לֹא נִכְנַעְתִּי?

לִפְנֵי אִיש רַךְ הַלֵּב, בַּעַל נֶפֶש נִכְנַעַת,

אְַשֶר יָעַץ לָנוּ בֹּשֶת, עַבְדּוּת, מִשְמָעַת,

וַאְַנִי מֵאַנְתִּי עְַצָתוֹ לִשְמוֹעַ,

כִּי אָמַרְתִּי בַּרְזֶל בְּבַרְזֶל יָרֹעַ –

הַאִם מִִשְּרִירוּת לֵב אֶת זֹאת עָשִֹיתִי

כִּי עֹֹל מֶלֶךְ בָּבֶל לִפְרוֹק נִסִּיתִי?

אִם לֹא לִכְבוֹד עַמִּי וּלְחְֶפְשוֹ חָרַדְתִּי?…

במשא צדקיהו נחלצה השירה העברית מן החוג הצר אל אפיקורסות קטנה ונשתלה בבת אחת בקרקע עולם, הכירה את מקום התורפה של האומה, את מקור רפיונה, את חטאה הקדמוני. בזמנה לא הכירו אלא מעטים מה מרומז בסטירה גדולה זו. נמצאו, כמו תמיד, מחטטים ומחפשי־מומים, שנאחזו בקטנות ולא ראו את גרעיני המהפכה הבריאים ש"בין שני אריות" ו"צדקיהו בבית הפקודות". הפולמוס עם פינס ואחר כך עם ליליינבלום⁴ הראה עד כמה הקדים יל"ג את דורו. אכן שירה זו הפרתה את הדור שבא לעקור את הקוץ הממאיר מנפשנו, מתרבותנו. רק התקופה החדשה שחרדה לכוחות האומה האובדים בציה, ששיתפה ביצור התרבות אל ביצור החיים, ידעה למצות משירה זו את החיוב הלאומי הראשון הצפון בתוכה. בשירה זו נפגשו תורת ההשכלה ותורת התחיה. תמצית ההשכלה ניתנה בה – זעקת המחאה של התרבות הבונה נגד אחיזת העינים של תרבות הבטלה. ותמצית זו נעשתה הסם העז והמעורר ביותר גם לתקופה החדשה. כל העבר שלנו הוּבא בה לפני כס־המשפט. בתפיסת התולדה החדשה, בבקורת התולדה, שגילתה את שורש כשלונה של האומה מימים ראשונים “עד סוף הדורות, עד אחרית ימינו”, הפרתה גם את מנדלי, שאף הוא ראה ב"מעשה אבות סימן לבנים". מי שמבקש את ראשיתה של שירת התחיה, ימצאנה בחרוזים הנמרצים האלה, שבהם העז בפעם הראשונה פייטן עברי להרים את שוט לעגו על “הלובשים אדרת שער”:

בַּיּוֹם הַהוּא תְּחַפְּשֹוּ אֶת יְהוּדָה בַּנֵּרוֹת

וְלֹא תִמְצְאוּ אִכָּר, אִיש חַי, רַב פְּעָלִים!

בַּעְַלֵי הַמְּלָאכָה יִהְיוּ נִבְזִים וּשְפָלִים;

בִּמְקוֹם מַנְהִיג עֵדֶר, מַצִּיב הָדָּרְבָּן;

יִהְֶיֶה נָבִיא אוֹ כֹּהֵן מַעְַלֵה קָרְבָּן;

אִיש וָאִיש יֹאמַר: לֹא אֶחְֶרֹש, לֹא אָדוֹש,

כִּי בֶן מַמְלֶכֶת כֹּהְַנִים אְַנִי וְגוֹי קָדוֹש.

וּבְכֵן לֹא יִשָּמַע קוֹל עוֹשֵֹי בַמְּלָאכָה,

כִּי קוֹל אוֹמְרִים הוֹדוּ, הַלֵּל וּבְרָכָה,

וּמָלְאָה הָאָרֶץ לַהְַקוֹת נְבִיאִים…

היו ימים והשוּרות הנעלות האלו נראו לנו כ"דברי פרוזה", כפובליציסטיקה יבשה. עכשיו הם צורבים אותנו כגחלי־אש. עכשיו אנו מרגישים את הכאב הצועק מתוכם, שומעים את קול הקריאה הראשונה להמלט מחצר־המות, להתנער מעפר העזובה. עכשיו ברור, ששירת ברזל זו היא שירת חיינו – שלשירה זו היינו מוכרחים לשוּב, משום שאלינו היא מכוונת יותר אולי משהיתה מכוונת גם לדורה. אמת היא, כי גורדון שר ושייר. הוא נזדעזע מפני הבטלה, אבל לא ראה עוד את העבודה עצמה כראות אותה גורדון מדגניה – כסם – מרפא, ככוח מחדש פני עולם. הוא לא הוכשר לשיר את שירת התקוה, תקות האומה האחת: הוא לא האמין בנו. יותר מדי קנן עוד בנו הבוז הקדמוני שלנו לכיבוש האדמה. ככה נתערבו לו חדלי־ אישים של ההוה באנשי הרוח של העבר, הכיר בהם את המום המשותף, את סימני המחלה הראשונים. איש אשר גם כוכבי העבר לא זכו בעיניו, לא הוכשר עוד לשוב אל חלום האומה, לפנות את הדרך למהפכה השלמה. אכן בחיינו, במעשינו, במאמצינו לקומם את תרבות האומה אנו משלימים שירה זו, ומצרפים אותה אל נבואת התחיה.

*

בפואימה זו אין אותה פרופורציה של שירה וסטירה, של ליריזם ואֶפּוס שב"בין שני אריות". מפני שטף הרעיון נדחה שפע הציור אשר בשירת הקנאים, אך אנו נושמים את אויר הכלא, את הרוח השקויה אימה ויאוש, יאוש אדם אשר גורלו שלל ממנוּ כל תקוה וכל חדוה בבאות:

עִוֵּר וַעְַרִירִי אְַסִיר בַּרְזֶל וָעֹֹנִי –

הְַיְש עוֹד בָּאָרֶץ אִיש אְֶמְלָל כָּמוֹנִי?

כמה ידע בחרוזים מעטים להעטות את העולם צל בלהות? זכרון הרגעים האיומים, אשר בטרם החשיכו לנצח את אור השמש למלך השבוי, שחטו את בניו לעיניו, הובע בחרוזים מזעזעים מלאי עוז ופחד:

בְָנַי הַיְקָרִים הַמְסְִלָּאִים בַּפָּז!…

הָהּ לִבִּי לִבִּי, הָהּ מַכְאוֹבִי מָה עָז!

הְַיֵש עוֹד גֶבֶר לֹא־יִצְלַח כָּמוֹנִי?

לוּ יִמַּח הַיּוֹם הַהוּא מִזּכְרוֹנִי,

לוּ עִם מֹחַ רֹאשִי אֶתְּקֶנּוּ יָחַד!

הוֹי צֶלֶם בַּלָּהוֹת, הוֹי חְַזוֹן פַּחַד,

כְּמוֹ־חַי כְּמוֹ־חָרוֹן עוֹד עַתָּה אֶרְאֶנּוּ,

אֶרְאֶנּוּ בְּלִי עֵינַיִם, בְּרוּחִי אְַשוּרֶנּוּ…

*

שירת “צדקיהו בבית הפקודות” נכתבה בשעה איומה גם למחברה. בשנת תרל"ט הלשינו על המשורר, כי נתן יד לקושרים נגד הממשלה. ששה שבועות ישב במאסר, ואחר כך נתחייב חובת -גלוּת ובין גדולי המטרופולין לא נמצא איש אשר יעמוד לימין המשורר. לוּלא בנו וחתנו שהשתדלו בעדו עד שעלה בידם להסיר מעליו את האשמה הכבדה ושחררוהו, אפשר שעלילה זו היתה מצמיתה את חייו. עלבון זה דכא את נפש המשורר, והרס את שארית אמונתו באדם. כמו צל כבד נפל מאז על ערב חייו, על ערב יצירתו. צל כבד זה פרוש על כל הפואימה הזאת, שיוּסדה במאסר, ובגולה “הוצבו דלתיה”. יגון -עולם בה ויאוש -עולם.

הד כפת בית־הכלא החנוק עולה מתוך דברי צדקיהו, והם נופלים כגלמי־אבן חדים לתוך תהום אפלה. אל זעקת התלונה המרה של החוזה נלוה קול האסיר, קינת הבודד והנשכח – זו הנעימה האישית, הבוקעת תמיד מתוך כל יצירה ונוסכת עליה רוח של עצב אחר, עמוק יותר וחם יותר.⁵

“צדקיהו בבית הפקודות” היא מעין צואה של תקופה לתקופה. זה היה הבטוי היותר מרוכז של נפש המשורר ורעיון חייו. את הדה העז נשמע אחר־כך בכל שירתנו הצעירה. היא הפרתה גם את הפובליציסטיקה החדשה שלנו, זו שהכריזה מלחמת־עולם על חלומות בטלים, הצומחים על קרקע של בטלה ושפלות־ידים. זהו אולי הרכוש היקר ביותר שהנחילו ימי־ההשכלה את תקופתנו.

*

את “במצולות ים” אפשר לראות כעין המשך של “בין שני אריות”. היא האחרונה במחזור “שירי העלילה מימי קדם”, כיון שיל"ג סידר פואימות אלו, ככל שיריו, לא לפי זמן כתיבתן כי אם לפי סדר הזמנים, אבל היא קרובה גם בזמן ל"בין שני האריות". גם בה ידון רוח המשורר באלהי ישראל, אשר סר מעמו ויהי עם אויביו. גם בה הוא שואל וחוזר ושואל, אם יש “עין רואה” ואם יש שלומים:

עַיִן רוֹאָה! הְַרָאִית אֵלֶּה הַדְּמָעוֹת?

הַתְּשֹימִין בַּנֹֹאד אוו לַשָּוְא זָרָמוּ?

גם בשירה זו ידבר משפטים עם אלהי האומה, עם "שופט התבל אשר “יסגר בחושך סתרו” ולא ינקום נקמת דם עמו השפוך. עוד אנחה אחת היא, אנחת “מטים להרג ולקוחים למות”, אשר הקשיבה אזנו “מספר דברי הימים” של עמו. שברון לב המשורר הרואה, כי כל הצורר לעמו, “כל חפצו ישלם”, כל מעשיו יצליחו, וספרד אשר גרשתנו מגבוליה לא די שלא נענשה, כי אם הצליחה בשנת הגירוש לגלות ולכבוש עולם חדש… ככל אשר יתעמק המשורר בנבכי ההיסטוריה, כן תכבד אפלת לבו. כל ההיסטוריה העברית היא לו קול אנחה אחת, כל ארץ מקור ענויים חדשים לעמו, – “בשדרות השורות” אין נקוּדת־אור, אין פנת־מנוח; וכל המית רוחו הכבדה מתפרצת בשועת תמרורים אחת: “לא יוקם ישראל!”

מִסֵּפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים אָזְנִי קַשֶּבֶת

אֶנְקַת מָטִים לַהֶרֶג וּלְקְֻחִים לַמָּוֶת…

קוֹל מֵחְַרוּצוֹת בַּרְזֶל – שָם יוּדָשוּ יִמָּלוּ,

קוֹל מֵרָאשֵי הַמְּדוּרוֹת – שָם חַיִּים יוּטָלוּ.

ו"הקול קול יעקב". הכאב כאן יגבר על המחאה. קינת הגלות היא, דרך עצבו של עם, דמעות נודדי עולם אשר לא תיבשנה לעולם. כל אסון אינו מאורע בודד, כי אם סמל חיינו. “בתמורות הדורות” ובהשתנות העתים לא ישתנה דבר.

אָנָה תֵלֵךְ, אָנָה תִפְּנֶה, עַם דַּל חֵלֵכָה?

– אֶל אְַשֶר יִהְיֶה הָרוּחַ שָמָּה נֵלֵכָה…

אַחַת לָנוּ מִזְרָח וְיָם צָפוֹן וָנֶגֶב

בִּמְקוֹם נוּכַל בַּחַיִּים לִחְיוֹת בֶּאְֶמוּנָתֵנוּ

וּבִמְקוֹם יְֻתַּן לָנוּ גּוּש עָפָר וָרֶגֶב

לַנִּיחַ בּוֹ עַצְמוֹתֵינוּ אַחַר מוּתֵנוּ.

והמשורר הסוקר “דרך עוצב” זו, שיירות הגולים הנודדות מחוף לחוף, ממדינה למדינה, מוריד גם את דמעתו הרותחת ושואל:

מִי יָחוּס גּוֹי אוֹבֵד וִיאַסֵּף נִדָּחֶיךָ?

אָנָה תַנַח רֹאשְךָ, אֵי מָקוֹם לִמְנוּחֶיךָ?

ועליו, על המשורר הזה, אשר צרת האומה וחרפת האומה אכלו את כל לבו, היו מערערים, “שלא קונן על צרות ישראל”, – שלא היה,משורר לאומי"…

הספור כשהוא לעצמו – ספור המזכיר את האגדה הידועה על הבחורות שנשבו לקלון, שהשליכו את עצמם למצולות ים. מרעישה הפתיחות הנפלאה, ספינת הנודדים המגורשים כשהיא לעצמה, חידת עולם עגומה זו השטה בלב ים:

מִי אַתָּה הָמוֹן נָמוֹג? הוֹי, גּוֹלִִים, הִגָּלוּ!

הַכָּרַת פְּנֵיהֶם תַּעַן – לָמָּה תִשְאָלוּ?

מוֹץ נִדָּף הוּא בוֹרֵחַ מִמְּדְֻשַּת הַגֹּרֶן

וּבְנֵי יוֹנָה נָסִים מִצִּפָּרְנֵי הָעַיִט…

אכן מרעיש ביותר הוא הסיוּם. הרגע האחרון הגדול, עת האם ובתה בוחרות במות מחרפת חיים, מזהיר בהוד שירה עמוקה. בשיחת השקט של שתי הנשים האומללות יש מדממת הים, הפרוש לפניהן, אלם ומלא סוד נצח. התפלה הקצרה, שבהן נפרדות אם ובתה מן החיים, בהפקידן את נפשן בידי אלהים אשר לא ריחם אותן, מלאה העוז המרוכז, שנצטמצם בתפלות־עם עתיקות ימים:

אְַדֹנָי אֶחָד, אְַדֹנָי אְֶלֹהֵינוּ,

הִנְנוּ אָתָאנוּ לָךְ – אָנָא קַבְּלֵנוּ!

אִם דָּמֵנוּ יֶעְֶרַב כַּקָרְבָּן עָלֶיךָ,

הִנְנוּ לָמוּת בִּנְדָבָה עַל מִזְבְּחֶךָ.

וּצלוּלי דממה הם החרוזים האחרונים, דממת הים, אֵלם העולם כולו, בבלוע התהום את שתי הנפשות היקרות:

וּשְתֵּי הַנְּפָשוֹת הַטְּהוֹרוֹת כִּזְהַב פַּרְוָיִם

צָלְלוּ כָּעוֹפֶרֶת בִּמְצוּלוֹת הַמָּיִם.

שָם חָדְלוּ רֹגֶז – שָם בֵּין קִצְבֵי הָרִים נָחוּ,

סַלְעֵי הַיָּם מַצַּבְתָּם וּבִטְנוֹ קִבְרָמוֹ,

כְִפָּתָם רָקִיעַ וּכְתָבְתָּם הַכּוֹכָבִים;

אֵין רוֹאֶה, אֵין יוֹדֵעַ לִבְכּוֹת עַל שִבְרָמוֹ, –

רַק עַפְעַפֵּי הַשַּחַר עָלֵימוֹ נִפְקָחוּ,

רַק עֵין הָאָרֶץ דּוּמָם רָאְַתָה בֶעָבִים –

עַיִן רֹאָה קֵץ כָּל בָּשָֹר, סוֹף אַלְפֵי אָלֶף,

וּמֵעוֹלָם לֹא הוֹרִידָה דִמְעָה אַף דָּלֶף…

הנה המשורר במערומי יאוּשו. מה שהיה קודם חקרנות הפך ויהי לשירה גדולה. הנה יתמוּת המשורר אשר קננה בלבו מאז – יתמות נצח לחוזי דור ודור.

 

ו. עולמות נחרבים    🔗

כִּי כָל הָעוֹלָמוֹת שֶאַתָּה בּוֹרֵא, תָּשוּב תַּחְַרִיבֵם, תַּקְרִיבַם לַשָּחַת.

הפרי המר בשל מאז. המשורר גילה את שורש הרקב בבית יהוּדה. אל תהום העבר הביט וראה – יד מי היתה באוּמָה. ראה – ונזדעזע. אבל חציו היו שלוּחים למרחוק יותר מדי. האויבים אשר “בניות ברמה” וּ"בלשכת בן־גוריון" לא היו סוף סוף אלא סמלים לאויבים אחרים. מנַונֵי עמו היו הקרובים, המכוערים: שמגר בן ענת ור' ופסי. אלה שפגיעתם היתה גם בו – ש"עיניו ראו ולא־זר"… כל עוד סיפר על “קורות ימים ראשונים” עוד לא נתּקו כפות רגליו אל האדמה. אמנם גם שם מצא מעט נחת, אך חוּט של חזון משוּך על כל רחוק. המרחק מרכך, מעדן; גם יגון הרחוק הוא אחר. משום כך נמשכת כל שירה צעירה אחרי עולמות רחוקים. רק כשהיא מתחזקת, עיניה נפקחות לראות את הקרוב, היא מעיזה לטפל בקרוב. היראה מפני הקרוב מעידה תמיד על תקופת הנעורים.

אך תקופת נעוריו של גורדון כבר היתה מאחוריו. היא נפסקה בבת־אחת. כאיש אשר יתעורר משנתו, והמון החיים ישכיחהו את מראות הערפל של חלומו, היה המשורר. המעבר מן הרומנטיקה אל המציאוּת היה לו, כאמור, מעבר טבעי, בלי משבר עמוק, אם גם נעשה איש אחד כולו מאז. נפשו החולמת, המדמדמת בערפלי חלומות כאילו צפתה בסתר אל ההויה החדשה – הויתה האמתית. ואך נתפזרו ערפלי הנוער, קרע את צעיף הדמיונות ולא ריחם. עם האלהים איננו בא עוד בטרוניה, הוא מבקש את משחיתי החיים בארץ ולא בשמים. משהו הבהיק בעיניו ויעל בדמו להט־חדוה. זאת היתה חדות הלוחם, אשר הכיר את אויבו, הכיר מה קשה וממושכה תהיה המלחמה – אם גם לא תמיד היה הבטחון, כי ינצחהו.

זאת היתה מלחמה ביהדות היורדת, בהמעטת דמות האדם ודמות החיים. מלחמה לא בשם תורה חדשה וערכין מופשטים חדשים, כי אם מלחמה בשם החיים, בשם טבע האדם – מלחמה עם חדלי אישים וחדלי חיים, אשר פרשו את מצודת המות על אהלינו וגרשו מתוכם קול ששון וקול שמחה. זאת היתה מלחמה מתוך מרירות ומתוך יאוש – מלחמת־מות, אשר אסר המשורר עם אויבי החיים. בשירו, “בעלות השחר”, שברדיצ’בסקי ראה בו את “גולת הכותרת של השירה־הקינה שלנו” – שיר מלא מרי ומלא תרוּעה – מעין הכרזת קרב של תקוּפה בגבורתה, הראה לנו המשורר את עצמו בכל יפיו – הראה את נפשו הגדולה לעיני דור ולעיני דורות, גלה את כל מדורות השנאה והרחמים, אשר אכלה את לבו עד תומו. בשיר הזה גדל וירם לפנינו, כאחד מגבורי־האומה. כל צל וכל פגם בנפשו או בכשרונו לא יעממו עוד את ארז השירה הזה, לא יקטינו עוד את קומתו. בשיר זה נתגלתה ההשכלה בתפארתה, בפרי בכּוּריה!

עוֹד עָלָה הַשַּחַר, עוֹד נִבְלִי עָרַכְתִּי

לְהַרְנִין מוֹצָאֵי בֹקֶר וּלְשוֹרֵר –

וּלְאִיש אַחִר פִּתְאם הִנֵּה נֶהְפַּכְתִּי,

לֹא אוּכַל עוֹד לָשִיר רַק אֵבֶל לְעוֹרֵר.

אל רננת הבוקר הזכה נמסך בכל קדרותו היום העכור – נמסכה המציאות היהוּדית. המחנק אשר מסביב:

חְַלוֹמוֹת רָעִים בַּלַּיְלָה בִעְַתוּנִי,

עַיִן לָעַיִן אֶת עַמִי הָרְאוּנִי.

הֶרְאוּנִי אֶת עַמִּי בְּעֶצֶם שִפְלוּתוֹ…

אלה היו זעקות־שבר על עם כי אבד, על תרבות שוקעת, על חיים שאין להם תקנה – חיים שהפסיקו עד מהרה את “שיר הנחוּמים”:

מִנִּי אָז לֹא אָשִיר שִֹמְחָה וָנַחַת,

לֹא אְַקַו לָאוֹר, לֹא אוֹחִיל לַחֹפֶש;

אָשִיר יוֹם מָר, אָשִיר עַבְדוּת נִצַּחַת,

אֶחְֶלוֹם דִּרְאוֹן עוֹלָם, עַבְטִיט וָרֶפֶש.

וּנְטִיפוֹת חְַרוּזֵי עַל צַוַּאר שִירָתִי

הֵם עַל אָבְדַן עַמִּי נִטְפֵי דִמְעָתִי.

בשיר זה, אשר זעזע עוד את דורנו בעצמת ניבו ובסערת נפשו הגדולה, פותח המשורר את המחזור השני של “שירי העלילה” – הפּואימות “מקורות ימינו”. הרחק מאחוריו עזב עתה מרחבי־ירק, מנגינות קדוּמים. חליל־רועים הערב הושלך תחת מפולת החיים. במקומו בא המקונן, אשר יזעק חמס, אשר יספר לדור

מַעְַשִֹים בְּכָל יוֹם,

נוגְעִים עַד הַנֶּפֶש, נוֹקְבִים עַד הַתְּהוֹם.

תקופה זו היתה לא רק למשורר בלבד, כי אם במדה ידועה גם לספרותנו כולה – תקופת הבגרות. תקופה גדולה היתה זאת, אף כי הרסה כל חלום ותּרעל כל באֵר רוננת לעולם. תקופה זו נתנה לספרותנו את “שירי־העלילה מקורות־ימינו” – יצירות גדולות ונשגבות מאד, מגלות־אימה של תקופה חשכה למזכרת־עולם ולדראון עולם. גם עכשיו, שסגנונן והפגימות שבצורתן מקלקלים הרבה את שלימות הרושם, עוד כוחן של פואימות אלה להטיל בנו חלחלה, להחשיך את העולם בעדנו.

*

“אשקא דריספק” היא הבלדה הראשונה, חזון־בלהות, אף על פי שאין בו שום יצירי־בלהות מעולם הרוחות. “יצירי הבלהות” הם החיים עצמם, חיי עבדות וסכלוּת ובלבול־הדעת. כשחפץ אלהים לענוש את האומה, הוא מכה בעורון ובטמטום־הלב את מנהיגיה ומוריה.

ב"אשקא דריספק" אין נושא נשגב. כולה אינה אלא נובילה קטנה כתובה בסגנון העם. מעשה בשעורה שנמצאה במרק של פסח, שבגללה חרבו חיי משפחה בישראל. אך ביצירה עממית זו גילה גורדון מיד את כל עצמיותו, כל סגולות כשרונו, – כל מה שעשהו ליוצר סגנון חדש, לכובש דרך חדשה בשירתנו. ביצירות הקודמות עצמיותו מתגלה רק לפרקים, מתפרצת על כרחה – כאן היא מוטבעת על כל תג, מחיה את כל ניב. גם הבטוי הרגיל הרגיל הוא גורדוני כולו: אין בסגנון יצירתו עוד מיסודות שאוּלים, ארעיים. בת שירתו של גורדון מצאה לה הפעם דירת קבע.

אומץ לב ובטחון בעצמו, באמתּוֹ היה אז בנסיון זה לכתוב בדרך שיר ספּוּר ריאַלי, לבחור לו חומר פשוט כזה וּלהשקיע בו כל־כך הרבה מרירוּת, כל־כך הרבה תוכן מקורי – להפוך את האַניקדוטה על שעורה שנמצאה במרק של פסח לטרגדיה עממית איומה! רק משורר גדול כגורדון עלול היה בבת אחת להזיז בכוח כתפיו העזות את מחיצת ספרוּתנו וּלהכניס בה בבת אחת כל כך הרבה הוי אמתי, מציאוּת חיים לא מזוייפת.

אכן זה היה כוחו, שנאחז בקרוב, באויב הקרוב, בהויה הקרובה – שלא נשא עוד את דעוֹ למרחוק. כאן אינו מגשש עוד, אינו מבקש סעד באלה שקדמוּ לו. כאן הוא ראשון – ראשון בסגנון וראשון בתוכן. הבטוי מתמלא כוח, נעשה מצומצם יותר, עוקץ. כל ניב – חץ משוח ברעל; כל חרוּז – מכה כשבט ברזל בהיתולו האכזרי:

אַהָהּ, שוֹד וָשֶבֶר, רַעַם וּבָרָק –

גַּרְגִּיר שְֹעוֹרִים מָצָאתִי בַמָּרָק!

או:

הוֹי שְֹעוֹרָה מוֹרָאָה, הוֹי גַּרְגִּיר אָָרוּר,

אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ נָפַלְתָּ בַּפָּרוּר?

גם בשיריו הקודמים הראה גורדון את כוחו בריכוז לא־צפוי של זוג חרוּזים, הצף מתוך המליצה השוטפת, על מנת לעצור בה, לבלום את שטפּה בכוח. (משהו מסגולת השירה הספרדית, – ביחוד אצל גבירול ויהודה הלוי – שגם בה מצוי “בלם” זה, של זוג חרוזים מלוכד בצמצוּמו ובחריפוּתו). אבל כאן נעשה הסגנון העממי מחודד מאליו, ספג את חיוּניוּתו של דיבוּר חי, משוחרר (משוחרר גם מן המסורת של משוררי ההשכלה לחרוֹז רק במלים מלעיליות), וזוּגות החרוּזים החריפים התחילו רודפים זה את זה:

אְַבַדּוֹן וּשְאוֹל לֹא יוּכְלוּ יִשְֹבָּעוּ –

גַּם עַרְבֵי פְסָחִים שָֹבְעָה לֹא יֵדָעוּ!

הָהּ, שָבוּעַ אֶחָד יַחְַסוֹל כַּחְַנָמָל

יְגִיעַ יָמִים רַבִּים וּשְֹכַר יַרְחֵי עָמָל.

החומר כוּלו גס, המוני. בשעת מלחמה אין בודקין באמצעים. גורדון אינו מבקש לו נושאים פסיכולוגיים דקים. לא בהם גם כוחו. מכחולו עשוי לתפוס ביותר את הבולט, את הקו האלמנטרי. בעצם הוא משורר עממי, הכואב את מכאובי עמו, הרואה את פצעיו הרבים ולמראה העושק והטמטום לבו חם בקרבו חמימות אדם יותר מחמימות־אמן.

פואימה קטנה זו היא אחת מיצירות גורדון השלימות ביותר, הנאמנות לכשרונו ולאָפיו. לא תחסר בה, כמובן, גם הפתיחה החקרנית, המתחילה בהומור קל (קומי נא, חגי נא, בת ציון השדודה, / רחצי, הזכי ומחי זעת אפים / סובי השולחן, הכל מוּכן לסעוּדה") ועוברת לסטירה עוקצת על ירידוּתנו ועבדוּתנו, על "חבלי השוא, אשר אסרנו בהם:

זָרִים לֹא יִרְדְּפוּנוּ – אַךְ מֶנּוּ נוֹגְשֵֹינוּ;

יָדֵינוּ לֹא אְַסוּרוֹת – בַּבַּרְזֶל נַפְשֵנוּ.

אך שטף הספור לא יעצר עוד אחר כך בדרכו, לאחר תיור הסדר האידילי במעון העניים, הוא מתאר ביד משורר את הסדר שנשבת בשביל “השעורה במרק” בשרטוטים קצרים ונובעים רחמים נסתרים:

עַל כָּתְלֵי הַבַּיִת הַצְּלָלִים נִטָּיוּ,

מַלְאְַכֵי שָלוֹם בַּמִּסְתָּרִים יִבְכָּיוּ;

גַּם פִּשְתֵּי הַנֵּרוֹת בִּמְנוֹרוֹתָן כָּהוּ,

הַדֶּלֶת נִפְתְּחָה – אַךְ לֹא בָא אֵלִיָּהוּ.

מי הוכשר ליצור אוירת־בית מנבאת אסון בציורים עממיים יותר?

הסצינות בבית הרבה היא קלסית. האשה העלובה, העומדת לפני הרב בסף הבית ונושאה אליו את עיניה בתקוה וחרדה, היא ממש פלסטית, – דמות־עצב אשר לא תשכח. ובמענה הרב יש מין אכזריות דקה, אשר רק גורדון ידע להביעה. בשלוש השורות הפשוטות: “חמץ! חמץ האוכל, חמץ הכלים / אסור באכילה, אסוּר בהנאה / אסוּר גם למכור אותו לערלים” – עצוּר כוח נורא. כל “אסוּר” חדש הולם כרעם חדש על הלב. כל טמטוּם־הלב שב"תורה שנתאבנה" נתבטא באסוּר חוזר ופסקני זה.

ואולם לא רק כנגד “הרועים הרעים” יתקומם המשורר. בשירת גורדון אין לציין את הגבול, שבין השנאה ובין הרחמים, בין ההגנה ובין התוכחה. הוא מרחם על עמו ומתאכזר לו כאחד. הוא לא יסלח לעולם לכוחות־החושך, אשר עשו את תורת ישראל, תורת האהבה והרחמים, פלסתר, אשר הפכו לחרדה שמחת החג של משפחה עניה, אך ברוּחו הקשה לא יצדיק גם את “אשת לא־בינות”, את שרה האומללה, – לא יצדיק את טפשות האומה, המתאכזרת לעצמה ומשחיתה באמונת הבלה את הוד חייה. אותו ערבוב של רחמים והתאכזרות לאומה, אשר ירעיש אותנו אחר כך ביצירות מנדלי וביאליק, כבר נותן אותותיו גם פה.

*

כי העם בעצמו בעבדוּתו נוח לו, מראה לנו גורדון ביצירתו השניה ממחזור זה – “ושמחת בחגך”. פה יגלה לנו גורדון את כל סמיות עינו של אדם מישראל, אשר יכביד ויחמיר על עצמו לרצונו, בלי דעת ובלי הבחנה בין היתר לאיסוּר, והוא אוסר על עצמו לכתחילה את כל דרך, המובילה אל החיים. גם פה נשבתה שמחת החג ובאה כמעט כליה על משפחה שלימה, אך לא באשמת רב מחמיר על חשש חמץ, כי אם בהתאכזר יהודי לעצמו ובשביל ספר עבירה של תחום־שבת נשאר לחוג את חגו, לאחר שבע שנים של נדודים בנכר, במרחק חצי פרסה מעיר מושבו. גם מקרה קטן־ערך זה יהיה בספּוּרו של גורדון לטרגדיה מחרידה לב ונפש. מקלקלת יצירה קטנה ומשוככת זו רק ההפרזה המשונה בתוצאות המאורע (את אשתו מצא ר' קלמן “בין החיים והמות”; על הכלה “הנאה והצעירה” נגזר מאת המשורר לההפך ל"בתולת בלה"). אך כל הספּוּר נושם חיים ודרמתיות מזעזעת. פרשת־המסע מצויינה בקצב ציוריה הבהירים. למרות הלשון המליצית והעדר הדיוק בכמה פרטים, אנחנו שותפים לכל ענויי הדרך, לכל ענויי הלב, המרחף בין תקוה ליאוש:

הַנְּחָלִים הוֹלְכִים, הַמַּיִם מְִגָּרִים,

הָרְגָעִים, הַשָּעוֹת עָפִים כַּצִּפְָּּרִים,

הַלֵּילוֹת מִתְגַּנְּבִים, הַיָּמִים בּוֹרְחִים:

הְַלָנֶצַח לֹא יִכְלוּ מְלוֹנוֹת הָאוֹרְחִים?

כל טלטולי הדרכים עוברים לפנינו בצמצוּם הרצאה נפלא. לעג הטבע לטרפה יתגלה בבוקר הבהיר של יום הנסיעה האחרון, המעורר בנוסע תקוה חדשה, בשמש הזורחת, בכוכבים הנוצצים… אכן הכל מתאכזר לנוסע. לשוא יקרה, כי יעשה לו נס והשמש לא תמהר לשקוע ולעכבר בדרך, בשעה שהוא קרוב כל כך לביתו, למשפחתו המחכה לו. “לשוא תתפלל, אומלל!” הוא שומע על גבו כקולו של לץ נסתר: – “אין רחמים בטבע”.

הָהּ! חָלְפָה עֵת הַפְּלָאוֹת, יְמֵי עוֹלָם עוֹלָם עָבָרוּ,

נִפְלָאוֹת לֹא יֵעָשֹוּ, הַשָּמַיִם סְִגָּרוּ…

“נפלאות לא יעשו” – כמה מתאים כל זה לרוּח גורדון! בכל מקום , שהמשורר ישיר לנו את שירת הפגעים של החיים, כמו לעג־נקם מפעפע ביצירתו – נקם ל"עם לא־בינות", אשר הביא בידיו על נפשו את הרעה הגדולה.

*

השירה אשר כתב גורדון בעצם ימי בגרותו, פואימת־העצב על האשה עבריה “קוצו של יוד”, נעשתה בצדק לנקודת־הגובה של יצירתו. היא עד היום הנקראת ביותר והנזכרת ביותר מכל יצירותיו. חרוזיה־פסוּקיה שגוּרים בפי כל קורא עברי מן הימים ההם. עליה ישען בהגינו על גורדון, בהגינו על תקופתו – עליה גאותו. אין זאת כי אם משום שבשירה זו מצאה ניב לה, לא רק המלחמה ברבנים המחמירים בלבד, כי אם גם גורל האשה העבריה. – בגורל האשה המשועבדת נרמזה כל הרוּח הירוּדה שבאהלי ישראל פנימה.

האם זאת יצירה שבאמנות שלימה? הכתב גורדון בכלל יצירות שבאמנות שלימות, לפי מושגינו אנו? מובן, שאין כאן מקום לחילוקי־דעות. בריינין, אשר כתב בראשית תקופת שירתנו הצעירה את “כתב־השטנה” הידוע שלו כנגד גורדון, ודאי שצדק בכמה בחינות. “צלע” שירתו של גורדון לא “נבנתה אבנים שלמות”. בשטף המליצה והשכלתנות נסחפוּ לא מעט ציוּרים ודעות, שאינם לפי רוחנו – משהו אולי שלא היה גם לפי רוח התקופה שבה נכתבו. ואולם גורדון היה משורר גדול, ואפילו – אמן גדול, בגבולות סגנונו וזמנו. הוא יצר באמצעים אחרים – בכל האמצעים שהמציא בעצמו, שהמציא הדור. בררן באמצעים ומחמיר ודאי שלא היה, הסטיריקן בכלל אינו אסטניס גדול לגבי החומר והאמצעים של יצירתו. כאן הדיסוננסה מתבקשת. מתבקשת גם ההפלגה. ההטעמה היתירה. הסטירה אינה מזלזלת בשום אמצעים. אכן רשאי היה המשורר להגיד על שיר זה, ש"כתב אותו בדם ובדמע", ולא הפריז בהעריכוֹ אותו כדבר היותר טוב “שכתב עד כה”.

ב"קוצו של יוד" קונן גורדון את קינתו הגדולה על גורלה של האשה העבריה. כונתו היתה לצייר לנו דמות אידיאַלית של בת־ישראל, זו שיפיה שולח את חנו בעד כל הכיעור, על אף כל הכיעור אשר מסביב – זו שהיא צומחת מתחתה, והציור הזה עלה בידו למרות המליצות, למרות מאמרי התלמוד על האשה, (הובאו, כמובן, רק אלה, שיש בהם כדי ללמד חובה), ששוּבצוּ במשבצת חרוזים, לצורך וגם שלא לצורך. הרבה כאן אינו לפי השגתנו, אינו לפי טעמנו – אשר ציור חי אחד ייקר לו מאלפי ציטטות־שבכתב. די להזכיר את הפתוס שלא במקומו, שבו יקונן המשורר המשכיל על “רמ”ח המצות" שניתנו לגברים ולה, לאשה, “רק שלוש נתנו”, כדי לראות עד כמה לא היה גורדון “בררן באמצעים”. ואולם כל המומים האלה וכיוצא באלה אינם פוסלים את “קוצו של יוּד”, שירת־השחרור הראשונה של האשה, שהיא תמיד מסימני הגאולה המובהקים של כל תקופה. ביצירה כזו כל תקופה רשאית להתגאות. יצירות כאלה, עם כל פגימותיהן, הן ציוּני הדרכים המאירים של תקופות. על פיהן אנו מכירים את הרוח, רוח האנושיות, בעלותה מעלה, בשברה את כבליה.

בבת־שוע יצר לנו גורדון לא דמות אשה בקוי אָפיה המיוחדים, כי אם את טפוס האשה העבריה ביגונה ויפיה. הציור רחוק מאד מהיות פלסטי. המבקר צדק: בכל המון מליצותיו לא הצליח המשורר ליצור בדמיוננו את דמות יפיה של בת־שוע, אך יפי נפשה מתגלה בכל דבוריה, בכל תנועותיה. זה העצב הטמון, אלה יסורי־הדממה, קול הבכי הכבוש – אותם נראה ונשמע בכל ספור־התוגה הזה על בת־ישראל אוהבת ועל מה שעלה לה. את הצנועה היהודית, זו שנולדה לסבול, להקריב את נעוריה היפים, זו ש"עצבה ומשושה, שברה ומאוייה, יולדו קרבה ותוכה יתמו", “צמח אדני” זה, “האובד במקום ציה” – אותה יצר לנו גורדון. בסמל האשה האומללה, בעניה, בעבדותה – בכל העדר היופי והרוך, שבלעדיהם אין חיי אשה חיים, ראה המשורר את סמל ירידתנו וחורבן נפשנו; את זה אשר הביע בשני החרוזים הקלסיים:

חְִרְבַּן הָעִיר אַלְפֵי שָנִים נִזְכֹּרָה

וּלְחְִרְבַּן הָאְִמָּה נַקְשִיחַ לִבֵּנוּ…

למראה האשה העבריה וחרפת חייה נשבר לב המשורר. בשום יצירה של גורדון אין הלעג והרחמים כה כרוכים יחד, אין אנחנו רואים את האומה בעלבונה, בשפלותה, את הלב אשר היה לאבן, את הנשמה אשר נחנקה בדברים שבכתב, כמו ב"קוצו של יוד". בכל עוז שנאתו ויאושו, בכל מרירות לבו קורא המשורר לצדק העתיק, לנשמת העם, ובשארית אמונתו באלהיו, אלהי ישראל, הוא נוהם ושואל:

אָבִינוּ שֶבַּשָּמַיִם

כָּל עְַלִילוֹת בְנֵי הָאָדָם יָגֹלּוּ אֵלֶיךָ

וְאַתָּה חְַסִין־יָהּ, אֵל נוֹשֵֹא, אֶרֶךְ אַפְַּיִם,

תֶּחְֶשֶה מֵעוֹלָם תִּתְאַפֵּּק וְתָשֵב יְדֶךָ.

בְּשִמְךָ אָבוֹת וְאִמּוֹת רַחְַמֵיהֶם הִשְחִיתוּ

וּבְנֵיהֶם בִּידֵיהֶם בָּאֵש שִלֵּחוּ;

בְּשִמְךָ כֹּהְַנֵי אָוֶן הַמְּדוּרוֹת הִצִּיתוּ

וּלְמֵאוֹת וַאְַלָפִים אָדָם זִבֵּחוּ;

וּבְשִמְךָ, אֵל רַחוּם, בַּעְַלֵי הַדְּרָשוֹת

בְּקוֹץ יוּד מְִנָּד יַהַרְגוּ כַּמָּה נְפָשוֹת!

*

“קוצו של יוד” היא שירת האיבה, ועוד יותר – שירת הרחמים. מעין אגדה עממית – בלי הסיוּם הטוב שבאגדה. ב"סיום טוב" יש כדי ליישב את הדעת, להסיח את הדעת, והמשורר חפץ להרגיז, להשניא, להרשיע. חפץ להראות את כל השקר והאכזריות שבתורה שנתרוקנה מרחמי אדם ומבינת אדם. אם לערוך את היצירה הזאת לפי טהרה השירי, ודאי שהיא נופלת לא רק מ"בין שני אריות", כי אם גם מ"אשקא דריספק" או “ושמחת בחגך”, שבהם מצטמצם הסגנון והאמנות הספוּרית נשתכללה שכלול מרובה; אך “קוצו של יוד” היא יותר משירה – על יצירה כזו דנים לפי כוח הדם, לפי דם הלב ששוּקע בה, דנים לפי הרושם, לפי חשיבות החומר – לפי כל אותו האור האיום, שהפיל בשעתו על חיינו המקולקלים, על גורל האשה וגורל האיש גם יחד. “קוצו של יוד” היתה צעקה גדולה ומרה, צעקת החיים האובדים ללא חן, ללא אהבה, ללא אושר – צעקה אשר הרעישה את חומת הגיטו, אשר שינתה על כרחם את פני החיים. ב"קוצו של יוד" אין עמקות יתירה, אין חידושים פסיכולוגיים. היא מגלה את הגלוי, מודיעה על הידוע, אך בנהימת תמרורים כזו, אשר תשתפך כאש בוערת ותאכל את העולם השנוא עד היסוד בו.

*

ב"שומרת יבם" יד האמן שוב על העליונה. לפי כל תכנה ומגמתה, גם יצירה זו נמנית על סוג הפואימות הסטיריות, שאנו עומדים בהן עתה; אך לב המשורר נמשך כאן יותר אחר מצבי־הנפש הטרגיים כשהם לעצמם. ענין היבום כאילו נדחה מפני העצב שבמות, מות נעורים ופרידת הנצח של הנאהבים והנעימים. השירה גברה כאן על הסטירה, והנעימה כולה נעשתה רכה יותר, לירית יותר:

אִם הֵמַר לָךְ שַדַּי וַיַּעְַצֵב אוֹתָךְ

וַיִּמְנַע, יוֹנָה תַּמָּה, מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן,

וּלְבַעְַבוּר הַרְעִימֵךְ פָּקַד אֶת חְַמוֹתֵךְ

וַיִּתֵן לִזְקְִנֶיהָ לָהּ יֶלֶד קָטֹן –

אָז אָמַר לָךְ לִבֵּךְ, נִחְַמוּךְ כִּלְיוֹתַיִךְ:

עוֹד עֶדְנָתִי לֹא כָלְתָה, עוֹד יוֹמִי גָדוֹל…

אַךְ שוֹאָה מִמֶּרְחָק בָּאָה עָלַיִךְ,

לֹא דִּמִּית, לֹא קִוִּית, לֹא עָלְתָה עַל לִבֵּךְ:

אִישֵךְ חָלָה פִּתְאֹם מַחְַלָה מַמְאֶרֶת

וְאַתְּ עְַתִידָה לִהְיוֹת אַלְמָנָה בְּאִבֵּךְ –

אַלְמָנָה צְרוּרָה, יְבָמָה שוֹמֶרֶת.

ואם אמנם עטו על המשורר פולט דבר מר כנגד חוק־הקדומים, כנגד טעות־הקדומים האכזרית, אך הוא בעצמו לא יאמין, כי התורה, תורת החיים, דורשת מעמנו כזאת:

צַר לִי עָלַיִךְ, אְַחוֹתִי יוֹנָתִי –

הְַכֵן פדָקַד אֵלִי, צִוְּתָה תּוֹרָתִי?

ובאין לו עוד מטרה לחצי הסטירה שלו, הוא מכונן אותם אל “הרב המכיל”, הדורש בעד סידור הגט סכום רב, שאין יד ההורים משגת לשלמו, ובעוד הם עוסקים בקבוץ הכסף:

לֹא חִכָּה הַחוֹלֶה וַיִּגְוַע וַיֵאָסֶף;

הַמָּוֶת “הַטּוֹב מְאֹד” שִלַּח אֶת יוֹנָה

וַיַּעְַשֵֹהוּ חָפְשִי מֵרֹגֶז וּמְדָנִים,

חָפְשִי מִן הַמִּצְווֹת וּמִן הָרַבָּנִים.

פה עוקץ הסטירה נעשה קהה במקצת. פה אין לו עוד היסוד הנאמן, ההכרחי. ב"קוצו של יוד" אין אנחנו מדקדקים בדיני גטין, אם היו"ד החסרה בשם הלל באמת פוסלת את הגט לפי הדין ואם לא. יודעים אנחנו, שיש בעניני גטין הרבה דינים מסופקים אחרים, שכוחם יפה למחמיר לפסול ולהמיט אסון. כאן אין בכל המאורע עם הרב־המשכיל אותה הטפוסיות, אותה הסמליות שב"קוצו של יוד". אמנם רבנים מודרניים חרדים על ממונם גם כן מצויים, אך מעשיהם הקטנים אינם נובעים ממקור קדומים – הם אינם יכולים לשמש חומר לחזון תוגה. היסוד השירי, אשר ישוה הוד טרגי על כל הבלדה הזאת, אין לו כל קשר עם מעשה הרב. העצב כאן – עצב המות הנצחי. ענין “מאתים הזוּזים” הוא אולי מן “המעשים בכל יום”, אך יש מעשים בכל יום, שאינם מחויבי המציאות, אינם הכרחיים, ויש מעשים, כענין “קוצו של יוד”, שאינם שכיחים כל עיקר וביסודם הם בכל זאת נאמנים, כחזיונות חיים קבועים ועומדים, בלתי־נמנעים.

*

חְַדַר הַקָּהָל עֵת זָכֹר אֶזְכֶּרְךָ

אֶקְרָא לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלָקָרְחָה…

גם בפואימה הסטירית האחרונה של גורדון, ב"שירת הברבוּר" שלו, “שני יוסף בן שמעון”, זאת האנציקלופדיה של תורת ההשכלה, שבה השקיע המשורר את חלומות זמנו וסיוּטי זמנו, מיטב הרעיונות שפעמו את רוח התקופה – היסוד הדמיוני, שאינו מתקבל על הדעת הממשית, מרובה ביותר. גורדון היה משורר הענינים הריאליים ולא משורר החיים הריאליים. לריאליזם האמנוּתי קודם תמיד הריאליזם הסטירי, שיסודו לא בתיאורי החיים הנאמנים, כי אם בהארת חזיונותיהם. בתקופת אמנות זו המשורר, שעיניו עוד טרם תבחנה ברקמות המציאות, מסתייע לפרקים קרובים בהשגת חיים עממית־אגדתית זו, שגם בהיותה בלתי נאמנה בפרטיה למציאות, שמה בכל זאת מציאות לפי משמעותה הפנימית, לפי אמיתה הפנימית.

על מעשה זה ב"שני יוסף בן שמעון" יש ויש מה להשיג. בעצם הוא מופרך מעיקרו. אדם, שלמד חמש שנים רצופות בבית־מדרש למדעים שבחוּץ־לארץ, אם איננו אידיוט, יכול להוכיח לבית־דין, – גם לבית־דין המטומטם ביותר, באלפי ראיות, שאינו רוצח, ושמעולם לא “נמנה את פושעים מעבירי המכס”… אך אם המאורע הזה, לפי פרטיו, אינו נאמן, אין זה מוכיח, כי החזיון בכללו, לפי סדרי־הקהל וראשי־הקהל שבימים ההם, אינו טפוסי ואינו מלא אותה האמת הפסיכולוגית, שלא תמיד היא מוכרחת להיות קשורה דוקא באמת שבמציאוּת. “שני יוסף בן שמעון” הם, לפי ספור־המעשה, גם כן מעין אגדה. אמנם אגדה איומה, כרוב אגדות יל"ג “מקורות ימינו”.

הפעם בחר לנושא ה"אגדה" את בן־הדור – את גבור ההשכלה. את האיש, אשר בו ראה את החלום שנתקיים ושלא נתקיים. את כל נגעי חיינו גלה בנגעי חייו של גבורו, זה שנוצר לחיים יפים, לעבודה פוריה, זה שאלהים בּרכו בכל, והיד הרעה הצעידתהו למדחפות ותשם לאַל את כל חלומותיו הטובים. לא מקרה רע הוא, שבעוון הרשע נספה הצדיק, שזה אשר שלחוֹ הגורל למחיה לנו, נופל חלל בראשית הדרך, כי אם אסון חוזר, חזיון שבקבע – תולדה מוכרחת של ירידתנו הארוכה, ירידת דורות שדנה לכליה את כל זקוף־קומה, כח מי שהביא חלום־אמת ורצון־אמת, – מה שהמשורר מטעים פעם בפעם:

בַּאְַזִקֵּי הַבָּשָֹר מֵאְַחֵרִים אְִסַּרְנוּ

וּמוֹסְדוֹת הַנֶּפֶש בְּיָדֵינוּ יָצַרְנוּ.

גוון סטירי דוקר לפואימה זו שכם אחד על חברותיה. יסוד זה מוטעם ומסוגנן בכל פרקיה. הוא מתגלה מיד ברוב חריפות בפתיחה המנוסחת, בנוסח אֶפּוֹס מקובל זה, שבו ניתן הימנון־השבח כביכול ל"שמגר בן ענת, גזבר הקהל":

נָאוֹר, אַתָּה אַדִּיר, נוֹרָא עְַלִילָה!

סַפֵּר מַעְַשֶֹיךָ בִּלְשוֹנִי אֵין מִלָּה;

בְּיָדְךָ נַפְשוֹת הַחַיִּים וְהַמֵּתִים לְמִינָם….

כָּל בָּאֵי עוֹלָם תַּעְַבִיר תַּחַת שִבְטֶךָ,

תִּסְפּוֹר וְתִמְנֶה וְתִכְתוֹב אֶת גְּזַר דּּינָם…

לעומת הימנון היתוּלי זה אתה מוצא גם הימנון־אמת, זה ההימנון אל ההשכלה כולה, הימנון להתמדה, למסירות נפשם של בחורי ישראל על הדעת – ולא על הדעת בלבד, כי אם גם על התורה, על ה"תורה לשמה" – הלא הם החרוזים אשר יאירו כעורקים חיים מתוך תלי הפובליציסטיקה של סטירה כבדת־דברים זו:

מֶה עָצַמְתְּ, מַה גָּבַרְתְּ, תְּשוּקַת הַדַּעַת,

בִּלְבֲַב נַעְַרֵי יִשְֹרָאֵל, זֶה עַם תּוֹלַעַת!

אֵש תָּמִיד עַל הַמִּזְבֵּחַ בּוֹעֶרֶת!

אִם תּוֹרָה יִלְמְדוּ, גְמָרָא וּפוֹסְקִים

אוֹ אִם בְּחָכְמוֹת חִיצוֹנִיּוֹת הֵם עוֹסְקִים –

עַל כָּל שָֹטָן וּמִכְשוֹל תְּשוּקָתָם גּוֹבֶרֶת…

הימנון זה כל אחד יכיר בו את הגרעין שממנו צמח אחר כך “המתמיד”. אמנם רבה הדרך שעברה השירה העברית במשך השנים המעטות שבין השירה, שבה נחתמה תקופת ההשכלה, ובין “המתמיד”, – השירה הגדולה שבה פותחת התקופה החדשה, אבל כמה חמימות קלטה שירת ביאליק משירה זו וכמה קרובים לה ושוים לה בכל קצבם הלבבי חרוזים מעין:

מִי יְתַנֶּה, יוֹסֵף, כָּל דֶּרֶךְ עָצְבֶּךָ,

מִי יִשְקוֹל תַּאְַלָתְךָ וּקְרָב לִבֶּךָ,

יִמְנֶה יִסְפּוֹר נוֹדְךָ הֵנָּה וָהֵנָּה,

יָמִים אֵין אֹכֶל, לֵילוֹת אֵין שֵנָה,

מִיּוֹם מִבֵּית אְַבוֹתֶיךָ יָצָאת?

כאן אין עוד אותו ה"קרע", אותה תהיית־הלב שבשירת בית־המדרש המאוחרת. כאן הכל מלא אמונת־תום, שהתורה והמדע, התורה והחיים לא דים שאינם צוררים זה לזה, אלא גם משמשים סעד זה לזה –

כִּי מָה הַתּוֹרָה, כַּהְַלָכָה כַּאְַגָדָה, –

הַאִם לֹא כְֻּלָּהּ עַל דַּעַת נוֹסָדָה?

בקו ישר זה אנו מכירים את יל"ג כמו־שהוא. האיש שלא ידע היסוס, שלא נד בלכתו ולא נרתע מאמתּוֹ. בלי קו ישר ומצמצם זה לא יהיה משורר לעולם איש־מלחמה.

אשפת הלוחם מלאה חצים. אולי יותר מדי מלאה. על כל הפואימה מכביד “אבק סופרים”, מכביד היסוד הדידקטי. אתה מוצא בה כל נימוקיה והוכחותיה ודעותיה של ההכשלה על פגימות החנוך, על התורה והמלאכה, על הדת והדעת; על הכל הרחיבה את הדיבור, הרחיבה את ההסברה. על מה לא נשאה אמרתה? על היתר ואיסוּר, על חומרא וקולא, על תקנות הצבור: כל תורת התקופה קיפל המשורר תחת יצירה זו. ואם אחרי כל זה עוד רשפי אש נתזים משירה זו גם כיום, הרי זו שוב ראיה, שלא ה"איך" ואפילו לא ה"מה" מכריעים בשירה, כי אם אותה כמות של חיוּת, אותה “רוח ממללת”, שבלעדיהן גם התוכן החשוב, גם הצורה המשוכללת אינם מועילים. בכל הסבל הגדוש, שמכביד של חמרי ההסברה וחמרי מלחמה, הנערמים כאן לעיפה, אין כדי להחניק את הכאב ואת הזעם שבחזות קשה זוּ.

זאת היתה יצירתו הגדולה האחרונה של גורדון. בה אמר ל"חתום לקח" ההשכלה, לתת בטוי רחב ומקיף לתורת דורו. אנחנו רואים אותו פה באהבתו הגדולה לכל דורש דעת, לכל מתקן, לכל מרחיב את גבולות החיים, ובכל שנאתו – לעריצי הגיטו, למשעבדי העם ולמחריבי חייו. אין הוא משורר ביצירה זו אלא “מאונס” – קודם כל כאן לפנינו מטיף להשכלה, לתרבות, עומד בפרץ, בונה ושוקד על תקנת הצבור. אין הוא כאן משורר, אשר עינו אל הנצח, כי אם סופר דבק בטבור רוחו אל החיים הפשוטים, אל שדה עמו אשר כולו עלה לקוצים. אין הוא יכול עוד לשאת את עינו אל הרחוק, בעת אשר מקרוב כה רבה העזובה, והוא קורא לעקור ולנטוע, להרוס ולבנות את חרבות החיים. “שני יוסף בן שמעון” הם קול קריאתו האחרונה לרפא את בדק חיינו הלאומיים. בה חזר כמעט על כל דעותיו החביבות, שכבר הובעו ביצירותיו הקודמות – כאשר יקרה אצל הרבה משוררים בסוף תקופה מסויימת של חייהם ויצירתם. לאחר “שני יוסף בן שמעון” לא היה עוד מה להוסיף. בפואימה זו נחתם חזון התקופה.

 

ז. הממשל    🔗

בעודנו טירון לשירה, נתמחה כבר גורדון בצורת המשל, ועד תקופת חייו האחרונה הוא חוזר ונזקק לה ברצון. היסוד האליגורי היה מצוּי ביצירת רמח"ל, אָרטר, מנדלי, אבל יל"ג היה הממשל של השכלה. לו לסטיריקן האמיץ ביותר של התקופה, היה המשל כלי־זינו המובהק. אכן המשל לא היה לו כלי־שרת בלבד. במכתביו הוא מטעים וחוזר ומטעים: “בהיותי ממשל משלים לא חדלתי מלהיות גם משורר”. המשל, שעקר אותו מתוך העוגה הצרה של חייו האישיים, הוציא אותו אל מרחב צבעוני זה, שבו צעדו רגליו תמיד לבטח. הוא היה לו המקלט מן השממון של הסביבה אל העולם המבדח של החי והצומח, וכנמלט מן הכלא הוא מכריז עם מבוא ספר משליו בחרוזי־תרועה:

אֶל אֶרֶץ חְַדָשָה, אֶרֶץ נוֹשֶבֶת,

פַּעְַמֵי בַת שִירָתִי הַיּוֹם נָכוֹנוּ,

בִּמְקוֹם כָּל הַיְּקוּם חַי חוֹשֵב מַחְשָבוֹת,

דּוֹבֵר וּמְעוֹלֵל עְַלִילוֹת כָּמוֹנוּ,

כָּל עַיִן רוֹאָה, כָּל אֹזֶן קַשֶּבֶת

וּבְנֵי נֶפֶש חַיָּה בַּכֹּל יִשְכֹּנוּ;

וֵאלֹהִים רוּחוֹ עַל כָּל בָּשָֹר יָעַר,

וִידַבֵּר מִדְבָּר לָעִּיר נֶהְפָּךְ יָעַר.

המשל לא היה לגורדון אמצעי לבטוי הרעיון בלבד, אמצעי של סטירה בלבד, כמו שהיה לאזופס, ושב והיה ללסינג, שראה בקישוטי משליו של לפונטיין משהו חוצץ ומטשטש את היסוד הסטירי; מה שהיה גם לרמא"ג, תלמידו של לסינג, אשר כתב ותרגם את משליו המעטים בפרוזה מצומצמת משום שהיה סבור אף הוא כי “הכותב משלים כמבשם את הבושם”. לגורדון, כלקרילוב וּללפונטיין, היה המשל אמצעי להרחיב את התחומין, להרבות את חן העולם על־ידי קסמי הטבע הדובב. ב"מפתח שפתיו" של הממשל אין הצד הדידקטי מוּטעם כל עיקר. מוטעמת חדות השיתוף של החי, הדומם והצומח, שאינם מתנכרים לאדם. המשל אינו עולם של מוסר משעמם, כי אם “ארץ נושבת”, עולם מלא שלל צורות וצבעים, שעשועים ותנועה:

אֵין שֶבֶת בַּכֹּל, אֵין דּוּמָה בִּמְאוּמָה

מִקַּרְקַע הַיָּם עַד שָמַיִם רוּמָה.

המשל היה תמיד – מן האגדה העתיקה ועד הממשלים העברים בימי הביניים, מין מעברה דקה משממת ההלכה אל איי הטבע הירוקים. גם ממשל כר' ברכיה הנקדן לא עט אל המסקנה, כי אם אהב את ההליכה המתונה, את הפסיעה הדקה בשבילי הדשא, בחברת בעלי־החיים מאריכי־לשון ומנעימי־שיחה. מבחינה זו היה יל"ג תלמידו וממשיך מסרתו. אף על פי ששמשו לו דוגמא, לפי עדות עצמו, ובעיקר לפונטיין וקרילוב.

טשרניחובסקי סובר, שהמקצוע היחידי, אשר בו נתגלה גורדון האמן ביותר, הוא מקצוע המשל. ודאי שיש בדעה זו הפרזה רבה, אבל אין ספק, כי המשל היה ליל"ג מראשית יצירתו צורת־שעשועיו. סוג ספרותי זה, שהרעיון מתלכד בו עם השירה, שיש בו גם “דעת אדם”, גם שעשועים לרוח, מן הדין הוא שהיה לוקח את לבו. רואים אנו, כי במקום מורך־לבו של המשורר בהקדמתו ל"אהבת דוד ומיכל", הפוחד מפני “כס הבקרת” “כילד ענוג יחת מקול רעם”, הוא עומד בפתח משליו ומזמין את הקורא בבטחון ואומץ־לב:

אֶל אֶרֶץ כַּרְמֶל זֹאת אֶרֶץ נוֹשֶבֶת,

קוֹרְאִי יַקִּירִי, הַיּוֹם אֶנְהָגֶךָ – –

הִשְתַּעשעַ וָשֹעַ וּשְכַח עַצֶּבֶת

בַּיְּצוּרִים אֵלֶּה, עֶדְרֵי חְַבֵרֶיךָ…

המשל, אשר נעשה אצלו אחר־כך, בגבור היסוד הסטירי ביצירתו, ל"מאכלת אשר תכרות את היבלת באדם – האולת", הוא לפי שעה בגן שירתו אותו “האובל הבהיר באדם על עפרות זהב” אשר בו נשקף העולם בתום ילדות. אתה מוצא בסגנון משליו יחד עם החריפות המיוחדה, הגורדונית גם נועם אֶפי, בטוי של שפע, שאין בו המכוון והמצמצם: עולם פורח, השש על פריחתו.

בֵּין טוּרֵי עְַרָבִים הִתְנַהֵל שֶפִי

בַּהְַמְֻלָּה רַכָּה

כִּתְפִלָּה זַכָּה

מִיכַל מַיִם כִּבְדֹלַח – אֵין בָּם דֹּפִי.

או:

בַּאְַבִיב הַתֵּבֵל, בַּעְַלוּמֵי הָאָרֶץ,

עֵת הִיא עוֹד לֹא יָדְעָה מְִטֶּה וָפֶרֶק…

יותר משאתה מוצא כאן מוסר ותוכחה, אתה מרגיש מנוחת־הדעת ש"באביב התבל" ו"עלומי הארץ". בהרצת הדברים, הקולחת אַט, יש רחבות של מספר דברים לשם עצמם ומבליטם לשם עצמם. תוך כדי סבך המליצה, הכל נעשה בולט־בהיר; תוך כדי חוסר הטבעיות, הבטוי קולט טבעיות, מתמלא גופי חיים. לא רק זה בלבד, שהתאים לנושאי־המשל הנצחיים ספורים מן המקרא והאגדה, והעמיק את חריפותם (“האיל”, “הפרות הנושאות ארון ה'” ועוד), כי אם יצר גם למשלים הלקוחים ממקורות זרים אטמוספירה יהודית. הדרור, אשר נסע “מזרחה שמש, ארצה קדם ומצרים, ויחכם מכל עוף, מכל רמש, וידע חכמת הוברי־השמים”; העכברים “הקוראים עצרה ומקרא קודש”, או השועל אשר היה לו “זבח משפחה”, – מכניסים אותנו מיד לאויר ביתי, עברי. לפעמים יצליח במבטא אחד, במלה אחת להטביע על הציור חותם עברי:

כִּי זָקֵן הָאַרְיֵה, פַּטִּיש הַיַּעַר

וַיָּנָס וּגְבוּרָתוֹ נָשָתָּה –

או:

הַשָּלָךְ שָֹם מַס עַל כָּל אַגְמֵי מַיִם,

בִּצּוֹת וּגְבָאִים לוֹ אֶשְכָּר הִקְרִיבוּ –

כל כך מצוי עוד המשורר העברי כולו בעולמו, שכל השפעה מן החוץ אינה יכולה להעבירו על סגנונו, לעקרו מקרקע ההוי היהודי ולבושו הלשוני. הסגנון העברי, אשר גורדון היה נאמן בכל חדריו, אשר רמז לו במכמני־יקר מכל גבעת חול תחוח, מכל פנה נשכחה, הציל אותו משעבודו של חקוי. בלשונו, בציוריו, בכל קצב בטויו שרשיו נטויים תמיד כלפי פנים ויונקים מבפנים.

הוא לא כוח ממציא גדול, כיהודה שטיינברג, למשל, או כשמעונוביץ בזמננו, אשר כמעט כל המון משליהם הם פרי דמיונם והמצאתם, אך את רוח המשל ידע מאין כמוהו, ואת ההומור למשליו יצר בכוח עצמו, בניב עצמו. דוקא הוא, הסטיריקן המובהק, היה בעל סגנון אֶפִּי, בעוד שסגנון משליו של שטיינברג הוא כולו לירי. שטיינברג היה ממשל עממי יותר. משליו ערוכים לרוב ברוחם של בעלי האגדה והדרשנים. גורדון היה ממשל מודרני, מערבי – זה שהחן שבתיאור יקר לו כעוקץ שבנמשל. כמה שאהב בעצמו את החידוד, מצא בפרטי המראות, בשטף החרוזים המבדחים: ראה את תכלית המשל בדרך אל מסקנתו. עכשיו, שהסגנון העברי נשתחרר מכמה יסודות מליציים, שהיו עוד הכרחיים בזמנו של גורדון, אריכות הלשון נראית לנו לפעמים במשליו הגדולים מיגעת. אבל כשאנו משרים על עצמנו את קצב הסגנון של הימים ההם, אנו טועמים גם במליצתו טעם של בטוי מקורי, טעם של בטוּי הולם שאינו פוגם לעולם. כמה עושר של סגנון עברי משוקע כאן, ועם זה – כמה צמצום הושג במקומות המכריעים תוך כדי האריכות במקומות הספוריים והדרמתיים!

המשל היה לישראל מה שהיתה האגדה לעמים אחרים. מאז ומעולם היה אחד המקצועות המחנכים ביותר, העממיים ביותר, וסופר כגורדון, שהיה עוד קרוב ברוחו אל הקורא העברי, חניך בית המדרש, ידע איך להשתמש בו לכמה מטרות בבת אחת. השירה והדידקטיקה אינן דוחקות כאן אחת את חברתה. חריפות הרעיון אינה נפגמת מן הליריות שבסגנון. אכן כממשל מובהק, הוא יודע, כאמור, למצוא בשעת הצורך את הבטוי הקצר, החד והנוקב:

וּכְבוֹאוֹ כֵּן הָלַךְ מַר בַחְַמַת רוּחַ.

רָעַב גַּם זָעֵף וּזְנָבוֹ סָרוּחַ.

או:

מַה כָּל הַמַּחְַלוֹקוֹת שֶהָיוּ בִיהוּדָה

אִם לֹא בִשְבִיל אֵיזוֹ אוֹת אוֹ נְקְִדָּה.

או:

נִתַּק מֵעַל חַכָּתֵנוּ לִוְיָתָן:

מִתַּחַת הַחְִפָּה בָּרַח הֶחָתָן.

*

במשלים המקוריים, ביחוד ב"משלים הקטנים לילדים הגדולים", שנכתבו בזמן מאוחר יותר, כשהמשורר עמד בחום מלחמתו עם סכלות האומה, מכריע היסוד הפוליטוני־הסטירי. לא לחנם צירף אותם אל “שירי העלילה מקורות ימינו”. לפי תכנם ואָפים הם ההמשך הטבעי שלהם. אנו פוגשים כאן שוב את מכרינו הישנים – את ראש־הקהל, אך התקיף, את הרב המחמיר, שנוסף עליו גם “רב מטעם”; אך יש ביניהם גם משלים מקוריים, שהם למעלה מפולמוס השעה. כמה חריפות של המצאה במשל “בקיעת ים סוף” בלבד, שבו יסופר על הדגים, אשר בקשו תחבולות להמלט מן החרבה והחליטו לבנות להם גם־כן תיבה, כנח בשעתו, תיבת־מים להנצל בה מן היבשה!… או המשל “על מה רגזה הארץ”, שיש בו עוקץ פוליטי, והוא כולו יהודי בבדיחותו העממית:

וַיֵדַע כָּל יִשְֹרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר־שֶבַע

עַל מָה הָאָרֶץ רוֹעֶדֶת, נֶעְכָּרֶת –

לֹא כִּי נִשְתַּנּוּ עְַלֵיהֶם סִדְרֵי הַטֶּבַע,

אַךְ יַעַן עָלָה חְַזִיר עַל גַּפֵּי קָרֶת…

אחד המשלים המצוּיינים בחריפותם הוא “המנוּול בבית המדרש”, שבו אנוס היה גורדון להודות, שגם ההשכלה לא תטהר את ה"נפש המנוּולת" ושכרוכה גם סכנה בלמודי החכמה “לטמאי נפש”, – משל הגומר האמרה גורדונית עוקצנית :

אחם תִּפְגְּעוּ בִמְנְִוָּל, גָּרְשוּהוּ

וּלְבֵית־הַמִּדְרָש אַל תִּמְשְכוּהוּ…

*

המשל, כשהוא לעצמו, לא היה מעולם מקצוע חביב לאניני־הטעם. שירה זו, שהיא שכלתנית ביותר, דידקטית ביותר – היא בעיקר שירה שימושית, ומצויה על הרוב בתקופה של השכלה. היא מושכת את לב המשורר־המשכיל הבא לתקן, ללמד, לרפא את בדק הצבור. כזה היה, למשל, לסינג, המשורר השכלי הגדול של גרמניה. כזה היה גם גורדון. המשל היה לו אמצעי חינוכי כשם שהיה לו אמנם גם המאמר, הפוליטון, ואפילו הפואימה. על הרוב איננו מרגישים הבדל רב ביניהם: אותן הפרובלימות, אותו הסגנון, לפעמים גם אותם הציורים.

ואולם המשל היה גם צורך הכרחי לגורדון היוצר. הוא עיצב את צורתו, עיצב את בטויו מתוך זיקת אמן. הוא אהב סוג פיוטי זה. בכל היותו כלי־זין בידו, כלי מלחמה להכות את שנואי־נפשו, מורגשת גם שמחת־הצורה במלאכה עצמה, בחרוז החפשי יותר, המגוּון יותר. המשל שימש לו אמצעי לחשוף את אוצרות ההוְּמור שבנפשו, יחד עם עושר סגנונו, ובמשלים האחרונים – גם להתחיל בפרוצס החדש של יצירת הלשון, של מזיגת יסודותיה השונים. יותר מאשר בסוגי־יצירה אחרים ניתנה לו כאן האפשרות לחפור את מטמוני הסגנון, להבליט צירופי־סגנון נשכחים ולהכשירם לחיים חדשים.

מי שרוצה להתבונן לחדרי משכיתה של לשוננו, להכיר את סודותיה, ילך ויבדוק בפנתם העזובה של משלי גורדון.

 

ח. המספר    🔗

הפרוזה של גורדון (ספוריו, מאמריו, פוליטוניו) לא היתה בת־מזל. פוליטוניו המצויינים לא זכו לצאת בספר מיוחד אלא ארבעים וחמש שנה אחרי מותו. מאמריו לא יצאו עד היום, וספוריו אף הם נחשבו כסחורה ירודה, למגנת לב מחברם שכל ימיו דאג לפרסומם ולא זכה לראותם בחייו מסודרים כחפצו. ספורו הראשון (“שני ימים ולילה אחד בבית מלון אורחים”) לא הצליח למצוא מו"ל אלא לאחר משא ומתן שארך כמה שנים, וגם אז לא נדפס אלא במאה העתקות. רק מקץ חמש עשרה שנה להכתבו יצא על־ידי א. י. שפירא בוורשה, כספור ראשון של המחזור “עולם כמנהגו”, לאחר שהספור השני כבר יצא. כמה אכזבות גרם לו ועד היובל, שאמר לכתחילה להוציא כל כתביו ונצטמצם לבסוף ב"כל שיריו"! לא הניחה את דעתו גם מהדוּרת רבניצקי והורנשטיין, שיצאה סמוך למיתתו. לא שבע גם קורטוב נחת זה שנתנו לו שיריו המכונסים. גם לאחר מותו, כשנדחה לימי דור שלם, לא פנה כולו זיו שיריו, בעוד שאת ספוריו לא זכר איש ומעולם לא הגיעו אף לחצי פרסומם של שיריו.

ההיה יל"ג מספר לפי טבע יצירתו? בשיריו תפס מקום רב היסוד הספורי; היה רב גם היסוד הריאליסטי. לא מצאנו בכל השירה העברית החדשה אף משורר אחד בעל זִיקָה אֶפִּית במדה כזו. והוא גדל בסביבה ווילנאית זו, שהיתה קנאית לשירה – שהספור נחשב בה למלאכה כמעט בזויה. אף־על־פי־כן הוא נזקק לו עוד בתקופת יצירתו הראשונה. כיון שלא רבו בין המו"לים הקופצים על סחורה זו (אם גם מן הסטירה החסידית “אחרית שמחה תוגה”, שנדפס באלפים וחמש מאות אכסמפלרים נמכרה בשנה אחת כמעט כל המהדורה), לא נעשתה מלאכת הספור קבע עד שנתמנה עורך “המליץ” והיא נעשתה מקור פרנסתו. אבל מאז, לא פרש עוד ממנה. ואין צריך לומר, שלא נהג קלות בה, כשם שלא נהג קלוּת בשום מלאכה, ששלח בה את ידו.

כאמור, נמצא כבר בשיריו יסוד ספורי חזק, ואין ספק שהם הועילו לא מעט לטיפוח הפרוזה העברית המאוחרת. כל פרוזה צומחת ומתפתחת ישר מן השירה, היוצרת לה את נקודות האחיזה הראשונות. השפעת שיריו על ביאליק גלויה לעינים. אבל עוד בדקנו מה קבל מנדלי מיל"ג, מה קבלו פרישמן וברדיצ’בסקי – מה קבלו במיוחד מספוריו ופוליטוניו. מי שקורא גם כיום את הספורים האלה, יכיר בכל קרן־זוית שבהם ללא השפעתם על גדולי־המספרים שבאו אחריו, יכיר בספורים אלה מרומזים רמזי תוכן וצורה, נוסח וסגנון מאוחרים… איש לא נקה מהשפעה רבת־פנים זו: המספרים הליריים כאבות־הריאליזם. מפרץ ועד שלום־עליכם.

אף־על־פי־כן, כשאנו עוברים משירי גורדון אל ספוריו, אי אפשר שלא נכיר מיד סימני ירידה, משהו מן הקרתנות, אפילו קורטוב של בטלנות שהיא קשה לנו ביחוד בזה שנלחם בה, שהיה משכמו ומעלה גבוה, כאיש־התרבות ואיש־הטעם, מרוב בני דורו. דומה, שבהשליכו מיצירתו את כבלי החרוז ניטל חלק מכוחה, חלק מהתרכזוּתה – מן הרצינות הגדולה אשר לה. ולא רק באותם הספורים, שנכתבו לכתחילה לשם בדיחות הדעת בלבד, כי אם דוקא באלה, שמתוכם נשקף המשורר אלינו בכובד -ראש.

השירה תמיד פחות תלויה בזמנה. פחות תלויה בהתפתחותה הכללית של הספרות באותה שעה. השירה “צומחת מתחתה”, בעוד שהפרוזה קשורה קשר אמיץ בזמן, בתנאי הבטוי ובאמצעי הבטוי של הזמן. גם במשוררי העולם הגדולים אתה מבחין הבדל זה שביציבות, הנוהג בין שירה לפרוזה. ב"פאוסט אין עוד להכיר כמעט סימנים של כמישה, בעוד שב"וילהלם מייסטר", היצירה הפרוזאית הגדולה, שהשפעתה על הרומן הגרמני גדולה כל כך, משהו דהה, משהו נתיישן, אף “ספורי בלקין” של פושקין, כמה שהיה בהם מן המקדם לספרות הרוסית של כל המאה התשע־עשרה, נשתמרו בכל זאת פחות מ"יבגני אוניגין" או מן “הצוענים”. מובן, שאין זה אמור אלא בתקופה, שהספרות עומדת עוד בצמיחתה הראשונה. אותה שעה מקיימת את השירה צורתה המהודקת, הזיקוק האחרון מכל טפל, מכל פסולת של השעה. אולי משום כך גם גידולה נמשך והולך והיא צומחת עם כל דור צמיחה חדשה.

ספורח גורדון לא נחשבו גם בחייו כשיריו. הוא ידע זאת והצטער על כך. כרוב המשוררים, קנא לפרוזה שלו ודאג לה: ידע שאין לה מעמד בטוח. “כתבי הפרוזיים אינם נופלים בערכם מן השירים”. הוא כותב באחד ממכתביו. לפי טבעו, לא יכול גם שלא לראות לפעמים בפרוזה משהו רציני יותר ב"מעשה הנערות" שבדברים שבחרוז. וכשכתב אחד המבקרים דברי הערכה על שיריו המכונסים ולא הביע את התפעלותו מספוריו, כתב גורדון לאחד מידידיו בלי עדינות של סגנון ולא בלא התמרמרות: “ס. קפץ וכתב על שירי בקורת דחופה ומבוהלה ודבר עלי כזבים לאמר, שספורי הם נמנעי המציאות והמעשים אינם מתאימים לתכונות הנפשות”…

קשה כאן להכריע, מי צדק יותר – אותו מבקר או גורדון. מבחינה מסויימת שניהם לא צדקו. ספורי גורדון באמת פגומים מאד. כמעט שאין ספור, אין פרק שלא לקה בשפת־יתר, בהבלטה יתרה של המגמה ובסתם הפלגה ודברים טפלים. ספורי גורדון הם על הרוב פחות דברי פרוזה מכמה שירים ספוריים שלו, שעם היותם, לפי רוחם, דברי־אגדה הם נזהרים מפני האגדה. בספוריו על כל פנים אינו מכריח אותנו בכוח הסוגסטיה של משורר להאמין, כמו בשיריו, שהם מחויבי המציאות. בדבר שבאמנות סוף־סוף רק זה העיקר – שלא נתעורר מקסמי החלום, שנלך אחרי המשורר בעינים עצומות לאשר ינחנו. בספורים אין גם האַטמוספירה המיוחדה שבשירה, שכוחה להבליע את ההפלגה ולהכשיר אותנו לראות את הדברים באור נעלה מן המציאות. כאן פליטת־פה אחת. פרט קטן שאינו הולם את הסיטואציה, מטרידים אותנו מיד מעולם החזון. ובאבני נגף כאלה אנו נתקלים כאן בכל פנה שאנו פונים: תמימות יתרה זו, אמונת המשכיל שהאדם עשוי להשתנות בהשפעה ארעית, בכוחה של הוכחה הגיונית (דוגמא: מרדכי ב"אחרית שמחה תוגה", הפונה פתאום עורף לחסידות ומתחבר אל המשכילים) בצדה של התחכמות גדושה, שהיא נגע ספוריו ממש; ניצוצות של הומור אמתי בצדה של ליצנות משורבבת לכאן ולכאן, המושכת את המחבר אחריה עד לאין מוצא.

יתכן, שגרם לכך ההכרח למלאות בספוריו גם תפקידו של פוליטוניסטן, לבדח את דעת קוראיו של העתון, שנתחייב לספּק לו חומר שוה לכל קורא. הפרוזה לא היתה לו על כל פנים, כלמשוררים רבים, דרגה של עליה, תנופת רוח נוספת לשם חדירה נוספת אל האמת שבמציאות: זו הדרך של הרוח הבוגרת. להפך, בפרוזה כאילו נח מעט מסבל השירה והלך אחרי עטו בבטחונו של איש־שיחה מובהק, שאינו חושש למוצא שפתיו. הוא גם משבח את עצמו באחת מאגרותיו, שהיה הפוליטוניסטן הראשון. ואפשר, שזה היה באמת צעד גדול קדימה בספרותנו, שהיתה כולה מלאה אז פתטיות מעושה, שהנה התחילו מדברים בה גם בקלות־ראש מעט. אבל בחפצו לעשות מטעמים לקוראיו, נעשה לפעמים פרימיטיבי עד להמוניות. ואם בפוליטונים עצמם היה לעתים קרובות פייטן שלא במתכוון. היה ברבים מספוריו פוליטוניסטן במתכוון. רואים כאן בחוש, עד כמה היה כמשורר שלם יותר, מבוגר יותר, רציני יותר – עד כמה היתה בקורת עצמו ערה יותר בשירה משהיתה בפרוזה.

מה שנראה כאן משונה ביותר היא הרומנטיקה שלא במקומה, הרגשנות שלא במקומה. בסגנון חגיגי יסופר לנו על מומר מן החטופים, ששב לאחר שנתעשר לעיר מולדתו על מנת לעשות חסד עם בני משפחתו (“ולא שכח ישלירב את מקור מחצבתו… ככה הקיצו העצמות היבשות לחיים חדשים”…), ספור שמפתיחתו הפתטית, עם כל יפי לשונה, עולה ריח של בטלנות (“העצמות היבשות”). באותה התפעלות מעליבה יסופר על אֵם עבריה אחת, שלא גלתה את מוצאה עד יום מותה ובחרה להיות נקברת בקברות נכר מאהבתה את בתה, שהיתה נשואה לאיש נוצרי, למען לא ירע לה בגללה. המספר, שאליו באה הבת לבקש שיתפללו בעד נשמת אמה, רואה בזה גדלוּת נפש מיוחדה והוא מתאר את פעולת “האם למופת” בדברי מליצה כאלה: “לו עמדו בסודך ושמעו את דבריך כל ישרי לב בישראל, ונתנו כבוד ועוז לזכר אשת החיל ואם העדינה הזאת”… ולא נתקררה דעתו עד שקרא: “ככה יגלום פנים בדגלו וימות הגבור במלחמה!” (“רחמי אם”).

אפשר היה להוסיף על הפגימות שבאמנות והפגימות שבטעם בספורי גורדון כהנה וכהנה, אבל אותן יגלה גם הקורא לתומו, בעוד שלא רבים יעמדו על סגולותיהם. לא הכל יגלו ביצירות מעוּטי־שלימות אלה, אף על פי כן, את ההתחלה של הפרוזה העברית החדשה. גרעיני הפראה שאת עקבותיה נמצא בגדולים שבמספרינו החדשים. גם משורר כיל"ג היה עלול להכשל. הכשילוהו בעיקר גורמים התלויים בזמן. ברור, שהתקופה לא הוכשרה עוד לפרוזה, כשם שהוא עצמו, הסטיריקן מטבע יצירתו, לא הוכשר אלא מעט מאד לאֶפּיקה נקיה. בפרוזה ודאי שלא השיג מה שהשיג בשירה. אבל, כמשורר גדול, רמז גם בה להולכים עמו ולבאים אחריו על דרך התפתחותה של אמנות־הספור החדשה.

עלינו להבליג על מה שאינו עוד כיום לפי טעמנו, כדי להוכח שגם בפגומים שבספוריו יש משהו, שלא ניתן אלא למספר רב־כשרון. הוא, איש המגמה, היה קודם כל בעל עין רואה. והעיקר: ידע לספר מתוך שמחה, כשם שידע גם למצוא את החומר היאה לספור. שנים עשר הספורים, שנכנסו לקובץ שיצא על ידי “דביר”, מגלים ברובם את הנוביליסטן מלדה –מי שיודע לגלות את חוק המציאות ב"יקר־המציאות", ואת יסוד הקבע – בזה שנראה כולו ארעי. רבים ממספרינו, מתוך להיטות אחר “האמת שבמציאות”, צמצמו את תחומי המציאות, ורק מעטים ביניהם עמדו על סוד הנובילה. גורדון נאחז ב"מאורע", שמח על העלילה ההרפתקנית; ידע עד כמה גדול לפעמים כוחו של מה שאינו מצוי ללמד על המצוי. אתה מוצא בספורים אלה כמה דברים הנראים כאניקדוטות ומשעשעים, ועם זה – הם מרמזים על “הגלגל החוזר” במציאות. יותר ממה שחוזר למראית־עין כל יום וכל שעה.

טפוסית מאד לצורות הספור הגורדוני היא הנובילה הקטנה “תודה הבאה לאחר זמן”. מעשה ביהודי כפרי שעמד לו לקיסר אלכסנדר הראשון בשעה שאירעה לו תקלה בדרך ביער, והמלך, מתוך החזקת טובה, רשם את שמו לזכרון בחשבו עליו טובות. אבל הטובות לא באו. הפונדקי ירד בינתים והגיע למדרגה אחרונה של עניות. ולאחר ימים רבים, כשהגיע לימי זקנה, נצטוה יום אחד לפני הרשות. הוכרח למכור את כרו האחרון להוצאות הדרך, וכשבא העירה, מסרו לו את… תודת הוד מלכותו – תודה מאוחרה זו שעלתה לו בכוחות ובפרוטות האחרונים. אניקדוטה זו (מעשה שהיה) שמשה למספר אמצעי לתכלית כפולה – המאורע “המבדח” כשהוא לעצמו, והמסומל בו: תודת־המלך, שנתעכבה עשרות בשנים על ידי הפקידות המטומטמת והצוררת, הטובה הקטנה שחשב המלך על עלוב זה ושנהפכה לו לרעה גדולה וקפחה את שארית חייו.

אוהב הוא את ה"מעשה שהיה", ובאגרותיו הוא מסתמך על כך כשמונים אותו בהפרזה (למשל, המעשה המסופר ב"אשקא דריספק"), אבל אינו מזלזל גם במעשה שיכול להיות והם הספורים הטפוסיים ביותר שבקובץ. מעשה ב"כף רגל עגל", שהרבנית לא השיגה לשבת והרב הטריף את כל תבשילי העיר כדי לנקום את נקמת עלבונה של אשתו, מה שגרם לריב ומחלוקת, וסופו של דבר היה, ש"פסקה פרנסת הרבנים ובטלו בתי הישיבות וגלה כבוד מדריבישוק" – תיאור רחב של הוי קרתני וטמטוּם קרתני שבמסגרתם מאורע זה נעשה אפשרי, נעשה גם טבעי, אם גם ודאי שלא אירע לעולם. כיוצא בזה הספור “בעבור נעלים”: מעשה בחזן שקולו ערב על בני העיירה וכולם משתוקקים לנגינתו, והנה יצאה אשתו השוקה בנעלי־יד ופסלה את בעלה לחזנות: דבר שאף הוא מבחינת האמת שבמציאות משולל כמעט כל יסוד, אבל כמה מן ההוי היהודי בתיאורי בית־הכנסת, כמה מן האוירה הפנימית, אוירת חזן ומשורריו, – כמה תמימות יהודית תוך כדי לעג! ספור שבכל צירופיו הרבה מסגנונו ורוחו של שלום עליכם (אגב: כנויו של החזן הוא “הזמיר”). ברוחו של משכיל יסופר גם המעשה בשדים ורוחות, שקנו כביכול שביתה במרתף של בית וקפחו חייה של אשה תמימת־לב. – שדים שלא היו אלא רמאים, שנתכוונו לסלק את העלובה מ"חלק בית" שנפל לה בירושה. אבל כמה גופי מציאות בספור נטול־מציאות זה! כמה השכיל המשורר לגלום באלמנה חסרת־ישע זו דמות אשה צדקנית, הזורעת במעשיה הטובים אור גדול בתוך סביבה אפלה ודלת־חסד זו (“רבלה מוכרת החמאה”). הומור ורחמים, לעג וחן כרוכים כאן יחד כמו במיטב ספורי ברדיצ’בסקי; ואמנם בכל תפיסות המציאות שבספור זה יש משהו מן הקצב של “מעירי הקטנה”. ולא רק בספור זה בלבד. גם בפרקי “מעלות ומורדות” אתה נושם פה ושם אוירם של ספורי ברדיצ’בסקי. תיאורי העיר העליונה, עיר “הגבירים”, והעיר התחתונה, אשר בו ישבו דלת העם בבתי־חומר, ו"אלו היה בית המקדש על מכונו וכהנים בעבודתם היה הכהן הגדול מתפלל גם על יושביה שלא יעשו בתיהם קבריהם". אפילו בשם העיר בית־חורון" (ש"איננה העיר העתיקה בארץ אחוזת אבותינו על גבול אפרים ובנימין" וכו') ובהרצאה התורנית בכלל – נגלה מן המשותף לסגנונו של ברדיצ’בסקי עד כדי להתמיה.

אתה מוצא כאן כמה ספורים, שמצד אחד בולטות בהם בעיות ההשכלה בכל סימניהן, ומצד שני הם מראים על תפיסה פייטנית, פסיכולוגית, נקיה מאבק־מגמה. הספור “מלך טפש” שענינו לכאורה החנוך המקולקל, כולו רצוף הוי חי ודמויות חיות (אם גם ציפה זו, שהיתה מסורה לכל בעל שנישאה לו וידעה להסתגל לו בלב ונפש, “כצפור דרור העוברת מאקלים לאקלים”, היא אשה סלבית יותר ומזכרת כל כך את “דוּשנקה” של טשחוב). החרוזים המבדחים מתוך “משחק אחשורוש” – חרוזים בפרוזה אלה שהיה מגלה הרבה שובבות קונדסית כל פעם שנזקק להם – מגלים פייטן עצמי מובהק, משהו משלום עליכם, כשם שבכל יגון גורלו של הנער שהלעיטוהו תורה על כרחו ועשו אותו ללא יצלח וסופו היה שנתגלגל ב"מלך טפש" בין משחקי פורים – יש שוב משהו פרישמני. כמה נתבשם מפרוזה זו גם מנדלי, ולא רק מתיאורי ההוי הריאליסטיים, כי אם מן הליריזם הגדוש שבספורים אלה, המהבהב כשלהבת־פתאום מתוך מראות־החול ומציאות־החול (“ישראל, ישראל, גוי עתיק בארץ, כל מנהגיך קדוש לה'”)⁶ שוב אותו הלעג לאומה,העובר מאליו להערצה לה, לשבתותיה ולחגיה, לכל היופי המסתתר מאחורי הכיעור שבחיי עניה. תוך כדי התחכמות של המשכיל, מבצבצים פתאום רחמים רבים, ואתה מגלה פתאום את כל התום שבמשורר ("על סכלות בת עמי ועל פתיותם נפשי מרה לי. אלי! אלי! כל האלפים האלה מוכי־סנורים ואתה לא תפתח עיניהם! ".⁷

בספורו “המעורב בדעת”, שהוא מעין רומן כולל של ההשכלה עם אפותיאוזה של משכיל העיירה, אם גם לא בלי קורטוב בטלנות של שמ"ר, אתה מוצא עמודים מצויינים, המציירים לנו את “פחד היהודים”, אותו “הפחד הישראלי העתיק”, בצבעים לא נשכחים; (משהו דומה שוב בתפיסתו ובהרצאתו לציורו של ברדיצ’בסקי “אויבי”). עיקר תכנו, כמובן, הטפת המשכיל לחינוך מתוקן, להוראה “על דרך הפשט הקרובה אל השכר ואל המציאות”, ל"השתלמות במדעים, כי לא על הגמרא לבדה יחיה האדם"; אבל לא בלי הומור לא בלי זיקת־פייטן גם אל הדברים עצמם, אל האנשים עצמם, אל דמותם ומהותם. לכאורה הוא תופס לשון המשכיל המליצית אבל כמה הוא מכניס בה נוּאַנסות של לשון עממית, של היתול עממי! לכאורה אינו רואה אלא אנשים הגונים והם אנשי־השכלה ויודעי־דקדוק ודוברי־צחות, ואנשים מגונים והם מורדי־אור ועלגי לשון ובוזי דעת וכו'. אבל רואה הוא ראייה של הומור גם את אלה, שהוא דן אותם כולם לחובה. על יודקי החייט, למשל – קטן שעלה לגדולה וממרר את חיי הנתפסים להשכלה בבית־המדרש שהקים, עד שהוא נתקל יום אחד בתקיף ממנו והוא מתגלה בכל רפיונו (משהו דומה למה שמספר ברדיצ’בסקי בספורו “מעל כסאו”) – על יודקי זה עצמו ועל “חכמותיו” הוא יודע לספר גם מתוך בדיחות־הדעת ("הוא היה אומר: תכלית כל בינה ויסוד כל מדינה היא – אסתרא בלגינא… "). עם כל הרגשנות של המוכיח בהתעוררו על סכלות העיירה, ניבו לרוב פשוט, אינטימי, מפליא לעתים קרובות בנעימת הדיאלוג הטבעית, בקטעי הדיבור החיים.⁸

ברם, לידי מדרגת אֶפּיקן גמור לא הגיע, אלא ב"קפיצת הדרך", – ספור שאנו רואים את המספר משוחרר כמעט מכל סבל ההבעה של הדור, משהו שמזכיר בסגנונו את חמדת הפרוזה של מנדלי; אֶפּוֹס קטן של נסיעה בעגלה שבימים ההם. כאן נעלם המוכיח, ולא נודעו עקבותיו. בכל טבוּעה כאן שמחת הראיה. האנשים והמראות, ביפים ובכיעורם, מלטפים ומגרים את העין הרואה, הרעבה לאותות חיים, לקטעי מציאות באשר יתגלו. מברוריה, הפולנית הצעירה, יפת התואר וחורת הפנים, שפרה המילדת, טובת הלב והקפדנית כאחת, יצחק החנוני, יהודי טרוד ומלא דאגות פרנסה, הירושלמי, האפוטרופס לצניעות, הגומר במעשה בלתי צנוע כל עיקר, ועד בעלי־העגלות “תלמידי־החכמים”, שיש בהם וב"תורתם" כבר משהו מטוביה החולב – כל האנשים האלה חיים וקיימים לפנינו בספור זה לשם עצמם ולא לשם זולתם. על מראות הנסיעה והרפתקאותיה, על כל פרשת הענויים והטלטולים האלה יסוּפר מתוך רוגז ומתוך קורת־רוח, והאחרונה גוברת תמיד. אנו רואים את הבחור שלנו, לבוש ב"קורדיקין החדשים", כשהוא מתלבט בטיט־הדרכים, נהפך עם העגלה ומתענה באכסניות – את הנער הרך, המתכוץ מקור, אפס חום הנעורים עוד רב, והוא מטה את פניו אל עבר הרוח המנשבת ומעוררת ומודיעה על החיים הגדולים, המלאים ענין ויופי על אף כל פגעיהם ונסיונותיהם.

ב"קפיצת הדרך" אנו עומדים כבר בתחומה של הפרוזה הספוּרית החדשה.

*

יותר מאשר בשאר סוגי יצירתו של גורדון קשה להכריע בספוריו ; קשה יותר להביא את הטוב והפגוּם לידי “מכנה” אחד. באשר יותר מבשאר סוּגי יצירותיו נאבקים כאן שני יסודות, שתי ראיות: זו של הסטיריקן וזו של האֶפּיקן. סגולה זו אתה מוצא בכל אמנות טפוסית יהודית. הסטיריקן רואה את הדברים תמיד פעם מצד זה ופעם מצד זה. ראיה זו לסירוגין היא המביאה אותו פעם לידי מרירות קיצונית ופעם ידי סנטימנטליוּת קיצונית. גם מנדלי היה בעל “שתי ראיות”, אם גם בפרופורציה אחרת כמובן, בלי משהו מתכוּנה אלימנטרית זו אין לעמוד גם על ביאליק, שניאור, ברנר. מכאן חוסר ה"הרמוניה", שהוא סימן לחולשת ישראל, כשם שהוא גם סימן לכוחו הקדמוני.

מי שיקרא לאור זה את ספורי גורדון, יעמוד על סוד פגימותיהם, אבל יוכשר לגלות בהם גם את הטוב הרב המשומר בהם – לגלות משהו נוסף לגורדון המשורר. כפרוזאיקן הוא לפעמים קרוב יותר, ואף שגם נכשל יותר, ידע ביושר עטו להתגבר על כמה מחולשות דורו. כסופר גדול ידע להצביע גם בפרוזה מלאת־הדורים זו על שבילי יצירה חדשים.

 

ט. הפוליטוֹניסטן    🔗

מרשמים מקוטעים נצטרף לנו מושג מטושטש מפוליטוניו של גורדון, שהיו מפוזרים עד כה. עכשיו כשנתרחש נס וקטעי־פרוזה נשכחים אלה, הוצאו מגליונות “המליץ” הישנים, ויצאו בספר מיוחד, ניתנה לנו האפשרות לעמוד על טיבן של “שיחות חולין” אלה. הן נכתבו בשנות השמונים, שנים של שקיעת ההשכלה, של שקיעת יל"ג, לפי דעת עצמו ולפי דעת אחרים, ועם זה – כל שורה בעלים אלה שקויה אותה לחלוחית שח רגש וחריפות של מחשבה, ואותו חן של בטוי מקורי שאתה מוצא ביצירותיו שנכתבו בימי העוז והשגשוג. ועלים אלו אינם, לכאורה, אלא שיחות רהוטות לקוראי העתון שערך לאחר שנסתתמו מעינות פרנסתו – אינם אלא פוליטונים. עוד פרישמן התריס כלפי הזלזול שנוהגים בסוג ספרותי זה. גם בספרות לא השם גורם, אלא עושה המלאכה. אחד כותב פואימה ונמצא שאינה אלא פוליטון, ושני, להפך, אינו מתכוון אלא לפוליטון, ונמצא שכתב פואימה.

לא נפליג בשבח העלים האלה, עד כדי לראות בהם דברים שבשירה, אם כי יש בספר זה דפים, שאינם נופלים מדברי פּיוט. אכן אין ספק, שב"צלוחית של פלייטון" זו מפעפעת רוּח הזעם ורוח הכאב של המשורר על חרפת האומה כשם שהיא מפעפעת כמעט בכל מה שיצא מתחת עטו החמור, שלא נח מזעפו ולא “עשה לעצמו יום טוב” לעולם. אחדות זו, הנטוּעה בכל אישיות מובהקת, מתגלית קודם כל בהעדר ארעיות, גם בזה שנראה ארעי. גם בשיחות קלות אלה, שלא באו לכאורה אלא לבדח את הקורא, אתה רואה את סמל הקנאה לכבוד האוּמה, הרודף אחרי המשורר ואינו מרפה ממנו אף רגע, אתה רואה עד כמה המציאות היהודית האיומה תמיד לנגד עיניו – עד כמה אינו מעלים עין מחטאת ישראל ומצרת ישראל, שהוא כורך אותן כאחת, וגם בהכירו את מקור הרעה, לא יחדל הזעם ולא יחדל הכאב; “אוי לי כי האספקלריה שלי שאינה מזהירה מראה לי את נפשות האנשים ההם בעצם חלאתם וזוהמתם”…

אכן אין זה אלא המשך השירה, המשך התוכחה הגדולה, – העמקת ההכרה של הטרגדיה היהודית, של כל מה שנקב תמיד את מוחו ולבבו: “מה תהי אחרית אבק דק זה אשר כל הארץ הוא מלא, מה תקות אפר המקלה המפוזר לשבעה ימים ולשבעים ושבע ארצות?… הילוקטו לאחת אחת העצמות המפוזרות לפי שאול? התחיינה העצמות היבשות האלה ויבוא בהם רוח וחיו ועמדו על רגליהם?”

לכאורה אינו מתעסק כאן אלא בקטנות, אבל כל פרט חוזר ומביא אותו אל הכאב הישן. אל המסקנות הישנות. כל פגם בחיינו, כל עקמומית בנפשנו צורבים את בשרו כגחלי אש. רואים עד כמה הוא נבוך כל פעם, כשהוא אנוס לציין פשעים שנעשו בידי יהודים, מעשי אכזריות שנעשו בידי רחמנים בני רחמנים: “מפני העוני והמסכנות, לא יירא יעקב… – הוא נאנח משברון לב – אבל אוי לנו אוי, כי נגעה הרעה עד הנפש”. ומה היא הרעה? “בקישנוב נתפשה להקת רוצחים ושודדים, ששה אנשים, וכולם **מבני ישראל”**. יש משהו שבתום נוגע עד הלב בקריאה: “איש מישראל, הרחמן מטבעו… הוא יקום רוצח, יקטל נפשות נקיים!” – איש־זעם זה מתגלה, כיהודי פשוט, המתבייש מכל חטא יהודי, כמו מחטא של אדם קרוב, של בן־משפחה.

“שר־ההשכלה” היה, וכל ימיו נלחם קודם כל עם העזוּבה היהודית, – נלחם לסדר, להגיון, לנימוס; ככל גדולי התקופה, לחיים של יופי ולחיים של עבודה נושאת פרי. בחנוך האומה לא הבדיל בין קטנות לגדולות, ועינו היתה פקוחה תמיד על הנעשה באיזו עיירה נדחת לא פחות מאשר על מרכזי היהדות. עינו נעוצה בכל מקום, שהוא רואה אותנו בקלקלתנו, בהתפוררותנו, בחוסר כשרוננו לחיים, או, כבטויו החוזר – “לישובו של עולם”. אבל נפשו של “משכיל” מובהק זה סולדת מיוצאי הגיטו, מפחדנותם המבישה, מהתנכרותם שבעתים משהיא סולדת מכל מה שנעשה בבית, ובמנותו את חטאות עמו, יוקיע בחרוק שנעים את אלה “העוזבים את אדני נסם ובורחים ממקום המערכה לנפול אל האויב”, – את אלה “המחקים את העמים אשר סביבותיהם – וילמדו לשונם לדבר איש כלשון ארצו וכלשון עם ועם, ולשונם תימק בפיהם”… “שים אזנך כאפרכסת ושמע את הלשונות השונות העולות על שפת העם הזה המוכה לרסיסים. שפת בוני המגדל בבקעת שנער היתה שפה ברורה, שפת רננות לעומת ריב לשונות זה. כי יפגשו שבעה אנשים יהודים משבע ארצות לא ישמעו איש שפת רעהו אם אין המליץ בינותם”…

גם בדפים חטוּפים אלה אתה מגלה רעיונות שאנו מתגדרים בהם כיום, והם הולכים וחוזרים כאן, נאמרים בהתמדה ובהטעמה – אתה נוכח שוּב, כמה מקטנות ההשגה היה באלה שראוהו כעומד מרחוק, שחשדוהו במה שאין בו. מכל פליטת־עט אתה רואה, כמה השפיע לא רק על ביאליק (דוגמא קטנה: “הנטישות היבשות תשברנה” וכו', – ציור שמרומז בו כבר המוטיב של “גבעולי אשתקד”), כי אם גם על אחד־העם, שתורתו רובה ככולה כבר גלוּמה במאמריו של פובליציסטן בהיר־עין ועז־נפש זה, הדורשי כבעל “לא זה הדרך”, הכשרת־האדם הקודמת לגאולה מדינית, והמשתער, כמוהו, על “שגוש הרעיונות וערבוב המושגים”. ולא עוד אלא שאתה מוצא כאן גם את הקרקע שמתוכו צמח מנדלי – אותה ראיה, אותו אופן ההשגה ואפילו אופן הבטוּי, נצנוציו של אותו ריתמוס מיוחד וצירוף לשוני מיוחד, שבהם נחתם הריאליזם המנדלאי המקורי.⁹

מפוליטונים אלה למד בלי ספק הרבה גם פרישמן. המעבר מן ההומור אל הליריזם; הדברים כדרבנות, המתחלפים בדברי־לב נמוכי קול, בודוּיי־לב עמוקים – כל זה מגלה דרך בטוי יהודי, מקורי. פוליטונים אלה – שרשם עוד נעוּץ בשיחות אלחריזי ועמנואל הרומי. לא לחנם מצוּיה כאן הפרוזה המוחרזת לעתים קרובות כל כך. אתה מוצא בשיחה שוטפת זו דברי שעשועים ודברי תורה, חידוּדי רעיון לחידודי לשון, דברי ביקורת ודברי ליריקה, ואגב שיחה רהוּטה – גם תיאורי הוי נוקבים, מכחול יהודי וראיה יהודית. השפע נובע כאן בלי מעצור, משתפך באותה קלוּת של יד מבורכת, שאינה נוהגת חסכון, באשר יש לה רב. לחן הלשון מצטרף – ותמיד מאליו, כהפתעה, כמתנת־חנם – החרוז השקוי חריפות (“אמרנו: ההשכלה היא תפדנו מכל בני שחץ, ותצילנו מן הדחק זהו הלחץ, ולא נצטרך עוד לא אזוב ולא אתרוג ולא כרפס ולא יחץ, וכן זרקנו את התוך עם הקליפה ואת הילד עם סיר הרחץ”…) החרוז מתבקש כאן מאליו, כתוספת הוּמור, כתוספת חדוה של הבטוּי.

*

כל דף, כל פסוק כאן הם פרי הסתכלות עמוקה, פרי בקורת ופרי אהבה, אם גם הבקורת מכרעת. ודאי, שכמו בספוריו, כן גם כאן הרבה עוד מן החומר ההיולי, משהו עוד לא גמל כולו, לא נתבשל עד כדי הבעה שלמה, עד כדי יציקה שלמה – מה שאנו מוצאים כבר באלה שבאו אחריו: באחד־העם ובמנדלי. הרצון בלבד לזווג תרבות כללית ועברית, בלי לעמוד עוד על סוד האחדות, ההכרחית בכל יצירה אורגנית, לא היה מספיק בכל מתנות הרוח הגדולות שניתנו למזווג. אכן עינו היתה היתה כל הדרך שעברנו בה. הוא ראה באצטגנינות שלו את העבר וההוה שלנו כחטיבה אחת: דבר לא נעלם מעינו הנוקבת. ובכל לקויי הראיה שהיו הכרחיים לזמנו, לדורו, באה כאן לידי בטוּי הכרה ראשונה של המהפכה העתידה לבוא, – בא לידי בטוי משהו עז ושלם גם מבחינה יהודית טהורה, הן בצורה והן בתוכן. וכמה היה האדם זה תמים עם אלהיו, עם אלהי ישראל, אתה למד מסיומה של אחת משיחותיו: “באשר רוח ה' תנחך, אל תרף מקחת את לבך, לב העברי, עמך… והיה אם יהפך גלגל הזמן עליך לטוב וירוממך לרשת ארץ, אז לב העברי ישמור עליך להחזיק המדות המצוינות שבני ישראל מצוינים בהן, לטוב לך כל הימים ולחן ולכבוד לבני עמך”…

 

י. על נהר כבר    🔗

לפי שיריו, שנופם נוטה כמעט תמיד לרשות הרבים, עלולים היינו לחשוב, שאין לו לגורדון לגמרי פנות־סתרים בחייו, ואלולא אגרותיו, שפתחו לנו פתח אל חייו האינטימיים, קשה היה לנו לצייר אותו ברגעים שהוא איננו “עובר לפני התיבה”. חייו הפרטיים שמשו ליל"ג חומר לשירה רק לעתים רחוקות מאוד. לכך היה אדם סגור ותקיף וזעוּף יותר מדי. הוא גם מחזיק טובה לעצמו, שלא “השמיע בקהל מה שחי בביתו”, ולא היה משורר־משפחה, דוגמת האד"ם, מעולם (“בנים לי נולדו – שירי לא נשמעו,/ חלו ומתו – אנחותי לא באו”). יל"ג היה משורר רב־גונים וברגעים בודדים בחייו ידע כנורו עז־המיתרים להוציא המית־קול חרישית, המעידה, כי היה גם פייטן לירי מובהק, אם גם גלה את מיטב כחותיו רק כשליח צבור. אבל מטבעו האמיץ היה לבלתי הביא לפני הקהל את סוד שיח נפשו. סימן הוא לכוח, כשפייטן אינו עט מדי פעם בפעם אל שלל חייו – כשהוא יודע לחתום חזון חייו הפנימיים ולשמור עליו עד עת מצוא. החיים הפרטיים הם לאמן תמיד ה"ריזרבה", שעליה הוא סומך, אבל גם שומר עליה. רק בדרך זו אין הוא מבזבז את עצמו קודם זמנו. ההשתפכות התכופה אולי יפה למשורר הלירי הטהור, שאין לו דבר חוץ מעולמו, אבל הגורדונים, שהם שליחי תקופה ולוחמיה, – המפתח אל נפשם שמור אתם בחדרי חדרים, ורק כשהתקופה נשארת מאחריהם והם פטורים מחובותיה, הם נעשים פנויים גם לנפשם.

על כן יקר לנו כפלים כל מה שמעמיד אותנו על חיי גורדון, שהוא עצמו היה מאפיל עליהם תמיד, ורשימות זכרונותיו ויומניו, שנתפרסמו ימים רבים אחרי מותו, הם אוצר יקר לכל מי שרוצה להכיר את חיי המשורר שנהג כל ימיו צניעות בעצמו, וגם המעט שהתיר לעצמו לגלות “בשעות הפסקה” היה טמון בארכיונים ימים רבים עד שהגיע לידינו.

*

“שעת ההפסקה” הראשונה בחייו היו ימי שבתו בפוּדוֹש, מקום נדח זה ב"אולוניצק המדינה", שלשם נתחייב חובת גלות בעטיה של מלשינות מצד הקנאים בעיר המלוכה. עד אז לא היה פנוי לעבודה כגון זו, שאינה אלא מלאכת־סיום לאנשים, שעיניהם רק אל העבר. מעטים היו האנשים, שחייהם עברו בעבודה וביצירה שאינן פוסקות, כמוהו. מימי נעוריו עמד על המשמר, כמשורר, כמחנך, כעתונאי, כמספר, כפוליטוניסטן, – לא היה דבר מועיל לאומה, אשר לא שלח בו את ידו. הוא לא היה מן האיסטניסים. הכל נגע עד לבו. עיניו היו משוטטות בכל פינות חיי הדור, ובכל אשר מצאה ידו נתן את ידו לתקן, להאיר, להזהיר. וגם במנוחה ראשונה זו שניתנה לו בחייו, “מנוחה בעל כרחו”, הוא משתמש כדי לרשום בספר כל מה שעבר עליו לא למען שעשע את נפשו ולספר את הגדולות והנצורות שעשה, כי־אם שוב להועיל ל"באים אחריו", להזהירם על שגיאות חייו ושגיאות דורו.

נפלאים היו אנשי הדור ההוא. כשאנחנו קוראים את דבריהם, פעמים אנו מתרעמים על זלזול זה שנהגו בחיי עצמם, לא זה שלא נתנו אותנו אלא לעתים רחוקות להציץ אל חביון חייהם, דבר שהיה מועיל כל־כך לקרב ולבאר ולהאיר לפנינו גם את יצירתם. אבל כשאתה קורא ספרים מעין “על נהר כבר” אתה עומד פתאום על חזיון זה מצד אפיו המוסרי. האנשים ההם היו נארגים כולם בארג חיי הצבור במידה כזו, שלא היה סיפק בידם להצטמצם בחיי עצמם. כל מה שעבר עליהם בא ללמד לא רק על עצמם, כי אם על הכלל כולו, – והכלל היה תמיד קודם. לא רק יל"ג, כי אם גם אפיקן מובהק כמנדלי, היה רואה את עצמו קודם כל כהיסטוריון, כ"צופה לבית ישראל". ראיה זו טובעת חותם מיוחד על כל מה שרשמו, ובהיותה פוגמת מעט בתכונתם האינטימית של הדברים, היא מותחת עליהם באותה שעה חוט של כובד־ראש מיוחד, של חשיבות מוסרית נעלה.

ברם, אין אלה רשימות פובליציסטיות כל עיקר. מפליא בזכרונות אלו דוקא רבוי העובדות ומיעוט הדברים על העובדות. גם בזה היה משום שפע של כוח, משום זיקה אֶפּית לעצם הדברים, משום רחבות־המבט של משורר ואיש־צבור כאחד. מה לא נלכד ברשת עינו הצמאה? כל האנשים שבאו עמו במגע ומשא, קרובים ורחוקים, אהובים ושנואים, חשובים ונקלים, כל מיני מאורעות, בין שיש להם ערך צבורי, ובין שיש בהם ענין מצד־עצמם, ולא כל־שכן שאלות־הזמן, עניני־האומה, עסקי־חנוך, השכלה, דברי־תורה ודברי ספרות – כל זה נוגע אל לבו, את כל זה הוא רושם כאן ביושר עטו, ואתה מרגיש, כי אין כאן משוא־פנים לא לעצמו ולא לאחרים, – כי כאן מדברים “הדברים כהויתם”.

מפליא ומעורר רחשי כבוד סגנון זה, שיש בו מן הפשטות ומן הכוח. הכל רשום בצלילות, בלי התרגשות, בלא הטעמה יתירה – ובאותה שעה אין גם דבר שנכתב בלא השתתפות אמתית. בין שהוא מדבר על הגזרות הרעות שהתרגשו ובאו על יהודי רוסיה, על סגירת הישיבה הווֹלוז’ינית, שבחוריה יצאוּה בימי הקור בעירום ובחוסר כל, ובין שהוא מספר בקצרה ודרך־אגב באותה פשטות אנושית ומנוחה וצדוק־הדין, שרק אנשים מוצקים מסוג שלו מסוגלים להם, – על מחלתו, ש"כפי הנראה גם תבצעהו" – הוא קודם כל נותן לנו את העובדות עצמן מפורשות בבהירות האפשרית, ורק בהיות הכאב גדול מאוד, מתפרצת רגע האנחה המרה מן הלב הכבד.

*

ימי “גלות פודוש” היו ימים של חשבון־נפש למשורר. הדברים שלבו נבא תמיד באו עליו כתומם יום אחד. יום אחד ראה את עצמו עזוב ונשכח וגולה בארץ נכריה, ואף אחד מאנשי־ההשפעה המרובים שבעיר־המלוכה לא התעורר לבוא לעזרתו. לאיש מרבי הצבור והספרות לא נגע הדבר, שגדול משוררי התקופה הושם במאסר ונשלח כפושע “אל ארץ גזרה”. מאורע איום זה שבר את לבו לכל ימי חייו. ממנו לא נרפא עוד. מאז נפלה עליו רוחו ללא קום. שארית האמונה באדם נכרתה מלבו.

אבל צלילות דעתו עמדה לו גם בימים ההם, הוא עורך את זכרונותיו מתוך אובייקטיביות גמורה. העין בהירה, היד אינה רועדת. את דברי ימי ילדותו הוא רושם כהיסטוריון, כשוקד על תקנת הדור הבא, והוא מטעים קודם כל את דרכי חנוכו – מציין בשמחה והודיה את “האות הראשון אשר עשתה ההצלחה עמו לטובה”, בנתנה לו “מלמד ופדגוג אמן בדורותיו”. הוא ידע ערכו של חנוך. והוא עצמו היה, גם כסופר ומשורר, קודם כל “מורה להועיל”, ועל כן הוא מציין כדברים העומדים ברומו של עולם את כל מי שהביא “שיטה מסודרת בלמוד” ו"נהל את תלמידיו בדרך ישר מן הקל אל הכבד", ואינו שוכח להרים על נס את אשר ניתנו לו פעם מגילות קטנות ללמוד על פיהן את הדקדוק בדרך משחק. בזה נותנת את אותותיה תקופת ההשכלה, שהיתה קודם כל תקופה מדריכה ומחנכת, תקופה ש"חילוף השיטות בגדול הבנים" היה ראש עניניה.

אבל הוא מספר בהרחבה גם על עניני משפחה ומאורעות המשפחה, בראותו גם בהם חומר מועיל. דרך אגב הוא מציין את תכונות בני משפחתו ואינו חס גם על הקרובים לו ביותר. בשרטוטים מצומצמים הוא רושם את דמות אמו “שהיתה בעלת דעה וקשה כארז”, ואת אביו שהיה “רך כקנה ושומע בקולה” – שתי התכונות הקיצוניות, שמהן על הרוב מורכבת כל אישיות יוצרת גדולה. שתי המדות לא התמזגו בו מזיגה הרמונית: “הקשה כארז” וה"רך כקנה" שלטו בו תמיד לסירוגין. על משפחתה של אחות אמו, שהיתה נשואה לאחד ליב קורנסקי, הוא אומר בפשטות: “הוא אבי בני כל בני קורנסקי, הנודעים במעשיהם המקולקלים”. ועל אחי אביו – שהיה “איש נכלים ולחם סתרים ינעם לו”, כרקטריסטיקה אמנם מעורפלת במקצת, אבל לא מחניפה לבעליה על כל פנים.

אביו שהיה משכיל ויודע שפות, שהיה יפה־תואר ושהיו לו גם רומנים, היה באיזו מידה שייך לשכבת ההשכלה הראשונה ברוסיה, לזו של המאה השמונה עשרה; אבל את בנו חינך כדרך כל היהודים, פטם אותו בתלמוד ופוסקים ושמח מאוד, שניתנה לו הזדמנות ללמוד עם בני־הרב, ורק לאחר שירד מנכסיו והנער נעזב לנפשו, התחיל שוקד על למודים כלליים.

דברי־קובלנה עולים בספר זה רק לעתים רחוקות מאוד, להיפך, כמה פעמים הוא מודה ש"אין לו פתחון פה להתאונן רע על ההשגחה ועל ההצלחה, כי על פי רוב הסבירה פנים אליו". גם על דברי ימי גלותו שנרשמו בשברון־לב עמוק, נסוכה על הרוב אותה המנוחה של החכם, המבליג על אסונו ומתאמץ לראות את הדברים באורם הם. הפּתוֹס הגדול שמוּר גם בימי משבר לצער הרבים.

*

“שעת הפסקה” השניה בחיי גורדון, שבה התחיל רושם “דבר יום ביומו”, היתה אחרת. זאת היתה כבר השעה שלפני ההפסקה הגדולה, – האחרונה, ועל העלים האלה, שנרשמו רובם על ערש־דוי, בשעה שכותבם כבר חש את קרבת המות, שפוכים אור־לב עמוק ופשטות ויגון כבד זה, שרק הוא, בכוחו הגדול, יכול להסתירו מעין רואים.

זה ימים רבים, שהכיר את הבדידות בכל שבט יגונה. עוד מאמצע שנות השמונים חבריו למלחמה הולכים ובדלים ממנו, נמשכים בכוח התקופה החדשה, ששמשה התחיל בוקע. בעיר המלוכה הוא נשאר יחידי. “אם יכתוב שיר חדש או חדוש תורה, אין איש אשר יבין לרעו”, ובמרי בדידותו הוא קורא: “מוזר הייתי לאחי ונכרי לבני אמי”.

בדידות זו הגיעה למרום קצה בימיו האחרונים, כשחלה במחלת הסרטן ולא היה עוד בכחו להשקיע את עצמו בעבודה, כאשר הסכין בכל ימי חייו. אמנם גם אז אינו מפסיק משנתו ואינו עוזב את מלאכתו לגמרי. לא איש כמוהו יתמכר לבטלה שלימה. אבל אישיות נובעת אנרגיה כזו אינה מסתפקת במועט, והיא תובעת פעולות וחיים, גם כשהתחיל להנתק כבר פתיל החיים.

יומן זה, שמבין שורותיו הרועדות, עולה נעימת־הפרידה מן העולם, מיוחד בסגנונו, בקולו, – בכל הגודל האנושי, הפרוש על פני כולו. אין כאן דברים שבסנטימנטליות רבים. להיפך, כל עמודיו מלאים הדי חיים. הוא כולו עניני, כולו מעשי. אין דבר בחיי האומה, שאינו נוגע גם עתה עד לבו. גם לנוכח פני המות הוא ממשיך את חייו עם הכלל ובעד הכלל. בנשאו בקרבו את נגע המות, הוא חי את שארית חייו רק בעד החיים.

ברשימות מקוטעות אלה, המקיפות את שנת־חייו האחרונה, אנחנו רואים אותו בכל שיעור קומתו. הפכחות אינה פגה עד יומו האחרון. הוא נשאר חריף, צלוּל, מיושב, ויחד עם זה מעורה בכל ומשתתף בכל, הוא אינו חובב־ציון רשמי, אבל בחרדתו לתנועה זו, בהשתתפותו הפנימית בה, הוא קשור בה שבעתים מכמה חובבי־ציון רשמיים. כל מה שנעשה בארץ, כל מה שיש בו כדי להקל את גורל אחיו באמריקה, בארגנטינה, מביא אותו לידי התעוררות של שמחה. מעסיקה אותו שאלת החינוך במושבות של א"י וארגנטינה. ולטובת הישוב הוא מתכונן עוד על עברי פי קבר להוציא קובץ בשם “טל אורות”. כל כך היתה שופעת החיות מנשמה עשירה ואמיצה זו.

אולי יותר מכל הנוגעים עד הלב חידושי התורה והלשון, שהוא מטפל בהם ביותר בימיו האחרונים, הוא מוסר לנו פעם בפעם על מהלך המו"מ שבינו ובין מו"ל האנציקלופדיה אֶפרון, שקפח את שכרו, על החגיגות בבית בניו וכיו"ב, אבל רק בהגיעו לחידושי תורה, הוא מתעורר ביותר ומאריך ביותר. רק הם משיבים עוד את נפשו בימים קשים אלו. הוא גם נגש אז לחזור עוד פעם על התלמוד והמדרשים וספרי הרבנים האחרונים. חפץ היה להפרד מן העולם כתלמיד־חכם אמתי – מתוך דברי תורה…

לעתים רחוקות הוא מזכיר את המות, וגם בימיו האחרונים הוא כולו נתון לחיי הצבור, ורק כלאחר־יד הוא רושם ימים אחדים לפני מותו: “זה ימים וירחים, מעת אשר תקפה עלי מחלתי וכבדו ידי מזוקן, לא אשיר עוד בכל עת ובכל שעה שירה חדשה כאשר הסכנתי בימי נעורי בהיותי בריא וסוד אלוה עלי”…

מי עוד ראה שקיעת עצמו באור־אמת ובאור־עצב כזה!

 

יא. השירה שבאגרת    🔗

אפשר שבכל הצורות הספרותיות שנזקק להם יל"ג, לא נתגלה כמשורר, ואפילו כמשורר לירי, כשם שנתגלה באגרותיו. חסכון זה שנהג תמיד בכל השתפכות אישית, בכל ודוי־לב פייטני בעמדו לפני הקהל, הוא שהכשירו ביותר להבעה נפשית, בלתי־אמצעית במכתביו. מה שחיסר בדברים שבדפוס, מילא בשיחות רעים אלה, שלא נועדו לפרסום ושזכינו בהן ימים מעטים לאחר מותו – קודם שזכינו במהדורה שלמה ומתוקנת של כתביו, שאינה עוד, לחרפתנו, עד היום. שני הכרכים של אגרותיו, בצירוף כל מה שנוסף בזמנים ובמקומות שונים, הם מעין רומן אבטוביוגרפי, – בלי כל הטפל שמחייבת צורת הרומן המקובלת.

אם נגיד, שהוא אמן־האגרת הגדול ביותר שבספרותנו החדשה, עוד לא אמרנו את העיקר. לא אמנות בלבד כאן. כי אם בראש וראשונה דברים שבלב, שנכתבו אמנם בעט־אמן. יל"ג עצמו הדגיש לא פעם, שאינו אוהב לכתוב סתם מכתבים. (“אין עצל כמוני לכתוב מכתבים ריקים שאין בהם ממש”). ובחרוזי־ליצנות כמנהגו: “מימי שנאתי מכתבי־עמל, / המלאים ניב שפתים כחנמל , / ואין להם חלק לא בשום עסק וענין / ולא במקנה וקנין, / לא בפרקמטיא ולא בסחורה / ולא בחכמה ולא בתורה”…). אבל לא מצינו עוד מכתבים שנכתבו מתוך שמחת־הכתיבה, מתוך הרחבת־הדעת כרוב אגרותיו. הצד המעשי שבמכתבים אלה בטל על הרוב מפני שיחת הלב, מפני גלוי הלב, שאינו יודע כאן מעצור. המכתב היה ליל"ג צורת־הבעה קבועה, צורך נפשי קבוע – צורך אדם וצורך פייטן כאחד.

מאות המכתבים האלה אינם מה שקורין “צעדות אנושיות” בלבד – חומר תולדתי רב ערך, שעל פיו ילמדו הדורות הבאים להכיר את יצירת המשורר ופרצוף תקופתו. כאן חרת המשורר בעט נאמן את קלסתר רוחו האמתי, פתח לפנינו את ספר נשמתו, שנשאר חתום לפנינו לאחר כל השירה והפרוזה שלו גם יחד. במאות המכתבים האלה, שנכתבו במשך שלשים וחמש שנה, צרורה נשמתו הצוחקת והדואבת, המבהיקה והכבדה – נשמת אדם בכל גלוייה. בהם הראה את עצמו כמו שהיה. בסתרי כפליהם לא העלים דבר. בם מאפילים צללי נפשו, אך בם רועדות גם נימי לבבו הנסתרות ביותר. בלא אגרותיו היינו נשארים מבחוץ – לא היינו הורסים לעולם אל היכל נפשו פנימה.

*

פעמים נראה, שהמכתב היה צורת היצירה ההולמת ביותר לגורדון

שכאן מצאה תיקון שירתו הלירית, המדלגת על איזה עיקר גדול. לא מצאנו כמעט מכתב, שאין בו המית לב, שאינו נובע חכמה, הומור, רגש. תמיד הוא מצטרף ממזיגה מופלאה של דברי תורה עם דברי הבאי, של עניני מעשה עם עניני לב. לכאורה, אינו כותב לעולם מכתב לשם מכתב. לכאורה מכתביו דנים, כהודאת עצמו, תמיד בעסקי פרקמטיא או בדברי תורה. אך הקורא אותם לתומו, נוכח מיד כי ברובם נכתבו לשם שעשועים, מתוך התעוררות עילאה. במכתביו הוא תמיד משתחרר מאיזו דבר שבלב, מאיזה כובד שבלב, הטעונים פורקן. לעולם אין המכתבים עושים רושם של דברים, שנכתבו מתוך אונס. הסגנון קולח בלי מעצור, ההלצה משתפכת מאליה. בכל סגנונם טבוע חותמה של חירות, של רצון לשתף את איש־שיחו שיתוף שלם בכל המעסיק את לבו אותה שעה.

אתה מוצא במכתבים אלה מין מלאות של הבעה נפשית, שהיא חסרה או נראית חסרה במקום אחר. והוא הדין גם בעסקי מחשבה. פעמים נדמה לך, שדוקא כאן, דרך אגב, הוגד הכל, עד הסוף, ושאילו לא היה לנו מכל מה שכתב יל"ג אלא שיור זה, היינו עומדים על גופי נפשו וגופי תורתו, בלי שהיינו חסרים כמעט כלום. כל כך פירש כאן, אגב שיחה פשוטה, כל־כך מיצה כאן שלא במתכוון מה שלא ניתן לו למצות בדברים שנועדו לפרסום. אנו שוב נוכחים, כמה גדולה לפעמים שיחה לשמה, שיחה שאין לרבים חלק בה – שדוקא מה שאינו מכוּון לכתחילה אל הרבים, הוא היה המפלס את דרכו ביותר אל הרבים. במכתבים אלה “שובר־הקרח” המובהק אינו אלא היסוד הלירי שבהם. אולי יסיקו מעובדה זו משהו אלה, הרוצים לראות תמיד את המשורר באצטלה של שליח־צבור. אין לך אדם, שאותו הולמת אצטלה זו כיל"ג, אף־על־פי־כן – מי ידוע? אולי דוקא בפליטות־עט אלה, בשיחות אינטימיות אלה חקק את דמותו לדורות הבאים. אולי דוקא כאן במקום שהוא “סופר” במדה מינימלית כזו, הוא מתגלה ביותר כאדם גדל־נפש, כמשורר וחכם, ואפילו – כמורה וככואב מכאובי עמו. וכל זה רק משום שהוא מדבר באין אונס עם רעהו ועם לבבו. ודאי שהוא גם כאן מבהיק בכל חריפות לשונו ומחשבתו. גם כאן אינו מרושל ופרוע – אינו יוצא ברבב כלשהו אבל כיון שאינו מחוייב כאן להיות חכם וחריף, חכמתו וחריפותו מתגלות בתוספת חן, בתוספת חירות. כיון שאיננו מחוייב כאן לגלות עצמיות, עצמיותו מובלטת מאליה בכל שלל סגולותיה.

בשום יצירה לא השיג גורדון את פשטות הבטוי, את הטבעיות שבלשון, כמו במכתביו אלה, אף כי יש בהם צירופי־לשון מתובלים ומימרות מתוחכמות לאין מספר, שנכתבו אגב גררא, והם שגורים עד היום בפינו וכבר נעשו דוגמא, ורבים משתמשים בהם בלי לדעת את מקורם הראשון. מי שקרא את המכתבים האלה, כמו שהם ראויים להיות נקראים, – פעם ושתים ושלש, אותו ילווּ תמיד נצנוצי־חכמה לחידודי־לשון שבהם, כשם שתלוה אותו כנגינת־לב, גם אמתם הנפשית, יגונם הנפשי של חיי אדם שלמים שנחתמו בהם.

עוד בנערותנו, כשפנינו היו מוסבים לעבר אחר, הכו על לבנו פרפורי חיים אלה עם קריאת ה"אגרות" הראשונה. גם אז הרגשנו את בדידות המשורר הגדולה, “בערים הנכחדות”, אשר שם הרביץ חצי חייו השכלה באין עוזר, באין צבור משתתף, בעוד מימינו ומשמאלו עומדים “כלי הקודש” לשטנו (אלה שלבסוף הכריעוהו), והוא שולח בצורת מכתבים אל חבריו הרחוקים את אותות נפשו, אותות של קריאת עזרה, של בקשת־תחנונים. עוד אז הרגשנו, ביחוד במכתבים שנכתבו בתקופה האחרונה, כשחיי המשורר נעשו דרמתיים ביותר, את גורלו של משורר עברי, הנעזב מעמו, נעזב גם מחבריו הקרובים דוקא בהגיעו לפסגת כוחו וכשרונו. אלה האבנים, אשר בהן סקלוהו הקטנים והגדולים, הנקלים והחשובים – כמה פגעו גם בנו, כמה הכאיבו גם אותנו, כמה נרמז בהן מה שצפוי לו כל בחור וטוב שבקרית־ספר שלנו עד היום הזה!

ואולם רק עתה, עם הקריאה המבוגרת, הכרנו מה צרוּר בקטעי־דברים אלה, מה רב העושר האנושי, הכאב האנושי שבהם, כאב היחיד בכאב האומה; כמה שלם היה האיש וכמה מוצק היה ברוחו, גם לאחר שראינוהו כמה פעמים בקלקלתו. כן, קשה היה לנו פעמים רבות לראותו בכך. אבל גם במקום שאתה מוצא את חולשתו, חולשת־אדם, אתה מוצא את כוחו לאמת, את שנאתו להעלמה, לצביעות בכל צורה שהיא.

הכיעור שמסביב, ההתנכרות שמסביב – מי עז־נפש ויוכל להם? אבל הוא אינו מכסה על כל חולשה, אינו מלביש אותה אצטלה של קדושה. הוא יודע לשנא – יודע להתמיד בשנאתו. ויש עלבונות שאינו סולח לעולם, אבל כמה הוא יודע גם לפייס את חברו שנעלב, להעביר את הרוח הרעה בדברים שוקטים ונבונים, בדברים צרופי הבעה וישרי הבעה שאין בהם אף נדנוד כלשהו! כמה הוא נזהר, זה שהוחזק קנטרן ואיש־מדנים, שלא לגעת בכבוד חברו, שלא לבייש, שלא להרגיז חנם! מכתביו לרייכרסון, להזק"ן, למיכל גורדון, רעי נעוריו, הם תעודת אנושיותו הנעלה של המשורר. כמה הוא חרד להם תמיד, כמה הוא מבקש דרכים לסייע להם! וכמה הוא חס על כבודם. כמה הוא משתדל להמתיק את המרירות, כשאיזה דבר אינו מצליח בידם! על פי שיריו וכתביו לא היינו מאמינים לעולם, שגורדון היה חבר טוב כזה, שהיה אנין־הדעת כזה, שהיה שש לעשות צדק, לגרום נחת־רוח לקרוב ולרחוק.

במכתביו מתרככים שרטוטי פרצופו הזעופים. הננו שומעים את צחוקו הטוב, אשר לא ישָמע אלא לעתים רחוקות בשאר יצירותיו. הננו רואים אותו בהתעלסו באהבים עם האנשים, הקרובים לו, בהיותו חרד לשלומם, בהיותו טורח למענם, בהיותו עומד להם תמיד בחומר וברוח. את האדם הרציני הזה, המדבר תמיד תוכחות ומכה בשבט פיו, הננו רואים פתאום בחדר־הילדים, כשהוא כולו מדושן־עונג מחכמת נכדיו ומספר פעם בפעם את חכמותיהם ותעלוליהם למחותנו וידידו הזק"ן בבדיחות־הדעת, בהתפעלות עליזה אשר לא פללנו לה. במכתביו כאילו נופלת המחיצה שבין המשורר ובינינו. הננו רואים אותו מקרוב. כאן קנה את כל לבנו, כל אמונתנו. משקראנו את מכתביו־וידוייו, ראינוהו באורו האמתי. מכאן ואילך אין האיש זר לנו עוד כתמול שלשום.

*

שלשים וחמש שנות חיים נשקפות בראי הזך הזה. הננו יושבים ומשתעממים עמו בעיירות הקטנות, אשר שמה הדיחו אל, בפוניבז (או “פה־נבז”, כפי שהוא היה גורס) ובטילז, כשהוא משכים לקום בעת אשר “בעד אשנבו נשקף השחר, הפרוש על ראשי הערמונים, העומדים צפופים סביב לביתו” לשיח עם רעיו מרחוק או עם בת־שירתו מקרוב. כמה הוא מתגעגע על ווילנא, עיר המולדת, קן־ההשכלה, פנת הילדות היקרה! “הה- ווילנא! – הוא כותב לקפלן, חברו ומאַשרו – הבי נא לי דודיך! פתחי לי אוצרות חמדתך ומטמוני יקרותיך… אתעלסה באהבים בחברת משכיליך, סופריך, חכמיך ומליציך רעי!” כמה הוא חולם על ישיבת כרכים, על חברת תלמידי־חכמים, על אכסניה של תורה! (“תשע עשרה שנה אנכי שוכן ערים נכחדות ואינני מקבל שום השפעה מחכמים וטובים ממני”) – כמה הוא נכסף להעקר מטיט היון הקרתני, מקטנות הסביבה האוכלת, המשַכלת!

והנה הוא יוצא יום אחד “מאפלה לאורה” בן ארבעים, במיטב ימיו ובמיטב כוחותיו, הוא נקרא מטעם ראשי העדה למטרופולין. מתמנה מזכיר לקהלה רבת יכולת, נעשה משביר לחברה גדולה שתפקידה להרבות תורה ודעת. הנה הם החיים אשר אליהם נשא את נפשו! והוא, השקדן, עושה את שליחותו בכשרון, באמונה, במסירות, נכנס בה ראשו ולבו כמנהגו בכל מלאכה שנתחייב בה. אך כאן, במחיצתם של המשכילים, נפקחו עיניו לראותם כדמותם וצלמם; נוכח, כמה רחוקים הם מלהיות חלוצי האומה, כמה הם מעלימים עין מעניה ומצרכיה; הכיר עד מהרה, שאין הדבר כדאי, שאין עם מי ללכת – שכאן הוא בודד שבעתים משהיה בכל הערים הנדחות אשר בהן עשה עד כה. עוד בשנת תרל"ב, סמוך לבואו פטרבורגה, הוא עושה את חשבון־האומה העגום, – רואה כי “מעבר המון הנחשלים אשר פגרו מלכת אל אשר תניחנו רוח ה', רוח חכמה ודעת, ומעבר מזה… הדחופים ומבוהלים איש אחרי בצעו ותאותו, ואל עמם לא יביטו ואת תורתם ושפתם לא יראו. כל אלה ראיתי בימי הבלי ובשניהם אתקוטט”.. אנחנו שוב נוכחים, שנגידי ההשכלה עצמם הם שחתרו ראשונה תחתיה. אכן האכזבות הלכו ורבו כל מה שבא במגע קרוב יותר עם בני הדור, כל מה שנתברר לו יותר שהוא זורה לרוח את תורתו ואת יצירתו, – שהוא כותב בלשון זרה לרוב אחיו, שהוא חולם חלומות זרים גם ליוצאי חלציו. בפטרבורג, בעצם העבודה הגדולה, גדל היאוש, רבתה ההתרוקנות שבלב. בסביבה החדשה יכול לראות את אלה, אשר להם נבא, אשר אליהם התפלל – את “הדור הבא אחרינו”. זה לא היה מחזה מרומם נפש למשורר, אשר נפשו יצאה לדור זה, אשר כל מה שעמל לא עמל אלא לו, לתיקונו, ל"פדות נפשו".

*

אכן, מה שפרו עליו הימים הראשונים לשבתו בפטרבורג! הישיבה במטרופולין, אשר גדוליה ומשכיליה משכו חסד לו בראשונה, קרבוהו וירוממוהו, – הרחיבה את דעתו, הרחיבה את תחומי יצירתו. דומה היה, שסירת חייו חתרה עתה אל החוף הנכסף. במכתבו למיכל גורדון הוא כותב מקץ שנתים לבואו אל עיר הבירה: “מעל ראש גבעת ימי חיי אשקיפה על פני הככר אשר עברתי בה, אראה את השפלה ואת הערבה ואת ארץ הציה אשר עליתי בה כיונק רך נדף אל כל רוח ואין מעמד, אראה את המהמורות ואת הפחתים, אשר עברה עליהן רגלי ויצילני ה' בחמלתו, וינטלני על אברתו ויביאני עד הלום – האין זה חלום?” אך “מראש הגבעה” הזאת נגלתה לעינו הפקוחה גם כל השממה החדשה, – שממת ההשכלה, אשר השתרעה לפניו. לקורת־רוח מלאה לא זכה האיש גם בימי ההישגים וברגעי העליה. מגל־הבקורת אשר בידו קצר את שבלי־החלומות בעודן באבן.

אמונתו באדם וביצרו הטוב, (ובעיקר אמונתו בעמו) – לא היתה גדולה מעולם, אך האסון אשר בא עליו באביב שנת תרל"ט בעטים של קנאים־מלשינים אשר העלילו עליו עלילת־שוא, הרסה את שארית אמונתו ביושר האנשים. ששה שבועות ישב במאסר ואחר־כך נתחייב חובת גלות, ובין גדולי ישראל אשר בעיר הבירה לא נמצא איש אשר יעמוד לימינו, אשר יעשה דבר לרוחתו. כמו תהום נפתחה אז לפני המשורר ובשברון לבו הוא כותב לידידו הזק"ן “סיימתי פרק גדול במסכת ימי חיי, פרק מפרק עצמות ומחולל רוח ונפש. הרבה למדני הפרק הזה ובכללם – אל תבטחו בנדיבי ישראל וביקירי היהודים אל תאמינו”. מאז נשבר לבו עד לאין מרפא. “מרגיש אנכי – הוא כותב לסמולנסקין – כי היסורים אשר סבלתי השאירו רושם קיים בנפשי ונסתלקה ממני רוח הקודש”… במכתביו ובזכרונותיו הוא חוזר ומחטט בפצע לבו זה פעם בפעם, במכתביו ובזכרונותיו הוא חוזר ומחטט בפצע לבו זה פעם בפעם, ואינו יכול עוד לשוב אל מנוחתו: “הרבה למדתי בימי עניי ומרודי אשר השיגוני, והתורה הזאת לא תמוש מפי ומקרב נפשי עד יומי האחרון”. ומקץ שבועות מספר: “שני חדשים תמימים אשבות ואנפש ואתאמץ לאסוף את פזורי – את כוחות הנפש; אבל המה עוד לא שבו ומי יודע אם ישובו אל איתנם הראשון. מרגיש אנכי, כי רוחי חובלה וזמותי נתקו; נר אלהים – נשמתי כפתילה מהבהבת”. ועוד פעם: “מה רבה המהפכה אשר שמה בי השנה הזאת? יותר מאשר הזיקה לי בממוני ובגופי, עוללה לנפשי באבדה בה האמונה בישרת בני האדם, באהבתם איש לרעהו”.¹⁰ עם חזות קשה זו אנו עומדים כבר על מפתן ימי תקופתו האחרונה של המשורר – תקופת השקיעה.

אכן עוד לפני האסון הגדול, שהיה עלול לשבור גם אדם רב־כוח כזה ראה המשורר את אשר יקרהו באחרית הימים. ימים אחדים לאחר הלוית נקרסוב הוא כותב, ספק מתוך הלצה וספק מתוך רצינות, להזק"ן את הדברים המרים האלה: "הן גם אני דמיתי היות משורר לישראל כנקרסוב; גם אני גברתי חילי לנתק אסוריהם בקול דברי ולהפיל את החומה המקפת אותם, חומת בבל הרחבה, בחצוצרות השיר. אבל עמי לא ידע, ישראל לא יתבונן; על כן נפשי לא תמות מות שרים כנקרסוב ואחריתי לא תהיה כמוהו. לא יסקלוני בשירים ולא יעטרוני בפרחים. טוב לי כי לא ישימו עטרת סירים על ראשי ולא יסקלו באבנים את ארוני… " לבו נבא וידע מה נבא: אבני הסקילה התחילו נופלות עליו בעודו בחייו…

בשנות השמונים, ימי המחלות וחולשת־הרוח, עולים מתוך מכתביו נכאיו החרישים. הוא עיף כבר ממלחמתו, עיף גם ממלאכת־סופרים (“נפשי עיפה לכותבים” – בטוי זה הולך וחוזר ברוב מכתביו מאז) ואין בו כוח עוד להתמרמר. קולו נעשה רך ורוה דמעות נסתרות. "לא כילד ענוג המתחטא על אמו הייתי בכתבי שירי “השארת הנפש” לתתם כדברי האחרונים בסוף שירי, כי מי כמוני יודע עד כמה רפו כוחותי ועיפה נפשי ורוח אלהים סר מעלי… " כמה נוראה המחשבה על “דברים אחרונים” לאדם שעמד עוד במיטב ימיו! הוא שומע את דברי־הנאצה אשר יכתבו עליו מתנגדיו מזה ואת דברי הסניגוריה אשר ימליצו עליו ידידיו מזה, ונדמה, שאלו הם עליו למשא: "אני דומה בעיני למת מדומה, השוכב בארונו ושומע את להג המספיד אותו ואינו דובר דבר, כי נטל עליו… "

זה ימים רבים ראה את עצמו עזוב ונשכח (“אני הגבר אשר כמעט נשכחתי כמת בעודנו חי”, כתב עוד בשנת תר"ם להזק"ן, אשר לפניו חשף תמיד את פצעי לבו). לימים מעטים התאושש, כאשר התעוררו מכבדיו בעיר הבירה לחוג את יובלו, או כבטויו השנון של המשורר “למשוך לו בקרן היובל”. אותה שעה כתב את שיר האמונה והפיוס היחידי, אשר נדפס בראש “כל שיריו”, ורגע אחד האמין, כי הוכר פעלו וכי “גם בנינו מהם נואשנו, שבים אלינו”. אך מפני אסון האומה אשר ברוסיה (הפרעות של ראשית שנות השמונים), וקצת מפני פירוד הלבבות, גם שמחה זו לא היתה שלמה.

*

כבר התחילו דמדומי השקיעה בעוד היום גדול, ויגון הערב הלך וכבד. הבדידות הלכה ורבה בה במדה שגדל, עם כינוס שיריו, גם פרסומו של המשורר. מררוהו רחוקים עוד יותר מהקרובים. עכר את רוחו הרבה הפולמוס הממושך בדבר “לאומיותו”, בדבר חבתו ואי־חבתו לציון – אותו קטרוג אוילי, שאינו מיצר בצרת ישראל, בעוד שדבר לא העסיק אותו גם בשעה שנתערערו חייו, התערערה בריאותו, כצרות האומה, כירידת האומה. צרות הכלל משכחות את צרותיו הפרטיות, וכמה שהיה מפקפק בחבת־ציון, לא עמד מרחוק, ומכל־שכן שלא היה מתנגד. היה, כמובן, משהו חוצץ בינו ובין חובבי־ציון, וקודם־כל – מיעוט אמונתו בהם, בעושים. חושש היה לחזרת הגיטו, לחזרת ההזיה; חושש לשלטון “כלי־הקודש” במקום חיוּתם. על כן עמד מחריש ומחכה, אך נמנע גם “מלרפות את ידי העושים במלאכת הקודש”. “החריש באהבתו”, כשם שהחריש גם בספקותיו. אמונתו חזקה ורפתה חליפות, ופעמים גם נזרקה מעטו מלה מרה (“מכל חלומותי לא נשאר מאומה… ישוב הארץ ותקומת האומה…”) אבל כל מה שידוע לנו מלפני הקלעים ומאחורי הקלעים של חייו, מוכיח כי היה עם עמו ועם תקותו הגדולה, גם בהמשכו אחרי חלום נעוריו באמריקה, זה העולם החדש, החפשי מכל כובד מסורת – המשוחרר והמשחרר, ארץ־בתולה זו אשר

כָּל אִיש מַר נֶפֶש, כָּל רֶגֶל מוּעֶדֶת

שָם יִמְצָא מִקְלָט לוֹ – אֶרֶץ מוֹלֶדֶת.

נאמן הוא עלינו בחששותיו ובספקותיו הרבה יותר מאחרים

בבטחונם ובודאותם, – נאמן בכתבו בפשטות, כדרכו (עוד בשנת תרל"א) לסמולנסקין

“התקוה הזאת לא תוכל להמלאות רק בדרך הטבע, ומי יודע – אולי באמת תוכל להמלאות בזמן מן הזמנים אם נהיה מוכנים וראויים לה… " בכבשו את נבואתו, לא עשה זאת רק משום שהסכין כל ימיו לדבר במלא קולו, במלא לבבו. בעשרות מכתבים הוא מטעים זאת באמרו: “לא הקשחתי לבי לתנועה הגדולה הזאת ורקהעמדתי עליה נגינה אחרת.. " ו”נגינה” זו היתה – החומר האנושי המתוקן, היהודי־האדם, הראוי לגאולה. אכן גלה יל"ג בכאב “כפירתו” את חרדתו לעמו יותר משמגלים אותה אחרים בשלות אמונתם.

*

ועם כל מכאובי הגוף ומכאובי הנפש, שהלכו ורבו משנה לשנה, מפליא בתקופה זו פריונו הספרותי העצום בשירה ובפרוזה. בימים האלה הכין את כל שיריו, וכמה דברים גדולים נגמרו (“שני יוסף בן שמעון”), כמה דברים נכתבו, תוקנו, הוכשרו לדפוס. כעורך “המליץ” הרבה בעיקר לכתוב פרוזה (מאמרים, ספורים, דברי־בקורת). עבודה זו גם נתחבבה עליו, לפי הודעת עצמו (“אהבתי את מלאכתי זאת”). אבל ראה ראה את עצמו כמנודה ומרוּחק – כעומד מבחוץ. את מלאכתו הוא עושה באמונה גם עתה, אכן דבריו על “סילוק שכינה”, כמה שהם מופרזים, כוללים גם אמת מרה. בכל מכתביו מורגש, שאינו רואה עוד את עצמו שליח צבור – שנתרוקן החלל מסביבו. לכל הקריאות המעודדות מצד חבריו, אינו נענה אלא במנוד־ראש. הספרות נעשתה עליו חולין. “העוד יעמוד לבך, אם תחזקנה ידיך, להעירני מן התרדמה המפלת עצלה – הוא כותב לווייסברג במרי יאושו – ולשוב ולהביאני אל חבל בני הנביאים לארח לחברה לכל איש משוגע ומתנבא?” – עד כדי כך נתגנתה עליו הספרות העברית שבאותה שעה. הוא מוסיף לתת לה מכוחו עד יומו האחרון, אבל כמי שכפאו ההכרח – מפני אי־יכלתו שלא לעבוד. בעוד לא נשמט הקולמוס מבין אצבעותיו הקופאות, הוא כותב וחוזר וכותב את “דבריו האחרונים”. במכתבו למאז"ה, ימים מעטים לפני הסוף, הוא כותב: “כל ישעי וכל חפצי עתה, שלא תבייש זקנותי את ילדותי… אני מתאמץ לכלות ימי בעבודה ומלאכה וביגיע כפים, והכבוד האחד שאני רודף אחריו כעת הוא שבעת אשר יאספני האלהים אליו יאמרו עלי, כי איש סופר היה בישראל אשר לא עולל בעפר קרנו ולא פשט את ידו לבקש נדבות, ולא הטיל עצמו על הצבור, כי אם יגע כל ימיו ונהנה מיגיע כפיו בצדק ובמישרים…” כמה פשטות עממית בדברים אחרונים אלה, ועם זה – כמה מתגלה כאן איש הכבוד במשמעו האלמנטרי והנאצל של תואר זה!

גם במכתבים־ודויים אלה לא נתקהה ניבו החריף ולא פסקה בדיחות רוחו התמידית. ביחוד הוא מתעודד ומתמלא הומור בכתבו אל “בנות ציון” המעטות, אשר פקדוהו באגרותיהן בימיו האחרונים. כמה הפתיעו אותו מכתבים אלה! אפשר שראה בזה אות התקופה החדשה, – שיבת האשה אל תרבות ישראל. אכן גדולה היתה שמחתו בהגיע אליו מפה ומשם קול האשה העבריה, אשר קונן על גורלה – והנה “זכתה במצוות”, נגאלה מעבדותה הרוחנית. בכתבו לשרה שפירא, “לאחותו בת ציון היקרה, חברתו בהיכל השירה”, הוא מביע את התפעלותו: “כי הנה הקרה אלהים לפני קוראה שאיננה מן המנין / הטובה לי מעשרה קוראים שמצטרפים למנין… " ולא רק במכתביו אליה. אפשר להגיד בלי הפרזה, שהמכתבים שהגיעו אליו מבנות ישראל בקובנה ובגרודנה, מקומות שנתרבו בהם קוראות משכילות, היו שעשועיו ותנחומיו גם בשכבו על המטה, שלא ירד עוד ממנה. “בכל עת שאני מקבל מכתב בלה”ק מאת אשה ישראלית, הוא בעיני כלחם מן השמים” – הוא כותב לאחת הקורספונדנטיות שלו. נראה, שרבים ממכתבים אלה לא הגיעו לפרסום. ורק לפני שנתים פרסם מר א. יערי קונטרס של מכתבי יל"ג אל "האשה מרים מבית מארקל? – אשת־סוחר שתרגמה את הרומן ההיסטורי “היהודים באנגליה”. לנו יקרים ביותר מכתבי המשורר אל “הנשים הישראליות”. אין כמוהם מעמיד אותנו על רגש מיוחד זה, – על שמחת המשורר למצא פעם הד בלב אשה. – חלף אכזבותיו מן הקוראים־לגברים, מאלה “המצטרפים למנין.”

*

מקום רב ומיוחד קובעים לעצמם מכתבי יל"ג למחותנו זאב הכהן קפלן (הזק"ן). בהם ביחוד אנו רואים אותו בכל שיעור קומתו כאדם, כרע, כסופר הדואג לחברו שפיגר מלכת, היודע לנחמו, לשדלו בדברים. כל הימים הוא מטפל בכתביו של זה בשירה ובפרוזה, מכשירם ומתקנם, נושא ונותן עמו על כל קוצו של יוד, כשהוא נזהר שלא לרפות את ידיו ושלא להעליבו. מצויינות במכתבים אלה השורות הבדוחות, שהוא מקדיש תוך כדי משא ומתן ספרותי רציני עמו לנכדיהם המשותפים (בתו של יל"ג היתה נשואה לבנו של קפלן). יעקב הקטן, הנכד הראשון, נער שובב ופקח, הוא הנושא התמידי של קטעי־הומור אלו. “יאשא מתנשא למלוך בביתו ונוהג ברבנות באמרו: בצאת אבי לדרכו אני בעל־הבית…” ואולם גם הנכדה מעוררת בו התפעלות שאינה פוסקת, ובמכתבו אל הסבא מריגא יספר לו בצהלת־לב: "לוּ ראית את הצחוק הנעים המרחף על שפתותיה בראותה את אחיה הבכור מפליא לעשות את תעתועיו, ואנכי מוכיח אותה בגללו למאר: “זענני, מדוע לא תשגיחי על יאַשא ועל מנהגו ותגדליהו בתרבות רעה? והיא משגחת אלי בעינים מפיקות היתוּל ועונה לי ברוחי: ומה אעשה, אבי הזקן, הלא הוא לא ישמע אלי; נסה אתה לגעור בו, אולי ישמע בקולך”… הוא דואג לחינוכו העברי של הנער, טורח ונוסע כמה פעמים בשבוע אל בית חתנו כדי ללמדו עברית, ושמח שהילד עושה חיל. אך למגנת לבו הוא רואה, שחתנו אינו רואה לימוד זה בעין יפה. גם מן המשורר עצמו נבצר להפנות וללמד את הנער “תורה ומעשים טובים”, כחפצו, והוא מתאונן מר באזני ידידו: “על אחת אצטער, וצערי לא יצער, כי אם ירבה ויגדל מיום ליום – על כי אין לאל ידי ללמד ליאַשא תורה ושפת עבר והוא הולך ושוכח את המעט אשר נטענו על לבו בעמל רב”… טרגדיה רגילה של סופר־משכיל בימים ההם. טרגדיה נוספת. כמה נסיונות נתנסה בימים רעים אלה! לשם פרנסה הוכרח בשנות חייו האחרונות, כשעזב את “המליץ”, לכתוב כמעט רק רוּסית (“כל פינות שקסתי פונה אינן אלא לימין”… ). אמנם מכל צד עוד פונים אליו, שישתתף במאספים החדשים שצצו בימים ההם, מאספים שהוקדשו ברובם לרעיון חבת־ציון, והוא אנוס להשיב ריקם את רוב פני המבקשים (“לא זה העסק ולא פטרבורג העיר / לפרוט על נבל ציון ולהרבות שיר”).

ואף על פי כן, עודנו חי את חיי הדור, עוד שיח ושיג לו עם דבּריו וסופריו. עוד ימים מעטים לפני מותו (והוא ידע, כי הוא הולך למות) הוא כותב מכתבים ארוכים על ישוב א"י ועל ישוב ארגנטינה (בחלמו עוד “לשום שלום בין שתי התנועות הגדולות שמשתיהן יחד תמצא תשועת ישראל”… ), על דברי תורה ועל עניני ספרות, וכל אשר יכתוב, סגנונו הנפלא שקוי עוז חיים ורוח הבדיחות לא תעזבנו. גם על מותו הקרוב ירמז בשורות מלאות יגון והומור כאחד. בדרשו לכתביו המפוזרים, כדי להשאיר אחריו הכל בסדר, כפי שנהג בכל ימי חייו, הוא כותב באחד ממכתביו האחרונים: “וכי ישאלך לאמר, מה זאת העבודה לכם, וענית ואמרת, לו: יל”ג ידידנו מצטייד לדרך, “לארחא רחיקא”, ומכין לו זודין קלילין ומאסף ככל אשר תשיג ידו מאשר כתב בימי חייו כל דבר חפץ וכל אשר יש בו מעין ריח תורה".. ובמכתבו לי. סירקין, כמה חדשים לפני מותו, הוא שוב מתבדח מר: “אם דבריך נשמעים בחוצות ירושלים, צוה ויתפללו בחורבה של ר' יהודה החסיד על החורבה של יהודה החסיד החדש”…

אכן כמה חיוּת היתה שמוּרה גם אז עוד ב"חורבה" זו!

 

יב. נגינת–ערב    🔗

גורדון עצמו היה רגיל, ואנחנו כולנו אחריו, לראות בתקופת יצירתו האחרונה את ימי הירידה, ימים ש"הפתילה המהבהבת" כבר חיתה על שארית שמנה והשירים האחרונים, ה"פרחים לאחר קציר", נשקפו מתוך שלפי־אלוּל יתומים ועגומים. ואמנם היה זה פרק סתו שהקדים לבוא, – ימים אין חפץ בהם, אם גם ימים שתוך כדי כמישה לא פסקה גם הפריחה. אכן לא היתה זאת תקופה ריקה בחיי המשורר וביצירתו כל עיקר, ומי שיקדים לו בחיי משורר רגעים של התבוננות אחרונה, של רננת נפש אחרונה, תיקר לו תקופה זו, תקופת הליריות האחת ביצירת יל"ג לא פחות מתקופות הגבורה הגדולות. בלא תקופה זו היתה נשארת חלקה גדולה שוממה בגן יצירתו. בלעדיה היה פגום לגמרי צד זה שבנפשו, שהסתירוֹ מעין רואה כל הימים. בפנת ההיכל היה חסר נר דולק אחד – “נר נשמה”…

חיי גורדון היו עד כה חיים שנצחוּ. משום כך היתה עמידתו תמיד גאה, עזה, בוטחת. אמנם מי שבודק יפה את שירתו, יודע כמה כבד לבו תמיד. אמונתו בשליחות חייו, בשליחות דורו לא היתה שלמה מעולם. הצלילים הנפשיים הראשונים נשמעים בשירת הספק המוקדמת “למי אני עמל?”, שנכתבה בימי הגאוּת, בעוד תרועת התקופה באזניו ובעוד ידיו העליזות עושות במלאכה. אך יומה של יצירתו היה יום מלחמה ולא עת תפלה. רק עם השקיעה, כשנדם קול תרועת הלוחמים, והלב התחיל מביט לאחור, שואל וכואב על גבול העולמות, הגיעה גם שעת רננה וצקון־לחש. ראשי האילנות האדימו, ומרחקי־ערב עטוּ קסמים אחרים. אותה שעה קם לתחיה הליריקן, אשר נרדם יום תמים. היד נטויה עוד להרוס ירדה ברפיון, הקול נפסק באמצע והעולם התחיל תוהה על עצמו ומקשיב לעצמו.

אף באחד מאישי ההשכלה הגדולים לא נתגלמה שקיעת התקופה, כמו במי שהיה ראש פרנסיה. בנפתוּלי לבו הובע כל כאב הפרידה. בינו לבין עצמו הודה זה כבר בשקיעתה. מי כמוהו בעט בה! מי כמוהו ראה – ראה מראשית הדרך, לאן היא מוליכה! אלא כשהתחילו תובעים ממנו, שיתכחש לתורת חייו, לחלומות אלו שהוא בעצמו הודה ש"לא נשאר מהם מאומה" – שה והתרפק עליהם. זכר להם חסד נעורים, בעוד אשר בלבו הכיר כי יום מחר לא להם הוא. בזה נבדל מליליינבלום ומשאר חבריו להשכלה. הוא לא יכול להיות אחר. במבוכת לבו בקש גם דרך לקרב את שתי התנועות, באשר יקרו לו שתיהן, אבל בעומק לבו הכיר כי אין תשובה למחצה – כי רק בכוח העקירה הגמורה נקנה רעיון חדש. כיום, אנחנו יודעים כולנו, כי ההשכלה היא היא שהכשירה את הדורות לרעיון התחיה: כי אנחנו קוצרים כיום מה שהיא זרעה. אבל ימי־מעבר מחייבים יציאה, מחייבים עזיבה.

והוא לא יכול לעזוב את מקדש נעוריו. מן ההשכלה, אשר לא פעם דיבר בגנותה, לא נואש, גם כי נכזב מנושאי דגלה. האמין, שרק היא מתקנת את העולם, משפרת את האדם – שרק השיתוף הגמור לתרבות העולם נותן זכות קיום ליחיד, גם לאומה. הרבנות נשארה אויבו בנפש רק מפני שהיא צוררת לתרבות, ל"יסודי ישוב עולם". ובלי יסודות־תרבות נאמנים לא האמין, שאפשר לבנות, – שכדאי לבנות. בהתגברותו היתרה של הרגש הלאומי ראה נסיגה לאחור, ראה קודם כל ירידה תרבותית. לוַתר לא יכול. לא יכול להודות לאנשים החדשים בכל. זה לא היה מורך לב, כי אם רגש פנימי יותר – יראת־הכבוד מפני דורו, דור חולף. בסתר המה לבו לחלומות האביב, לנצני התחיה, אך בגלוי לא הודה – ובזה היתה אמת נפשית, אמת גורדונית. לליליינבלום היה הכוח, היה התום להודות על טעותו. הוא היה בטבעו “מודה ועוזב” – מאלה שמגישים את עצמם למשפט. על כן רוּחם. על כן זכה לגאולה. מאלה שמגישים את עצמם למשפט. על כן רוּחם. על כן זכה לגאולה. גורדון היה עשוי חומר קשה יותר, מוצק יותר – חומר אשר לא יכוף בלתי אם ישבר…

*

כל־כך הקדים לראות, הקדים לשמוע את פעמי הערב! בן חמשים ושתים היה באספו הגורנה את פרי שירתו, ובעצם שמחת האסיף הוא כותב את האֶפּילוֹג הנורא – את “דברי המשורר האחרונים”:

חְַמִשִּים וּשְתַּיִם שָנָה לִי תִמָּלֶאנָה

וּכְבָר אָחוּש כִּי הַזִּקְנָה עָלַי קוֹפֶצֶת…

איש מכאובות וידוע חלי כל הימים, ידע להתגבר תמיד, לבלתי הכנע לגורלו. היה איש מלחמה, ולא נודע כי התולעת מכרסמת את בשרו ואת רוּחו. ויום אחד נשבר כולו. כרע כולו תחת “ענני העופרת אשר רבצה על רוחו”. מאן להרפא.

וככה היו שנות השמונים, ימי ההתעוררות והתקוות החדשות, שעה של “סילוק שכינה” לגורדון. במות עולם לבנו, עולם נעוּרינו, הכל נראה כמו נתרוקן. הכל נראה כחוזר לתוהו ובוהו:

קוֹל הַתּוֹר יָמַר עַל יוֹנָה נֶאְֶהָבֶת –

רוּחַ הַקֹּדֶש הָאָרֶץ עוֹזָבֶת.

אסון האומה עוד פעם הכה על לבבו והוציא מלבו את הצלילים העצובים, צלילי הכאב והרחמים, שירת “אחותי רוחמה”, אשר חרוז אחד בה – “לא לך החרפה, כי אם למעניך”, בודאי לא ישכח מפינו לעולם. אכן שירת הזעם נתרככה. הלב, אשר צמא לאהבה, נתמלא רחמים, לא חפץ בלתי אם להרעיף תנחומים :

מַה תִּתְיַפָּחִי, אְַחוֹתִי רְִחָמָה,

מַה נָפַל לִבֵּךְ, מֶה רוּחֵךְ נִפְעָמָה?

אותה שעה חפץ גם להאמין בעם, ב"גוי אובד עצות" זה אשר ראתו תמיד בכל קוצר כוחו; נשא את עיניו אל “הניצוצות הנפרדים”, ושאל והתפלל:

נֵרוֹת אְֶלֹהִים, נִיצוֹצוֹת נִפְרָדִים!

הְַלָנֶצַח אִיש אֶל עֵבֶר פָּנָיו תַּגִּיהוּ

אוֹ עוֹד תְּדְִבָּקוּ וִהְיִיתֶם לַאְַחָדִים

וּכְכוֹכָב בִּמְסִלָּתוֹ תָּשוּבוּ תּוֹפִיעוּ?

אז יביט המשורר – אולי בפעם הראשונה – גם אל לבו והקשיב לצליליו הנסתרים. עד כה נבלעו בהמונה של התקופה. ורק עתה, בהותרו עם נפשו לבדו, הכיר את יתמותה, ואשר נדחק עד עתה לקרן -זוית, עלה ופרח דומם בירכתי גנו. לא רבים הם הציצים המאוחרים האלה. אך באור אחר מאירים הם, – אור זה אשר לא ידעוהו לעולם ההולכים כל ימיהם לבטח. קול אחר מעתה לשירו. קול זה אינו תובע עוד ואינו מתמרמר ואינו שואל, – רק את “מגלת הלב” יגולל ויתנה את אשר היה לו, לא־מובן ולא־רוּחם, הוא מתנחם בצרור העלים אשר בהם צרר את חיי רוחו לדורות יבואו:

וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתִי כִּי יִמָּצֵא גֶבֶר

יִרְאֶה אֶת נַפְשִי הַשְּפוּכָה פֹה וַהְַגִיגִי יָבֶן…

וכנגד “שירי הפגעים” אשר פגעוּ בו קשה והכאיבוהו מאד, הוא פונה אל עטו הישר, אשר “הקדישו לבני עמו ואלהיו”, ושואל:

עֵטִי, עֵט סוֹפֵר, קוּם וּפְצֵה פִיךָ,

עְַנֵה אִם בְּכֶסֶף מָכֹר מְכַרְתִּיךָ…

קול זה בדממה ילך עתה ולא ישתנה עוד עד יומו האחרון. כל שירתו זו אינה אלא מעין התנצלות כולה, מעין קובלנה וצידוק הדין כאחד. שברון הלב מתמיד והולך, מתמדת והולדת גם נמיכוּת -הרוּח, עד שהיא מגעת בשירו “אחפש רוחי” להכנעת הנפש בעניה האחרון, בהתבטלותה האחרונה:

הָרוּחַ, אוֹתִי לִמְשוֹרֵר עָשָֹתָה,¹¹

מֵעוֹדָהּ לֹא רוּחַ כַּבִּיר הָיָתָה…

כִּי אִם רוּחַ קָט, חַלָּש וּרְפֵה־כֹחַ

הַנּוֹדֵד כָּנָף אַט כִּכְנַף אֶפְרוֹחַ…

אביר הספרות, זה שלקול פעמיו רעדה התקופה מכריז על עצמו:

לֹא בֶן־בַּיִת בְּסוֹד אְֶלוֹהַּ הִנֵּנִי

אְַשֶר טֶרֶם אֶקְרָ אֵלָיו יַעְַנֵנִי,

וּבְכָל עֵת אֶחְפּוֹץ אָבֹא אֶל הַקֹּדֶש,

כִּי אִם כֶּעָנִי שֶאֵינֶנּוּ בָטוּחַ…

ואין הוא מבקש עוד דבר בלתי אם מנוחה, מנוחה ודממה. משורר הקרב והתנועה, ה"אקטיביסטן" היותר גדול בתקופתו, שר לנו באחרית ימיו את שיר הקפאון הנצחי – שיר הנירוונה:

בָּרוּךְ אַתָּה לִי, אִי הַדְִמִיָּה,

הַשּוֹכֵן שַאְַנָן בֵּין מַשְִֹּאוֹת נֶצַח,

מִקְלָט הַכִּלָּיוֹן, הֵיכַל הַנְּשִיָּה – –

בִּמְקוֹם תָּשֹכְנָה כָּל סַעְַרוֹת הַנֶּפֶש,

יֶחְֶשֶה הַחֵשֶק – כָּל לֵבָב יִנָּפֶש.

שם, במקום “יעמוד הזמן” “וירפה כנפהו”, במקום הכל “חדל לנוע” – במקום חדלו המהומות הקטנות עם הגדולות:

שָם אֵשֵב בָּדָד כָּאֵל עַל הַמָּיִם,

בְּטֶרֶם הְֶיוֹת תֵּבֵל, אֶרֶץ, שָמָיִם…

בשירים אחרונים אלה, שבהם השמיע את צווֹ לדור ומעבר לדור, רבה, עם הצלילות הגורדונית, גם התהיה. עם קולות הלעג עולים גם צלילי דת, קולות אמונה תמה. מעין ערעור על עצמו בהם – יחד עם הערעור על האחרים. כזו היא גם הפתיחה ל"רפסודות", – חרוזים־סנטנצות אלה, שיש בהם משום תמצית מחשבה אחרונה:

רוּחַ אֵל עָשָֹנוּ

רוּחַ אֵל שְמָרָנוּ,

הוּא גַם כָּל יָמֵינוּ

יִשְמֹר אֶת עַמֵּנוּ…

דוקא הוא, שדעתו לא היתה נוחה הרבה מן ה"רוח היתרה", מתעורר על “אנשי חומר” אלו שקמוּ בסוף ימיו, ומטעים בפשטות עממית ולא בלי גאון:

אָמְנָם כֵּן, לֹא כִּחַדְנוּ

כִּי בָּרוּחַ נוֹלַדְנוּ;

אַנְשֵי רוּחַ אְַנַחְנוּ מִנְעוּרֵינוּ –

לוּ יִהְיוּ כצן גַּם בָּנֵינוּ אַחְַרֵינוּ!

*

מיום שמת סמולנסקין ונפסק “השחר”, שבו פרסם את מיטב יצירותיו, לא מצא עוד מקום הוגן לעצמו. נתנוולה עליו הספרות כולה. גם האנשים החדשים אשר עלו על הבמה, אלה שלהם קיווה ולבו המה לקראתם בשמחה ואמונה (ביניהם פרישמן, שהיה לכתחילה מאנשי בריתו ושיצא גם להגן עליו מפני קטרוגו של ליליינבלום), הפכו עד מהרה והיו לאויביו. בפולמוס של אנשי “היום” עמו לא חסרה גם נולוּת זו, שעליה רמז באותן ה"רפסודות":

נָפְלָה סִפְרָתֵנוּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים

בִּידֵי כוֹתְבֵי פְלַסְתֵּר וּמְשוֹרְרֵי פְגָעִים…

נגזר עליו לראות מראש הר־נבו שלו את כל הקטנות, כל כפית־הטובה של אוהבים ואויבים, שרובם ככולם בעטו בו, בקשו תנואות עליו:

רַבִּים קָמִים עָלַי לְחַפֵּשֹ אֶת מוּמִי

אָרְחִי וְרִבְעִי יְזָרוּ, שִבְתִּי וְקוּמִי,

אֵלֶּה יוֹכִיחוּנִי כִּי אֵינֶנִּי לְאְִמִּי,

וְזֶה בִּין הַלְאְִמִּיּיִם יִקֹּב אֶת שְמִי,

וּשְנֵיהֶם יְנַדּוּנִי, יַתִּירוּ אֶת דָּמִי…

מי ניקה מהתנכרות זאת, מכפית־טובה זו! אכן בדידותו היתה באמת כבדה מנשוא. קו ההשכלה נפסק בבת אחת. כמו בחרב חדה נחתך פתיל חייו. כוחות הגוף הלכו ודללו; ומעינות הרוח הלכו ודללו אף הם… לשוא פרש את כפיו ויתפלל:

הַפְלֵה, אֵל עֹֹשָֹׂי, גַּם לִי נָא חַסְדֶּךָ,

הַאְַרִיכָה לִי קֵיצִי, הַעְַמֵד שִמְשֶךָ,

וּסְתָו חַיַּּי עֵת זִקְנָה, כִּי יְבוֹאֵנִי –

רוּחַ קָדְשֶךָ אַל תִּקַח מִמֶּנִּי!

תפלתו לא נתקבלה. “סתו חייו” היה יום־מעונן ארוך. והוא היה כבר עיף מעצמו, עיף מיאושו, מ"שורש נשמתו". ושוב הוא מתפלל:

אְֶלֹהָי, רְפָא נָא אֶת נַפְשִי מִפְּצָעֶיהָ.

בִּשְאֵרִית יָמֶיהָ,

אוֹ קַח מִמֶּנִּי אֶת רוּחִי הַקָּשָה

וּתְנָה לִי חְַדָשָה.

אך גאולה לא היתה לו עוד. כל שיריו אינם עתה אלא חשבון־נפש גדול, זכרונות נעוּרים שאין לעקרם מן הלב, – עת צלחה עליו הרוח, עת “השפה העבריה” היתה תנחומיו ושעשועיו:

מָה אָהַבְתִּי שִֹׂיחָתָהּ, הְַגוֹת בָּהּ, סַלְסְלֶהָ,

לְמִקְדָּש הָיְתָה לִי, כִּפְנֵי אְֶלֹהִים פָּנֶיהָ;

עַתָּה הַמִּקְדָּש יֵשַם, כֹּהְֲַנָיו נֶאְֶסָפוּ,

וּפְנֵי אֵלִי זֶה קוּרֵי עַכָּבִיש חָפוּ.

זה היה פזמונו היחידי. באור נערב זה ראה את העולם. ראה גם את נפשו. גם בבכותו לנשמת סמולנסקין, לנשמת עצמו הוא בוכה, לחיי עצמו שאין להם עוד תקנה:

וּכְכָל תּוֹפֵשֹ בָּנוּ כִּנּוֹר וָנֵבֶל

כַּיוֹנֵק מֵאֶרֶץ צִיָּה עָלִיתָ. –

• – – – – – –

גּוֹרָלְךָ גּוֹרַל הָעֵצִים כְִּלָּמוֹ

עַל הָרֵי יִשְֹרָאֵל פִּרְיָם יִשָֹּאוּ.

במספד נואש זה על מות חברו, בחזוּת הקשה על “ספרת ישראל”, זו “הכתובת על המצבה” של האומה, נפרד בעצם משירתו. זאת היתה אנחתו המרה האחרונה, לשוא נסו לעורר אותו, למשוך אותו לתוך התנועה החדשה. הוא לא יכול עוד לעמוד בקשרי מלחמה, אך לא יכול גם לחוג חג לא לו. הוא לא מצא אחיזה ליצירתו. גבורי תמול – אלה ה"משכילים לאכול טרפות ולשחק בקוביא" – לא היו גם גבוריו. ויום מחר היה עוד שקוע בערפל:

עַל מָה אְַדַבְּרָה, אַחַי, עַל מָה רוּחִי אַבִּיעַ?

אוֹי לִי אִם אַחְַרִיש, אוֹ אִם קוֹל אַשְמִיעַ.

כָּל אָהְָלֵי יַעְַקֹב חָפַרְתִּי, מִשַּשְתִּי

וּבְכְִּלָּם לֹא מָצָאתִי אְַשֶר בִּקַּשְתִּי:

אֶת מִי אֶשְלַח, מִי יַרְדְּ לִי בַּגִּבּוֹרִים?

העולם שמם עליו כמדבר, ואל דור־המדבר שם פניו –רמז על המוטיב של “מתי מדבר”, שהנחילוֹ את ביאַליק. אמר גם כן לשיר על

עַם גָּדוֹל וָרָם, בְּנֵי עְַנָקִים כְִּלָּם,

הֵם נָפְלוּ – חַרְבוֹתָם תַּחַת רָאשֵיהֶם;

גַּם הַיּוֹם בַּעְַבֹֹר הָעְַרָבִי עְַלֵיהֶם

וּבְכִידוֹנוֹ לֹא יַגִּיעַ עַד קַרְסְִלָּם…

כמעט ברור, שריחף לפניו סמליי – משהו ממה שניתן אחר כך ברב כוח כזה על־ידי ביאליק. ודאי שגורדון לא היה מגיע מבחינה ציורית אף לחצי שיאם של “מתי מדבר”, אך אין ספק, שלא את הנושא בלבד קיבל ביאַליק מגורדון, כי אם גם את רוּחה הקשה של שירה גדולה זו – ראיית הגורל של האומה, שהיה משותף לשניהם. בהגיגו הקשה ראה אף הוא את העולם היהודי כגלגל החוזר, – ראה, כי אין תקנה לאומה, כשם שאין תקנה גם לו. בתשובתו לרבניצקי, שהזמין אותו להשתתף ב"פרדס", הוא מביע את כל מה שהכביד על לבו בימיו האחרונים: “המעט מכם אשר עמדתי בקשרי־מלחמה ארבעים שנה ונלחמתי אליהם ונלחמתי עליהם ושבתי מן המערכה פצוע ומוּכה חרב וקשת רמיה, כי תאמרו אלי: שוב וצא השדה והחזק מגן וצנה? – למה תרגיזוני לעלות מקברי אשר כריתי לי בעודני חי? הניחו לעיף!”

עיפוּת זו הפגין בכל עת מצוֹא. לא הסתיר אותה. אכן הוא נאלם גם מתוך הכרה. קול מבשר לא היה, וגם לזעום לא חפץ. הוא הרגיש, “כי לא עת תוכחה העת הזאת, כי עת צרה היא ואין לזרות מלח על מכה טריה”. ורק כדי להפיג מעט את שממונו הוא משעשע בימיו האחרונים את נפשו בחרוזים על לשון נופל על לשון, בשירי “אל־מקמאת”, אלה שלא באו אלא למלא את הריקנות שבעולמו ושלא נתנו דבר לנפשו, כשם שגם לא הוסיפו דבר ליצירתו.

ל"סתם" שירים לא היה מומחה, בכל חריפות כשרונו.

ככה ירד מן הדוכן, כלא את הרוח, בעוד עיני הדור נשואות למשורר, שידובב את חזונו. ככה נסגר בבדידותו ובהתאכזרו לעצמו הוא חותם את חשבון חייו בשורות מחרידות לב ונפש:

“הנה כל חלומותי היו לדברים בטלים וכל משאות נפשי למשאות שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים”…

“ה' סר מעלי” – זה היה קול המנודה, אשר לא חדל. בהכרה מרה זו יצא מן העולם.

חתימה

השירים הליריים המעטים, אשר מתוכם נפרד גורדון מעלינו, והמכתבים הרבים, אשר בהם הראה באחרית ימיו “את נפשו השפוכה” בדברים אולי עוד יותר נאמנים, – גם הרשימות האבטוביוגרפיות שנתפרסמו עתה: כל זה אצל משהו רוך על דיוקן המשורר, קירב אותו אלינו. אין זאת דמות עלובה – לראות את הגבור בהתגלות חולשתו. פעמים, דוקא בשעה שנראה לנו, כי הסתלק הוד הגבורה, יופיע האדם בכוח נפשו האמתי. עלובים הם רק אלה, המכסים על חולשתם, בסור כוחם מעליהם. גורדון לא נמנה עמם. בחרדת לב ונפש ראה את נר האלהים אשר בו הולך וכבה, ראה את יומו יורד, ובדממת יגונו נשא את עיניו אל הערב ההולך ובא. מי עוד כמוהו הודיע על רפיונו? מי עוד הכריז על תבוסתו כמוהו?

אכן סימני רפיון אלו אינם מטשטשים אף במשהו את צורתו. בזכרוננו ישאר לעולם כדמות בולטת, כאיש בגבורתו – כ"נסיך הברזל" של ספרות ההשכלה. כרוח קשה, מוכיחה, תובעת, אשר לא השלימה מעולם עם ההרס שבחיינו. רוח גדולה, אשר דרשה משפט, ודרשה סדר ולנקם קראה ולשלם. “בעט ברזל ועופרת” חצבה לדורות יבואו את מליה, כתבה את מרורותיה, את חרפת האומה נשאה ובשנאתה היוקדת נחנקו דמעות רחמיה.

ככה אנחנו זוכרים אותו גם היום, מקץ חצי יובל ללכתו מאתנו. לא רק כמשורר, כי אם גם כשופט, כקטיגור – כסערת עוז, אשר עברה בצללי אהלינו ותגרש את הרוחות הרעות ותטהר את שמינו, שמי הבוקר, מענני הבלהות. אל נא נזכור את עקמומיות המשכיל, פגימות הזמן, אשר מהן לא ינקה גם הגבור; נזכור את החסד אשר עשה עמנו. נשפוך נא על קדרות חייו ועבודתו את חן אהבתנו, את גיל תודתנו. הן הוא אשר עבר לפנינו. אשר היה מן הבונים הראשונים, – מאלה אשר ידם האחת אוחזת בשלח והשניה עושה במלאכה. נוקירה איפוא את אבני בנינו הקשות, האבנים הזועפות האלה!

עשרים וחמש שנה מיום מות המשורר. במשך העת הקצרה הזאת שוּנו פני ספרותנו. היא נתנה לנו את השירה הלירית, אשר אליה לא התרומם גורדון אפילו בשיריו היותר נאמנים. היא נתנה לנו גם יצירות אפּיות חשובות, שבשלימותן האמנותית הן עולות עד לאין ערוך אפילו משירי העלילה שלו. אכן – האין בכל העושר הרב גם חלקו, חלק מכוחו, חלק מניבו, חלק מזעפו?

האם הוא לא הוא שקרא לנו, שהתפלל לנו – שהודיע על בואנו?

*

שיבת הדור אל יל"ג, הנהו מאורע גדול ורב־משמעות בחיי התרבות של זמננו – מאורע כמעט סמליי, שהרבה יש ללמוד ממנו. הערצה כללית זו של משורר, שהוא כולו, בסגנונו ובתכנו, נעוץ בתקופתו, אינה מסמנת רק שינוי ניכר במהלך הספרות בלבד. אין ספק, שאנו מתחילים רק עתה להעריך את אמצעי השירה המיוחדים במינם, שהיו ברשותו של יל"ג. עם התחדשותו בלב הדור יפול גם אור חדש על אמנותו האפּית הגדולה ותעורר המאמצים חדשים את משוררי זמננו.

אכן דורות רבים יפליא עוד ענק זה כגבור הרוח, כאחד ממורי העם ורבותיו הגדולים. מה שמפעם ומחיה את עליו המדובבים הוא גדול לאין ערוך מדברים הנקנים רק בכוח הכשרון בלבד. יל"ג אינו רק סופר ומשורר, שהרים בכוח עצמו תקופה שלימה מאשפתות. הוא אחד משליחי האומה, אחד מאלה שבהם שב ומתחדש פעם בעשרה דורות לא רק כוח יצירתה, כי אם גם רצונה לקום, להתנער מעפרה, לחדש את כבודה.

כזה היה יל"ג במשך תקופה שלימה. הוא היה העמוד הימני שעליו נשענה התרבות העברית המחודשת. הוא לא היה יחיד בדורו, אבל לא היה שני לו בכולו לרכז את מרץ התקופה, לכון את דרכיה. לא היה אף אחד דומה לו כמארגן ומסדר את רכוש העם המפוזר, את אוצרות לשונו, את כל מה שמזומן עוד לגידול ולפריחה.

בתכונתו הקולטורית הזכיר אנשי פעולה וסדר מסוג הרמב"ם – מאלה היודעים להבדיל בין עיקר לטפל בתרבות העם, מאלה התומכים בכוח עצמם את הכתוב לחיים. הוא לא ויתר בנקל על קניני האומה. בכל דרש תיקונים, סדרים, הבראה. הוא לא היה בהול ולא היה נוח לקפיצות. צעדו היה כבד. ואיש ההרס לא היה. אך בכל אשר הסתובבה רוחו, שבה תמיד אל נקודת־המוצא: אל ההכרה, שהיהדות צריכה תיקון, שחיינו צריכים תיקון; שאין לקדש פראות בכל צורה שהיא, גם כשהיא לאומית – שאין לקבל מרות של שום קלקלה רק משום שנתקדשה בקדושה של דורות. בלי בקורת לא לן מעולם, – היא היתה נר לחייו, נר ליצירתו. לא כשרון הראיה בלבד ניתן לו, כי אם גם כוח הראיה, חובת הראיה. כל התעלמות ראה כמורך לב, כעון פלילי. יותר משהיה משורר התקופה, היה שופטה, איש ריבה – כשם שהיה שופט עצמו ואיש דברים עם עצמו כל הימים. לא אהבתי להשתמש בתואר נביא, ויש תמיד לנהוג זהירות גדולה בתואר זה, אבל מי עוד ראוי לו כמוהו? מי עוד נדון בכל חבלי המחשבה כמוהו? ומי עוד שמר לה אמונים עד בוא חליפתו כמוהו?

 

קוי סיכום¹²    🔗

א. הדמות    🔗

האיש גורדון – הפייטן, המחנך, הלוחם – הוא דמות שרויה כולה באור. אין קו בדמותו המחוטבת אשר טושטש כלשהו, אשר נשאר בצל. איש הבליטה היה מטבעו. היה מאלה אשר יכו על הסדן הוסף והכות – אשר לא יניחו את הפטיש מידם עד אם נכוף הברזל תחתיו, עד אם השלימו עד תום מלאכתם.

כזה נשאר בהשגתנו עד היום. כשֹׂר הנגלה, דמות בולטת, ללא קמט, ללא עקמומית. כולה מעשה מקשה. כולה אבן שלימה. דמות שאינה ניתנת לשיעורים – שאתה סוקר אותה כולה מכף רגל ועד ראש. כל חומר חדש, כל שיר נוסף, רשימה אינטימית, אגרת נשכחה אינם אלא מקיימים את הידוע.

ואף־על־פי־כן – כמה אתה חרד לכל תו נוסף, לכל שורה נוספת שלו! כמה אתה שמח לשוב ולאשר עוד פעם גם את זה שידוע לך מכבר. הדמות בפשטותה, בהקפה הברור, המסומן לכל שרטוטיו, אינה פוסקת מלמשוך אותך. שמח אתה שוב לאַשר, כמה נאמן כאן הכל, כמה חזק יסוד זה של האדם ושל מפעלו. כמה לא ניתן כל זה לזעזועים!

בחזירתנו אל יל"ג יש עד היום מן השמחה של השבת אבדה. בשובנו אליו, אנו מרגישים, שעמו חזקנו גם אנו, – שנתבגרנו עד כדי לשוב אליו. עם יל"ג אנחנו מקבלים על עצמנו שוב עול מלכות. עמו כאילו מתמתחים השרירים ומתמלאים עוז למלאכת־חובה ברוחו, בשקדנותו, בישרו.

עמו אנחנו תובעים שוב מעצמנו את אשר לא תבענו זה ימים רבים.

ב. הסגנון    🔗

ביצירתו אין סתום. שערי רעיונו, בשיר כבפרוזה, פתוחים לרוחה. הוא אינו גורס כל אמור למחצה, כשם שאינו גורס כל עשוי למחצה. (שתי הסגולות האלה כמעט תמיד ניתנות יחד). אבל בסגנונו לא הכל פשוט: כאן ההתאבקות אינה פוסקת לעולם. הרצון לחדדו ביותר, לכבוש לו אמצעי בליטה נוספים, לחפור לו מטמוני בטוי לא ידעום – עושה את סגנונו מנומר ביותר, ואם כי יצק בו עוז נוסף, הרס בחריפותו היתרה את רקמת פשטותו, ולא הוא נעשה מופת לדור שבא אחריו.

סגנון כזה דחה בעשרו המופלג את הדור, שנכנס אז לתקופת אביב חדש. דחה המחודד, המחוכם בו – מה שלקח לבו של דור קודם. כלום לא היו גם בו משיירי הרומנטיקה של ימי הנוער, אם כי המשורר התאכזר והתנכר לה? אבל הוא היה חסר אורגניות, דבר שהדור היה זקוק לו ועצם הבטוי, שהיה מובלט כולו ושעליו לא ויתר כלפי חוץ, היה חסר נועם אינטימי, צבע פנימי – היה חסר לבלוב, מה שהחיה אותם הצירופים עצמם במנדלי, ואחר כך – בביאליק, המעכלת החדה הבהיקה בברק קר, שערטל את העולם. הוא שהטיל אימה על הנוער, שהרחיקו מגניו המפולשים.

סגנון זה שהיה עֵרב יסודות רבים, היה בעצם סגנון של בּרוֹקוֹ – סגנון הניגודים של צבעים, אורות ומעמדי־נפש. ההיפך מן הקצב הטבעי, ההרמוני, הנגינתי של ריניסנס. הכל היה מחודד בו ומובא עד לקיצוניות צורמת את העין ואת האוזן ואת הלב: האנשים, הבטוי, הנוף, סטירה אדירה זו לחכה, כאש אוכלת, את ירק האדמה, דכאה את הרוחות באכזריותה, בהעדר כל רוך, כל תקוה, – כל פינת סתר להחבא בה מזעם החיים.

אבל בסגנון זה נשתמרו כל יסודות הכבוש של התקופה. בה שלטו שלטון פרללי הרומנטיקה הצבעונית של בוקר ההשכלה עם הסגנון התורני הצלול והמחלים של ליליינבלום וצווייפל, שבאו אחר־כך לידי סינטיזה בסגנון מנדלי. אלה, שהיו מזומנים לחדש את השירה העברית והסגנון העברי, כביאליק וטשרניחובסקי, ידעו עוד אז לקלוט מתוך סגנון זה את גרעיניו הבריאים, שנתלבלבו בשירתם לניב החיים החדש.

גם ביאליק וגם טשרניחובסקי זכרו ליל"ג חסד נעורים. ביאליק היה מן הראשונים שקראו לשוב אל יל"ג, ומאמרו של טשרניחובסקי על יל"ג הממשל גלה בראשונה את תכונת האפּיקה העממית של משליו, וקירב אותנו לא מעט אל המשורר, שעמדנו מרחוק לו ימים רבים.

*

יל"ג הכין את כל החומר הלשוני לאלה שיבואו אחריו, אבל לא הוכשר לעשותו חטיבה הרמונית. ברם, כל הסודות כבר נרמזו בו. דוקא סגנונו עשיר מאוד ביסודות עממיים. למרות כל הנטיה הבולטת לצד הדרש, אפילו השורות המפולפלות ביותר נהפכות מיד לפתגמי־עם שגורים בפי הקורא, ואילו נלמד יל"ג יותר בביה"ס העברי, ודאי שהיה מעשיר קודם כל את לשון העם. הילדים היו קולטים מיד את פסוקיו המוצקים.

יסודות אלה הם כפלים יקרים לנו בשירתו, משום שהוא לא נתכוון להם והם “נפלו לתוך פיו” ונצטרפו מאליהם:

וּמַה יַעְַשֶֹה תַּלְמִיד חָכָם, שֶאֵין בּוֹ דֵעָה?

לִהְיוֹת גוֹבֵה הַמַּס, לֹא יֵדַע לְשוֹן הַמְּדִינָה?

לְשוֹחֵט רַךְ לֵב הוּא, לִמְלַמֵּד – חְַלוּש רֵאָה,

לְסוֹחֵר אֵין לוֹ כֶּסֶף, לְחַזָּן – קוֹל נְגִינָה?

כלום אין זה קטע של שיר עם?

ומאידך גיסא – דוקא המכוּון, המחודד. אקלים שונה פה תכלית שנוי, ועם זה כמה אף הוא מעיד על אחדות של סגנון, על מה שעלול להקלט דורות כניב־עם וכחכמת־עם:

אִיש נָבוּב כִּי יִקְרֶנּוּ אָסוֹן,

יִכְרַע תַּחְתָּיו, יִמַּס בִּיגוֹנוֹ;

וְאִיש נִלְבָּב כְּאַלוֹן חָסוֹן,

וְהוּא רוֹכֵב עַל אְַסוֹנוֹ.

כלום אין זה “בית” משירי הספרדים?

בערב יסודות זה של ניבו, השואף להתרחב ולהתמלא מכל המקורות, הוא נעשה שותף לזמננו, שאינו מדיר את עצמו מכל תוספת גוון ותוספת הבלטה בלשון; שבשאפו להרחיב את בית קבולה של הלשון לשם האמת של המציאות והמלאות של החיים, הוא קולט שוב רגבי בטוי מכל מכרות הלשון הנעזבים.

ג. הליריקן    🔗

מקובל אצלנו, כי יל"ג לא היה ליריקן, והוא עצמו אמנם מטעים (בשירו “אתם עדי”), כי לא עשה מעולם את עטו “חצוצרה להריע מה שֹׂחוֹ בביתו”. עלינו להבין את נפש הדור, שראה בהתגברות על החיים האישיים נצחון מוסרי. זאת היתה נזירות מרצון – גאות המשורר היתה על זה, ש"לא פצח רינה עת ארש אשה" שלא שר על הדר הטבע ושלא בטל את עטו לדברים, שאינם ענין לצרכי רבים.

את כל זה עלינו תמיד להביא בחשבון בשעה שאנו באים להעריך את יל"ג כמשורר לירי. עלינו לזכור, שהוא דכא בעצמו את היסוד האישי, שבלעדיו אין ליריקה אמתית. אבל אין משורר אמתי שאיננו ליריקן, בגלוי או בסתר, ואף־על־פי שיל"ג לא כתב הרבה שירים ליריים, המעטים שכתב אינם ארעיים. דוקא בליריקה אין הכמות מכרעת. כמות לירית מרובה היא גם חשודה. אכן בשירים מעטים אלה יש מעין התגברות על המוצק שבטבעו והם שפתחו לפנינו את השער אל נפשו המסוגרה.

זה היה ליריזם על כרחו, והוא יקר לנו משום כך שבעתים. יש בו בליריזם זה מן היופי של גידי־זהב ענוגים הנחשפים לעינינו פתאום בסתר סלע. בזמננו, שמן המשוררים ניטל חוש הביישנות והם פותחים לפנינו “את כל הברזים” ברעש עד כדי להחריש את אזנינו בשפעת רגשותיהם, אנו טועמים טעם מיוחד בהגיע אלינו לפתע זמרת נפשו העצורה של הפייטן הזועף, אשר הקדיש את עטו למלחמה, בשעה שהוא מגלה טפח מחייו האינטימיים כמעט נגד רצונו.

איני יכול לשכוח את ההפתעה הגדולה, כשגיליתי לעצמי, בגשתי אל המשורר לפני ימים רבים, בפעם הראשונה את גבישי הליריקה האלה. במידה שהם היו בלתי צפויים, בה במידה נראו לי גם טבעיים, נאמנים. הם נעלמו מנגד עיני הדור, שהסב את פניו מן המשורר, ולא יכולתי להאמין למראה עיני, כשהאירו פתאום בעיני השורות הבודדות הפשוטות. שורות הודוי, שנכתבו, כנראה, ברגעי היאוש האחרונים:

הִנֵּה אָנֹכִי מֵת עַל אַדְמַת נֵכָר הַרְחֵק

מֵאוֹהֵב וָרֵעַ, הַרְחֵק מֵאִשְתִּי וִילָדַי, מִי

יִשְמַע אֶת אַנְחָתִי הָאַחְַרוֹנָה, מִי יָשִית

יָדוֹ עַל עֵינָי? מִי יָמֹד אֶת עֹמֶק

מַכְאוֹבִי וִיסַפֵּר לַדּוֹר מְרִי מוֹתִי?

ד. הומור    🔗

ודאי שהיה אדם קפדן, שלא אהב לוותר ושפגיעתו במתנגד היתה קשה. כן, עטו לא היה נוטף דבש. אבל יהיה לא נכון מצדנו, אם נראה בו רק אדם קשה־רוח ומר־נפש, שלא ידע מאור־פנים וענות־לב ונועם־אדם לחברו. ככל האנשים הקשים מבחוץ, הסתיר בלבו רגשות רוך עמוקים לאנשים, שהיו קרובים לרוחו. לאלה שמר את אהבתו, כשם ששמר אותה לכל תלמיד חכם, לכל מי שראה בו אדם להועיל. עדים לכך מכתביו המרובים, אותם “השירים לעת מצוא”, שבהם מתגלה הומור מתוך אהבה, מתוך שפעת נפשיות. קוים בודדים וארעיים לכאורה, אבל הם הם המעמידים אותנו על האדם יותר מאלפי כתבים רשמיים. אגרותיו הנפלאות לאנשים, שהאמין למצוא בהם רֵעים, מאירות מתוך מסירות, מתוך נדיבות, מתוך דרישת־טוב אין קץ. שיריו הקטנים והחריפים, מעין אלה ששלח ליעקב רייפמן, לשלום עליכם, לשרה שפירא (זו שבקש ממנה שתמהר למצוא לה חתן / בטרם יקראוהו לסעודת לויתן…) נחרתו בזכרון הדור בעוקציהם כשרידי תרבות אצילית, תרבותם של תלמידי־חכמים. שירים כאלה מותחים חוט של נועם על פני המשורר הקטיגור, אשר איש לא האמין, כי ידע גם לשחוק פעם מתוך טוב־לב.

הוא היה רחב יותר, נדיב יותר משהוא נראה לנו לפי שירת הזעף, אשר שר לדורו. הוא אסר על עצמו את השחוק בשעת חירום, לא חפץ לעשות את עטו שעשועים בימי מלחמה. עלינו, איפוא, להעלות את החומר להבנת נפשו בעיקר מתוך אגרותיו, שבהן נראה שפע החן האנושי שבו, שלא תמיד נמצאהו בשיריו.

ה. צורה    🔗

בימינו אין טעם להרגיש את פגימות עטו כסופר, כמשורר, כאמן, אבל אין גם להסיח דעת מהן, וסכנה לדור, ששב בלב שלם אל המשורר, לראות את יצירתו הגדולה כחטיבה שלמה, כמלאכת־מחשבת שאין להרהר אחריה. יתכן שיצירה מסוג זה, – הוה אומר: יצירה שכבשה לב דורות, שקיימת בלב דורות, לא ניתנה עוד לביקורת. עובדה היא, ששוב אין מקשין עליה, ששוב אין עוררין עליה, כשם שאין עוררין על נוף קיים, על מקדש קיים, פגישת הדור עם משוררו – נס זה כיון שנתרחש, – הוא המכריע. בכוחה של פגישה זו נכנסים ל"מנין הדורות" גם כאלה שאינם מגיעים אפילו לחצי מיכלתו של יל"ג. הדורות הבאים מקבלים עליהם את דינה של יצירה זו, מעבירים עמם גם את מומיה, כשם שמעבירים תפלות, דברי זכרונות, – כל מה שנעשה חלק מנפש האומה, מעצמיותה.

אכן שומה עלינו לדעת, כי יש לנו עסק עם משורר גדול, שאינו יכול בשום פנים לשמש דוגמא. גם לאלה, שהושפעו מיצירתו, שהוּפרו ממחשבתו, מסגנונו, לא היה אמן למופת. אפשר שכל כוחו, כל כוח הפראתו בזה, שהיה עשיר בגלמי־שירה, בגלמי־לשון, בגלמי־מחשבה. שהיה כוח אלמנטרי (עם כל הכונים שעשה ללשון ולצורה) – אדם, שהיו בו כל היסודות לאמנות גדולה, ואף על פי כן לא היה אמן. הוא השפיע (ולואי שיוסיף להשפיע) ככוח נאמן, כרצון גדול, כעצמת רוּח גדולה. אבל קלסי לא היה. אפילו כוחו לבנין, להיקף, למיצוי תכנים גדולים, היה כוח מכשיר, מעורר, תובע – מניח יסודות ולא מקים. מסד ולא טפחות. היה מאלה, שמחזקים את הבאים אחריהם, מכריחים להשען עליהם, בה במדה, שהם מכריחים גם להזהר מקסמיהם, לדלג עליהם. אילו ניתנה לו תוספת הכרה, תוספת הבחנה, ודאי שהיה בעצמו מדלג על הקסמים המסוכנים האלה.

בכוחו הכביר, בעשרו הכביר, הוא עלול לדכא מה שהושג בכוח

הדור – הושג באמצעים רבים (גם בקרבנות רבים): ההתגברות על עודף־לשון,

על עודף־חידוד, על עודף־שכלתנות בכלל. כל מה שאליו חתר מדעת גם הוא ולא

הגיע אליו אלא לפרקים. בקרבנו אליו, שומה עלינו לשמור על היקר בנצחונותינו

על הבטוּי המשוחרר!

*

אכן, טוב. ששבנו אליו כיום, רק כיום הוכשרנו לראותו כמו שהוא: בכל שיעור אורו ובכל שיעור צלו, ולדעת, כי היה אחד ממשוררי ישראל הגדולים שבכל הזמנים. ככל כוח יוצר ינק מכל התקופות, אך בכל שרשיו העצומים היה שתוּל בתוך תקופתו. ואמנם רק בו נתגלמה כל רוח גבורתה. כל כוח אמונתה. לא היה עוד איש בתקופה, שבו נתלבש סגנונה, קצב מחשבתה, דמות דיוקנה יותר מאשר בו. זה היה קברניטה היותר נאמן שנשאר יחידי בראש תרנה גם כשספינתה התחילה שוקעת. רבים היו בני־לויתו כשיצא עם שחר התקופה, ומה מעטים נשארו עמו בהגיע שעת השקיעה!

כן, הוא לא היה אמן שלם, לא היה סופר לשמו, היושב כל ימיו על האבניים ורואה את תכלית חייו בשכלול יצירתו. יצירתו משוללת חן של הרמוניה, משוללת קסם השלמות. אבל הוא עצמו היה דמות שלמה, דמות גבורים – מאלה הנושאים את כאב עמם כמחלת־מות בלבבם, מאלה שלא ידעו מנוח ולא יבקשו מנוח לעולם.

הכאב אשר כאב היה כאב ירידתה של האומה, של התנונותה בחומר וברוח. בכל ראה את העזובה, את החורבן המתמיד – ראה כי “גלה כבוד מישראל”. בתולדות האומה ראה שלבים־שלבים, המוליכים למדרון, לחדלון אנושי. ובכל מיעוט אמונתו בנו, עמד בפרץ, קרא להצלה – חפץ לראות אותנו בתפארת אדם, קיוה לראות אותנו בתפארת עם. האיבה לפראות, לצביעות, לכל אשר יעמוד בדרך העם להתקדמותו, לתקנת חייו, שֹמה מחנק בגרונו, והקולות יצאו דחופים ונפלו כבדים ועמומים כאבני־קלע. על־כן לא ידע בסגנונו תואם־ניב וחלקת־לשון, ולא הוא יצק את דפוסי הצורה ואת חמרי הלשון המפוררים ליציקה תמה; אבל ברגבים המחודדים, שעקר מכליות השפה בידו האמיצה, כבר היה שמור הכוח אשר לא אחר לבוא, ובין אבניה הזועפות בצבצו כבר נצני האביב, אשר בשֹר את בואו.