נוסח ראשון של מאמרי על מאפו נתפרסם בשנת תרע"ג בירחון שנועד לבני־הנעורים (ב"מולדת" כרך ג'). זה היה מעין נסיון לשוחח עם הקורא הצעיר על דברי־שירה, להאירם ולחבבם עליו. בדרכי ההסברה, שנכללו בהן גם כמה ספורים מחיי מאפו וכמה דברי־זכרונות, המכוון לא היה לצאת ידי חובת בקורת, כי אם להוסיף על אמצעיה, – להכניס בה משהו מטעם של שירה, כדי לקרב על ידה את הדור הצעיר אל השירה עצמה.
אף־על־פי־כן, כשהכשרתי את המאמר לספר ראשון של דברי הבקורת שלי “בבואות” (תרע"ט), צביונו נשתנה הרבה, ופרקי המלואים שהוספתי לו, הגדילוהו יותר מכפלים. אבל גם בצורתו המושלמת נראה לי אחר כך מצומצם ביותר לעומת שירה גדולה זו, וכשהציעה לי הוצאת “אחיספר” לכתוב מבואות לספרי מאפו המקוצרים לבני־הנעורים, שוב הוספתי על הראשונות, עד שכמעט היו גם הם, ברובם, כדברים חדשים.
בנוסח, שניתן למאמר בספרי זה, היה עלי לצקת את כל זה יציקה חדשה, כדי לעשות את הדברים שנכתבו בזמנים שונים חטיבה אחת. עם הקריאה החדשה בספרי מאפו ובאגרותיו, מובן, שהיו הפתעות חדשות שגררו אחריהן מילואים נוספים, אבל הרבה גם נמחק, כדי להמנע מהסברה יתרה וכדי שלא לטשטש ב"דברי־אגדה" את עוקצי המחשבה. אף־על־פי־כן, הייתי זהיר שלא “לערוך את עצמי” מבחינה זו יותר מדי. לא טוב, כשמתביישים עם תקופת הבגרות בתום נעורים יותר מדי. במיוחד, כשמדברים על מאפו. טל זה, אשר השקה פעם את בוקר חיינו, אל נא ייבש כולו גם בנפול עליו אור היום המאוחר!
י.פ.
פתיחה 🔗
בימים שבני דורי הגיעו לפרק של קריאה, כבר התחילו מנצנצות בסליהם של מוכרי־הספרים הנודדים החוברות הקטנות והצבעוניות של “ספרי אגורה”. זה היה החדש בימים ההם. מתוך קונטרסים זעירי־אותיות אלה דובבו אלינו בראשונה פרץ ופרישמן, גולדין ובן־אביגדור. מאז נתחבב עלי פטיט חמוד זה. גם בו היה אז מן החן שבחדש.
האם היו אלה ספרים לגילי שלי? הן ולאו. מגמת המו"ל היתה, כידוע, ריאַליסטית. זה היה אז החדש – צבע הזמן. הספרות פשטה את נעלי הילדות שלה, הנעלים הרומנטיות. הריאליזם הרוסי המוצק לא יכול שלא להכשיר סוף סוף את הדור להשגה המבוגרת, שספרות־אמת אינה אלא זו, שהיא יונקת מן המציאות ומגלמת את המציאות – דבר שהטיפו לו קודם קובנר וליליינבלום ופפירנא ללא הועיל.
השפעת הפרוזה הרוסית נתקלה עד סוף המאה בזו של הספור הגרמני, הרומנטי למחצה; ורק כשגבר לבסוף הסגנון הנטורליסטי גם בגרמניה, התחילו מנשבות גם אצלנו “רוחות חדשות”. אמנם גם אז לא יצא הריאליזם שלנו מכלל שאיפה. לא פרישמן ופרץ בלבד, כי אם גם גולדין, חניכו של טורגניוב, היה מלא רוך לירי; ואפילו המו"ל עצמו הצליח ב"שני חזיונות" יותר משהצליח ב"לאה מוכרת הדגים". הדור לא הוכשר עוד למגע איתן עם המציאות. לא הוכשרה גם הלשון. מנדלי עמד עדיין בודד.
אף־על־פי־כן, הפלא הראשון, זה שהפריח את לב הילד וקשר אותו לכל ימי החיים אל הספרות העברית החדשה, היה לא פרץ ולא פרישמן, אף לא מנדלי – כי אם מאפו, האיש אשר עצם יצירתו צמחה כאגדה בחיי האומה וכאגדה סוככה גם על נפשנו, בטרם יכו עליה רוחות הצפון הכבדות. הטילו שכרון גלי ניבו הנוגנים של פרישמן; שבה את הלב הרך יגון ספורו של גולדין; אבל למרחקי חיים משכו ספרי מאפו. הם שהבטיחו שילומים. הם שביטלו, שעשו לאַל את הקטנות שמסביב.
ספרי מאפו – מה מתוק היה בימים ההם מקריאתם לנער העברי. עוד כיום כי אזכור את הימים אשר קראתי את “אהבת ציון” ו"אשמת שומרון", והיה לי כל זה כתוספת־חן לימי הילדות, כאגדת חיי הראשונה. ימים רבים עברו מאז והיא שמורה עמי עד היום. וכלום לא שרד מחינה הוא העוטה את העולם זיו־בראשית עד היום?
בן שתי עשרה שנה הייתי בימים ההם, ודבר לא ידעתי מן העולם הגדול, המשתרע מחוץ לעיר מולדתי הקטנה. מן הבוקר ועד הערב הייתי יושב ב"חדר", כולי שקוע בעולם קדמון מופלא, וכוח דמיוני דרוך כולו תמיד, נאחז בכל קו ובכל תג של ציור (וזה היה קסמם – נתינתם למקוטעים) והופך כל מופשט וכל סתום לאנשים חיים ותמונות חיות. בספרי מליצה ושיר עוד לא קראתי, אך לבי נמשך אחריהם עוד בטרם יהיה לי גם איזה מושג מהם; ובראותי את בנו של רבי “המשכיל” עם הספרים הדקים והרעננים תחת בית־שחיו עובר במהרה ליד שולחננו ונמלט אל תוך החדר הקטן, שוילון צבעוני היה תמיד פרוש על חלונו ומשרה זהרורים תמוּהים על הכל, לא יכולתי עוד לשבת במנוחה על מקומי. מראה אותיותיהם, צבעי מעטפותיהם הירוקים והאדומים של הספרים האלה פעלו עלי פעולת קסמים, וכעין ריח זר ונעים עלה לי מתוכם וישכרני.
אז יסע רבי עם בנו יום אחד לעיירה הקרובה, ואני מצאתי לי שעת הכושר לבוא אל תוך חדר הסתרים הזה ולהריח את ריח הספרים האלה מקרוב. השם “אהבת ציון” והמוטו “תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים”, לקח תיכף את לבי. הצצתי בספר, ומן העמוד הראשון נלכדתי כמו ברשת זוהר של חזיונות. אם הבינותי אז הכל, אם הרגשתי אז הכל – את זאת לא אדע. זוכר אני רק יום אושר ופלאות. האור אשר בחדר היה אור של שושן ודפי הספר היו מוארים באור שושן זה – העולם כולו היה שרוי באור תמוה זה. החיים אשר מסביב התרחקו פתאום, ואני התהלכתי בארץ רחוקה ויפה, בארץ שידעתיה זה כבר מתוך כתבי־הקודש, ואולם זה עתה נגלתה לעיני בכל הודה, זה עתה הושלמה, הוקמה מחורבנה בלבי ותחי. בפנת החדר ישבתי ואת נשימתי עצרתי לבל ירגיש איש בהעדרי, לבל ירגישו בי חברי, ואת השורות והדפים בלעתי בזה אחר זה. הייתי כאיש אשר תעה ימים רבים בחרבוני מדבר ופתאום הגיע אל עין מים זכים. לבי חדל מדפוק, עיני חדלו מראות, ואזני – משמוע. כה המה הלב. כה נדהם ממתיקות ומצמאון לבלוע עד תום, לרוות עד תום את הנפש הצמאה. מן הבוקר ועד הערב קראתי. ובצאתי עם שקיעת החמה, ויהיו האנשים אשר מסביב והחיים אשר מסביב פתאום זרים לו, כאילו שבתי זה עתה מארץ רחוקה, ואיזה דבר התחיל קולח ומרקד בדמי, ובעיני הבהב נוף של ארץ תכלת כסוד־יקרות, אשר אין לזר חלק בו.
ושנה עברה אז או שנתיים. הריני חפשי מן ה"חדר" ולומד וקורא בפני עצמי. קורא וחולם. על פני החיים ההולכים ובאים לקראתי עוד פרושים ערפלי בוקר ראשונים, ואני חוטף מכל הבא לידי, ולבי לא ישבע. עוד טרם אדע מה הם הקולות הקוראים ולאן הם קוראים, ורק נפשי הומיה ועיני צמאות למראות וצבעים. אכן מה דלים היו הספרים האחרים לאחר “אהבת ציון”!
ואז הביא לי חברי את “אשמת שומרון”.
היה יום של ערב פסח. זוכר אני את אולם ביתנו המסוייד לכבוד החג והוא כולו שטוף שמש ניסן, שמש של ערב פסח אחר הצהרים. על פני הקרקע, הרפוד כבירי צמר צבעונים הפרושים על חול צהוב בהיר, אשר גם לו ריח צונן זה של ערב פסח, ועל פני החלונות נעים הוילאות השקופים ניעים קלים לרוח האביב הלוטפת. בודד אני פה. בודד ומאושר. יושב אני על השרפרף הנמוך. על ברכי האחת הספר, ועל ברכי השניה – רצועת שמש חמה. יושב אני וקורא. ושלות חג על כל אשר מסביב, ושלות חג וטוהב בלבבי. רגע אחד – והנני ביער הלבנון עם עב טל של בוקר וההמולה המתוקה של שירת צפרים ניתכת עלי עם רסיסי הפוארות. עם הבודד אשר בלבנון אני יורד מראש סלע, נכון לקראת קרב, ועם שולמית הנעימה אני מתפלל מתחת הצור על מחמל־נפשה. הנה עוזיאל “איש החמודות”, הנודד בארץ מפחד אחז, והנה מרים, זו האשה היקרה, סמל הצניעות והאמון. מה טובו לי שניהם, הנפרדים והנאהבים והטהורים! והנה החברוני, זאת הדמות הכפרית העוטה אור כולה. הן מאז אהבתי ענוי־אדם אלה, הבורחים משאון קריה ושומרים את חסדם לנודדי עולם! מה טוב, כי מצאתיו פה חוסה בצל יעריו וסלעיו וברכת גניו וכרמיו. כלום לא הייתי גם בעודני ילד כבר הֵלך תועה ובעודני רך ותמים, זקוק למשען אדמה זה? אם לא אזי, בעודני שרוי כולי בערפלי בוקר ראשונים, כבר יצאה נפשי לנאות החרמונים, משכנות מבטחים אלה, אשר מסביב להם ההרים יטפו עסיס מרוב גפנים הרובצות תחת משא אשכלותיהן, ולילה לילה תרמוש שם חית לבנון וכפירים שואגים לטרף ושפע טל חרמון יורד ומכסה כל אורח ונתיב בין צורי הסלעים!
עולם פלאים! הנה הרי שומרון עוטי השמש לפני. על כל גבעה נשאה ותחת כל עץ רענן נאסף העם העליז וקל־הדעת. שם נביאי השקר עם משאות השוא, שכורי אפרים ההוללים עם פניהם הנלהבים מיין. העם חוגג את חגו, ולא יאמין כי קרוב קצו. אך האור המעור הזה צורבני, והקולות הפרועים יביאו מבוכה בלבבי. צר לי על דניאל, שנפל ביד רעומה, ושמח אני להמלט עמו אל נאות השקט של החברוני, ולבבי יגיל ברעדה לקול תפלתה הזכה של שולמית, – רננת־לב זו אשר עלתה בשחר חיינו ובשחר התקופה, ותּשק את חרבוני העולם ואת חרבוני שירתנו.
אל נא תלעגו לי. עוד לבי מלא המית גיל ראשונה זו. כי אור אחר היה לעולם לאחר קריאת מאפו. זה היה מגע הבאות. זאת היתה רקמת חיי העתידים. בצאתי אל השדה ובשכבי הוזה על משכבי, ראיתי את מראות הקדומים לא כשרידי עבר, כי אם כסימן לגאולה – ראיתי את עצמי שב אל ארצי ונב בתנובתה. הנה הוא בית אמי, מעון הורתי, אשר בו אמצא את התפארת אשר אזלה פה, זו שנפשי כלתה אליה בהיותי חוזר לאטי עם ערבי הקיץ מן ה"חדר" ובמוחי תועים קטעי השיר על הארץ הברוכה, ארץ הרים ובקעות ותמרים ועינות מים, – הארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה ועד אחרית שנה.
מן העת ההיא עברו ימים רבים, ואנוכי כבר רחצתי את נפשי בימי שירה רבים ועמוקים, ואלמד גם לדעת את החיים הקרים במקומות שונים וארצות שונות. אך זהב השירה הזאת לא הועם גם לאור השמשות הגדולות; ובקר לי ובצר לי בנכר ואת לבי נתתי לשוב, לתקן את אשר עותו נדודי־חיים, ותחי בלבי רק הארץ, אשר יצר המשורר ואשר נבצר מכל מציאות לגרוע מחינה. רקמת החזון היתה עדיפה מכל מציאות, וזו לא יכלה לה עד היום…
ועולה על זכרוני עוד יום אחד, אחד מימי אדר הראשונים, בקניגסברג אשר בפרוסיה – העיר אשר בה מצא את מנוחתו המשורר התמים, אשר גם ממנו לא מנעו החיים בערוב יומו ענויים רבים. מתהלך אני ברחובות העיר, אשר סחר גויים וארצות בה, בחברת עברים צעירים, העובדים את עבודת יומם, ובערב הם חולמים על ספר של שירה עברית את חלום עמם ועתידותיו. והנה מזכירים אותי על דבר קברו של אברהם מאפו אשר בבית־העולם הישן.
זוכר אני ערב מעונן ונשיבת אביב רחוקה מן הים. האילנות עדיין מעורטלים, אך בין בדיהם מרקדת הרוח הרטובה והמבשרת, ושארית העלים הכמושים נופלים באין אונים… בין מצבות נאות ומחוטבות אנו מהלכים, וברגע האחרון עת עמדתי לפני שבכת1 הברזל הישנה, המקפת את הקבר היקר, זכרתי, כי לא הבאתי צרור פרחים להניח על קברו של זה, שנטע את הפרחים הנפלאים ביותר בלבבי, – ונפשי עגמה עד מאוד. נבוך עמדתי נשען על שבכת הקבר ושפתי לחשו בדממה:
– הוי, סלח לי, המשורר המסכן והחביב, סלח לי כי באתי לפקדך בפעם הראשונה בחיי ובידי אין מאומה לקשט את המראה העגום של קברך ההרוס. סלח לי, כי הן אוהב אני אותך ואת לבבי המלא אהבה רבה שמרתי לך כל הימים, ואותה הבאתי לך כיום. לך נאוה אהבה כזאת, כי משורר גדול ונאמן היית, ותשפוך רוח חן ויופי ואהבה על כל טהור ועל כל תמים באדם ובטבע, ותלמד אותנו בראשונה לאהוב את פנות הסתר אשר בשדות ובהרים ואת החיים היפים והמלאים אשר בכפר, ואת כל הריקות והשממון ואת כל העדר היופי והעדר התום אשר בחיינו למדתני לשנוא, לשנוא עד עולם, וככה הצתּ בלבבנו את הניצוץ הראשון של צמאון לגאולה, אשר היה ואשר יהיה עוד לאש בוערה. שא נא ברכתי, המשורר, ברכת אחד מאלה, אשר חסו בצלך הטוב בעוד עירום החיים השתרע מימינם ומשמאלם – אחד מאלה אשר לא שכחוך ולא ישכחוך לעולם…
ובאותו ערב נדרתי בלבבי, כי אם יהיה אלהים עמי ובאה שעת מנוחה בחיי, אשר ישוב ויהיה בה מזיו הילדות ומתום השירה, והבאתי מפרחי לבבי לזכר משוררי.
והנה היא באה השעה הגדולה הזאת, וארץ הקסמים אשר ראיתיה בחלום, אראנה עתה בהקיץ. לא, לא חלום הוא זה. על שולחני זה, שאני יושב עתה אליו וכותב את הדברים האלה, מבהיקה לי אגודת חבצלות לבנות, אשר בידי קטפתין בין הכרמים אשר בערבון השרון, והן משכרות אותי בריחן החריף והרענן.
בערב בערב אני יושב על מעקה מעוני למול הים ובקראי את חזיונות מאפו לרגל המלאכה אשר לפני, מגיע לאזני שאון הים המתוק, – ימה של יפו.
ופה, להמית הים, בבוא על נפשי ראשונה בחיי דממת הבטחון של עם יושב על אדמתו, ידעתי מה היה לנו מאפו, מה היה לתקופתנו, לתחיתנו – מה עלובה היתה כל ספרות ההשכלה בלא מאפו, מה שוממה היתה ילדותנו בלעדיו!
א. מעגלי עליה 🔗
ליטא. ארץ הניימן רחב־המים. הויליה הטובה מוליכה כאן את מימיה השוקטים בין חופים ירוקי־דשא ושדות־שיפון דלי־קנה. שמים נמוכים כאוהל נטויים על האדמה הרזה. בדי עמל יוציא היוגב את חלמו מן האדמה הזאת. אך לכל מלא האופק מכחילים יערות אורן חריפי־בושם וטובי־דממה. החורף ארוך והשלג ילבין בחלונות ימים רבים בעצבותו השאננה, אך משנכנס אדר יגאו הנהרות ולילה־לילה יעלה שקשוק המים כקול נגינה, ומששומעים הילדים מתוך שנתם את בקיעת־הקרח ותרועת־המים האביבית, כל הלבבות הקטנים דופקים מגיל: את קול נגיעת המים האלה ישמרו בלבבם לכל ימי חייהם.
השירה אינה דוקא במקום שאנו משערים את מציאותה. מאפו לא נולד במקום, שחמדת נופו תמלא את לב הילד רוך והתרפקות משכימה על העולם. את אור החיים ראה בראשונה בפרבר דל שעל יד קובנה, במקום שהויליה משתפכת אל הניימן. ועוני ראה לא רק בבית אביו, – העוני רבץ ככלב עז־נפש בכל אשר פנה. בחורף שלט כאן המחסור בכל שבט עברתו, ורק בקיץ, בהבקע הקרח על הניימן, השיטו התושבים על פני מימיו רפסודות טעונות־עץ לארץ פרוסיה. אכן רפסדנים עמלים אלה פורסים מלחמם הצר לבחורים הבאים ללמוד תורה בישיבתם. העניות אינה מנוולת את האנשים, אם עינם אינה נשואה אל הלחם בלבד. מאפו לא ברך את המציאות העלובה אשר הכבידה על נפשו מאז הבוקר, אבל ב"עיט צבוע" הראה, כי לא נעלם מעיניו, עין משורר, גם חנה הפנימי; בתוך צללי־חיים אשר סבוהו הבחין גם באוצרות־אדם, אשר באורם שרוי כל עמק הבכא.
בליל סתו עגום, ליל עשרה בטבת לשנת תקס"ח, נולד אברהם מאפו, המתוק במשוררי האור והחסד שקמו לעם ישראל בגולה. בבית מלמד עני נולד, ומן הרגע הראשון שנפתחו עיניו אולי כבר החלו להביט למרחוק ולבקש מראות־חיים אחרים. בעודנו ילד ובטרם ידע לאן יקָרא, הוא אוהב את הבדידות ואת הספרים, אשר רמזי־סוד בהם ואותות הגאולה מתוכם יאירו. מעצם ימי ילדותו הוא חי, ככל משורר, חיים כפולים. בחוג העוני של הסביבה הזועפת הוא חי חיי יום יום, ואולם את הויתו האמיתית יסתיר עמוק בלבו מעין רואה. בעולם זה אין לזר חלק ורק בשעות בין־ערבים, בגבור האפלה מסביב ונפש הילד תתעטף מרעב ומיגון, הוא מתכנס עם אחיו הקטן מתתיהו, ועד שיתבשלו תפוחי־אדמה לסעודת־הערב הוא ממתיק את יסורי הרעב לעצמו ולאחיו בספורי־מעשיות, אשר שמע מפי אחרים או קרא בספרים ויפאר אותם בכל צבעי דמיונו.
אכן – אל נא ננוּד לו, למשורר! הוא נולד בבית־עניים. אביו יקותיאל, יהודי מופלג בתורה, מלמד הגמרא היותר טוב בסלבודקה, היה כל ימיו עני מדוכא ומתפרנס בצער, ואמו, אשה חולנית רוב־ימיה, נשאה וסבלה בדומיה יסורי מחלה ועוני ככל אשר תוכל שאת אשה רפת־כוח כמוה. בבית עניים זה לא תמיד היה הלחם מצוי לשובע, אבל אהבה וחן וחמימות נפש מלאו כל קרן־זוית אפלה שבו. האב יקותיאל היה אדם כשר ותמים־לב ובעל נפש פייטנית. בימים ההם טרם ידעו ברחוב היהודים מה שירה ומה ספרות. אבל הנפש הצמאה לתנחומי־אל ידעה לרוות את צמאונה בקטעי־שיר, הפזורים בספרי התפלה – בסליחות, בקינות ובפיוטים, – ואשר נכספה למסתרי ההויה ולתקון הנשמה, באה בסוד הקבלה ובצל המסתורין מצאה מחסה מזעף המציאות. אביו של מאפו היה מקובל ומשורר נסתר, ואמו היתה אשה טובת־לב, סבלנית ורחמנית. הם שניהם לא ידעו את אשר ירוקם בלב הילד, אבל סוככו עליו באהבתם וטפחו את נפשו ושמרו עליה, – לפי דרכם והבנתם. גם נפש אחיו הקטן מתתיהו היתה קשורה בנפש המשורר. אנחנו מכירים זאת, בראותנו עד כמה דאג לו והיטיב עמו בגדלו – אם אמנם גם כן לפי דרכו והבנתו.
אויר רחמים ואהבה כזה אם ישאף ילד אל תוכו והיה שלומים לו תחת כל מחסור ועוני. האם לא אויר זה השקה תום וחסד את שירתו ויעש אותה מקור תנחומים לדורות עניי־שמש?
*
ימים רבים היתה רוחו שקועה בתרדמה. הוא לא היה מהיר־גידול. הברכה אשר ירדה אל לבו שכנה במסתרים. גן ללבו היה נעול ימים רבים. והרוחות ממרחק טרם תבאנה, טרם תרגזנה את שיחיו הנמים.
האות הראשון להתעוררות, לתסיסה שבדם, היה החשק ללמודי הקבלה. זאת היתה עיפות ראשונה מעולם ה"נגלה". הלב לא שבע עוד. כהמית־מים נעלמים קראה, הבטיחה, חתכה ברמזי־אש את לב האפלה הקפואה. הקבלה, שלמראית־עין משכה לאחור, צררה תמיד בכנפיה את רוח המרד.
הוא שוקע כולו בזרם אפל זה, אשר חד לו במראות וחידות מרחיבי עולם. מתוך עולם צל זה הבהיקה לו ההויה כבאר עמוקה. כלום לא היה זה השער הראשון להיכל השירה? מימי ההשכלה רגילים אנו לראות את הקבלה והשירה כשני עולמות צוררים זה את זה, בעוד שלרוב היו תאומים: המקובל האמיי היה על הרוב משורר – אולי גם יותר ממשורר.
אכן הקבלה העיונית בלבד אינה מניחה את דעתו. הוא מבקש מוצא מחוג־חיים סגור ומסוגר זה. הוא משתוקק לפלא, להבקיע את הקפאון בכוח. כה הוא שוקע יותר ויותר בעולם ההזיה. מי שעתיד היה להיות משורר, עובר בעצמו כל אותו המדבר, שבו עברו כל חולמי־החלומות בצר להם ובהתעטף עליהם נפשם במיצר הגיטו.
מאפו עצמו היה אוהב לספר, איך ניסה, בהיותו בן שש־עשרה שנה, לעשות את כל ה"סגולות" הכתובות בספרי־הקבלה, כדי להיות “רואה ואינו נראה”.
על ההר האלקסוטי, המתרומם בין הניימן ובין הויליה, ומחלק את העיר קובנה לשני חלקים, המקום ששם יעשה המשורר בעוד שנים אחדות את “הפלא” הגדול באמת, כשיכתוב את “אהבת ציון”, – שם הוא עושה את הנסיון לפלא שלא הצליח. הוא מוצא כאן גלגולת־מת, ממלא אותה עפר וזורע אותה קטניות, – סגולה קבלית “בדוקה” להיות “רואה ואינו נראה”… לאחר ימים מועטים הנער רואה, שעלו עשבים בגלגולת – אות, כי הנסיון הראשון עלה יפה, והוא משתקע בכוונות וצירופים – כולו מרוכז ומצפה לפלא.
באחד מערבי־שבת הוא משלים את כל סדר ה"שמות" והלחשים, והוא בטוח, כי הגיע למדרגת “רואה ואינו נראה”. הוא יורד מן ההר. עובר את הגשר. האנשים העוברים והשבים אינם מרגישים בו. איש אינו שואל לשלומו. לבו דופק מגיל. האח, הנה נפתחו שערי הפלאות!… אך בעצם שמחתו נגעה בו פתאום יד איש מאחוריו והוא שומע את קול רעהו מדבר אליו…
הוא נתחלחל כולו. אהה, הוא לא זכה לפלא. אין נשמתו מסוגלת למופת. אין זאת, כי אם לא הגיע למעלת קדושים ועליו עוד להכשיר את עצמו, שיזכה לכך.
והוא לא ידע, כי לפלא גדול מזה הוא מזומן באחרית הימים.
*
מטבעו לא היה איש מלחמה. מה שקלט, קלט קליטה טבעית, מתונה, בלי רעש, בלי פריצת גדר. גם הרוח החדשה, רוח ההשכלה, אשר באה ממערב ועברי בפעמי נצחון מארץ לארץ ונתנה כבר את קולה בעוז, עוד לא נגעה בו. המשורר היה מאלה, אשר יעשו ימים רבים את דרכם בערפל; מאלה שבעודם תועים בתוהו לא־דרך, תזרח עליהם השמש יום אחד, והמרחב נפתח לפניהם בבת אחת כולו.
בדרכו אל עצמו היתה עוד דרגא אחת – החסידות. גם מכוסה שתה לשכרה, ואף היא הכשירתהו לשליחותו. אכן גליה העכורים הציפוהו מהר; הם שהטילו פחד על אבותיו, והוא, הבן המקשיב והצנוע, עוזב לגערת־אם את חבורת ההוללים ובא שוב לחסות בצלו הצונן של בית המדרש.
אל ההשכלה בא בדרך נס. בבית הרב ארוגולר, אשר אתו למד את תורת הנגלה והנסתר, מצא במקרה ספר תהלים עם תרגום רומי. תרגום זה גרה את סקרנותו של מאפו, כגן נעול אשר ירמז לגדר גבוהה. בכח הצמאון לדעת, אשר בימינו אין לנו עוד גם מושג ממנו, הוא לומד את הלשון הרומית בעזרת המקור העברי. ובשקידתו הגדולה הוא מתגבר על כל מכשול ורוכש לו את ידיעת הלשון העתיקה. היא שהיתה אבן־הפנה לא רק להשכלתו הכללית – יתכן, כי אף היא הכשירתהו להשגת התנ"ך העמוקה; הכשירתהו, על כל פנים, לצלילות, לבנין, לסדר.
*
שנים אחדות ישב שאנן בבית חותנו העשיר, ולא דאג לימים יבואו. אכן, כאשר נהפך יום אחד הגלגל על חותנו, לא אבד לבו. הוא מקבל עליו עול פרנסה, ובאין לו מוצא אחר, הוא מסכים להיות מלמד בבית חוכר כפרי סמוך לקובנה. בחדר מלא עשן וזוהמה, הוא מלמד את שני תלמידיו חומש ורש"י, ואינו קובל על גורלו. אבותיו הנחילוהו את הכוח לשאת ולסבול במנוחה. קבלת היסורים מרצון היא מנת חלקם של העשירים ברוח – של אלה, היודעים את אשר ימצא אותם באחרית הימים.
וגם זאת היא אחת מאגדות חייו. פעם, בהיותו יושב, מפני העשן המחניק, על הקרקע ומלמד את תלמידיו, נכנס כומר קתולי אל בית־היין ובראותו את המלמד עם תלמידיו במצב מגוחך כזה, לגלג להם. מאפו שמע את דברי הלעג, ומאחר שלא ידע לדבר פולנית, השיב על להגו בפסוק של תהלים מתורגם רומית. הכומר לא האמין למשמע אזניו. מלמד בזוי זה שומע את הלשון הרומית ויודע לבטא בה פסוק כהלכה! הוא נכנס בשיחה עם המשורר והם מתקרבים זה לזה. התודעות זו אל הכומר השפיעה הרבה על מהלך התפתחותו של מאפו. הוא למד הרבה משיחותיו עמו. בביתו מצא הרבה ספרים, השתלם בספרות הרומית. ככה הוסיף גם בכפר נידח זה השכלה ודעת. הגרעין הבריא אינו נרקב גם בפנה אפלה.
ישיבת־כפרים זו אף היא ניתנת לו כמתת. כאן נקבעה בלבו לעולם אהבה למנת חלקם של עובדי האדמה הצנועים. אין ספק, שגם משורר רומא (וירגיליוס והורציוס) נטעו בלבו את החיבה לנוף־שדה ולחיי אכר שוקטים. כל משורר אינו מושפע בעצם אלא מאנשי בריתו; הרוח מבקשת ומוצאת את המזון הנחוץ לגידולה.
*
לאט ובאין רואה נשאו אליו הרוחות הנעלמות את זרעי ההפראה. מעט מעט הוא קונה דעת, קונה לשונות. קולט כל מה שישמש לו אחר כך חומר ליצירה וסעד ליצירה. בן עשרים ושתים שנה הוא דופק על שער השירה בראשונה. מכיר בשליחותו, אם כי ימים רבים, רבים מאד עוד ישא בלבבו את אושר פעלו כסוד־יקרות. איך בא אל הכרת כשרונו? מה שימש לו כוח מעורר ראשון, דוגמה ראשונה, כאשר החלה רוח השירה לפעמו? ברור, שרמח"ל, שהיה הקרוב לו ביותר, זה שהפרה את כל אלה שבאו אחריו, היה מופת ראשון גם לו. בשירתו תפסה אזנו את הרימתוס הקדמוני של הלשון התנ"כית האלמנטרית, את כוחה את כוחה המרַכז, ממנו למד לצקת חן על אנשי התום וחיי הטוהר שבטבע. אין ספק, שהכיר גם את יצירותיו של שלום הכהן (“עמל ותרצה”, “ניר דוד”), מי שהיה כולו חטר מגזע לוצטו, אם גם יותר מסבירה של שירת מורו המוצקה משהיה יורשה וממשיכה. הכיר בלי ספק גם את ספרי שלמה לוינזון, שהכשירוהו ביותר לתפיסת נופה של ארץ־ישראל2. אבל השפעת לוצטו היא הניכרת ביותר.
מאפו היה אחר. הוא היה, לפי טבעו, רחוק מאוד מהיות איש המסתורין. אבל היה בתכונתו הברוכה מאותה השלמות שבילדות, המחדשת מבלי כונה ונושאת את רוח המהפכה גם בטנאי השלום הירוקים. לוצטו היה איש הניגודים. חמדת החיים יקרה לו כפרישות מן החיים – בשניהם כאחד ראה רק לבוש לרוח האדם האובדת בצמאונה לגאולה. שירתו היתה פרי התאבקות פנימית, ובעומק סגנונה וצמצומה לא היתה עשויה כלל להיות גורם חינוכיעממי. מאפו היה המחנך, מי שיודע לגשת, לקרב אל הקורא עד מאד. בכל ספריו היו מטעים את הצורך להקל, לתת “לקח טוב”, להטיף כטל “תורת ה' התמימה”. הוא הרגיש, שהדור זקוק לשירת חזון בצורה חדשה, – פשוטה יותר מן הדרמה, קונקרטית יותר מן השירה הלירית. הוא, שנתפס, זמן־מה לחסידות, הרגיש את הצורך בשירת־עם, בצורה הספרותית העלולה להשפיע ביותר – בספור. כמורה, כמחנך אמיתי, התרחק מן הפשטה, שאף לא רק ללמד, כי אם לשאת “לעיפי כוח תנחומות אל”. ככה גמל בלבו הרעיון לכתוב את “אהבת־ציון”.
בן עשרים ושתים שנה היה אז. כל חייו עד עתה היו מעין ערב־חג של יצירה זו. כל הרכוש הרוחני הרב אשר נתנו שנות לימוד ושקידה בצל בית־המדרש, בקיאותו העצומה בספרות העברית העתיקה והחדשה, כל מה שנתנה לו תקופת ה"השכלה" הקצרה, ואפילו למודי הקבלה ודבקותו הזמנית בחסידות – כל אלה לא היו אלא דרגות הכנה לספור, שנעשה מאז אצלנו האמצעי החשוב ביותר לחינוך העם.
*
כל מה שצמח ימים רבים בסתר, בקרן־זוית אפלה של בית־המדרש, עלה ויפרח אחר־כך לתפארת במרחב הרים ובצל יער. כאגדה יסופר, איך יהודי צעיר, חור ונבהל, עולה עם מחברתו הנסתרה לראש ההר האלקוסטי אשר מעבר לניימן, ובסוכת־העץ הישנה, שבה ערך נפוליאון הראשון את תבניותיו ושם חלם המשורר מיצקביץ' על שחרור מולדתו, הוא יושב ורושם באין רואה את חזון עמו בצורת ספור־קדומים, שהוא כולו גם רמז לתקוות הימים הבאים.
על ראש ההר הזה, לנוגה הירוק של עצי־חורש ולמראה המרחב השקוי כולו זהר־מים ושדי־תרומות, שם נוצר הרומן העברי, והוא כולו שקוי, כנוף שבו נוצר, זיו שדה ירוק ושקט מים.
*
ימים רבים היה כתב־היד של “אהבת ציון” שמור אצל המחבר ולא ראה אור. המורה העברי, שזמנו ואמצעיו היו מצומצמים, עבד רק בשעותיו הפנויות המעטות ואיש לא בא לעזרתו בהוצאת הספר.
אין ספק, כי גם בזה היטיב עמו גורלו. כרוב האמנים המובהקים, התפתח מאפו לאטו, ובמשך השנים שכתב־היד של הספר היה מונח בקרן־זוית, גדל כשרון יוצרו, השתבח טעמו וסגנונו. התנ"ך, שממנו שאב אוצרות סגנונו, נעשה קנינו הגמור. הוא חדר אל מכרותיו השפונים, ויצא כבד במכמני ניבים וידיעת חיינו הקדומים. את כל העושר הרב הזה הלך והשקיע מעט־מעט בספרו במשך יותר מעשרים שנה.
אכן, לעבוד על יצירתו עבודה רבה וממושכת כזו עלול רק סופר גדול ואדם בעל רוח יתירה.
במשך הימים הרבים האלה הלך ונדד ממקום למקום ועסק בהוראה. הימים הטובים ביותר שבתקופה זו היו ימי שבתו ביוּרבורג, אשר שמה הוזמן ע"י אחד העשירים להיות מורה לשני ילדיו. אלה היו ימי שקט והשתלמות. בבית זה ישב פטור מדאגות, למד ולמד, קרא ספרי חול שנמצאו כאן, על גבול פרוסיה, בשפע רב, וראה את המנוחה כי נעמה. בית טוב זה היה בודאי לנגד עיניו בציורו באחרית ימיו את האידיליה הנאה של בית חנן (ב"אמן פדגוג"). יש לשער, שהמורה־המשורר רק־המזג היה אהוב ומכובד בבית הסוחר המשכיל, ואם גם שכרו היה מועט, לא ידע מחסור, וימי מנוחה ונועם אלה היו ימי ברכה לכשרונו אשר היה זקוק לשקט ולמתנת שמש.
אכן, השפעה מכרעת היתה לישיבתו ברסיין, עיר ההשכלה, שממנה עברה התנועה לערים אחרות, – “עיר חכמי־לב, אוהבי עמם ושפת קדשו”, כפי שקרא לה בעצמו במכתבו אל שניאור זקש, שהתודע בה אליו. אדם מופלא וטרגי זה, שידע להפרות כל־כך את האחרים, בעוד שבעצמו יצא ריק כמעט מכל חלומותיו, השפיע על מאפו השפעה עצומה. הוא השיב את המשורר הצעיר אל המקור. ממנו למד לדעת, כי השכלה אמתית אינה ידיעת לשונות לועזיות בלבד, כי אם חיזוק התרבות העברית הכושלת באמצעי ההשכלה הכללית. זקש הביא לידי הכרה מה שהיה נרדם בלב המשורר; הוא הביא את מחשבתו לידי תסיסה, והכשירהו כשם שהכשיר גם את מיכ"ל, ליצירה עברית מקורית.
ככה הזמין לנו מזלו בדרך נדודיו את המעינות, שמהם נתברכה נפשו, נתברכה יצירתו.
*
היה בעל קומה לא גבוהה. עיניו אמוצות, לא גדולות. לא היה עשוי להטיל אימה, להטיל שררה. היה אדם בעל פסיעות שוקטות. מאלה שהולכים בצדי דרכים. כוחותיו היו מרוכזים פנימה. אבל היה בעלחן. ידע בנשואיו השניים זמן קצר גם אושר ואהבה. אבל בדרך כלל היו חייו עגומים־שוקטים. חוץ מתנחומי היצירה לא העניקו לו החיים דבר. אכן, איש שהעניק לעולם חזיונות “אהבת ציון” ו"אשמת שומרון" לא היה זקוק למתת נוספת.
אם היה חכם, עשיר ברוח? מיחסים לו כמה חידודים משכיליים, אבל לפי כל דברי־העדות, שאסף בריינין מפי בני זמנו, שנשארו בחיים, ניכר שחריף לא היה על כל פנים. זה גם מובן מאליו. החכמה הגדולה שבספריו היא חכמת הלב, הגיון הנפש. בחיים היה פשטן. שנא כל פלפול, כל התחכמות. אילולא זה, לא היה נאמן במלכות האגדה.
משהו ילדותי נשאר בו עד סוף ימיו. ביחוד – במכתביו, שעם כל גלויי המחשבה שבהם, הם שטופים במליצות כל כך שהדברים הפשוטים ביותר יוצאים כאן דחופים ומסובכים ומשורבבים במידה כמעט מעליבה לפעמים. כדאי להשוותם לאגרות יל"ג, כדי לראות את ההבדל בין כתיבה של בגרות למלמול ילד. עם קריאת מכתביו (והם מלאי ענין רב גם כמו שהם, ובלעדיהם יחסרו קוים חשובים בדמותו!) אין להאמין, שנכתבו בעט חן זה, שבו נכתבו פרקי “אהבת ציון” ו"אשמת שומרון". אנשים מסוגו של מאפו נוחים תמיד להכשל כשהם נוטים מ"מעגלי הנועם", שבהם תנחם יד שירתם הנאמנה.
*
עגומה היתה השקיעה.מחלת האבן אשר חלה בה כשלוש שנים לפני מותו חזקה עליו משנה לשנה. אכן הוא עוד צמא לפלאי העולם, אשר נבצר ממנו לראותם עד כה, והוא מכין את עצמו לבוא, לפי הזמנת אחיו מתתיהו, פריזה לראות את תערוכת־העמים הגדולה. אושר רב היה לראות את בירת צרפת, עיר־העולם, אשר אהב כל־כך את לשונה ומשורריה: והוא מסכים סוף־סוף לנתוח במעיו, אשר יעצו לו הרופאים ושנמנע קודם לעשותו. הוא נוסע לקניגסברג אל הרופאים המומחים. אולם בבואו שמה, מחלתו מתגברת, והוא מרגיש, שכחותיו הולכים ועוזבים אותו. חולה ונוטה למות, הוא עוד מתעסק בהדפסת “אמון פדגוג”, ב"מיתודה" זו לשפת עבר, אשר את כל יקר ערכה יודע רק מי שקרא בעודנו ילד את ספור־האגדה על בית חנן ובית נחבי. בזה סיים את מלאכתו, שלח את ברכת שלומו האחרונה אל ילדי ישראל, אשר בהיות להם מאפו, לא היו עוד עלובים כשהיו.
ביום הכפורים שנת תרכ"ח מת המשורר הגדול עם לב הילד. מיום שפסק חזון בישראל לא קם אולי לאומה ידיד וגואל כמוהו, איש אשר כפלא צמח בשממת הימים ויזרע חן ואהבה על החיים – לא קם משורר דורש טוב לאדם ומנחם ומבשר לעמו, כאברהם בן יקותיאל, אשר צוה לנו בשירתו את ברכת החיים תחת השמש עד היום הזה.
ב. מלחמה לחזון 🔗
בן עשרים ושתים שנה היה מאפו ביום אשר הניח את אבן־הפינה ל"אהבת ציון", אך לשירה וספרות היה כקטן שנולד, ואולם הוא היה משורר מלידה וחוש של אמן היה לו בנוגע לסגנון ובנוגע למלאכת התכנית והבנין של ספור, אשר לא נתנהו להוציא את יצירתו הראשונה מתחת ידו עד הגיעה לגמר שלימותה. ועוד פעם עברו עליו עשרים ושתים שנה של עבודת־יצירה עד אשר מלאו לבו להוציא את ספרו. זה הליטוש הממושך, זאת המלאכה החשאית, המסתורית כמעט, שנמשכה חצי־חיים כמעט – יראת־כבוד זו למלאכתו אינה, גם כשהיא לעצמה, אלא למעשה־פלא. אף היא העידה על האדם החדש, – על שמחה של התמדה, על חוסר פזיזות; העידה על איזו הבחנה פנימית, על נסיון פנימי לגבי הסגנון, לגבי הבנין – לגבי כל המלאכה אשר לא נתנסה בה מעולם. עד היום אנו עומדים מחרישים ומשתוממים לאורך רוח זה, להכרה פנימית זו בחשיבות המלאכה, להבנת המלאכה.
אכן אין ספק, כי הוא גדל עם המלאכה, הוכשר עמה, עמה קנה נסיון וקנה בטחון. בהיסוסיו הממושכים חזק. הוא הרגיש, כי הוא מביא לעמו בריאה חדשה, אשר לא היתה עוד כמוה. והחדש צריך להיות שלם, למען יתקבל על לב העם, יען כי אין לו לסמוך אלא על עצמו, על ערך עצמו. ועל כן לא היה פוסק משכלל את יצירתו; ואם אמת היא שהסיפור, כפי שעלה במחשבה לפניו ראשונה3, היה לקוח מחיי ההוה, ורק תוך כדי העבודה קבע את “גיא החזיון” בימי־קדומים ובארץ קדומים, הרי זאת היתה הארה מופלאה – מעין התגלות הרוח לעצמה.
*
“אהבת ציון” היה ספר, שנכתב ברוח ההשכלה, אבל נופו היה נוטה לעולם אחר. הוא מגיע באופן דיאלקטי כמעט אל היפוכה של ההשכלה. הפאתוס הפנימי שלו אינו סתם משכיל, אלא היהודי המחודש. לא לחנם העביר אותו אל אדמת מולדתו הקדומה. המכוון היה האדם השלם בצורת יהודי, יהודי שלא נתעכר, שלא טעם טעם גלות: – יהודי מושרש בקרקע, תמים עם החיים, תמים על אלהיו ועם עמו. ההשכלה – ודאי שהוא נלחם גם לה; אבל הוא מרגיש, שלא היא תהיה סם־הפלאים אשר תרפא את הדור ותצעידהו לקראת החיים החדשים. “לשוא עמלו בונים – הוא כותב ברור באחד ממכתביו – לפקוח עינים עורות במחקרי חכמות. כי לא בחכמות יסור תפל, כי אם בטוב טעם ודעת היפה והנשגב. הן זאת חזיתי, על כן חזון הרביתי לעמי ומשאות!”. הוא מכיר בשליחותו הגדולה: להשפיע במקום החכמה המופשטת שפע קודש על עמו, להרעיף על הלב היבש טללי תחיה.
בניגוד לרוב סופרי ההשכלה אין ביצירתו אנטיתיזה חריפה לחסידות. אדרבה, אתה שומע מתוכה תמיד את הד ניגונה, הד צמאונה ל"תורה שבלב" – כל מה שמחק אחר כך בספרות התחיה את שיירי הניגודים שבין ההשכלה ובין החסידות. הוא לא הכניס ערכין חדשים באידיאולוגיה של ההשכלה, אבל כל יצירתו חותרת לחופים ירוקים יותר, עליזים יותר. אפשר בלי הפרעה לקבוע את מקומו בספרות ההשכלה כמקומו של יהודה הלוי בתקופת ספרד. הוא לא כתב כמעט דברי מחשבה מופשטים, וחוץ ממה שמרומז במכתביו ובהקדמות לספריו, (שאף בהם המליצה מעמעמת הרבה על התוכן), לא עשה סייג לתורת חייו. אבל מכל גלוייו אלה עולה התנגדות חריפה ל"כלים שאוּלים", לתרבות שלא צמחה מקרקע האומה. שלא מדעת הביע בכל יצירתו אידיאולוגיה לאומית מובהקת, ולא רק בחבבו עלינו את ארץ ישראל ובהצליחו לקבוע את חמדת נופה בלבנו כאשר לא הצליח שום משורר עברי עד בואו, כי אם בהשניאו עלינו כל תרבות זרה, מלוקטת, ארעית. אילו כתב ספר מחקרי מסוג “הכוזרי”, מובטחני, שאף הוא היה שיר ושבח לעם ישראל ולתורת ישראל, אם כי ברור, שלא היה מדבר בגנות ההשכלה היונית, אלמלי ניתנה לנו בעברית של ישעיהו.
מאפו היה יהודי גזעי, אדם שהקשיב למעמקי הדורות וידע מה אלהי האומה שואל ממנו; ידע, כי כל מחקר חדש לא משך אצלנו מעולם את הרבים אחריו; וכי בכלל – לא בכוחם של היקשים הגינויים מחנכים את העם לערכין חדשים, כי אם בזה ששבים ומעלים את חן ילדותו לפניו, ששבים ומדליקים את דמו שצוּנן.
*
בדמות מקורית זו קוסם לנו גם זיו האגדה העוטר אותה. מאפו היה מן השותקים המובהקים, מן הענותנים הצומחים ועולים באין רואה – אולי דוקא משום שאין מרגישים בהם. על כרחנו אנו חוזרים כל פעם אל תקופה זו בחיי מאפו שלפני ה"התגלות". הוא התהלך עם סוד חזונו כאותם הצדיקים הנסתרים, שהפקחים שבחיים מלגלגים עליהם, ואינם יודעים, כי לאלה תצפה במסתרים בת־המלכה בכתר זהבה. משכילי ווילנא שבאותה תקופה, אפילו משורריה, לא השיגו ברוב חכמתם את גדולתושל המורה הקובנאי העלוב, שבזכותו בלבד היתה כל ספרות ההשכלה כדאית להתקיים. אפילו המשורר לבנזון־האב חומד לצון לו על “ספרי הרמונים”, שלא ידע מה טיבם. אנו מכירים את היחס הקדמוני הידוע של בעלי־ההלכה אל בעל־האגדה.
מאפו לא היה בקי ולא היה חריף, הוא היה “רק משורר”. גם מה שהיה חסר, היה יתרון, היה מתן חסד לכשרון המשורר. המחשבה ביצירת מאפו אינה מבריקה; אינה מכריזה על עצמה. אין כאן הרצון של יהודי הגיטו להדהים בחריפות ובבקיאות. המחשבות מאירות כאן באורם הצנוע של ציצי־עמק פשוטים, החבויים בעשבות הערבה ואשר רק העין הבוחנת תגלם ותשמח עליהם. אלה הן מחשבות־הרגשות, מחשבות־מראות, שאינן פרי המוח ההוגה, כי־אם נצני הלב הרואה.
כתמים לב, אשר לא יבין דבר ב"הויות העולם", נראה לחריפים שבזמנו, שמסכו רעל לא מעט לתוך אשרו שאחר לבוא. אבל בקרן זוית אחת מיצירות מאפו יש יותר חכמה והבנת־חיים מאשר באלף תופשי־עט זריזים, אם כי אלה אינם נכשלים בבטוי של בטלנות לעולם. מאפו היה היהודי התמים הראשון בספרותנו, אשר בז בכל לבו להמון החיים העלוב אשר מסביבו, יען כי רוחו שלטה על שטחי חיים רחוקים, שהיו לו למציאות, שהיו עדיפים מכל מציאות.
*
כן, בעולם המציאות לא היה כוחו יפה. כאן היה ניכר לפעמים ה"מלמד" עד כדי להעליב. לא היינו רוצים בהתפעלותו הילדותית מן “הגביר האדיר”, מן המיניסטר שדיבר בשבחו. אבל בניגוד עמוק זה שבינו ובין היהודים המתחכמים, שבינו ובין רוב סופרי התקופה – היה מסימני הגאולה. זה היה אות לאנשים אחרים, ההולכים ובאים. על סף התחיה העברית עומד מאַפו, כסמל של בטול הפקחות היהודית, זו שדלדלה את האדם ואת העם – שעקרה את שניהם מן האדמה הטובה ומנעה מהם את תנחומיה הטובים.
יצירות כולה היתה קפיצת־ענק. בפסיעה אחת עבר המשורר את כל שממת הדורות. במקום המלחמה עם חיי מפלצת שלא היה מפלט מהם, הרים את וילון־הכשפים ויגל חן עולם, אשר מפניו נסוגו החיים אשר מסביב כנבהלים. בבת אחת נעשה ברור, כי כל זה אינו אלא חלום רע – שהחיים האמתיים הם לא כאן, לא כאן. הנער התמים אשר קרא פעם את חזיונות מאפו לא יכול עוד לחיות בלא חלום־מולדת. בלא תקות־הגאולה. החיים אשר פה נעשו למין חניה זמנית, למין אכסנית־דרכים. העיקר נצטמצם בהיקף אחר. תחת שמים אחרים. מי שמסר את עצמו לגלי חזון אלה, כבר נעשה זר במחנהו לכל ימי חייו.
שירת מאַפּו היתה ימים רבים מחבא הצל בספרותנו. כאן נתרפאו החיים משממונם, נתרפאו מהריסותם. על ההרים הירוקים אשר מסביב לשכונות הגיטו נראו רגלי־מבשר. עם מאפו כמו סרה קללת דורות. הנס של מאפּו היה אות, כי אלהים חפץ עוד פעם בנו, חפץ בתקומתנו. משורר כזה לא ינתן בלתי אם לעם, אשר גאל יגָאל.
ג. שירת האגדה 🔗
מה שמבדיל בינו ובין רוב בני דורו, היה היסוד העממי הנאמן שהביאה יצירתו עמה. זהו מה שהפרה את שירתו, מה שפתח בה פתח לאוכלוסי־עם גדולים. כל ספרות־ההשכלה (אף זו שבספרד) היתה מכוונת אל המשכילים. בעיקר – לפי צורתה וסגנונה. עצם העובדה, שכל מה שמחוץ לדברי מחשבה נכתב בחרוזים, העיד על כך. שירים נכתבים תמיד מיחידים ליחידים. אוכלוסי־קוראים אינם נזקקים אלא לספור־המעשה, הוי אומר: לדברי־אגדה, לדברים המושכים את הלב, ואינם דורשים מאמצי־מוח. כך היה מאז ומעולם. פרוזה – היא יסוד דימוקרטי; שירה נועדה לאסטניסים, לאניני־הטעם. אין זה גנאי לה: זאת סגולתה.
שירת החול של ימי הבינים היתה חסרה נוסח עממי. אפילו הנובילה (זו של אלחריזי, של זבארה וכיוצא באלה) היתה בחריפותה הלשונית, ענין רק לתלמידי־חכמים, אם כי הנובילה הערבית, שצורתה שמשה לה דוגמה, היתה נקראת דוקא ברבים (בבתי־המשתה): אינה דומה יצירה שנכתבה בלשון שגורה בפי שומעיה לזו שנכתבה בלשון שבכתב. גם ספרות ההשכלה, אפילו האפּיקה שלה, כמעט שלא הכירה צורה של פרוזה.
הפואימה המוחרזת, – זו של רנה"ו, זו של שלום הכהן, עד מיכ"ל ועד יל"ג בתקופתו הראשונה, – היתה הצורה האחת שנזקקה לה. מטעם זה היתה ימים רבים ענין ליחידים בלבד. ההמונים הלכו אחרי החסידות, – אולי לא כל־כך אחר תורתה, כמו אחר מעשיותיה ונגינותיה.
אין לסרס את העובדות: אף מאַפּו היה משכיל גמור לפי השקפת עולמו, אבל ככל אמן ומשורר, הרגיש את שפע הלב שבכל יצירת־עם מובהקת. לא לחנם נמשך בבחרותו אחר החסידות. אף הוא, התינוק הגדול, היה צריך חמימות זו של ניגונים וספורי־מעשיות. אף הוא היה צמא לפלא. ולכן מובן, למה הוא משתער פעם בפעם על כותבי השירים שבזמנו (“ינגנו מנגנים ומשוררים, ישירו בעת אשר תרעש מלחמת הדעות; ואתה אל תנגן ואל תשיר על לב רע”4). כראשון למספרים בישראל לא רק קנא למקצועו וראה בו חזות הכל, כי אם גם הכיר, שהשיר לא ימשוך את הרבים בכוחו, ומשום כך לא יעשה את השליחות החינוכית הגדולה. בכל תום נפשו הרגיש, כי הספור העברי המקורי (מה שהוא קורא לרוב “גיא החזיון”), אשר “יברא נפשות וילבישן עור ובשר”, ספור אשר יתן דמות לעולם חדש ולחיים חדשים, – רק הוא אשר יקיים דור וישמור עליו מהלכד בקסמי־נכר; הרגיש, כי רק הספור, אשר חזון ישראל יפעמהו, עלול לשמש יסוד ובסיס לחינוך העם (“הלא במשאות וחזון החלו כל העמים הליכותיהם על דרך תבונות, ובאין חזון יפּרע עם”5).
באחרית ימיו, ברבות נסיונו ובראותו ברור את מגמת ההשכלה לצד ההתבוללות, הוא כותב בעטו הרועד באצבעותיו הכואבות: “הן אחינו בני ישראל באשכנז ובצרפת התבוללו בשכניהם, שפה אחת ודברים אחדים למו, ולא יפלא כי שפת אבותיהם זנחו. לוּ היו בהם סופרי חזון, כי עתה עוד ראינוה היום כפורחת – – כי ספרי חזון, אשר רוח העם בקרבם, מרחיבים גבולות ספרותם6, ישפכו רוח חן על הלשון, יגדילוה ויאדירוה, ואם לא בעבותות אהבה נמשוך אנחנו את צעירינו אחרי שפת עבר, יזנחוּה כדבר אשר אין חפץ בו”.
בשובו אל חזון הקדומים, נתכוון מדעת ושלא מדעת לא להסיח את דעתנו מן ההוה, כי אם לתת משען לדור, לרמז לו על אפשרות של הצלה, להצביע על המקום ששם עוד יש לנו תקנה.
שירת מאפו היא קודם כל שירת הגעגועים על הטבע, על הארץ הפתוחה, הרחבה. באהבה אל הטבע וליקר הבדידות שבטבע קדם לו רמח"ל, קדם לו שלום הכהן. ואולם רמח"ל היה עוד שבוי בידי הרוחות; החיים היו לו עוד פרוזדור לטרקלין; עוד נשא את עיניו אל מה שמעבר לטבע. ושלום הכהן היה מעוט־דם, מעוט־צבעים, רפה־יצרים. מאפו היה כולו משורר. הוא ניצל בעוד מועד, ובעוד מועד ידע את אשר לו לעשות הוא לא היה מאלה שקופצים ועולים לדוכן. רוחו לא היתה רוח שלטת. אבל היה בכל מהותו Homo novus איש הריניסנס – אדם שהשמש היתה אור לחייו, אור ליצירתו. לעומתו היה אד"ם הכהן סופר מימי הבינים. אפילו מיכ"ל, האחד הקרוב לו בתקופה, היה אדם כואב ביותר, היה איש ווילנא ביותר, כדי לברך את העולם במלוא פיו. מאפו היה היחיד בדור, שיצא מן הערפל, שהריח את ריח האדמה, שהשתוקק אליה והיה נאמן לה כל ימיו.
בו, רק בו, מתחילה התקופה החדשה.
*
שירת מאפו היתה שירת החיים בה במידה שהיתה שירת האגדה. גם את הטבע וגם את האדם עשה אלהים ישר. לא עשה את מלאכתו רמיה. הרע אינו מחוייב הטבע, אינו חוק, כי אם מקרה, – מעוות ניתן לתקון. ודאי שישנם אנשים כזמרי, כגעל, כנחבי, אבל אלה אינם אלא צללים חולפים ועוברים, בעוד שהטובים והתמימים והישרים הם הם העמודים התיכונים, אשר עליהם נשען העולם, הם הם יסודו הקבוע ועומד, אשר כל הרוחות הרעים לא יזיזו אותו ממקומו. צדיק יסוד עולם – זוהי כל הפילוסופיה שלו. נאָחז בו, ואל נא נביט לאחורינו. אל נא נחשוב, כי אותם החיים הם האמתיים, ההכרחיים. אם אלף פעמים ירמו אותנו החיים, אין זה כי אם שגגה שיצאה מלני ההשגחה. כל החיים הממשיים של דורי דורות אינם אלא היריעה, אשר עליה מתרקמת האגדה. סוף האגדה לבוא, ואם גם יאַחר. זוהי מהותו של עולם, ולא אחרת.
כך רואה את העולם מי שעיניו עיני משורר. מי שבא לנחם, לעמוד בפרץ, לחזק את אָשיות החיים הרופפות. כזה היה גם מאפו. כנחמיה, גבורו החביב ב"עיט צבוע", לא בא אף הוא אלא לנחם, להושיט יד עזרה. בכל יצירתו לא נתכוון אלא ללמד זכות על העולם. ככה יהיה משורר האגדה!
ד. מגע התנ"ך 🔗
אכן הוא היה יותר מזה. גם המציאות העברית נתחזקה עמו. גם מחשבתה. שירת ישראל כולה נתחזקה עמו. שירת העבר ושירת ההוה. יצירת מאפו היתה בראש וראשונה תחית התנ"ך. כל שירתו אינה בעצם אלא מעין פירוש חדש לשירת המקרא, פירוש מתוק אשר באר כל סתום, אשר האיר את העינים ואת הלב, פירוש בתמונות ומראות ושיר, אשר צירף את הנפרדים ונפח נשמת חיים אחת באלפי חזיונות קטנים ומתפוררים. לאחר שקראנו את יצירות מאפו, קמה ותחי לפנינו הנבואה העברית מחוזקת כתורת נצח מאירה, מרוכזת במבחר רעיונותיה. עוזיאל, סתרי, נחמיה, אמנון – כל אלה אינם מליצים, אשר ניבי הנביאים היפים בפיהם ולבם בל עמם. קנאת רעיונותיהם אוכלתם. כהני אל עליון הם, אשר תורת חיים בפיהם. כל מה שנעשה שגור ביותר ושחוק ודהה ביותר, לבש כאן אור חדש. אין כאן מן הפסיבדוקלסיות ולא כלום. העולם נתחדש בניב אשר שב וצמח, שב ופרח בכל כוח עלומיו.
התנ"ך היה שמש התקופה. אליו שבו, כשוב אל חוף אחרון בוטח. רק הוא נשאר אות לימי העליה. רק ניביו עוד לא נכתמו. הם עמדו בהודם הראשון, וכל מגע עם הצלילים הנקיים האלה, הביא מרפא, השביח את כלי הקיבול שנתקלקלו בתקופות ההתנונות הממושכות. הערצת התנ"ך מקשרת קשר אורגני את תקופת ההשכלה אל רעיון התחיה – היא גם שהכשירה אליו. לא דעות שכליות מסמנות אָפיה של תקופה, כי אם סגנונה, צבעה, צליל ניבה. ותקופת ההשכלה, שאת כולה מפעם נגון התנ"ך, היתה קודם כל תקופה של חזרה אל המקור, אל היהדות הבריאה, היונקת מקרקע המולדת.
עוד מראשית ימיה, ימי מנדלסזון ותלמידיו, היה התנ"ך האמצעי החינוכי המובהק ביותר להבראת הרוח ולשיפור הרוח. לשון המקרא – היא שהשפיעה אז על האנשים שכרון. רוח הרים זך הביא עמה ומרד נשאה בכנפיה והתקוממות לכל מה שעכר את המעין. מיטב משורריה של התקופה הם גם חוקרי התנ"ך, ואין פלא אם גבוריו, – משה, שאול, דוד, שלמה, משכו את לבם כסמלי גבורה ויופי. מאפו ומיכ"ל היו במידה ידועה מסיימי התקופה. ולחנם מתפלאים אנחנו, ששני המשוררים הגדולים כמעט לא העמידו תלמידים ולא יצרו אסכולות. השפעתם היתה גדולה לאין שיעור, אבל את שירת האפוס המקראי קשה היה להמשיך אחריהם. הם הביאו אותו לידי פסגת יכלתה של התקופה, הם קצרו ברינה את מה שזרעו אלה שקדמו להם, אבל במידה ידועה “סגרו את השער אחריהם”. ואפילו יל"ג, תלמידם ומעריצם, בא לידי גלוי כוחותיו העצמיים רק כשהוא נזקק לחיי הזמן.
מאפו, המספר הראשון לעברים, השפיע בלי ספק השפעה רבה על גדולי המספרים שקמו אחריו. מזיו תומו נפל גם על מנדלי (“האבות והבנים”) ועל ברודס (“שתי הקצוות”), מבצרי הספור הריאלי. אבל כמשורר התנ"ך היה המסיים. לא היה איש בתקופה אשר לפניו נגלו כל קסמי שירתו הקדומה, כל שפוני מכמניה, כאשר נגלו לפניו. כל פסוק, כל חרוז חשף לפניו עולם מלא. בכל מלה בודדה ראה ציור נוף שלם, בכל ניב, – נתח חיים מפרכס. במובן זה היה בו הרבה מתכונתם של בעלי האגדה; ורק במקום שהם על הרוב מכניסים לתוך הניב הסתום שבמקרא מחזון לבם, ומוסיפים לו משלהם, נתפס הוא דוקא לניב המפורש. כל ניב שבמקרא, גם הפשוט ביותר, אוצר בלום לו ובכוח הצפון בו בעצמו הוא הולך ומרחיבו, בלי אשר ידביק בו יסוד זר. בזה כוחו שהוא יודע להשלים את החסר, בשובו ובהכניסו בו כל מה שאבה, שנשכח, כל מה שאצור ומכוון בו מלכתחילה. כרסטובראַטור־אָמן, היודע על פי שרידי הבנין לשוב ולהקימו על תלו, כן יודע הוא על פי קטעי ניב להחיות לפנינו תמונות, מאורעות ואנשים רבי־פעלים. כה הוא נופח נשמת חיים חדשים בפסוקים, שאינם אומרים לנו עוד כלום, ומרמזים בודדים, שלא נשאר מהם אלא צלצולם בלבד, הוא שב ובונה עולמות שלמים וממלא אותם תשואות חיים. ולא בכוח הדמיון בלבד, כי אם באותה חדירה אל המקור, אל הממש שבו, שבה ניחן משורר חוזה, שהוא עצמו אינו אלא מין קטע מפרפר משרידי התנ"ך. אמן ממדרגה זו אינו נוהג קלות גם בדמיון, כי אם יודע לרתק אותו בכוח אל המציאות; יודע להדביק את אזנו אל הסלע העתיק ולשמוע את רנתו הנשכחה.
יצירת מאפו החיתה לא רק את שירת הנבואה, – היה החיתה את ארץ־ישראל העתיקה, היא יצרה לנו ארץ־ישראל ריאלית, ארץ־ישראל אשר ראינו אותה בעינינו למן הלבנון ועד מבוא־השמש בעריה וכפריה, בשדותיה, כרמיה ויערותיה. ארץ אשר האמנו בה. אשר לא יכלנו לבלי האמין במציאותה, – כל כך קמה לפנינו כולה חיה, ממשית – ארץ אשר לא יחסר כל בה. שירת מאפו היתה עדות נוספת, תעודת קיום חדשה לארץ־ישראל. ירושלים, בית־לחם, שומרון, בית־אל, גלעד, פינות הכרמל ונאות הלבנות – כל המקומות האלה שבו וקמו לפנינו באור לא היה להם עד מאפו; כל העולם הזה משך בכוח אחר – בכוח לא היה לו עד מאפו.
*
עצם הזיקה אל התנ"ך לא היה, כאמור, חדש בשירת ההשכלה. כמעט כל משורריה, מרמח"ל ואילך, שאפו ליצור אפּוס עברי, ספורי או דרמתי, שיר גבורים אשר יעלה בשר על רוח הזמן, אשר יקרום עור על מערומי רעיונותיו. מסגולת כל יצירה אפּית גדולה, שהיא משלמת במתכוון ושלא במתכוון את דמות התקופה, ומגלמת בה את מיטב רעיונותיה. כל דור שואף לגבור. חפץ לראות דמות אדם בתפארתו. אין כמוה עלול לבאר, להאיר – לתת הגשמה ראשונה למשא־נפשו. דור ההשכלה שזמן צמיחתו חל בתקופה של רומנטיזם, תשוקתו לאנשי מידות היתה גדולה ביותר. אך הרחוב היה עוד סגור ומסוגר, וחרדה התהלכה בכל פנותיו. למשוררי התנ"ך היו אנשי־מופת, אשר חופפו בזיום על העם מימי עולם: אברהם, משה, שמשון, דוד, שלמה – כל אלה ששמותיהם קשורים בימי העליה של האומה. תומם ויפים זה היה, שחפצו לדלג בבת אחת על כל צללי הדורות, ולתקוע על הררי קדם את נס החיים החדשים.
אכן שירה זו לא יצאה ברובה מכלל נסיון. הצד הרפה בה היה זה, שהיא היתה מתחרה כביכול עם שירת התנ"ך. אותם הגבורים הקדמונים, כלילי הדמות ומעוטרי הזוהר, היו נראים פגומים מעט במסגרת החדשה אשר ניתנה להם. משה, איש האלוהים – דמות גבורים זו המחוטבה שיש בספורי התורה, לא היתה זקוקה לערמות המליצות, שהוסיף לה בעל “שירי תפארת” – “נופך” זה לא הועיל אלא לטשטש אותה.
רק מיכ"ל, שהיה ליריקן נשגב, יכול להעטות זיו־יופי חדש על גבורי הנצח האלה.
בחוש האמן המצויין, שחונן בו מאפּו (עם כל הפגימות האמנותיות שבכמה מיצירותיו), הבין, שכדי ליצור אפּוס מקראי, שלא יהיה בו מריחה של הקלסיות המזוייפת, אין מן ההכרח כלל שהדמות המרכזית תהיה דוקא היסטורית. מגמתו היתה ליצור אדם תנ"כי – גבור בצלם אלוהים והטבע. על כן בחר ב"אהבת ציון" לראש גבוריו את אמנון, וב"אשמת שומרון" – את עוזיאל; שניהם אנשים אשר אין יד ושם להם במקרא, שניהם אינם שרים ואינם נביאים נקובים בשם, אבל כל אחד מהם, לפי אפיו וסגולות רוחו, הוא שר ונביא כאחד. שניהם מגשימים רוך וגבורה, חן ויושר, חכמה ומזמה – ואם אמנון הוא בעיקר משורר וגבור מלחמה, הנה ניתנה בדמות עוזיאל סמל האדם הנבואי, אשר נפשו גחלים תלהט, אשר אהבת אלוהים וקנאת אלוהים ירוממוהו על כל הסביבה החוטאת. הוא המגשים את תקופת העוז והעלייה, שבאה ליהודה בימי חזקיהו. הוא היחיד בדור אחז היורד, אשר הציל את נס אלוהים המושלך ויסחבהו כטרף אל מאורת יער וסתר חרמון. עליו יאָמר: “ובסגור אחז את דלתות ה', פתח לבנון דלתיו לבוא בו שומרי אמונים”. בחיי עוזיאל הננו רואים את סמל גורלו של הנביא, איש ריב ואיש מדון זה, אשר בחלקו נפל סבל התפקיד להעביר דרך שממת דור שנתרוקן מדעת אלוהים את הרעיון, למען הנחילו בטהרו הנצחי את הדורות הבאים. וכמה השכיל המשורר לתת לנו בדמות נעלה זו – גם סמל אדם אשר יחיה לפנינו את חייו הפשוטים, חיי בן־תמותה, אשר געגועי אהבה וצער פרידה מעל האשה האהובה ימלאו את לבו האמיץ גם רוך ויגון, – אשר ידע לא רק לאחוז בחרב גבורים ולהשיב מלחמה שערה, כי אם בהתעטף עליו נפשו, גם להוריד דמעת אדם חמה – להיות “איש חמודות” גם בהיות נפשו הקנאית אש אוכלת.
יכולת זו ליצור אנשים חיים ברוח התנ"ך, מגלה לפנינו את האמן, הקו החדש, אשר יפליא לטובה את מאפו מן המשוררים שקדמו לו: היודע תמיד לשלוט בחומר הניתן לו ולהשתמש בו ליצירה חדשה. זהו אלה היו משועבדים יותר מדי לדוגמא, בעוד שהוא ראה בתנ"ך רק מסכת רחבה לרקום עליה רקמת חיים עשירים ומלאים. הוא ידע לא רק להקים בכוח דמיונו את הארץ מחורבנה, כי אם לציין את קוי בנינה החדשים. גם זאת הבין: שאין הבור מתמלא רק מחוליתו ואין מחזקים בנין יצירה רק בלבנים שמוציאים מתוך המשואות.
*
לב תמים ועין תמימה נתן לו אלהים, ושקט נטע בלבבו, אשר הרחיקהו מן הצעקה והאנקה אשר הקימו מסביב בעלי־המום, למען יכשר לראות עוד פעם את העולם בחנו הראשון; אותו השקט אשר, חוץ ממנו, לא היה בדורו אלא למיכ"ל; ומשהו ממנו – לקלמן שולמן, זה שבתום ניבו ובצליל ניבו היה כמעט משורר, עם כל מה שהמליצה שלטה בו ותכריעהו. אף הוא ידע להסעיר ניבים שעלו באזני הנער כמנגינה ומשכו אותו בצלצולם בלבד למרחקי חיים. בספריו ובקונטרסיו המצוייצים, עם שלא לבלבו אלא לזמנם, היה גם כן מאותו השקט, שאינו ניתן אלא לישרי־לב ולטובי־עין. סגולה שבדם הוא ולא דבר התלוי בדעות. בדורו של מאַפּוּ לא היה אולי אדם קרוב לו בתפיסת העולם משד"ל, שאף הוא לא ראה בתורת ישראל שבכל הדורות אלא תמצית אנושית נקיה מכל התחכמות, – זה שכל פילוסופיה שבעולם לא היתה שקוּלה בעיניו כנגד חמלת אדם פשוטה. ואף־על־פי־כן היה, כסופר וגם כמשורר, קודם כל איש המחשבה. זה השקט, שאותו מגנים הרתחנים שבזמננו, – אותו ינקו מן התנ"ך אלה שהיו “אנשי־תנ”ך" לפי טבעם ולא “לפי שיטה”: אנשים כרמח"ל, שלמה לויזון, מיכ"ל, מאפו, סלקינסון וגם שולמן; ולא שד"ל, לא סמולנקין שעשה את לשון התנ"ך אסקופה נדרסת, ואפילו לא יל"ג, ששלט בלשון התנ"ך, לא פחות מששלט בה מאפו, ואולי גם יותר ממנו.
סוד זה של “איש התנ”ך" אינו סוד קליטו בלבד, כי אם קודם כל ובעיקר אותה רוח נגינתית הסוחפת ומפוררת את גושי ההויה, אותה ראיה “שקופה־אטומה” המרחיקה את הדברים ומקרבת את הויתם – זו שמכשרת לראות, בה במדה שהיא יודעת להבליע. כל זה לא ניתן ליודעי תנ"ך בלבד, שהיו מצויים אצל שירתנו בכל הדורות, כי אם לאלה שחוננו לשמוע יותר משחוננו לראות. אפילו ביאליק לא היה, מבחינת אמצעי התפיסה, “איש תנ”כי" גמור – עם כל מה שרוח הנבואה וסגנונה נתבטאו בו בכח כזה: לפי צביון נפשו היה, אף על פי כן, יותר “איש אגדי”. יתכן, כי בדורנו היה פרישמן הקרוב ביותר לטפוס זה לפי סגנונו, לפי סגולת קליטתו, אלמלא הטביע את מה שניתן לו בדברי ספרות.
מאפו היה איש תנ"כי מובהק, אם כי הוכיח (בכמה פרקים שב"עיט צבוע"), שכחו יפה גם בראיית הקרוב. מקוריותו הגדולה נתבטאה בזה, שהתנ"ך לא היה לו חומר לדרוש או להתחכמות ולחידודי לשון (מה שגרם תקלה למשוררי ישראל שבכל הדורות), כי אם שימש לו יסוד להכרת העולם, להעמקת תפיסתו. מתוך התנ"ך למד להכיר את מהות הדברים, מתוך ניבו השלם חשף את שלמות העולם. העולם נגלה לו בלבוש התנ"ך. מכאן הטבעיות הגדולה שבלשונו ובהרצאתו; התבטלות היסוד המליצי גם בניבים, שהם מליציים במקורם, במקום מטעם. מה שעשה לאחר דור גאון לשוני אחר ללשון המשנה והאגדה, שחזר ונטע אותה בקרקע של מציאות לשונית חדשה, והוסיף לה כוח חיים חדש, עשה מאפו ללשון המקרא בחזרו ובנטעו אותה דוקא במקום חיותה ובזמן חיוּתה, – בחזקו אותה בכוחות עצמה, באויר עצמה. מעין זה עשה ביאליק ללשון השירה – הוא שב והדליק ניבים, שהיו טעונים עקירה וטעונים נטיעה למען יעמוד כוחם בם. פרוצס זה של חיזוק הלשון מתוכה אינו פוסק גם כיום. כל כוח יוצר, שפרנסתו על המציאות, מרחיב על כרחו, מביא עמו תוספת חיזוק, תוספת טבעיות ללשון. מי יודע אם לא היו גם הלשונות החיות מתנוונות והולכות, לוּלא שבה ויצקה בהן השירה בכל דור מדמה המחדש!
ה. האפיקן 🔗
אמנות הספור לא היתה לו דבר שבמקרה, כדרך שהיה האפוס לויזל, כי אם דבר שבהכרח – חלק נפשו ממעל. הוא היה מספר מבטן ומלידה – האֶפּיקן הראשון והנאמן, אשר קם לנו לאחר אֵלם של דורות. זה היה החדש, המבשר שביצירתו: היא הודיעה על קליטת עולם אחרת. כל שירה, גם שירת הענוּת, היא פרי שפע שבלב; אבל אֶפּיקה אמתית היא פרי עושר, פרי מלאוּת של חיים, הטעונה פּורקן. אֶפּיקן מובהק הוא אדם כבד במראות, אדם שעינו אינה פוסקת מקלוט ודמו אינו פוסק מאגור – שעלילות חיים לאין מספר צובאות על נפשו ואינן נותנות דמי לה, עד אם קם ונתן להן תיקון בהעלותו אותן על הבד. לאֶפּיקן אין דבר נעשה ממש, אין גם מאורע נעשה ממש, כל עוד לא חזר ואירע בספור. על כן תחוס עינו על הקטנות כעל הגדולות: העולם משולל קיום אמתי כל עוד לא פורש, כל עוד לא סוּפר.
ככל אֶפּיקן מובהק, לא היו מאפו “פסיכולוג” – לא פירש, כי אם הראה: אם סיפוקו מצא במעשה שהיה בלבד. כמשורר, ידע גם את חידות הנפש, את הכוחות הסתומים השולטים בנו ואנחנו לא נדע. אבל תפקידו לא היה להרים את הצעיף: הפתרון גלוּם בעצם העובדה, ואין להפרידו ממנה. העין והלב שותפים בקליטה. האֶפּיקן אינו אלא מאַשר את העובדות. אינו שבע עובדות לעולם. לא שופט הוא, כי עד. אך עדותו מכרעת כשהיא לעצמה.
אות לתקופה חדשה, לקליטת חיים חדשה היה בשמחה זו על רבוי העובדות, על עושר המראות שבעולם. אות, כי צוּחצחה העין, כי הבריאה העין, והיא אינה רוצה אלא לקלוט בלי סוף. פירושה של שמחה זו על הנראה ועל הנשמע – על ריתמוס מתון זה של הספור, שנתרקם מאלף דברים משעשעים את העין ואת האוזן, היה מהפכה בחיים וביצירה. אין עוד הצטמקות ההויה שבספור־המעשה היהודי. מאפו אינו נחפז אל הסוף. הוא אוהב אגב אורחא לראות, אוהב עוד יותר לשמוע את קול האנשים בשיחם ובשיגם, בצהלת שחוקם ומהתלותיהם, כבהשתפך עליהם נפשם באבלם ומצוקותיהם. פלאי פלאים מתרחשים על כל שעל. בכל אשר תשה העין באהבה, שם מרכז הדברים, שם לב העולם דופק לקראתך. כלום לא זהו סימנו המובהק של האֶפּיקן, שבכל אשר ישלח את ידו, שם יבכר עץ החיים את פריו? מאפו לא צמצם את ראייתו בשטים מסויימים. תעה תעה ביערות החיים, ובכל אשר דרכה כף רגלו, גלה את שפע העולם, את רבגונוּתם העליזה. על כן לא הבדיל בין ענין לענין. ידע לגלות עיקר בטפל, להפוך בכוח ראיתו את הטפל לעיקר – לא היה בכלל טפל לפניו. באותה הנאה שהוא מתאר את מחזה עולי־הרגל לירושלים, הוא מספר גם על שכורי־אפרים בשומרון; חשוב לו למסור את שיחת התום של שולמית ומינקתה בנאות הלבנון, כשיחת הגנבים של חפר ובוקיה במערת פריצים. האהבה להקשיב אל שיחות האנשים אף היא תמיד ממדות האֶפּיקן, לא מה שמדברים בני אדם, כי אם איך הם מדברים – מגלה את רבוי הדמויות של החיים. לא מסירת העובדה, אף לא תיאורה המפורט מראים אותה, מבדילים בינה ובין הדומות לה. העובדה אינה יוצאת מחוג כללוּתה כל עוד לא הטביע אליה את חותמו האישי פי האדם המספר עליה. הדבור בלבד הוא המאַמת את הדברים הדמיוניים ביותר; הוא המנענע אותם. מבחינה זו אין בין האֶפּוס ובין הדרמה אלא פסיעה קטנה. הומירוס, וירגיליוס, ואפילו דנטי השיגו באמצעי הדבור יותר ממה שהשיגו באמצעי התיאור המרובים, שהיו ברשותם. לא כל שכן מאפו, שלשונו התנ"כית היתה עניה כל כך באמצעים פלסטיים ולא הוכשרה כמעט לתיאור. על כן היתה השיחה מיטב אמצעיו. הוא הראשון, שגלה בתנ"ך גנזי לשון של שיחה. כל גאוניותו של מאפו נתגלתה ביכולת זו לתת בפי גבוריו לשון חיה, מלאת תנועה ורבת נוּאַנסות כזו. מה לא מצא לו בטוי בשיחות אלו? רוך וחמלה, עזות ואכזריות, ניבי־תום ולשון־ערומים. איש איש ולשונו פה, איש איש וקצב דבורו.
אכן כוחה של אמנות דרמתית נפלאה משוקע בשיחות אלו! בהבחנה ראשונה, אפשר שמשהו בהן יהא נראה פגום על ידי אריכות יתרה, על־ידי מליצה מיותרת; אבל מי שיקשיב אל קצב הדברים ויתן את דעתו לתרגם את מה שנראה לו כמליצה ללשוננו ומושגינו אנו, יתפלא לכשרון התיאור של הנפשות, המתגלה בכל פליטת ניב כאן. הנביאים, הכהנים, שועי ירושלים ועבדיהם, שוכני היער והכרמל – כל אחד מציג את עצמו בהבל פיו, כל אחד נבדל ומיוחד בסגנונו. על פי צבע דבורם – יותר מאשר על פי תכנם – אתה מבדיל כאן בין כפרי לעירוני, בין תם לרשע, בין נביאי־אמת ובין נביאי־שקר. כולם מגלמים את עצמם עד סופם בשיחה זו, המודיעה על אָפים, על יחשם, המייחדת אותם ואת מעמדם יחוד שאין ברור הימנו. בלשון זו של צירופי פסוקים, של ניבים קבועים, בקצב שגור זה עלה בידי האמן להבליט כל דיוקן מאוכלוסי יצירותיו המרובים בליטה שלמה. אנחנו פותחים את “אשמת שומרון” ושומעים את שיחת העבדים, העושים את דרכם בעב טל בין ארזי הלבנון ומספרים על קורות המלחמה ועל עסקי אדוניהם לחבריהם, אשר נשלחו ללוות אותם. “שלשתנו מבני דלת הארץ – פותח האחד – ואיך נשא מדברותינו על גוי ואדם?” ובכל זאת הוא הולך ומדבר על הכל, ודוקא בפרטות יתירה. חברו בא ומוסיף על דבריו, והשיחה הולכת ומתפתחת מאליה, בלי אונס. כל אחד כאילו מתחרה כאן עם חברו, בחפצו להראות, כי אין סתום לפניו בחיי “מרום עם הארץ” ולפניו גלויות כל תעלומותיהם. כל צביון השיחה מבליט את תכונת המדברים – שיחת עבדים, הרואים את כל הנעשה בבית אדוניהם דרך אספקלריה מיוחדת שלהם. “את מי תגיד מלין!” – קורא האחד מתוך התלהבות ומגלה דברים לא ידעום אנשי שיחו, עד שהשני קם, מתוך נצחנות משעשעת, לבטל את דברי חברו והוא נכנס לתוך דבריו ומתחיל מתוך בוז: “הן עוף השמים הוליך את הקול” – כלומר, בודה אתה מן הלב דברים שלא ידעת… כמה טבעית היא התהדרות עלובה זו של עבדים לפני חבריהם וכל היחס מצדם להסכסוכים הפנימיים שבחיי אדוניהם, – יחס המתבטא בסוף השיחה רק בהערה קצרה של אחד העבדים: “אכן אולת היא, הקשורה בלב בני מרום עם הארץ!”
*
לבני “מרום עם הארץ” האלה מאפו עצמו נושא את עינו ביראת־הכבוד. המשורר המסכן אשר ראה מסביב לו רק את הדלות המנוולת, היה משתוקק לאנשים אחרים, לאנשים אשר גובה להם ויראה להם וחן קדומים לתנועותיהם ודבוריהם. גם בזה נתן את אותותיו האֶפּיקן שבמאפו, המחבב ביותר את הצורות הבולטות, את הגבורים בפועל! ואת האצילות שב"בני עליה" אלה הוא מגלה קודם כל ביפי לשונם, בחן מדברותיהם. עוז תנ"כי מפעם את ספורי יהושבע וקינותיה, את דברי עוזיאל ומשאותיו. מתוך לשונם אנו מכירים תיכף את רום מוצאם ויחשם; אותם הולמות גם מליצותיהם הרמות. הן זאת היא הלשון, אשר בה ידברו נגידי האומה ובחיריה.
מאפו, שהיה בעצמו אדם חלש וצנוע, נשא בלבו געגועים על גבור, גדל־הדור, איש־העליליה. גבוריו החביבים הם כולם אנשי־לב ואנשי־כוח, משוררים וגבורי־מלחמה. “ה' נתן לך תפארת אדם ולשון למודים – אומר אחד מגבוריו – ומה נמלצו אמרותיך! וצדיק ה' לא יעשה עולה ולא יתן מוט לאשר חנן כל אלה”. כלום גם אלהים בעצמו אינו מגן על אנשי־התפארת? כבעלי־האגדה אף הוא מאמין, כי אין הקדוש־ברוך־הוא משרה את שכינתו אלא על איש־קומה, על גבור וחכם. ושוב ניכר המשורר האֶפּי, אשר גבוריו הם אנשי השם אשר מעולם – בני־אלהים, אשר מרחם אמם נוצרו לגדולות. מדרך הטבע הוא שבתקופתנו הספקנית נתמעטה דמות הגבור. אבל כלום לא משום כך נתמעטה גם דמותה של הפרוזה הספורית? אמנות אֶפּית מתדלדלת בלי הערצת גבורים. בלא “צורות בולטות”.
מאפו כבר היה מעריץ את גבוריו מעט יותר מדי. כשוא בא לצייר את אלישבע, למשל, הוא מקדים ואומר: “עתה יבוא נא הקורא לראות בתפארת הבריאה הנפלאה” ובנוסח של אֶפּוס הוא פותח בתיאור בגדיה ועדייה: “ואלה המחלצות ועדי העדיים אשר היו על אלישבע ביום הולדת לה”. עד כדי כך הביט מלמטה למעלה אל “בת הגביר”, בראותו בכל שרוך נעל של העלמה הכבודה סמל הגדולה והתפארת. אכן את תכונת האֶפּיקן הקדמוני הוא מגלה גם בדרך תום זו.
ו. אהבת ציון 🔗
הספר עלה במחשבתה לפני מחברו בעודנו צעיר מאד. בן עשרים ושתים היה המשורר בערכו ביד לא־מאומנת את דפיה הראשונים של יצירה זו, שבה מתחילה תקופה חדשה בספרותנו – תקופת הפרוזה הספורית המקורית, ולמעלה מבן ארבעים היה בצאת הספר לאור. חבלי לדה ארוכים כאלה היו לרומן העברי הראשון.
אכן כדברי אגדה נשמעים דברי ימי הספור הזה. בסביבות עיר קובנה יש גבעה נשאה – הגבעה האלקוסטית יקרא לה. רחוקה היא מרעש עיר והמון אדם, ועל ראשה, בסתר גנים ויער, עומדת סוכת עץ עתיקת־ימים, משכן בדידות ודממה. לעיני היושב בה יתגלה זיו הניימן והויליה, נוף מים עליזים ומראות שדה ויער. העיר קובנה, היושבת על מים רבים אלה, נראית ממרחק זה כולה שאננה וסדורה ונקיה. והאיש הרואה אותה מכאן שכח ישכח את כל הסחי והמאוס אשר במבואותיה הצרים וראה אותה כבירת־קדומים מלאת הוד וקסמים. במקלט שקט זה ישכח האדם גם את כל סחי ואת כל מאוס אשר בחיים בכלל, וראה את העולם כולו שאנן ומסודר וטהור – כראות העין את כל מראה ממרחקים רבים.
את מחבואי הגבעה הנהדרה הזאת חמד לו מאפו הצעיר בהיות עליו רוח השירה. שמה נמלט מקדרות חייו, חיי מורה עברי, עני ומדוכא, בודד ונרדף מקנאי העיר אפלי־הנפש. כאן מצא שוב את נעוריו האבודים, ומתת הדמיון והשיר היתה לו שלומים לכל עניו ועלבונו בעולם המציאות. בשבתו פה רחק רחקו החיים אשר שם במורד, ובמקומם רוקמה הויה זכה, שאננה, בהיות עוד העולם רך וטוב ותמים והוא חוסה כולו בצל נוער ואהבה. כאן נמסו כל האסורים. מראש גבעה נשאה זה שלח את דמיונו כצפור דרור, וממעמקי ימים רחוקים דלה מראות חיים ונפשות חיות, אשר שוו הוד חדש על ילדות האומה, הוד טבע וגבורה נשכחה.
ספר כזה יֻתן לעם כאות חסד. רק בקדמות שחר, לנוכח יום חדש, ירון לב המשורר במתיקות ומלאות צחות כאלה. ב"אהבת־ציון" אוּחה החוט שנתק ביום מארה. עוד פעם נתן את קולו הזמיר שנאלם ביער־יהודה לימים רבים.
לא ימים ולא ירחים יכּתב ספר כזה, אשר יצו את חסדו לדורות. יותר מעשרים שנות חיים ויצירה, שנות עמל ותקוה ויאוש ניתנו לעשרים ותשעת הפרקים האלה. בשעה שעלה הספר במחשבה לפני יוצרו היה עוד עלם רך וחולם, ובהביאו את מלאכתו עד קצה היה כבר גבר בחצי ימיו, רב נסיון ושבע עמל. אבל בכל הימים הרבים ההם לא עזבו תום ילדותו וטל נעוריו לא יבש. על כל הספר שפוך נגה השחר.
ספר טוב זה נולד במזל האהבה.
*
כל הגעגועים על חזון, על שירת העוז והנשכחה, שנתעוררה עם זהרי משיח במאות השנים האחרונות ומצאו את בטוים הנמרץ הראשון בשירת ר' משה חיים לוצטו, חלחלו עוד ימים רבים בדמדומי ההשכלה ובקשו את תיקונם. כאותות ירק, המתגלים צנועים וחיורים בראשית אביב מתוך השלכת של אשתקד, נצנצו מתוך תלי־תלים של מליצה געגועים בישנים על טבע, על מרחבי חיים. אך בין מליצי התקופה ובין חופי הנבואה הנשאים רבץ השממון של חדלי־דורות, ואפילו משורר רב־יכולת כרמח"ל לא עצר כוח לעמוד בחוג שמשו וחש מפלט לו לערפלי ההזיה. רבים נשאו בלבם את הצמאון לשירת קודש, לניב־נבואה, אבל עד ימי מאפו ומיכ"ל נסתם חזון. כל הנטפים הבודדים, שהיו מפכפכים בקרקע התקופה, לא נקוו יחד לפלג־אלהים.
“אהבת ציון” – היה הפלא הראשון. כל מה שצמח עד עתה בחרדה, זנק עתה בבת אחת כיער מלבלב. כל פזורי התקופה, מרמח"ל ועד שלום הכהן ושלמה לוינזון, אוספו עתה, כלתוך אסם בוטח, למשמרת עולם. ב"אהבת ציון" יצאה השירה העברית החדשה מכלל נסיון. לגעגועים הסתומים, שקמו בלב האומה, ניתן ניב־שפתים, לדור היתום, ניתן הספר הראשון, שנוצר כולו ברוח־הקודש.
*
ב"אהבת ציון" מתחדשת אמנות־הספור העברית, שהלכה הלך ורדת לאחר חתימת המקרא. בספורי האגדה והמדרש ישנם אמנם יסודות חזקים של אֶפּוס עברי. אין ערוך לריתמוס החי של ספורים מצומצמים ושקויי לשד אלה, שבהם באה לידי גלוי מקוריות התפיסה, פשטות רבת־חן ובדיחות עממית מיוחדת במינה ובסגנונה. כל שכבת הנפש העממית הזאת כבר הפרתה ועוד עתידה להפרות את יצירת תקופתנו, השואפת לממש וטבע ואמת. מתוך קרקע בריאה זה צמחו ספורי־העם המאוחרים, שעם כל לקוייהם המרובים, מלאו את חיינו צהלת שירה חדשה. אכן לכלל אמנות ספורית גדולה לא באו כל הנסיונות האלה. כל זה אינו ברובו אלא חומר, קטעים, פרורים בודדים, ולא בנין.
ב"אהבת ציון" גלה הגניוס העברי שוב את כוחו לשירה אֶפּית, את כשרונו האבוד לצקת ביצוקה אחת פירורי הויה נפרדים ולספר בנשימה רחבה עלילות חיים גדולות, ספוגות תום ותבונה, ממשות ודמיון באותה פרופורציה מוצלחת, שלא ניתנה אלא למשוררו של דור הולך ושב לאיתנו. ספר שלם זה, זך הסגנון ומלא הבטוי, הבנוי כולו ביד אמונה, היה כעין מחאה נגד אותו הרישול והחטיפות והזלזול שהיו נוהגים בספור המעשה גם אלה, שבלבם היתה מפעפעת חדות חזון ושנוצרו מבטן ומלדה לנחם את העולם מעצבונו.
ב"אהבת ציון" שב האֶפּוס העברי אל אפיקיו העתיקים – אל התנ"ך, אם גם קלט הרבה מיסודות הספור המערבי. אותה תמצית חיים בשרטוטים מעטים ואותו ההד למרחוק של כל קו ודבור בודד. העושה את המפורש מפתח לסתום, לאשר לא פורש. אותה בהירות הדמות בלא סממני צבע, ביחד עם הצל הנעלם החופף כחֻפּת אלהים על כל החיים – כל זה מורשת המקרא, אשר פתח את כל חדריו למשוררו החדש.
מפליאה אמנות הספור של הפתיחה, שאין בינה ובין פרק מספורי המקרא ולא כלום. אותה פשטות רצינית של מסירת עובדות בלא כל כונה אחרת. אותה יכולת להכניס אותנו בבת אחת ללב המאורעות, להטעים את הדברים בלא הטעמה, להבליט את העיקר ושלא יעומעם גם הטפל – כל אלה היו סגולות הספור המקראי, פלג צלול זה אשר גם בהישירו לכת וגם בלפתו ארחות דרכו, ישמר במעמקיו את כל בבואות הנוף ומסתריו.
בשירה זו שבה לפעם את האומה רוח האגדה, שהיתה מפרפרת ונלחמת על נפשה מיום חתום חזון. בפעם הראשונה אחרי דורות רבים גברה שוב האגדה על ההלכה. שוב הציצה ילדות העולם בעיניה הכחולות, ופני החיים נהרו מסוד כמוס. שוב הכשרנו לשבת על העין, לספר ולהקשיב ארוכות ולרקום עם שם העולם את רקמת ההויה. לאחר ר' נחמן מברצלב, בעל האגדה המובהק, שחרש את הקרקע הבתולה, נתנה אדמתנו את יבול ההלולים הראשון.
זה לא היה עוד ספור־המעשה דרך־אגב, אותם טלאי־החזון שיש בהם רק משום מעשה־נס, או משל ונמשל. העינים נפקחו לראות, - צמאו לראות, לספוג את מראות העולם ולהפליג בכלי־השיט הקלים של הדמיון.
“אהבת ציון” היה ספור לשמו. לשם שפעת מראותיו וסבך החיים המנומרים. המספר נוהג בגבוריו כמו באנשים חיים. ערום יערים להחזיק אותנו תמיד במצב של חרדה, והקורא אינו יכול להשיב את רוחו אף רגע. אבל כל זה אינו אלא כדי לשעשע את עצמו, כדי לשעשע אותנו – כדי שיוכל אחר־כך, במלוא סאת היסורים, להרבות את השמחה באהלי ישרים. על כן גם הקורא יחיה עמו את חיי האגדה. רק מי שנלכד כולו בקסמי עצמו, כוחו יפה ללכוד גם את האחרים.
*
ואף־על־פי־כן אין זה רק ספור בלבד, כי אם תורת חיים שלמה. תורת התקופה ורוח רעיונותיהם צרורים בדפים התמימים האלה; אולי עוד ביתר עוז מאשר בכל ספרי הזמן. ואין משום פגם כאן גם נטית המשורר הברורה לגבוריו החביבים. לאלה שבהם מרומזים בני הדור החדש, השואפים לחיים אחרים, לעבודה ולדעת. מאליה מתבלטת איבת המשורר לצבועים אשר ירעו ואשר ישחיתו בכל אשר יפנו, ומבלי דעת הוא שם בפי גבוריו האהובים את חלומות חייו ומיטב הגיגי התקופה.
וככה נעשה ספור תמים זה לא רק חזון קדומים, כי אם גם קול קורא לחיים חדשים, קול מעורר לצאת ממעונות האופל הצרים אל האדמה הטובה והרחבה. ריח שדה וגנים עלה מתוך דפיו וקול כורמים ויוגבים הצהיל את כל פנותיו. געגועים על חן נעורים ועל חסד אהבה רננו מכל פרקיו, ומין המית נפש לאושר, לחיים מלאים, לשפעת שמש, – שמלאה את הלבבות הצעירים חלום ושכרון.
זה היה ספרה של התקופה, יצירתה המחנכת והמתעוררת. היא פקחה את העינים שוב לראות את ירק הארץ, נתנה שקט ללב, הרחיקה מן הכיעור והקטנות אשר מסביב; והיא למדה גם לשנוא עד מות את עדת החנפים והצבועים, העומדים בינינו ובין מעינות החיים.
*
הסגנון העברי, שבו נכתב הספר, היה, כתכנו, חדש גם ישן. זאת לא היתה עוד המליצה לשמה, שלא הניחה מקום לכל בטוי תם וישר, ששמשה תמיד רמז לפסוק וחומר לכל מיני כרכורי־לשון – ריטוריקה טפוסית זו, שבה נכתבו רוב ספרי־המליצה בתקופות הירידה הממושכות; אף לא אותו הסגנון הזר, חד־הצרופים ועשיר־החידושים, שבו השתמשו משוררי ספרד על דרך המליצה הערבית – סגנון זה, שעם כל הכוח הפיוטי השקוע בו לא היה עלול להעשות, מרוב זרותו, לשון־עם והיה מכוּון בעצם רק לחריפי־ההשגה, למשכילים. בסגנונו של “אהבת ציון” היתה אותה רעננות של לשון צרופה ומקובלת כאחת, – היתה מזיגה זו של תפארת ותום, של כווני־חן וחמימות טבעית, שעשו את היצירה הזאת בבת אחת לספר־עם. היה בו מן החידוש המגרה ומן החן של מסורת כאחד. הוא נשא בחובו את המהפכה, ועל פני כולו נסוך שחוקה התמים של ילדות. ככל יצירה גדולה היה בו משום התחלה והמשך כאחד.
ב"אהבת ציון" בא לידי גלוי, לאחר רמח"ל ולשמה לויזון, הריניסנס של לשון המקרא, כוחה לחיים ולחידוש יצירה. הוא סמן את קץ הגמגום והרישול ואת ראשיתה של יצירה לשונית אורגנית. ספר זה אמנם היה רק דרג ראשון. חבור של מליצה היה, אבל בשוליה של מליצה זו הבהבו, כציצי אחו אדומים, להבי חיים. המליצה עוד לא עשתה את עצמה חול – אבל שעבדה את עצמה לאט־לאט למציאות. יחד עם הגבורה התנ"כית נתנה גם פשטותה של לשון התורה והנביאים הראשונים. הנה דוגמא קטנה: “השמרו לכם, פן תעוללו! אכלו ענבים כנפשכם ואל תמנעום מקשי־רוח ומרי־נפש אשר יבואו הלום לשכח ענים ועמלם; אל תגרשום ואל תגערו בם, כי מי יודע מה ילד יום? אולי גם בנינו ובנותינו רעבים וצמאים ילכו לבקש טרף נפשם בשדות ובכרמים לא להם. השאירו למו עוללות, כי הם המכס אשר נרים לה' השולח ברכתו לנו”. כאן לא המוסר לוקח לב, כי אם אותו הבטוי התם, אותה חטיבה עממית, המראה על תור לבלוב חדש, שהגיע ללשון.
*
בכל הספרות העברית החדשה קשה למצוא עוד ספר עברי, שיהיה בו מן המקוריות העברית הנצחית כ"אהבת ציון". כל סגולותיה של שירת התנ"ך באו בו לידי בטוי אמיץ כזה, העושה אותה כעין באור וכעין מלואים לספר הנצחי שלנו. אין זה חקוי סתם של סגנון, שעל פי רוב אינו אלא מדלדל את המקור, בהציגו אותו לראוה רק לשם שעשועים ובהשתמשו בו שלא לצורך אמתי ועצמי – כי אם יצירה, שנכתבה כולה ברוח קדשו של התנ"ך, בהשפעתו הבלתי־מוכרת. יצירה כזו מוסיפה כוח חיוני, מצרפת ונופחת נשמת חיים חדשים בניבים ישנים. ודאי, שבלי התנ"ך לא תהיה מובנת יצירת מאפו; אבל יצירת מאפו עושה גם את סגנון התנ"ך ורוחו מובנים וקרובים לנו יותר. היא מקרבת את הניב העתיק למושגי החיים; היא מרחיבה אותו מדעת ושלא מדעת. זוהי אותה סטיליזציה, היוצרת מטבעות־לשון עוברות לחיים, המוסיפה לדברים שבכתב את חמימותם של דברים שבעל־פה. בכוח כזה לבצר את הלשון, להפריחה מתוכה לא חוננו בתקופתנו אלא מעטים.
בכוחה לחדש מבפנים, לעורר נרדמות, הצליחה יצירה זו להכנס ללב העם במדה כזו, שבדורות הקודמים נכנסו רק ספרי הדת והמוסר המובהקים ביותר. היא כבשה לבבות וחדשה לבבות; היא חדשה את פני החיים, ישרה את קמטיהם ושפכה רוח של נוער על העולם. לנו אין עתה כל מושג מן המהפכה הגדולה, שהביא ספר קטן זה בזמנו. קסם לא ישוער היה בדפיו המאירים, בסגנונו שקוי־הבושם, בכל הרננה האביבית שהיה שופע על סביביו. לכל מקום שהגיע נשא את רוח הימים ההולכים ובאים. בכל פנה שחדר נתקבל ככרוז, כבשורה. התקוה דובבה את שורותיו – תקות הימים אשר נכונו. הספר נולד בסימן טוב. היה אות לאנשים חדשים, אשר יקומו והפריחו את שדותינו העזובים.
*
ב"אהבת ציון" השקיע מאפו את חלום נעוריו, ובנעורים, בכל נעורים, תמיד מרומז העיקר, יסוד חייו ושורש חייו של האדם והיוצר. עד שהאמן מוצא את עצמו עוברים לפעמים ימים רבים, ואף־על־פי־כן – הפסיעות הראשונות אינן ארעיות לעולם. כמה שיהיו רפים נסיונותיו הראשונים של הפייטן, הם המודיעים על מה שעתיד להתרחש. לא כל שכן, כשהמשורר יוצא מיד, ביצירתו הראשונה, מכלל נסיון, כמו שאירע למאפו ב"אהבת ציון".
ב"אהבת ציון" מרומזים כבר היסודות לכל יצירותיו הבאות. לא רק תפיסת עולמו של מאפו, שאמנם נתרחבה ונתעמקה אחר־כך, כי אם גם כל התכונות החשובות ביותר שביצירתו, אפילו כל הטיפוסים שבספריו הבאים, כבר מסומנים כאן אם מעט ואם הרבה. כל עולמו של המשורר כבר נשקף בברכה שוקטה זו. כל חלומותיו ומשאות־נפשו בה חתומים.
רוח של אידיליה שוקטה ובהירה נחה עלינו, כשאנו נכנסים לתוך עולם שלם וקדמון זה. דממת שדה ויער, הד עדרים על מי מנוחות ושירת רועים ורועות מוציאים אותנו כרגע מן העולם, שאנו נתונים בו. זיום של חיים אחרים לוקח את לבנו, ואנו מפקירים את עצמנו לגלים הטובים, הנושאים אותנו מפה הלוך והרחק, הלוך והרחק. העולם העתיק הולך ומתגלה לפנינו בכל פשטותו וחנו. כל אשר יראה ואשר ידובר ואשר יעשה פה – אחדות של הרמוניה לו; אין דבר אשר יפריע את החלום. למן הדף הראשון, המתחיל בסגנון הספורי של התנ"ך – “איש היה בירושלים בימי אחז מלך יהודה ושמו יורם בן אביעזר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה” – אנו כבר נושמים אוירם של חיים קדומים. מקרית מלך ושרים, המלאה תשואות ומרמה, ילך המשורר אתנו “למועד חודש האביב” ללון בכפרים. שם “הגבעות חוגרות גיל והעמקים עדויי רקמת פרים”; שם נשמע עם שאון זרמת פלגים ויבלי מים גם את שירת האביב לאמנון, היא שירת לב מאפו עצמו:
לַדַּלִּים וְלָרוֹזְנִים יִזְרַח שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, –
רוּחַ אֱלֹהִים עַל נְאוֹת שָׂדַי הֻצָּקָה.
כרביבים עלי דשא רועפים עלינו ניבי השירה הזאת. העולם עוד לא השבת מטהרו, ואנחנו מתהלכים עם ”בני ציון היקרים ובנויה היפות" כבגן־אלהים. משדי בית־לחם הגלויים יביאנו המשורר אל סתר הכרמל וגניו וכרמיו, ואנו שומעים כבר את קול תפלת תימן, הרמז הראשון לאנשי מאַפּוּ האידיליים: “לי הוכיח ה' כבוד, עושר ובת אלוף ביהודה; תן כל אלה, ה', למי תתן – תן כבוד למושלים, עושר לאנשי חסד, בת אלוף ביהודה, לאוהבי עדי עדיים, משי ורקמה; ולי תנה את העלמה הזאת, אשר לא אמירנה בבנות מלכים ביקרותיהן. תנה לי חלקת שדה וכרם על אדמתך הרחבה ואוהל קטן לשבת בו עם היחידה הזאת, ומאושר אנכי בארץ”. ואפילו אמנון, זה ש"לגדולות נוצר", אשר יכניע את כל הלבבות ביפיו וכשרונותיו, גם הוא ישיר בהשתוחח עליו נפשו:
אַךְ שַׁלְוָה, אַךְ שֶׁקֶט, בְּאֹהֶל רוֹעֶה,
לָמָּה תִּטְּשֵׁהוּ? הוֹי רוֹעֵה רוּחַ!
בשובנו אחר זה עוד פעם העירה, חלום היער והכרמל לא יעזבנו עוד. געגועי גבוריו של מאפו על “האדמה הרחבה”, היו געגועי היהודי החדש, כליון נפשו ממיצר הגיטו אל השדה, אשר ברכו ה'.
*
לא כל הטיפוסים שביצירה זו עלו למחבר במדה אחת, אך רובם מצויינים בחיתוך תויהם, בצורה בולטת וניכרת. הנה ידידיה, טיפוס של נדיב, מוקיר חכמים ונביאים, אחד מאצילי ירושלים, הנאמן בהבטחתו לרעו יורם, ואם גם יעלה לקרבן ידידותו את אושר בתו היחידה. הנדיבות שבאצילות נפשו ביחד עם האטמוספירה קשה שבבית אצילים באות לידי בטוי מיד, מתוך יחס ידידיה אל אמנון, מציל בתו ורב הכשרונות, אשר ימשוך אליו חסד ובכל זאת לא ישכח אף רגע, כי הוא בן “בוז משפחות”. בבית ישרים זה, אשר בני הנביאים מתהלכים בו ויראת אלהים מקננת בכל פנותיו, קר לנו בכל־זאת מעט. למרות כל ההוד אשר ישוה מאפו על הבית, האויר בשדות בית־לחם נוח יותר מאשר פה.
אחרת היא תרצה, האם הטובה והנכנעת לבעלה. היא נחמת הבית. בה אין אותו הקושי האצילי שבידידיה. היא קודם כל אֵם, הרוצה באושר בתה. אשה, הרואה כבר בעיני האם שלה אל מה צפויה בתה האומללה בהיותה לעזריקם. בסתר לבה היא מקוה לנס, אשר יגאל את תמר מידי העריץ הזה, ובהכנעת נשים היא אומרת לבעלה: “הרף מבתנו עד מלאת לה שמונה עשרה או עשרים שנה, כי לא תאחר לשאת מכאובים מידי עזריקם”. אנו מכירים כבר את הסוד הנצחי אשר ירוקם בין האם ובין הבת בעסקי־אהבה – הסוד אשר אין לאב כל חלק בו…
תימן הוא, כאמור, כבר ממשפחת בני האידיליה. רך הוא ביותר וכפוף ונשמע לאחרים. אין הוא נושא את נפשו לגדולות. רע טוב הוא ונאמן באהבתו לאמנון, אשר בכבודו יתימר. את כל תכונתו הוא מגלה בדבריו אל אמנון: “ידעתי, כי ישלים אבי חפצך לתת לך יד ושם בין הרוכבים, גבורי החיל, ואתך גם אני לראות עוזך וכבודך”. אושר לו לראות עזוזו וכבודו של רעהו – נפשו הזכה מלאה גם בלי זה. בתימן נרמז רמז בהיר הטיפוס האידילי של מנוח החרמוני אשר ב"אשמת שומרון".
בתמר התאחדה אצילות האב וגאונו ורוך האם ופשטותה. מן הרגע הראשון אשר נגלה לפנינו בשדות בית־לחם, אנו רואים את האשה, אשר תעלה על מוקדי אהבתה; אחת מבנות־ציון אשר בשיר־השירים, אשר רשפי לבה שלהבת־יה. המחבר יציגנה לפנינו ביפיה וישים בפיה את חמדת מליצותיו ודברי חכמתו. עוז רוח לה ובטוחים אנחנו בה, כי לא תלך אחרי האיש, אשר לבה לא לו. אין היא מן הכפופות והנכנעות. אך תחת יד האהבה והקנאה גם היא תזעק ביסוריה כאשה, אובדת עצות וחסרת־ישע. אמנם אילו השתדל פחות המחבר לשית עליה הוד והדר, ודאי שהיה יותר מצליח.
הגבור, אשר אליו כוננו כל קוי השירה הוא, כמובן, אמנון. כמשורר, גבור ונדיב־רוח יופיע לפנינו; אין סגולת הגוף והנפש אשר לא חונן אותו יוצרו. באהבתו לתמר ובגעגועיו על ירושלים, עיר ה', בנודו למרחקים, הוא דומה באמת לגבורי הרוח ומנעימי הזמר העתיקים, אלה אשר על מיתרי לבם ככנור ינגן העולם. בכל שיחותיו הוצק חן והדר, ובמכתבו מנינוה הוא מתגלה כמשורר אלגי נשגב. “השמש ישיש כגבור לרוץ אורח, הלוך ואור עד הצהרים. והנה הוא עומד עיף ויגע בחצי השמים; קול בעלי כנף חדל; מעט מעט תצער יפעתו, הצללים יגדלו והיום פנה – הלא כן ארח איש עלי אדמות וכן ינועון מעגלותיו, מעגלות החיים. מה נעים שחר טל ילדותו, ומה נחמד אור ימי עלומיו! אז כל חושך ינוס מפניו והתקוה המשחקת לפניו תרון באזניו ככנף רננים. אך, אהה! התקוה עד חצי ימיו תנחנו וכאמו תנחמנו, ולעת זקנה תעזבנו, והנה האיש כצל נטוי, וזכרון ימי עלומיו בדד ינחנו בדרך עולם”…
כאדם חי סובל תמיד הגבור משפעת הוד והדר, אשר יעטרהו האמן, אך אמנון לוקח לב כסמל של גבור ומשורר, כאחד מבני־העליה, כבחיר־אלהים ובן־שעשועיו של הטבע, – כאשר יהיה תמיד המשורר בעיני העם.
באמנון חפץ מאפו להראות את סמל האדם נבחרהו, את האיש למופת – את היהודי בתפארת אדם, בזוהר החלום. זה היה יציר הדמיון, אך מהודו אצל על צללי האדם שבמציאות. בו הבהיק משהו מחזון העתיד.
סתרי ואבישי אחיו, שליחי הכפר, מביאים אתם בכל פעם שהם באים העירה את ריח השדה. בתוך החנופה והתככים אשר בעיר שלום נפשם משתפך כשמן הטוב לתוך גלי ים סוער. הד האיבה העתיקה של הנביאים אל התרבות המשחיתה של הכרך עולה מהם. הם בעצמם, הבריאים, הבהירים והישרים, כאילו מגשימים את הרעיון, שכל הקרוב אל הטבע – קרוב אל האלהים.
מטיפוסי הגבורים השליליים, אשר יצר מאפו באמנות כה מפליאה ב"עיט צבוע" וביחוד ב"אשמת שומרון" – טיפוסים העולם במדה ידועה גם על גבוריו האידאליים, יש לציין ב"אהבת ציון" ביחוד את זמרי, זה אבי הצבועים שביצירת מאפו, אשר נפגשהו אחר־כך גם בשמו וגם בשמות אחרים ביצירותיו הבאות של המשורר. בקובנא, עיר מולדתו של מאפו, קן ה"מוסריים" והחנפים, ודאי שהטיפוס הזה היה מצוי והעסיק את דמיונו של המשורר ביותר. ב"אהבת ציון" עוד לא שלמה דמותו. מאפו הצעיר עוד לא הציץ אל תהום־הזועה של נפש האדם. אך נאומו של זמרי בהשליכו את אלילו כבר מלא חריפות עוקצנית. באשפת הפייטן האידילי טמונים גם חצים שנונים משוחים ברעל.
*
ב"אהבת ציון", מובן מאליו, העיקר לא בתכונות הנפשות הבודדות, כי אם בשירת הספר כולו, בכל צבע המחזות המיוחד, – בניגון החיים החדש, אשר עלה מתוכו. זאת היתה קודם כל שירה אידילית – המנון לכבוד הטבע. השקט המתוק עוד פרוש על העולם. אפילו אמנון יותר משהוא איש־מלחמה, הוא משורר – נער רך וחולה־אהבה, אשר קולו מלא תחנונים רבים ולבבו יהמה משפעת רוך וחמלה. ידידיה, תרצה, תימן, סתרי – אלה הם בודאי אנשי אידילה. וצללי עזריקם, זמרי ומתן מתבטלים באור השמש הכללי.
זה היה שיר־תהלה חדש לארץ, לאהבה, לנעורים, – הד “ציון הלא תשאלי” אשר הצית געגועים לא רק על “ירושלים של מעלה”, כי אם גם על חיי אדמה מלאים, על חיים של עבודה, של יצירת העם והיחיד. האביב היה עוד הפעם בארץ, ו"אהבת ציון" היתה שירתו. “אהבת־ציון” לא היה ספר של מליצה עמומה כי אם תרועת חיים צלולה, אור פרוש על העולם ועל נפש האדם. באיזו פשטות בהירה וחן קדמון מנגן כאן עצב הגעגועים! “ויהי עבודתם בהר נחמד, הנשען על שפת הים אשר כרמי חמד יציצו כנזר על ראשו ומראה הים הנשקף אל עבר פניו ישוה עליו הוד והדר; ויזכור אמנון את עיר אלהים ואת מחמדי נפשו וינהם מנהמת לבו, ויהי כשתיל־זית אשר הסיעוהו מקרן בן־שמן ויטעוהו על ארץ מלחה, אשר עליו יבולו והודו יחשך”. או מבוכת הנשמה הראשונה מתוך אהבה: “מה היה לך, אמנון? הנה זה כמה ימים זרות אתבונך בך. שנית פניך ומעגלותיך ינועון ולא אדע. במחשכי יער תחמוד לשבת כצפור בודד, ועל כל אפיקי מים תערוג כאיל; מעת אשר תזרח השמש על נאות שדי עד אשר יפוח היום, תקפוץ מהר לגבעה ומגבעת לעמק מבלי דעת מה תבקש”… וכמה פקחות סטירית בדברי זמרי: “הן שמים חדשים וארץ חדשה ראו עיני פה, ארץ נעמה ויושבים שוקטים על שמריהם. שמים טהורים על ראשיהם ושחקים ירעיפו עליהם צדק… משפט וצדק אכן צנה וסוחרה הם לעשיר, כי ישמרו את הונו מנגוע בו יד, אך כצנינים הם לאיש רש כמוני, אשר נשבר משען לחמי ומימי”…
וכמה טקט כאן גם כשהשירה נכנסת לתחום הפתוס! לאחר שסתרי משמיע באזנינו את לקחו בשבת חיי הכפרים, – דברים שהם כל־כך יקרים למשוררנו, הוא שם בכל־זאת בפי ידידיה את האירוניה הקלה: “חשוך דברים אלה ליום צום ועצרה, כי אז תטיפם בשער באזני יושבי קריה. הלא חג היום לה' – הבה נשתה!” ההומור הקל אינו זר לו כלל. חוש־האמן שומרהו תמיד מאבני הנגף אשר בהם יכשל כל תופש־עט באין לו חוש־מדה פנימי.
*
בשירה גדולה זו יקסם לנו הטבע את קסמיו בכל אשר נפנה. מחבואי גיל אלה ניתנו לנו להמלט אליהם, כי תכביד עלינו יד החיים. רק שם, בצל האדמה הירוק, יש להציל, להשיב את כל אשר ישוד הכרך, המלא תהפוכות. צל השדה הוא צל האלהים.
השירה העברית החדשה, אשר מימי רמח"ל לא חדלה מקרוא לשוב אל “הררי אלהים נעימי שבת”. נתנה לנו ב"אהבת ציון" את ההימנון הנהדר ביותר לחיי הטבע. אמנון, חניך רועים זה, מוזג את דמו הרענן, כלשד הדשא, לתוך עורקי הכרך המדולדלים. הוא נושא בקרבו עם ריח השדה גם את האמונה הרוננת ואת הכח להתחדשות ולתחיה.
בויכוחו עם עזריקם על יתרון חיי הכפר והשדה נשמעת בת קולם של נביאי ישראל הקדמונים, אשר נלחמו מעולם במרירות רבה נגד התרבות העירונית, הכנענית, בראותם בה את המקור המשחת של כל התנונות וירידה. כל כליון־נפשו של דור ההשכלה לאדמה, לעבודה פוריה, לפשטות של חיי טבע – נחלת רוסו, רמח"ל, ביחד עם שירת ישראל הקדומה, ספרי התנ"ך, שהשקו את נפש הדור רעננות וצמאות לחיים – כל זה ניתן לנו כאן בתם נפש וצלילות ילד. כל זה נקלט בלב הדור וגדל כצמח במסתרים וזרע געגועים ואהבה, והפריח לב גדולים וקטנים. בכל זה היה משום התחלה של גאולה – אות ששערי הטבע הנעולים שבים ונפתחים לפנינו.
אכן הכל היה חדש ביצירה זו. מה טובו שדות בית־לחם עוטי־הירק לעינים, אשר הסכינו לראות מסביב רק את קדרות העיר ועניו של רחוב היהודים! מה חמד הלב את צל הגנים המתוק אשר בכרמל! מה חרד לשחוק הבוצרים בכרמים, לשחוק העבודה אשר מפניו ינוס כל עצב! הספר כולו היה מעין אפותיאוזה של אושר חיי שדה, של שלות שמש ובטחון כפרים. הוא השניא על כמה דורות את החיים הנקלים של יושבי חנויות, הטיל צל חרדה על חיים־לא־חיים אלה, שאין בהם ממתק העבודה, מן התנחומים של רגעי־עמל. הוא היה הפותח שער לתקופתנו. במצוקות הגולה והעבדות של חננאל, יורם ואמנון בֻטאו המית־לב וכליון־נפש לארץ מולדת, שהיה בהם משום תביעות־לב חדשות, ובפרק האחרון של “אהבת ציון” נִתן בהשתפכות נפשו הזכה של אמנון השב מארץ שבין המנון נפלא כזה לעיר ירושלים, שלא לחנם ראו בספר זה את חזון התחיה הראשון, וביוצרו את משוררה המובהק של שיבת־ציון.
*
אכן ראש כונתו של המחבר בספר היה בלי ספק – תחית הרגש, לבלוב הלב בהקראו לאהבה. בכוחו של האדם לאהוב, בכשרונו לפרוח, לעלות באהבתו – לגלות לקראת חג החיים הגדול את מיטב סגולותיו, ראה המשורר את כשרון החיים הנטוע בנו, ראה את האות המובהק, שאנו שבים אל הטבע. בשאפו להציג לפנינו אנשים למופת, אנשים נאמנים לעצמם, נאמנים ללבבכם, העביר לפנינו לבבות אוהבים, אנשי טבע אשר יגדלו וישגשגו כעצי יער ליום מסה, ליום אשר בו יצץ הלב ראשונה במלוא נצתו בחרדו לקראת אהבה.
הכשרון לאהבה היה לו הכשרון לחיים. לא רגש חיור, חסר־דם וחסר־יופי, כי אם אהבת שמש לוהטת, עזה כחיים וכמות – אהבה פלאית זו של שיר־השירים. כל הספר מלא רוח צורבת זו של אותה אהבה קדומה, הזורעת אושר וכאב ואין להפריד ביניהם, הממלאה את כל חלל החיים רון וגיל ושכרון וערפלי שמש חמים והוד מתעתע, והלב ירעיף דם, אשר ממנו יפרח העולם מסופו ועד סופו. לא לחנם אמר המשורר לקרוא את ספרו בשם “שולמית”, על שם הנערה־הרועה אשר בשיר־השירים. רוח שיר־השירים חופפת על פני ספר זה, ש"תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". למן פגישת אמנון ותמר הראשונה בשדי הרועים של בית־לחם ועד המחזה האחרון של יקיצת תמר בשמעה את קול דודה – הכל צמח מתוך השירה העתיקה ומלא כמוה אותו החן של מבוכת הלב הראשונה, אותו הצר העור לשמע בקול הלב ולהכנע לאהבה, כהכנע לגורל אשר אין מפלט ממנו.
באהבה יבָנה עולם! – זה היה המוסר, שעלה מדפים פורחים אלה.
ז. עיט צבוע 🔗
הרושם, שעשה הספר “אהבת ציון” בזמנו על בני הדור לא פג עד היום. אכן לבני הדור היה מקור חיים ממש. הכל הרגישו, כי הפעם נוצר ספר עברי, שהורתו ולידתו בקדושה; הרגישו את הקשר האורגני שבינו ובין התנ"ך – שהוא נולד בכוחו, ברוחו, בהתערותו. השפעתו על הקוראים דמתה להשפעת ספרי־הקודש. בארצות המזרח, אשר גם שמה הגיע, היו רואים אותו כהמשך של ספורי התנ"ך ממש. ואין פלא: בסגנונו, בכל תכונתו היה המשך, המלואים במשבצתם.
מאפו השקיע חומר תנ"כי רב כ"כ ביצירתו הראשונה, שאי־אפשר היה בלי איזו הפסקה לגשת מיד אל יצירה אחרת כמתכונתה. חוש האמן הבריא הגיד לו, שיניקה מתמידה ממקור אחד, ואפילו ממקור המקורות ככתבי־הקודש, עשויה לקלקל. התחילו לוקחים את לבו גם חזיונות הזמן החדש, והרצון לחנך, לישר את עקמומיות הדור, להורות דרך, הביאוהו אל הרעיון לכתוב רומן מחיי ההוה. על צללי הימים הסוערים חפץ לשפוך את אור לבו הישר, את שירתו המרגיעה. במלחמת העת אשר נטשה בין המחנות מזה ומזה חפץ להיות איש־הבינים. כולם היו משועבדים לדעותיהם ומשוחדים מהן; אלה כפופים לישן ואלה לחדש. והוא היה בן־חורין יחידי – האחד אשר בלבו להטה אש הקדומים, ממוזגת ומטוהרת באור הימים החדשים. רק הוא, האמן, מסוגל היה לשפוט בצדק את שתי7 המחנות גם יחד – מי כמוהו כאב את מכאובי שתיהן? “עיט צבוע” היה צריך להיות לא רק האֶפוס של הזמן, כי אם גם אבוקת מחשכיו, מרפא הריסותיו.
הרומן, כפי שעלה במחשבתו של האמן, היה צריף להקיף את כל מראות הזמן ושאלות הזמן. ב"גיא החזיון" הזה היו צריכים לעבור כל אישי התקופה, הנוצצים והנובלים, החולפים והבאים – תמונה רחבת־ידים בכל יפיה וכיעורה, בכל אורותיה וצלליה. כחפצו ב"אהבת ציון" לצמצם את כל חזיונות העבר, כן חפץ ב"עיט צבוע" לחתום את חזון ההוה. מאפו אהב את הבד הרחב, את שירת החיים בהיקפם השלם. לשירה רבת־מראות כזו לא יגש אלא אמן המכיר בכוחו ומאמין בשליחותו. במדרגת התפתחותו של סגנון הפרוזה העברית בימים ההם היה זה באמת צעד גבורים. ואם אמנם לא היה עוד בכוחו של המשורר להתגבר על כל המכשולים, מכל מקום יצירתו תשאר תמיד כחזיון ספרותי מצויין ומיוחד במינו, – כשירת הזמן וכאות תקופה חדשה לספרותנו.
ההיתה זאת באמת יצירה ריאלית? על זה אפשר להשיב: הן ולאו. השגותיו של ליליינבלום ופפירנא בנידון זה ברובן צדקו. ודאי שלשון האנשים כאן, ביחוד בפי גבורי ההמון הפשוט, אינה אמתית ואינה טבעית לפי מושגינו. ודאי, שנעמן ואלישבע, הגבורים למופת, אשר המשורר יציירם בהתפעלות גדולה, הם עלובים למדי. אך מה שניתן בשירה גדולה ופגומה זו ראוי גם כיום להתבוננות מצדנו. שכבות עפר ומפולת נערמות כאן לרוב, ואולם עפר־זהב הוא וכל אשר יחפור בו לא יצא ריקם. “עיט צבוע” היה נסיון שלא הצליח, ובכל זאת צעד בו האמן צעד גדול קדימה; ואין זאת הדוגמא היחידה של יצירה, שהמחבר נידון בה בריסוק אברים, ואף על פי כן יצא כמנצח.
*
את “עיט צבוע” קראתי לאחר “אהבת ציון” ולאחר “אשמת שומרון” ואני גם אז עודני נער ובולע כל חזון וכל רמז לחזון בצמאון אין קץ. הספרים שנפשי כלתה להם כל־כך מעטים. כל ספר שבא לידי בימים ההם אינו מאורע גדול בחיי בלבד, כי אם גם מעשה־נס. מין מתנה מן השמים. איש לא ידע מאין ואיך נתגלגל “עיט צבוע” לבית שכננו. זוכר אני פעם, בבקשי את יוני האובדות, או בפרשי פח ליוני הכומר שבשכונתנו, מצאתי בעליה, עוטה אבק רב, ספר עבה, בלי שער ובלי כריכה, שהיה מוטל בין ה"שמות". לאחר שעיינתי בו רגעים מעטים ונלכדתי בקסמי לשונו, שידעתים עוד מ"אהבת ציון" ומ"אשמת שומרון", שכחתי את דבר היונים, שכחתי עולם ומלואו, ושקעתי כולו בקריאה. שם, בעליה, בחצי־האופל, ישבתי עד הערב וקראתי בנשימה עצורה את הפרקים הראשונים של הספר. עוד לא ידעתי בעצם מה תכנו, אבל הדפים היו רעננים ומנומרים כשדות נקודי־פרחים. חן סתרים חופף על נוף השחר, “אשר נבקע על ראש גבעה, עליה יציץ נזרה יער צומח”, ושקט עלה מכל העולם הזר, אשר עליו סֻפר בלשון נוגנת וצבעונית כזו. משיחת ירוחם ושרה עלו צלצלי תפלה שקויי דמע, ובחליפת הדברים שבין צפנת ושאול היו רמזי ערמה מלאי חריפות, מיני ניבים עזי־בטוי, שנחרתו כרגע בזכרון והעלו הד אחריהם ימים רבים.
זה כוחו של סגנון מאפו! הוא הילך קסמים במתק צלצולו, במין תום ושקט נפשי, שהלב הלך אחרי נגונם, נמשך אחריו, כמו אחרי קריאת פלאים. סוד חנו המיוחד של סגנון זה, – שהוא כולו עֵרב מציאות ודמיון, בהירות וצל, קול ודממה. הוא משקה, כברק מים מכחילים את העינים והלב, והילד אשר יבלע את עסיס המליצה הזאת, ישא בקרבו לכל ימי חייו רעננות־שחר זו, השפוכה על ההויה.
אכן אין זה ספר רומנטי בלבד, כפי שאנחנו רגילים לראותו, כי אם משא התקופה, שירת חייה. עם כל ענני הדמיון, המאפילים על הספר הזה, הוא הרומן הריאלי הראשון בספרותנו, והוא לקוח מן המציאות ומכניס אותנו אל חיי הדור הממשיים. אל נא נטעה לחשוב, על־פי המעשיות בשודדים והצלות־פתאום ועל־פי כמה הרפתקאות מפליאות שבו, שיש לנו כאן עסק עם יצירה־בדותא ועם אנשים שאינם מעולם זה. כוחו הטבעי הגדול של מאפו מתגלה בזה, שלמרות ההשפעות מן החוץ שהטו אותו הרבה מדרך האמנות, עלה בידו לתפוס את המציאות של סביבתו ביד אמן אמיצה ונאמנה. המאורעות הם בדויים, – זה היה נוסח הרומן הצרפתי בימים ההם (סיו, דומה), שאותה חקה מאפו. אבל האנשים, התכונות ואפילו המראות ברובם – אינם בדויים.
*
גם ב"עיט צבוע" החוטים הריאַליים נארגים ברקמת האגדה. כל אותם יצירי הבלהות מעין געל, צדוק והדומים להם לקוחים מאוצר הדמיון העממי – זאת היא הדמות אשר ערך העם לעריציו. כל “גביר” הריהו ברחוב העניים מעין בריה אגדית. על כן גם ביתו של איש פשוט ומצוי כעובדיה יהפך בכוח הדמיון לארמון־פלאים וחג־הסדר בליל הפסח יתואר כתמונה אֶפּית רבת־צבעים ורבת־דמיון. ו"הרוזן עמנואל" – זה יהי לאדם שלא מעולם זה, ליציר־סתרים, למעט מאלהים. אם נביט על כל אלה כעל פרי דמיונו של העם, כפי שהוא משיג את העולם הזר לו, לא נהיה נפגעים עוד מן ההפלגה, שהיא טבעית כאן, ולא נבקש את הריאליזם הרגיל. כאן ריאליזם – האמת שבשירה העממית, שבתפיסה העממית, המגלה תמיד יסוד נפשי עמוק, פרי דורות; הוא אינו פחות במעלה, פחות אפילו באמתו מן הריאליזם הקטן.
ואולם גם המון נפשות חיות, לקוחות מתוך עבי־המציאות יצר לנו מאפו ב"עיט צבוע" – גלריה שלימה של טיפוסים, אשר לא פללנו להפגש אתם באולמי שירתו החוגגים. מה שמפליא ביותר ברומן זה, הוא, כי מאפו, ה"באַרד" של השועים, אדיר־העם ונדיבי־הארץ, הצליח ביצירה זו דוקא בטיפוסים העממיים, – האנשים הדלים, אשר לא תואר ולא הדר להם, אלה המתהלכים בירכתי הבימה, בעוד שהקצינים והרוזנים ברובם עוברים לפנינו כצללים ורוח חיים אין בהם. נראה, שבעמדו על אדמת המציאות, כוחו של המשורר יפה ביותר בחזיונות, שיש בהם משום מראית־עין. רק בחיי העבר יפה כוח הדמיון; בהוה – כאן החיים מטביעים את חותמם על כרחם ואין להשתמט מידם החזקה.
*
המצויין שבטיפוסי העם האלה היא בלי שום ספק האכסנאית צפנת. זוהי כמעט דמות קלסית בבליטותה. מין חיה יפה וערומה, אשר תאוות רבות סוערות בדמה החם ובכל אלה צעדיה זהירים ודבריה ספורים; מאלה שעל גחלים יתהלכו ולא יכוו. אפילו מאפו עצמו נמשך, כנראה, אחרי בריאה חזקה וחוטאת זו, והוא מעביר אותנו לפנינו לא בלי חמדה נסתרה. יש בה משהו מן הנשים הסוררות, “נצורות־הלב” שב"אשמת שומרון" – משהו מקטורה, משהו מרעומה. לוי אוהבה, משרתו של געל, הנופל תחת משא הסוד של חטאיו, מבקש בה מחסה וסעד במצוקות הרוח. אויר נפשה הבגד והמעל. מאותן אסנאיות המצויות גם במעשיות־העם.
בעלה ירחמיא, בטלן וחסר־מזל טפוסי, איש תם האובד בתומו, צוייר בחרט משורר. רחמים נסתרים נובעים על האדם המסכן הזה – זה הצדיק, הישר, נקי־הכפים ונקי־הלב, החי באמונתו בין בלהות המרמה והכחש אשר יסובבוהו. באיזה הומור עגום יספר לנו המשורר על חסיד וזכאי זה, תינוק מגודל ועלוב זה, אשר יאיר באור נשמתו השוקט את עצב חייו! לאחר שבע שנות פרידה מאשתו הצנועה, מצפנת, הוא ממהר הביתה והכלבים מתנפלים עליו ועושים שמות בו ובמעילו החדש, שבו אמר לבוא לפני אשתו. קלונימוס הערום עומד ומנחם אותו:
“– האתה זה ירחמיאל אשר יזכירו שמך תמיד בבית־מדרש עובדיה? אמנם עני ורש אני, כי כלתה לי פרוטה מן הכיס, ובשבילי יוכל בן־דוד לבוא, אך בהביטי עליך אדעה, כי כבר בא… הלא עברת מדינות וערים ומאומה לא אספת אתך. אוי לי שראיתיך בכך!”
– אשריך שראיתנו בכך – ענהו ירחמיאל: – הן רבת שבעה לה נפשי נדודים, כי אין מנוחה לתלמידי־חכמים – אבל חלילה לי למאס מוסר אלוה"…
כמה נאמנה לשון זו וכמה בה מן הלבביות! אפילו הטוב שבחבורת המשכילים, נחמיה, זה שלבו שופע באמת רחמים לכל קשה־יום, גם הוא אינו יודע לדבר בלשון אמת כזו. לשון האגדה היא, שמנדלי, ביאליק, יהודה שטינברג, ואחר־כך עגנון, עשו ממנה כלי־זמר נפשי דק כל־כך לבטוי ההרגשה הכנה בלי כחל ושרק של מלים מתופפות. מאפו עוד אינו שליט בה, כמובן. סגנון עממי זה עוד גם עתה לא הגיע לקץ התפתחותו. אבל מאפו הכיר כבר בסגולותיו היקרות – הוא, המליץ!
טפוס עממי עז־שרירים הוא ביחוד פתחיה השמש, גבור ותמים, כוח טבע אדיר ועיור, שכור טוב־לב ומוקיר חכמים, – זה שאגרופו קודם לשכלו; איש־העם בכל קויו ותנועותיו. השיחה אשר בינו ובין ר' צדוק8 מלאה הומור, שקויה לחלוחית חיים. הננו שומעים קול העם בדברו, אם כי המליצה לא תחסר גם פה. המחזה, אשר בו יתנפל בעל־האגרוף על ירחמיאל וממטיר עליו את מהלומותיו, בשעה שעלוב זה מוכיח לו במאמרי חכמים מן התלמוד, כי צורבא מרבנן הוא וכי “המרים יד על חברו נקרא רשע” – רוה בדיחות־עם נפלאה.
אם עוד נזכיר את נחשון השדכן עם פנקסו “בת קול”, פרוטו־טיפוס של גבורי שלום עליכם, את ר' קלונימוס עם ההומור של בית־המדרש שלו, ועמו כת שלימה של ליצנים ובטלנים ומלחכי־פנכא, אשר היטיב מאפו לציירם ביד אמן; את ר' מרדכי “איש תם”, אביה של צפנת, טפוס של עם־הארץ, שנעשה בזקנותו לירא־שמים; את המשרת הזקן עזרא, טפוס העלובים המתענים בדממה תחת ידי אדונים עריצים, המזכיר במקצת את עכן ב"אהבת ציון"; את שמריה המשרת, הנאמן לאלישבע ומתפלל לאושר גברתו – מטפוסי “העבדים הנאמנים”, אשר נפגשם אחר־כך ב"אשמת שומרון" בסביבה רומנטית, או, את אליעזר הצובע ואסנת הצנועה, ואנשי ההמון העוברים לפנינו – וראינו עד כמה גדול היה כוחו של מאפו בתיאור התכונות העממיות ועד כמה נחטא לו, אם נראה בו רק מספר רומנטי, אשר אין לו דבר עם עולם המציאות ואנשיו החיים.
*
הגבורים, אשר בהם חפץ מאפו להגשים את הרעיון של יצירתו, את אורותיה וצלליה של התקופה, הם, בכל זאת, לא אנשי־העם, אשר כה הצליח לתארם, כי אם שני תלמידי־חכמים, עמודי־הדור, מוריו ומדריכיו מעבר מזה ומעבר מזה: עמוד־האש של ההשכלה הצרופה ועמוד־הענן של כת החנפים, נחמיה וגדיאל. בפי נחמיה שם מאפו את מיטב רעיונותיו, בו הביע את כל אשר הגה לבו, כל אשר צוה לדור. אותו העמיד מעל לסכסוכי החיים. כצופה נתָנו, כנביא הדור, כמורה הצדק. נחמיה הוא החוזה, מבשר החיים החדשים, חיים נאמנים לטבע ולאלהים. כמשורר ידבר מבמתי החכמה, וטוהר חן ואהבה בשפתיו. בדמותו ישוה רוך על החיים הקודרים אשר על סביבותיו. הוא הצדיק, המנחם, הוא המגין על הסביבה, כאילן רענן עלי דרכים.
אפשר שהגדיש קצת בנחמיה, אבל יצר לנו דמות טהורה של איש־ההשכלה ביפיו, זה ששופע זיו ונעימות ומחמם באור לבו את כל הקרב אליו. בנחמיה הגשים המשורר את האדם למופת, את זה הנושא את עושר נפשו שי לסובלים ולנדכאים. הוא כולו אנושיות צרופה, משאת נפשם של המשכילים הראשונים. אין כוחו במלחמה. איש החלומות הוא, ופיו ירעיף נדיבות. “עיניו מפיקות נעימות ועצבון רוח”. – אותו העצב אשר ידבק בכל אלה אשר לבם מלא וידם קצרה מהושיע. אכן את אלה השאיר לנו אלהים למחית נפשנו, והם הם החותרים בקוי חסדם תחת הררי הקרח של החיים.
לעומת נחמיה, “בעל האגדה”, כמו שהיה גם הוא בעצמו, הציג לנו מאפו את הקנאי הזועף ר' גדיאל, הקשה כארז – את “בעל ההלכה”, המר והיבש, הפלפלן והעקמן, הממית בנשימתו הקרה. אלהים מנע ממנו את הנועם, אשר יסודו בכשרון ובעושר־רוח. אבל הוא איש הרצון, אשר יקב הרים בחומר הדין. הוא משיב את דברי מוסרו כפתי קרח על שומעיו – עושה את תורת אלהים התמימה גזרה וחובה. נחמיה הוא האיש, אשר אלהים עשהו ישר והוא מתהלך בין האנשים לספר להם, כי חסדי ה' עוד לא תמו; הוא בא לתבוע את כל עלבון, לרפא, להושיע. ולעומתו גדיאל הוא נביא “אל זועם”, הבא תמיד “בתלונות אין קץ ובדברים קשים כגידים”, – זה שמגיש אבן במקום לחם… בעינים מעורפלות כאלה ראו רוב המשכילים (גם יל"ג) את הרבנים המשמרים, ולא תמיד צדקו. אבל בהצגת שני הטפוסים האלה זה לעומת זה גלה מאפו הבנה רבה. הוא תפס את שני הקוים הקיצוניים שביהדות – הקוים ההיסטוריים של בית־הלל ובית־שמאי; בהם סימן את קוי השירה העברית החדשה: ביצירת מנדלי ופרץ (“בין שני הרים”), ברדיצ’בסקי ושטיינברג עוד נכיר את רושמם של שני העולמות האלה וניגודיהם.
*
הספר כולו מספר בשבח ההשכלה. לשם זה נכתב. חבורה גדולה של משכילים עוברת לפנינו. כמעט כולם הם מתלמידיו של נחמיה, ומובן מאליו, שכמעט כולם אנשים טובים, חביבים, רצויים ליוצרם, הם ומעשיהם, רק על מעטים־מעטים מהם ירים את שוט לעגו. כולם הם דורשי טוב ונושאים את נפשם לחיים של יופי, לחיים של אהבה. ורק שרובם הם קלושי־דמות וכולם דומים זה לזה, כאלו אם אחת ילדתם. אפשר מאוד, שאלמלי היו פחות אהובים על יוצרם היה נוח להם יותר. הרי רואים אנו, שאת האנשים שהמשורר לא הציג “למופת”, ואפילו דרש בגנותם, דוקא אותם הצליח לצייר בעט אמן.
לעומת האנשים השתולים על פלגי המסורת, כמה עלובים הם בני הדור החדש, המשכילים “המתהלכים לרוח הזמן”! דוקא הם אינם מדברים בלשון בני־אדם ומלאים אותנו בלהג הרבה. המשכילים הצעירים נתבלבלו אצל מאפו בצעירי יהודה מימי קדם, ואולם כל מה שהיה מוקף ענני כבוד בחזון רומנטי, היה נלעג בסביבה של חיים ריאַליים. אמנם גם באלה יש הרבה קוים ישרים ואמתיים, כמו שיש באותם הטפוסים, שיצאו שלמים מתחת ידו, גם כמה קוים מזוייפים. אך גם מוך קריאה רהוטה נרגיש תיכף, עד כמה חיים ונאמנים אל המציאות הם אנשים כצפנת, מרדכי אביה, לוי, ירחמיאל, פתחיה, ועד כמה מטושטשים הם פניהם של נעמן ואלישבע, עתניאל ועתליה והנמנים עליהם. בהסצינה האחת של שיבת ירחמיאל לביתו יש יותר אמת ושירה מאשר בעשר שיחות “משכיליות” של אלה. גם בעולם הדמיון נוגעת מלכות המציאות, וגם השירה אינה מרוממת את האנשים החיים מעל לזמנם. המשכילים ההם עוד לא היו על כל פנים “אנשים למופת”. היהודי החדש טרם נולד.
ברור, שדוקא המשכילים – ביחוד, “ילד שעשועיו” של מאפו, נעמן, לא הצליחו. בדרך כלל, יצליחו טפוסים “חיוביים” מסוג זה רק לעתים רחוקות. הטפוס, ההולך ומתהוה ברובו אינו עוד בן־אופי. החדש והישן עוד שולטים בו כאחד, ואין בדמותו עוד כדי אחיזה ממשית. בכמו אלה נכשלים גם האמנים הגדולים ביותר. מאפו לא יצא כולו בשלום גם מעיצוב דמותה של אלישבע, “הבריאה הנפלאה”, שהוא מביט עליה כעל יצור נעלה מאוד. מאפו מביט בכלל על המשכילים, בני הדור החדש, יותר מדי מלמטה למעלה. (את זה היטיב לציין עוד ליליינבלום בבקרתו). אלישבע אינה תמר שב"אהבת ציון", זו שנלחמת ככפירה על אהבתה, ואינה גם שולמית שב"אשמת שומרון", זו שכוחה בענות־תום ובדממת־לב עמוקה. היא דוקא אופיינית כנערה מצויה, בת מקשיבה וטובה, ההוגה כבוד לבני הסביבה ורוצה למצוא חן בעיני אלהים ואדם. שתיל־בית היא, בת־גביר טפוסית – משכלת, חולמת במקצת ומשתעשעת במליצות, אבל חרדה ל"שלום־הבית" ומתנועעת באהבתה אל כל רוח. לא, היא אינה “גבורה למופת”, כתמר וכשולמית, – אין בה מן היופי השלם שבשתיהן. היא אינה “נפלאה” כלל, כפי שראה אותה המשורר בהתפעלותו. אבל היא דמות חיה בכל זאת. בשיחתה עם זרח, העלם העלוב אשר אהבתו הנואשה אליה מביאה אותו עד דכא, היא מביאה לידי בליטה את עצמה, את חנה של בת ישראל. ולא רק בשיחה זו בלבד.
מטושטש לגמרי מרוב רומנטיות הוא הגבור, שבו אמר מאפו להציג את בן הדור על ידו – נעמן. בכל אמצעי הספור הפחותים השתמש מאפו להבליטו כאיש־הפלאות. הוא מתחפש בשם רעהו זימון, מציל את אבי אלישבע מכף מרצחים – הוא המלאך והוא הגואל גם את משפחתו וגם את משפחת אהובתו, ובכל אלה יעבור כצל לפנינו. אין בו רוח חיים. כאן הכריע לא המשורר, כי אם בעל הדמיון, שלא היה מתאים לזמנו, למקומו. על אליפלט הגבור, המציל את חפצי־בה מיד הכושי ביער אפרים, נופל זוהר קדומים. שם הכל טבעי. פה הכל עשוי.
מעט יותר טוב הוא עמיל, טפוס של צעיר ריק, המתגאה בברק ההשכלה החיצוני. האחרים: עתניאל, עתליה, אחיטוב וזימון משורטטים בלא יד בטוחה. בלא חוטי־שדרה הם כולם. כל הקהל הגדול הזה עובר כמו בערפל.
*
יוצא מן הכלל הוא כמעט רק זרח העלוב, יוצא חלציו של געל העריץ, – בן־יחיד טפוסי, חלש ורפה־רוח אשר עושר אביו בא לרעתו; אביו קשה כארז והוא כבר רך ורצוץ וקלוש, ציץ חיור אשר לא זרחה עליו שמש ילדות, אשר גם דם אהבתו לא יזעק בגאון עלומים, והוא נשרף בלהב תאותו. אנו מכירים בו תיכף את אבי הצעירים הנובלים, אשר כל ספרותנו היפה בשנים האחרונות מלאה אותם.
*
כאמן אמתי יתגלה מאפו בתכונות הגבורים השליליות אשר ב"עיט צבוע". געל, משרת שנתעשר מגזלת בעליו, ויורד אחר כך לחייו, העושה כל עול וקונה את מחצית “עולם הבא” מיד חתנו ר' צדוק – הריהו טיפוס לקוח כמעט כולו מספורי המעשיות העממיות. עובדיה, גביר מלוה־ברבית, שיש לו בית־כנסת בחצרו, שאינו חשוד על שום דבר רע, שהוא תמיד “נעשה ואינו עושה” וביתו מלא בכל זאת גזלת עשוקים; זה שביתו הוא מרכזה החיים פה ואין לדעת, אם מצודתו פרושה על הסביבה, או – מה שיותר נכון – הוא בעצמו מפרפר במצודת הסביבה ועושה את רצון האחרים, לפי שאין לו רצון משלו; זהו טפוס מצוי בכל זמן. טפוס של אם־חורגת עם החנופה הדקה והמתיקות המזויפת שב"פיה הקדוש" היא צביה, כלתו של עובדיה, אף היא דמות עממית מצויינה כולה.
למרות כל ההפרזות הרבות וענני הדמיון אשר עטה מאפו את ר' צדוק, הצליח ליצור בו טפוס בולט של רמאי “בחסד עליון”, שתרמיתו מתרוממת עד למדרגה של אמנות… בכל פעם שאנו רואים אותו ושומעים אותו בדברו (זכרו נא ביחוד את שיחתו המחוכמה עם אלישבע!) – הוא מתגלה לפנינו כפסיכולוג נוקב עד תהום נפש האדם, כדיפלומט חרוץ ודק, ואנחנו מתחילים להבין את סוד השפעתו הגדולה על הסביבה. ביצירת הטפוס הזה הראה לנו מאפו, עד כמה היה בו נטוע חוש האובייקטיביבות ביחסו את גבוריו. אולי גם כנגד חפצו חנן אותו במעלות השכל, המרימות אותו באמת למדרגה של “גבור”. גם זה הוא מכבשונו של עולם היצירה – ביחס היוצר גם ליציריו השליליים ביותר יש תמיד מעין סימפטיה נסתרת…
*
מקום מיוחד תופסים בספר זה המכתבים, – מגלות ארוכות־דברים ורבות־להג אלה, היורדות ממש לחיינו. הצורה האפיסטולרית, שיש בה תמיד מן הרומנטיקה המובהקת, מקלקלת הרבה את היצירה הזאת. יוצאים מן הכלל הם מכתביו של עזריאל, הנוסע החולם, השולח לנו את ברכותיו מהררי ציון. מאפו לא היה, כמובן, ציוני מדעת, אבל בלבו בערה אש געגועים לארץ־ישראל, אותה אש הקודש אשר לא נתנה דמי ליהודה הלוי ולמשה הס, לר' נחמן מברצלב ולהיינריך היינה – לכל יוצר עברי ומשורר עברי אשר מתוך דמו שמע את המית גזעו, ומתוך לבו הגה שר־האומה את הגיגיו הנסתרים.
באגרות עזריאל הצית מאפו את הגעגועים לציון. זאת היתה ההתחלה – הצמאון הנצחי לארץ היקרה: “השלום לכם, הררי ציון?… השלום לכם, מחמדי קדם, אשר לשמכם באתי ולזררכם תאות נפשי? השלום לך, ראש עפרות תבל, עפרות אבותינו אשר אחונן?” כה שופך את נפשו הנוסע התמים, בהחשף לעיניו החולמות התפארת העתיקה והעגומה. עוד שכינה לא זזה ממקומה. “אור נ' יאיר כימי עולם על ציון האבלה והשוממה עתה, ואל שוממות קדשה ינהרו בניה… בכל עמלם ותלאותיהם יפקדוה ואהבת ציון לא תשכח לנצח מלבם; האהבה הזאת היא בת התקוה הנעימה המרחפת על חרבותיה”…
באגרות תום אלה שלח לנו הנוסע החולם את ברכותיו מארצות השמש הרחוקות. כמניפה לא־נראה היו משיבים אז על נפשנו העיפה רעננות נעימה. כהד מארץ נעלמה היו לנו, – כרמז לימים אחרים אשר עוד יבואו. באגרות אלה הביע מאפו את כל הלך נפשו, אשר יצאה לארץ־הפלאות, לנוף־השירה. “ממצרים קראתי לך, רעי, מירושלים אצלתי לך ברכתי ואמרותי, ועתה אזכרך מארץ ירדן וחרמונים. כרוח צח עובר על פרחי השרון ועל שושני העמקים, ישאף ריח בשמיהם ויריקהו אל כל אשר יעבור עליו, – כן תעבור רוח על כל מחמדי ימי קדם אשר ישיתו קסם על כל חושי בי, ישבכו רוח חן אל שורות גליוני”…
בשורות אלה מגלה לנו המשורר את מקור שירתו הנעלם – את הגעגועים השפונים, שנשא בלבו. נפשו יוצאת אל הארץ ילידת־דמיונו; הוא מקנא בגבורו המאושר, שזכה לראות את ארץ הפלאות (“מי יתן וכמקרהו יקרני גם אני!”…). האם לא זה היה עולמו הנאמן ביותר, הריאַלי ביותר?
*
“עיט צבוע” היה לנו הספר הנוסף – השלישי. אף־על־פי שנכתב לאחר “אהבת ציון” קראנו אותו לאחר שפסוקי “אהבת ציון” ו"אשמת־שומרון" היו כבר שגורים בפינו; לאחר שדמות המשורר היתה חיה בהשגתנו. הוא בא רק למלאות, להשלים. אך בלי “עיט צבוע”, לא היינו מכירים את מאפו כולו, לא היינו מכירים את איש־העם, את האמן בתוך סביבתו והיה חסר ביצירתו קו בולט של פרצוף המשורר.
ב"עיט צבוע" נתן לנו מאפו את אשר יתן כל רומניסטן מובהק – את סכום רעיונות התקופה, ההוה בלבוש בני אדם ועלילות ומעשים חיים, כשם שנתן לנו ב"אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" את דמות התקופה הקדומה – את דור אחז היורד ואת ימי־העליה הקצרים של דור יחזקיהו; את האנשים הגדולים והקטנים שבהם נתבטאה התקופה, את העושים והנעשים כאחד בתגרת יד־הזמן.
הרוח המפעמת את “עיט צבוע” היא שוב – הערצת הטבע וחיי האכר. ככל אשר נתקרב לתקופת הגבורה של ספרות ההשכלה, – למאפו, גורדון, ליליינבלום, כן ילך ויגבר בה יסוד העבודה. גם ביצירת שלום הכהן (“עמל ותרצה”) אינה עוד מוטיב ארעי. שירה זו, העומדת בין רמח"ל ובין מאפו, היא בלי ספק כבר מבשרתה של יצירת מאפו, שהיא כולה שיר של שבח לאכרים היהודים.
בשירת מאפו, שזכתה להיות בת־השפעה יותר מכל מה שנוצר בתקופת הלבלוב של ההשכלה, אין עוד יסוד העבודה בבחינת נגינת־לואי, כי אם שירת החיים, תנאי ראשון לגאולת העם ולגאולת האדם.
ב"עיט צבוע" אנו שומעים את הד התשוקה הזאת – התשוקה אל האדמה ואל חיי הטבע שאחזה אז את כל קצות העם, בכל אשר נפנה, כל הספר מלא אותו. את הימנון העבודה הגדול אנו שומעים בפי נחמיה בחג הקציר של האכרים העברים הראשונים. במשא זה הביע מאפו את ברכת העבודת בהמית לב חמה כזו, שאיננו מוצאים דוגמתה בכל יצירותיו. נחמיה, צדיק הדור, המגן על כל הסביבה ומתפלל בעדה מופיע במשא זה כנביא העבודה, כמשורר האדמה הטובה. “הנני בא לשפך רוח חן על נאות שדי ורוח כהה על משכנות הערים”… בדברי חזון אלה הוא פונה אל האכרים, לאלה אשר עזבו את הערים עם לבלהותיהן ויבואו לשבת במרחב שדה ויער. ושוב הוא משמיע את רעיונות החביב: “ירחי־שוא מנה לו האדם אשר מחֻקות השמים והארץ ירחק חוק”. כל המשא הנפלא הזה נושם בטחון עמוק: רק מי שנאמן עם הטבע נאמן עם אלהים, ורק מי שקרוב אל האדמה והעבודה, קרוב אל מעינות ההויה האמתית.
אנחנו לא נשכח לעולם תפלת תם זו, היא הפילה את אורות התקוה על ילדותנו, שפכה רוח חן על האדמה ועובדיה. בפעם הראשונה שמענו את משק הקמה המתוק בספרותנו. בפעם הראשונה שמענו ברכת משורר יוצאת מלב טהור ודורש טוב כזה. “הנה השבלים כופפות ראשיהן לעֻמתכן. רוח צחה נשבה בן ומראיהן כגלים על תלמי שדי. צאו, אכרים, לפעלכם! שלחו מגל, כי בשל קציר, ואנחנו אהביכם, ברכנוכם מבית ה': בשמחה תצאו ובשלום תאספו יגיעכם, ואל שדי ישלח ברכתו במעשה ידיכם”…
בתפלה טהורה זו קדמה שירת ההשכלה את העובדים העברים הראשונים, ככה ברכה את אלה, שעזבו את צל העיירה ופנות הבטלה. כל הספר “עיט צבוע” במבחר עמודיו מלא הד הברכה הזאת.
*
חוג השירה ודרכי האמנות והסגנון התרחבו הרבה ב"עיט צבוע". המשורר הכניס רעננות רבה בשיחות העממיות, המשתפכות כבר לפעמים בזרם של הומור עליז, ובסגנון כזה, שלא קוינו לו ביצירת מאפו. בלשונה של צפנת יש כבר בטויי־עם גמורים כאלה: “לפי מקומותינו, כן מנגינותינו”. “הן אישי לא יצלח לכל, בלתי אם לכוף כאגמון ראשו, ה' יסלח לי חטאת שפתי”… ובפי ירחמיאל, היושב בבית־האסורים בליל־החג בעלילה אשר שמו עליו, גם פתגם עתיק עולה כלשון העם החיה והנאמנה: “רבונו של עולם! כל העולם כולו בנחת וירחמיאל בצער”. כמה טבעית ועממית היא שיחתו של מרדכי הזקן בשוב ירחמיאל אל צפנת: “אשריך, בני, וטוב לך, כי בשבע השנים אשר היית נודד בארץ מרחקים הכינות לך תורה ומעשים טובים, ואנוכי – אוי נא לי, זקן גוע בפאת מטה, יבש כחרש כוחי, לא אוכל לעשות מאומה לנפשי להכין צידה לדרכי הרחוקה, ואף כי לביתי, כי רק אל בתי עיני, היא צפנת אשתך, אשת חיל, ה' יחזק כוחה ויאמץ זרועותיה! הלא כאשר גדול שמך בתורה, כן נודע שמה בכל המחוזות האלה, וכל עוברי דרך ינהרו ויסורו אל בית מלוני, כי תקדם בתי פניהם באמרי שפר; גם שרים ורוזנים מדי עברם ישיחוה, באהבם חן שפתיה – לא ידעתי מאין למדה כל זאת?”… בדברים מעטים אלה מתגלה כל תכונת הזקן ויחד עם זה אנחנו שואפים את אויר בית־המלון ומכירים את האכסנאית היפה, המושכת ב"חן שפתיה" גם שרים ורוזנים… שיחות עם אלה מעידות, כי מאפו היה לא רק רומנטיקן תמים, כי אם אמן גלוי־עינים, אמן בעל חושים בריאים וסופגניים, אשר רעב לטרף המציאות ושמח עליו בכל אשר נגלה לו.
*
הד יתמותם הראשונה של טובי הדור, נביאי החיים החדשים, כבר עולה מתוך ודויי הגבורים החרישים בהשתפך עליהם נפשם. יגון הבודדים על סף הגאולה נשמע מתוכם, אלה שראו את הדברים בחזון ויחרדו לראותם בהקיץ. נכאים עמוקים עולים מתוך דברי נחמיה הזקן, אשר ישיח בהביטו לאחור על ימי חייו אשר עברו: “כן חלפו עברו עתותי הטובות, ימי אביב וקיץ – הוביש כל ששון, נבל כל ציץ, מכל פרח יציץ חורף וירקון, מכל עץ – שלכת ומכל זמרה – קול הוגה יגון באזני. לא נותרה בלבי רק אהבה ליוצר הכל, רק הוד שמים ומרחבי אין קץ, אליהם ירוץ לבבי רצוא ושוב… אכן בהשקיפי על כל אשר לי מסביב והנה חורף בלבבי”…
“אנוד לך, נחמיה! – ישיב לו אחד הצעירים – הן נפשך ירעה לך, ואני ידעתי שורש דבר נמצא בך – כי רוח חיים החל לפעמך בטרם השחר עולה”…
ככה אנו מוצאים ביצירה זו, אשר אור וחושך, שירה ומליצה גם יחד שולטים בה בערבוביה, את צורת הדור, את כל משאות־נפשו – את הגיל אשר בזריחות התקופה ביחד עם יגון ראשית שקיעותיה.
ח. אשמת שומרון 🔗
“עיט צבוע” היה נסיון שלא הצליח; אם כי גם הוא נכתב ביד משורר, וגם בו עשה את צו התקופה. בסבך העליליות ובשרבוב הדברים רואים ברור, שהמשורר אינו שליט עוד בחומר כמו ב"אהבת ציון". אין זאת כי אם יש עין מיטיבה לראות מרחוק ואינה מבחינה מקרוב.
ואין זאת כי אם המשורר עצמו הרגיש את רפיונו, וכאילו נתכוון להראות שוב אות כוחו, הוא מפרסם עוד לפני צאת החלקים האחרונים של “עיט צבוע”, את שני חלקי “אשמת שומרון”.
והספר אמנם שב והראה את כוחו במחה שאין למעלה הימנה. המשורר עמד שוב בחוגו המבורך של “אהבת ציון”. חוג הפלאים אשר יצא המשורר מתוכו, שוב ישוב אליו ופקוד יפקדהו עם שקיעת יומו. מלכות הערב נוגעת תמיד במלכות הבוקר.
*
בפתח דבריו לחלקו השלישי של “עיט צבוע”, הוא עומד ומבשר את קוראיו על דבר “אשמת שומרון”, “אשר אל חזיונותיה הרבים והנשגבים ישתאו וישתוממו נערים וזקנים”… כפליט מארץ גזרה הוא מודיע בקול תרועה, כי הנה שב ונמלט אל “חמדת ימי קדם”, אשר שמה “תשאהו רוח החזיון”. מ"מריבות העם" העלובות של זמנו, שנסה לתאר ב"עיט צבוע", הוא עובר על מלחמת האֶפּוֹס לשבטי אחים בימי קדם. משורר אידילי זה אוהב גם את תשואות הקרב מאין כמוהו.
גם “אהבת ציון” לא היתה אידיליה בלבד. אף שם אתה מרגיש את בקיעי האומה – את האסון הגדול אשר המיט עליה פירוד־האחים לעולם. אבל נצחונה של יהודה על שומרון כאילו נוטע לזמן־מה שקט בלבבות. אימת סנחריב נופלת כצל חולף על מלכות יחזקיהו. ואפילו קשר שבנא אינו מערער את בטחונה של ירושלים. הכל כאן טבוע בחותמם של שלום משפחה וריב משפחה. תום־אהבה ויסורי־אהבה – אלה הם כמעט כל הכוחות, המניעים את ראשי גבוריו. אחרת היא שירת “אשמת שומרון”. אתה מוצא כאן כל סימניו המובהקים של אֶפּוֹס לאומי, שאין דוגמתו כמעט בכל השירה העברית. מלחמת יהודה ואפרים משמשת כאן יריעה רחבה לרקמת חזון גדולה של חיים רבי־צבעים ורבי־ענין. גם ביסודה של שירה זו הונח ההבדל הנפשי שבין בני יהודה ובני אפרים, שקוים בודדים ממנו ניתנו לנו כבר ב"אהבת ציון", ואולם ב"אשמת שומרון" יהיה לכל זה מורא־הוד. החיים הפרטיים של הגבורים, – אפילו של אנשי השלום, הבורחים “משאון קריה”, מתמזגים כאן עם הטרגדיה הלאומית של שנאת־אחים ומלחמת־אחים – כל מה שהיה משמש מימי עולם חומר ליצירות האֶפּוֹס הגדולות.
*
“אהבת ציון” היא בלי ספק, מבחינת הצורה והסגנון, מבחינת הבנין וההיקף הספּורי, היצירה היותר שלמה, שכתב מאפו בימי חייו. ספר זה, שתחילתו נעוצה בימי התום של נעוריו הראשונים, וסוף מלאכתו ושכלולו – בימי הבגרות השלמה, הוא פרי התמדה גאונית שאיננו יודעים דוגמתה בספרותנו החדשה. פרי חייו הוא בעצם. כל מה שנתן לנו אחר־כך כבר מרומז בספר ראשון זה, ספר שעשועיו וספר שעשועיה של כל התקופה.
אבל שלמות אינה עוד מלאוּת. השלמות – נצחונו של האמן על התוהו ובוהו שבנפשו. אבל התהומות עמוקות יותר מכל מקוי המים הצלולים. והשגה מצומצמת היא לראות ב"אשמת שומרון" סימני ירידה לכשרונו של מאופו. הפבוּלה ודאי כאן מסוכסכת ביותר והבנין לקוי לא מעט. אמת היא גם זאת, שפוגמת כאן אריכות הדברים. כפגם ירָאה גם זה, שמעין המשורר נעלם, מרוב אהבתו לבני־יהודה, החן שהיה גם בחייהם של בני אפרים, של עם זה שמח ובוטח, שהיה שש לקראת ירק יותר והיה קל ורונן יותר מבני יהודה כבדי הרוח, שקנאו לאלוהים וחרבוני־המדבר עוד קדמו להם יותר מכל חן ארץ נושבת.
אבל כמעט בכל יצירה אֶפּית גדולה אתה מוצא פגם זה שבבנין – מ"איליאס" ו"אודיסיאוס" עד “מלחמה ושלום”. “ציד המראות” אשר יקרה למשורר בדרכו ירחיקהו לעתים קרובות משביליו הישרים, והכרעת הזכות לצד אחד אף היא טבעית באֶפּוס לאומי, שבו יותר מבכל שירה אחרת נטועים שרשי נפשו ויצריו הקדומים והוא משמש יותר מכל מקור ספרותי אחר ראי נאמן לתפיסת עולמו ולפילוסופיה התולדתית שלו. “אשמת שומרון” אינו מחקר היסטורי, כי אם שירת העבר, היונקת מן המקרא ואינה נשענת אלא עליו. חוש האמן הנאמן אשר למאפו, הוא הוא אשר הזהירהו מנטות כל שהוא מאחר המקרא, מן היסוד החזק הזה, אשר עליו הוקם כל בנינו. טנדנציוזיות זו שבהארת בני־אפרים – זהו היסוד הגזעי־העממי, אשר עליו היה מוכרח המשורר לעמוד בשירת קדומים זו. זוהי האמת – היחסית, כמובן. הטיה אחת הצדה, – וכל הבנין השלם הזה מתערער כולו.
ב"אהבת ציון" ניכרים ביותר סימני הגיהוץ והליטוש של הלשון וההרצאה. מאפו עצמו מתודה: “בניתי, הרסתי עד צאת לאור “אהבת ציון”… אכן ב”אהבת ציון" אין עוד היד הרחבה, הנטויה על ארץ רב. בעבודה של עשרים ושתים שנה על יצירה אחת אפשר לשפר את הסגנון, לטהרהו; וזהו מה שעשה את “אהבת ציון” אולי ליצירה היותר שלמה שבזמנה. ואולם ברגעי צמיחה משכרים המשורר מוותר על כל שלמות ועל כל הרמוניה של בנין. הצמיחה העזה בוקעת כל מחיצה – לשם אותה מלאות, שהיא יקרה מכל שכלול חיצוני. ב"אהבת ציון" אין עוד אותו הבטחון המלא, שיחד עם הזהירות של האמן, הוא עושה נפלאות. הוא עוד בורר ומנפה, “בונה והורס”. והבנין אמנם נבנה כולו “אבני גזית”. ב"אשמת שומרון" חדות פראוּת, יש זוהר מרחבים גדולים. המשורר תועה ביערות דמיונו, וטוב לו לתעות, לאבוד דרך. כאן אין מעצור לו, ואם הוא גם נידון לפעמים בריסוק אברים, הוא מפליג למרחקים וסופו שהוא מקבל שכר נפילה, בהגיעו אל פסגה לא שערנוה. ב"אשמת שומרון" עלה מאפו מאוד. השגתו נתרחבה, נתעמקה. כל מה שנצנץ ביצירותיו הקודמות, נתלבלב כאן בכוח, צמח כיער רחב־צל ועמוק־שרשים. עוד ימים רבים יעברו עד שנדע להעריך את כל העושר שניתן לנו ביצירה עצומה זו.
*
מה שאינו אלא מרומז ב"אהבת ציון" ומה שטושטש לפעמים מעט ב"עיט צבוע", מקבל בטוי בולט וצורה בולטת ב"אשמת שומרון". אתה מכיר את בגרותה של יצירה זו בעיקר מתוך הדמויות הידועות מקודם, שגדלו כאן לפנינו, עמקו יותר ונחתמו בטביעת־דיוקן יותר, כאילו ספגו תוספת כוח זו של משורר, חכמת חייו המבוגרים.
בעוזיאל אנחנו מכירים תיכף את אמנון שגדל וחזק – את ארז־היער אשר יצא משתיל־הגנים הענוג. אם באמנון הבליט את האדם הלירי, את המליץ והמשורר, על פני הגבור, העלה לנו בעוזיאל את דמוצ החוזה והלוחם, – האיש אשר סערות החיים האדירות הכו עליו בלי חמלה, והוא לא שח ולא נשבר תחת ידם הקשה, כי אם הוסיף כוח ויעצם במלחמותיו ונדודיו; גם הוא איש חמודות, אשר תנחומים באמרי פיו, אבל ברגע אשר ישוב לחיים, יקָרא לקרב. הוא כולו אמונה וזעם, נקם ורצון; וכאשר ידע לנחם, ידע גם להמית ברוח פיו. המשורר עצמו, אשר למד לעת את כל השקר והשממון שבאנשו דורו, שם בפי גבורו דברים לוהטים באש המשטמה: “כל כן מאסתי תבל כמדבר, כארץ נוראה; אחת אמרתי – מי האיש החפץ, חיים, הרוצה לראות בטוב ה', ישב בדד; מי האיש ירא ה', אשר יקוט בדור תהפוכות, יבוז לשאון קריה ולתשואות עיר ויושבי בה, יעזוב עמו ובית אביו לשבת במערות צורים ובערוץ נחלים”… המשורר יתארהו לפנינו כאיש מזימות, אשר ילחם עם אויביו לא רק בכוח ידיו, כי אם גם בערמת לב. מאפו טבע בו את תכונות הבגרות, בגרות הגוף והרוח, את האיש הנהדר בחצי ימיו, את הנודד הבוטח, אשר יצחק בנסיונו הרב לכל פחד. ואולם גם את חן השירה והנעוּרים לא מנע ממנו. המשורר יחוֹן תמיד בגבורה ובתפארת את גבוריו החביבים.
לעומתו הציג לנו את מנוח, איש האידילה, אשר אמנם גם הוא נס מ"דור תהפוכות" ו"שאון קריה" אל צל הלבנון, אך לא מתוך בוז, כי אם מאהבתו את בטחון השדה ואהלי היער השאננים. נצר הוא משרשי אבישי וסתרי שב"אהבת ציון", הוא עוד יותר מהם אדם, שכולו אידילה. בביתו, נוה השלום, יבקש עף ימצא מרגוע כל מר־נפש, כל יגע־כוח. זהו המחבא מסערות החיים, הכפרי הטוב שאין בו מן הגבורה והתפארת, אך ברכת אלהים חופפת עליו ועל כל הבאים בקרבתו. אם בעוזיאל סימל מאפו את משאת־נפשו, את שאיפתו לגבורים, הגשים במנוח את אשר היה בעצמו – האיש אשר לחוף ימים ישכון וממסתור סלעיו יביט אף ישיר על הוד הים הסוער.
*
יותר מאשר בכל יצירותיו האחרות של מאפו מתגלית ב"אשמת שומרון" סגולתה הראשית של שירתו – להעביר לפנינו את אנשי־הגבורה ואת ענוי־החיים לא כשני מחנות צוררים זה את זה, כי אם כיסודות חיים ממלאים ומשלימים אלה את אלה. עוזיאל חוסה בבית מנוח, כאמנון אשר גדל באהלם השקט של אבישי וסתרי, אנשי־השדה, נושאי הנדיבות והשקט, ובצלם של יודעי סבל אלה חזק ויצא אל החיים חגור כוח ואמונה, אם כי תימן, הצנוע, נטול־הגבורה, אף הוא ידבק באמנון אשר “בכבודו יתימר”. אין זאת כי אם כשרון וגבורה צומחים ועולים לתפארת במחבואי דממה אלה, במקום תפרח הרוח ותעצם באין רואה. מאפו אוהב תמיד להציג לפנינו את אלה עם אלה; לא – את אלה מול אלה. שניהם כאחד יקרו לו. יודע הוא, כי גם הגבור זקוק לצלם הטוב של אנשי הבטחון והאמונה, כגזע לעליו. על כן יחבר אותם תמיד בחוש אהבה אשר לא ינתק. הגבור סוכך על הענו בגבורתו, כן – אבל במדה עוד יותר גדולה יגן זה על רעהו בתום רוחו, בשקט פעמיו. ומי יודע? אפשר שגבורה זו מתקיימת רק בזכותם של ענוי־ארץ אלה. הענוה פחות צריכה לסיוע זה; היא מאירה מאליה.
משוש עטו תמיד להציג לנוכח אנשי מדות צנועי ארץ, ולהעביר אותנו מן העיר הפושעת אל תום כפרים ומרחבי דשא. כאיי־אלוהים היו לנו בילדותנו נאות החרמונים, אשר סלע ויער משגבם, ותפלת־שולמית נפלה כטל בוקר על הלבבות רעבי החן והאהבה. כולנו חמדנו בלבנו את קן־הסתרים אשר על ראש אמנה, וחלום ילדותנו היה כבוד הלבנון וארזיו הרמים, אשר עליהם יקננו כל משפחות בעלי כנף והאוזן לא תמלא משמוע הוד קולם ונעימוֹת זמירותיהם; קסוֹם קסמו לנו “מעונות אריות והררי נמרים” אלה, אשר קול צוחתם יעלה מראש סלעים ומסתר יער, “והנפש שומעת את קול ההמולה הבלולה תגיל ברעדה”.
פתיחה נפלאה זו ל"אשמת שומרון" ידענו אז כולה על פה. בה הובע רעיון הספר, רעיונוֹ החביב של המשורר, כי “בדור עקש ופתלתול” עוד “יתנוססו טהורי לב כאבני נזר על אדמת ה', ובסגור אחז דלתות ה', פתח לבנון לבוא בו שומרי אמונים”… אכן גם לנו נרמז, כי רק בצאתנו את מחנק העיר ובשובנו אל “אדמת ה'”, נוכל לתקן עוד את אשר עותוּ ימי גולה מקוללים.
לא לעזוב את החיים מאחורנו ולשקוע ב"שלות השקט" קורא לנו המשורר. אהוב אהב את “ההמולה הבלולה” של זמירות־נועם ו"צוחת אריות". שקט וקרב יקרו לו חליפות כאות לחיים מלאים ובריאים. מתוך “המולה בלולה” זו שמע את מנגינת ההויה בכל עושר קולותיה.
ואמנם אין עוד משורר כמאַפּו, אשר ידע מתוך פנות השקט לפתוח לפנינו פתח אל מרחבי ארץ רבה. בסביבת נועם זו של נוה מנוֹח תספר יהושבע את הספור המחריד על מלחמת יהודה ואפרים, קרב־אחים רב־אימים זה, שחתך את גוף האומה במיטב ימי עלומיה ומתח קו של תוגת עולם על כל עתידותיה. בצחות לשונה ובהוד מדברותיה תתנה לנו ספור נוּגה זה, אשר בו התחיל הרס העם והארץ, ויחד עם בני הלבנון התמימים תשמענה צפרי יער תמהות את דברי האימים, אשר יספרו עוזיאל ויהושבע על הארץ העקובה מדם.
*
מפליאה אמנות־הפּורטרט, שנתגלתה בכל דמות שהעלה, גם באלה שאינן לכאורה אלא דמויות־לואי ב"גיא החזיון" הגדול. בחדירת־אמן ובחכמת־אמן צייר לנו את יהושבע בגאותה ובהכנעתה, ביפי מליה ובחכמת המטרוניתא, המלומדת בנסיון ויסורין. חיה ונאמנה היה בת השוע הזאת, בכל תנועה ובכל מליצה, שהיא יודעת לקשט בה את ספור חייה הטרגי, כשם שנאמנה היא גם מרים בת שמיר בדממת בטחונה ובגעגועיה הכמוסים. כמה השכיל המשורר להציג בתוך בני־שומרון הצוהלים וההוללים את דניאל, נער קל־דעת זה, שאסון עמו ומשפחתו הפך אותו לאיש אחר והוא תועה בין ההמון וכוהניו ושואל לאלוהים! כמה כן נסך על בנות ציון הטהורות, שכל אחת נאה וזכה מחברתה, – טפוסי הנשים החביבים והראשונים בספרותנו, אשר יצר לנו המשורר ויקבע אותן ככוכבי־ערב הכחולים והצנועים בשמי שירתנו!
עם כל הסבך החיצוני שבהרפתקאות “אשמת שומרון”, אתה מגלה כאן קומפוזיציה נהדרה מראשית הספור ועד ספור. בפרקים המצויינים, המתארים את תנועת ההמון והכהנים ונביאי השקר בשומרון, משולבים בלי אונס חיי הנפשות העושות בספור. כל סבך החיים, שהוא כמון רומנטי ביותר, אף על פי שהוא נראה לפעמים משולל אמת מציאותית, אינו תמוה כל עיקר. שקיעת אפרים זקוקה לרקע זה של מזמה ומרמה. זמרי ועמרי, ערומי טרף אלה, המתפתלים מסביב לעץ החיים הפורח כנחשים רעים; זכרי גבור אפרים, דמות של אימת אדירת־כוח, ובתו רעוּמה, בריה של מיתוס בגבורתה ובצמאון נקמתה לאביה – על כל אלה נופל כמו אודם האור של יום שוקע. המות רובץ לפתח העיר החוטאת, הכליון אורב פה מכל פנה. ובעולם נבוך זה מתנועעים האנשים כמו בנוגה האגדה.
*
מחרדת עולם זה קורא לנו פעם בפעם נוה הצדק של מנוח, כמפרץ־תכלת בים זועף: פה החוף! הנה לא יגיע שאון הקרב הרחוק. פה, בנאות המבטחים, יספרו על בלהות העולם כמו על חלום רע. פה גם הרע אינו נורא עוד. רוח זוך וענוה מתחילה נושבת עלינו כשאנו מתקרבים אל החרמונים, נאות השלום. אנו הולכים לקראת האושר. אפלת העולם נשארה הרחק מאחורינו. פה צוה ה' את הברכה. בין צורים וסלעי־מגור תועים אנו וסבכי עצים עבותים סוגרים עלינו. נורא הוא הלילה פה, בין הררי הסלעים הגבוהים, אך הנה זרחה השמש על הלבנון, ומתחת צורי היעלים עולה אלינו תפלת הבוקר לשולמית:
“ברכי נפשי את ה' אורי ישעי, המאיר עיניכי לחזות מוצאי בקר, אל נאדר בקודש, אשר הודך על השמים והדרך על כנפי שחר, אל שמחת גילי, אשר לבנון ושריון בשמך ירננו, גם ירנינו את לבבי; אתה צור לבבי אשר לילה שחקתיך, הקיצותי ועודך עמי; ה' השומר אותנו בתוך לבאים בין הרי טרף, המושיע אדם ובהמה, ולעדרינו שלום מפחד ורועיהם ירביצום לבטח בנאות דשא, ועל מבועי שלום ינהלום, ופראים לא ירעו ולא ישחיתו בכל גבולנו – שמע נא גם לאמתך בעת צרה ויגון, כי בך חסיה נפשי”…
כמה היא משיבה את נפש ההלך העיף – התפלה הזכה הזאת! בנאות החרמונים אנו, בבית מנוח הישר, והבית עומד בצל ברושים רעננים. מעינות מים ושדי תרומות וגנים וכרמים סביבו. קסם לבית הזה אשר בו תנוה האהבה. סוך יסוכך על כל גר ועובר אורח. לא לחנם “יחרדו פריצי החיות מן החבל הזה ולא ירעו ולא ישחיתו בגבולו”. גם לב “פריץ חיות” ירך מקול תפלתה התמה של שולמית.
דמות חן זו – לה העניק המשורר את כל הרוך ואת כל האהבה. בה יצר את סמל האשה, המרבה אושר בעולם – פרח־לבנון זה, אשר ירמוז מתוך סתר היער בעינו המאירה לכל נודד: זו המנוחה! ביצירותיו הקודמות של מאפו אנו פוגשים גם כן את נשי התום האלה בפנינה ואלישבע. אך שם הן אלמנטריות ביותר. פה גלה לנו המשורר את הנערה האוהבת, ככוס של ברכה, כמתת אלהים יקרה. הפרקים אשר בהם יסופר על נדודי הלילה של דניאל בסבכי הלבנון נעשים מאליהם מעין סמל לאובדי דרך החיים בהגלות להם אור העולם על פי התהום.
*
ב"אשמת שומרון" אנו חוזרים בעצם על כל שבילי היצירה של מאפו. בשירה זו לא הכניס מאפו מוטיבים חדשים, לא ברא סגנון חדש; אך בה הביא לידי בטוי גמור את שירת נפשו, בה הרחיב והעמיק את יצירתה מתוכה – בה השיג את כל מה שאפשר היה להשיג בתנאי הזמן, באמצעי היצירה של הזמן. בה נתרכז כשרונו הרב, בה נתן דמות מלאה לעולמו.
“אשמת שומרון” היא במדה יותר גדולה יצירה תנ"כית מ"אהבת ציון". פה בולטים ביותר יסודות המקרא המובהקים. ה"משא" הגיע כאן עד מרום הבטוי והיופי. לאיזה עוז וטוהר הגיעה כאן התפלה! ועצם המליצה – כמה היא טבעית כאן, מוצדקת כאן! הנה עוזיאל, העומד בין הארזים ומתפלל:
“אתה רב העליליה אשר גבהו דרכיך מהררי אל, ואשר המון רחמיך רב מהמות ימים, שעה נא אל הערער המדבר משפטים אתך, פנה לאובד ונדח, כי יצעק אליך חמס מעקת לב, מדוע אראה עולתה הולכת קוממיות העשויה לבלי חת, וצדקה כעוטיה מסתתרת בחגוי־הסלעים? רשעה שוררת בהיכלי שן, ונכוחה נחבאה בכל הנעצוצים, מפשע ארץ ומרעת יושבי בה? למ, ה' אלהי, הראיתנו ענג ונחת בימי עלומי, למען ענותני בחצי ימי בזכון מחמדי, בטלטלה גבר ובחרדה לרגעים?” כמה עוז תנ"כי אמתי כאן! כמה רחוק כל זה מסטיליזציה לשונית! וספורי יהושבע, תפלות שולמית, מרים ועוזיאל, ודויי הלב של דניאל אינם כאן דברי מליצה, כי אם דברי לב מתרונן מתוך שפע פנימי. הד הנבואה ושירת תהלים אנו שומעים בהם. ואם במשאות עוזיאל מפעפע זעם ה' הנאמן, כמה אמונת תום בתפלות שולמית ומרים, כי תתעטף עליהן נפשן! גם סבכי המליצה שקופים כאן עד מעמקי העולם המוארים.
דניאל, הנער המפונק, אשר עיניו נפקחו פתאום, יביע בלשון אמונים את מבוכת נפשו באמרו: “הן אלמן אנכי מאלוה, וחכמת מה לי, ומה תפארתי וגבורתי, כי אבטח במו? עודני רק וצעיר. ומה רבו החליפות אשר עברו עלי! הוזה שוכב הייתי בירחי קדם ושלות השקט היתה רפידתי; כן עברו ימי נעורי. אז הקיצותי מקול תרועת מלחמה. כמעט עברה חייתי בשלח, ויצילני אלהים מחרב מלחמה ויושיבני במחשכים, ואנוכי לא ידעתי אל מי אקרא בצר לי ולפני מי אשפוך שיחי – עד בוא יום אורי וישעי, כי נפתח בית כלאי וקול קורא לי דרור. שמחתי עלצתי ואגילה בישועתי ולא ידעתי למי אשיב תודות; וכצרתי כן תודתי כבדה על לבי”… תנו דעתכם לבטוי: “וכצרתי כן תודתי כבדה על לבי”. מי יגיד כי אלה הם דברי מליצה? ואם למליצה, כמה חן הוצק בה בדבר עוזיאל המקנא להשגת אלהים הטהורה: “רם ה' ונשגב לבדו, וגם כל הגוים יחד כאין נגדו, ומה יעוז אנוש! רם הוא, ונפלאה הבריאה אשר ברא, ומה נהדרה היא במקום הנחמד הזה, כי פעם תתהדר ברקמת ארגמן כעלמה יפה־פיה המיטיבה דרכה לבקש את אהבת בחירה, ופעם פניה זועפים, כפני אשה אחרי מות אלוף נעוריה. פה אראה כר ירוק דשן ושמן מתנוסס ביפיו ובהדרו, כארץ יהודה בימי יותם, ושם סלעים כעצמים יבשים, דמיונם כאפרים, אשר נס ליחו”.
בשיחות זמרי ועמרי וקטורה, בלהג הכהנים ונביאי השקר מראה לנו המשורר, עד כמה ספגה רוחו גם את לשון הסטירה של הנביאים. שיחות הערומים האלה מלאות שלל ציורים, שיש בהם מחנו המיוחד של ניב עממי. לעג הכושי על חפצי־בה בהתנפלו עליה ביער להרגה נפש, מצויין בחריפותו ואכזריותו: “הן זאת מנוחתך עדי עד, אשה להלאה, ושכנת תחתך ולא תרגזי עוד. פה תשאפי צל רענן, וכמוהו עצמותיך תפרחנה עוד מעט לתקופת האביב, כחום צח עלי אור, וצמחו בבין חציר, והעריפו שמים טל והיו שקוי לעצמותיך”. אנו רואים, שהמשורר נמשך אחרי דבורי זועה צבעונים אלה לא פחות מאשר אחר שיחות התום של גבוריו.
את לב מאפו המשורר לוקחה הערמה, כקסם השטן הנעלם, אשר ימשוך אחריו את הנפש הנשחתה בעצמתו. קטורה אומרת לזמרי: “עתה ראיתי ערמתך, והיא תמשכני אחריך”. הנכלים והמרמה הם ענין לאנשים האלה כשהם לעצמם. גם זאת הבין תמים זה, שהחטא מגרה את עדת הנוכלים כגילוי של כוח, של כשרון, שעליהם גאותם. הערמה היע לאדם הקדמון כלי־זיין, – שהיא גם מלאכת־מחשבת… מאפו אוהב לארוג את קוּרי השכל האלה, לארוג מהם רשת צבעים מזהירה. גם הרשע הוא ענין למשורר, ככוח חיים מתמיד, שאין להתעלם ממנו.
*
ב"אשמת שומרון" אנו מוצאים ציור קטן אחד – היחידי ביצירת מאפו – אשר בו נשמע גם שיחת ילדים בתומם. פה אנו פוגשים את תמר בהיותה עוד ילדה, ובאיזו הבנה נפשית מראה לנו המשורר את תום הילד ביחד עם אותות המרד הראשונים שבאָפיה. “הגידי לי, תמר תפארתי, למי יפעת עינים?” – לתמר! ענתה הילדה. – “ולמי חן ויופי?” – לתמר! השיבה הילדה בתומתה. “הכל לתמר! ענתה קציעה בצחוק, אך מדוע לא לקחת את עזריקם רעך בבואו הלום?” – “אנוכי לא אוסיף לשחק אתו, ענתה הילדה, כי פוחז הוא, בי ובאחי יתקוטט, – על כן לא אקחהו גם בעלותנו אל בית הקיץ אשר לנו בהר הזיתים, כי מאסתיו מהיות חבר לי”… ובאמור לה תרצה אמה: “מלחמה לך באביך, בתי, ולך נכונו שבטים” – היא עונה בשובבות ילדים: “לא לי, כי אם לעזריקם נכונו שבטים, אנכי אשחק את תימן אחי, ואל עזריקם לא אביט עוד”. בציור נחמד זה אנו רואים את צחוק המשורר הטוב ואת האמנות הגדולה למסור בלשון המקרא שיחת ילדים כל כך טבעית וספוגת הומור.
*
את כל בכורי שירת מאפו אשר ב"אשמת שומרון" אנו רואים בתאורי הטבע השלמים, אשר אין כמוהם ליופי בכל שאר יצירותיו. הוד החלום עליהם ונשימת המציאות הרוה. שירת הלבנון היא, קסמי היער בנוח עליהם עין הבודד הזכה. בעד ערפלי טל אנו רואים אותו ראשונה, עת יחורו כוכבי בוקר וגיל העולם המתאפק עוד שפון במחבואיו המתוקים, – העולם בזהרי שחר דוממים, שהוא חביב על משוררנו ביותר. תאורי השחר, שעת־הפלאות אשר על גבולות יום ולילה, שהיו גם סמל חייו וזמנו, עלו תמיד באופן מצוין למאפו. כמעט את כל גבוריו, את עוזיאל, שולמית, אמנון וירוחם אנו רואים עם עלות השחר בשפכם את לבם לפני ה'. שעה זו היא מסוגלת לתפלה, שעת התעוררות האמונה והתקוה, – השעה אשר לפני צאת השמש. ואולם גם את רגעי צהרים הגדולים, בהיות השמש שלטת יחידה בעולם ואין מנוס ומפלט מפניה, הוא מצייר בשרטוטים בטוחים מצומצמים: “היום בוער כתנור, וחמתו הבקיע אל בין הארזים. אין ענן למסך ואין רוח צחה נושבת. עיפה כל נפש לחום הבוער. בהמות שדי ערגו אל אפיקי מים, פראים שאפו רוח, ועשבות הרים התעלפו מחורב בציון”. מקוים בודדים ומקוטעים הוא יוצר את האור והצל, את אוירו של העולם, שהוא מצייר. גם את זה למד מתוך שירת המקרא.
איני יכול לבסוף, שלא להביא שרטוט תיאורי קצר, המראה את כוחו של מאפו להטיל אור סמליי על הדברים. ליל האימים בארמון זכרי, בהכות דניאל את העריץ בחרב, אשר ניתנה לו ביד רעומה בתו, מואר רגע אחד בקו מסתורי כמעט: “עודנו נוהם, והנה קול יללת רעומה נשמע מעבר הגן ואבחת חרב נראתה לנוגה הירח – ותרב המהומה והמבוכה בארמון זכרי הנדהם והנאלם דומיה”… זהו הפייטן הרומנטי העושה בלהטיו…
*
ב"אשמת שומרון" מתגלה כל כשרונו האמנותי הגדול של מאפּו כמליץ עברי וכמשורר אֶפּי. בקסם עטו החיה לפנינו עולם קדמון בבהירות שאין דומה לה. המון אנשים מכל קצות העם עוברים בגיא החזיון הזה, איש ואָפיו, איש וסביבתו, איש וניבו. מלכים, כהנים, נביאים, רוזנים, אכרים ויוגבים – מגדולי היחש עד קטון העבדים, חיים וקיימים לפנינו. חיי עם וחיי יחיד, רעש עיר ודממת כפר, יערי־עד וסלעי־מגור, חגי־המון ותפלת־בודד, מקומת מרפא הומים ופנות־שקט נשכחות – את כל זה יתאר לנו באותה האהבה לשלל חיים ולגלויי חיים, המיוחדים רק למשורר אפּי גדול, אשר יעלה בחכת הסתכלותו קטון וגדול, אהוב ושנוא, ברעבו הנצחיי למראות.
אין ערוך לכוחות הטבעיים שנרמזו ביצירה זו. בעוזיאל הנודד שנים רבות במדינות וארצות רבות ובמרים הנאמנה, אשר לו תחכה דומם כל הימים – סומנו קוי דמות אפּיים של אודיסאוּס רב־המזימות, ופּינלפּא רבת־הבטחון. ברעומה רבת הגבורה, המושכת בכוחה את בחורי אפרים לאהבה ולכליון, באשת חן ואימים זו יצר לנו דמות אגדית בהירה, מין נמרה קוסמת מסוג האמזונות, אשר לא תשכח. בכוח אמן, אשר לא קם עוד עד ימיו, תאר לפנינו את מחזות ההמונים בהרי שומרון; העביר לפנינו את העם הבוטח החוגג, עם קל דעת וצמא חדוה, אשר יחיה על רגעיו האחרונים חיי שכרונו המלאים. מי עוד כמוהו צייר בצבעים נאמנים כאלה את נביאי ישראל, נביאי האמת וחוזי־השקר, את כהני בית־אל הערומים ואת רופאי גלעד בכחשם ובתרמיתם? עם כל התמימות הילדותית, המיוחדה לתפיסת התכונות הכלליות, כמה הצליח להבליט בכל נפש את אותותיה הנאמנים! כמה נאמנים הם לעצמם בכל הגה היוצא מפיהם האנשים העוברים לפנינו באפּוס הגדול הזה! עוזיאל, איש המשא, אשר ישליך מראש סלעי בדידותו את לפידי אמריו הבוערים על גוי ואדם יחד; עזריהו, זה השר והאזרח, איש המתינות והנדיבות, העומד בין המחנות הצוררות זו לזו כמלאך השלום; יהושבע, אשר מדברותיה מלאו עוז וחן בקוננה על שבר עמה ומשפחתה; קטוּרה אשת הדמים, אשר ערמה וסכלות בפיה, ואשר בכל חכמתה תפול תמיד בפח טמון לה; זמרי, אמן המרמה אשר לשונו כחרב חדה משוחה ברעל ומתק יחד – מי יערוך את כל הבנת המספר בגלוי תכונות אדם כלאחר יד, ואת כל תרבות הלשון והחיים שניתנה לנו כאן בכל פליטת ניב, שאינה ארעית לעולם? היכן תמצאו עוד ביאור אחר לתנ"ך, אשר ידמה לחזיונות מאַפּו בכוחו להקים לפנינו לא רק את העולם הקדמוני, כי אם גם למלאות עסיס חיים את כל אמרה בודדה ואת כל מליצה נובלת.
אכן שירת מילואים היא לכתבי הקודש. לא רק יער־פלאים, מחבא־צל ללבבות צעירים ופנת שקט לחלום – בשירה זו חיזוק ואור נוסף לתרבות ישראל הקדומה. דמות יהודה הצנועה, הלבבית, היודעת לשמור, לצמוח בסתר, לשאת בחביון הנפש אהבה ואמון, וכנגדה – שומרון הגלויה, קלת־הרגש, קלת־הפיזור, שכורת החיים וחשק האהבה – שני עולמות אלה ששבו והוצגו זה לעומת זה, מחדשים ומעמיקים את הקונצפציה הנבואית, ושבים ונקבעים בצורה מרוכזת זו כתורת חיים מאירה.
שירה זו טל נעורים עליה אשר לא ייבש לעולם. מי שלא היתה עליו פעם בחייו היד הטובה הזאת, לא טעם טעם ילדות, לא ראה את העולם שרוי בטוהר זהריו הראשונים.
ט. עם השקיעה 🔗
בחיי משורר מגיעה לפעמים תקופה, שחושיו מתקהים והולכים לגבי הנגלה שבעולם. המעורטל אינו מושך, אינו מגרה עוד כמקודם. בקצה הדרך חדים לו את חידתם מרחקים אחרים, והוא מרגיש פתאום, שהצל עמוק יותר “מששיער היום”. אין זאת התכחשות לאור אשר נאמן לו כל חייו. תוספת היא ללב. תוספת עושר מאוחרה. העולם מגלה עוד משהו מגנזיו הנסתרים. כך הולך ומתעקם השביל בראש ההר. העיגול אינו נשלם בלי “קו עקום” זה.
תקופה כזו באה, כנראה, למאפו לאחר שדלה ב"אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" מן התנ"ך את חזון העולם הרחוק ולאחר שהרוה את נפשו גם במראות העולם הקרוב, זה שנחתם ב"עיט צבוע". היה לו הכרח לגלם גם “עולם־בינים” זה, שממנו יצאה התקופה החדשה. סבך־עולם כבד בצלליו, בדמויות־חידות שסכסכוהו, – הלא הוא דורו של שבתי־צבי, דור חלומות וקנאות, תהפוכות ומשטמה, ברק ערפל ממושך שהכה חרם את השכל הנאור ועכר לימים רבים את משכנות ישראל.
אכן מאפּו לא נעשה אחר. גם ב"חוזי חזיונות" הוא מבליט את הטרגדיה של הפירוד הקדמוני באומה, שהתחיל עם מלחמת יהודה ואפרים, ומתגלה פעם בפעם בקום השטן לסכסך ובמקום אור התבונה ישתרר “כח הדמיון נורא העלילה”, אשר יך בשממון את האלפים והרבבות והִרבה מבוכה ומשטמה בישראל.
החזרה היא אופיינית למאפּו. דבר, שפעם הצליח בידו, הוא שב וחוזר אליו בהתלהבות חדשה. קו מצוי הוא בכל יצירה, והוא אולי אשר יעמיק את המוטיבים היסודיים של המשורר. גם ביצירת מאפו החזרה מחזקת, משלימה, משכינה אחדות. “ראש הדבר” לפרקים מקוטעים אלה מלא אותו הקצב, אפילו אותו התוכן, של הפתיחה ל"אשמת שומרון". מגמת הספר אינה אלא שוב להראות, כי “גם בפרוע שבתי צבי פרעות בישראל, וישח אדם וישפל איש אל פסילי דמיונו, גם אז התנוססו טהורי לב בעם ה'”. איש־השלום היה כל ימיו, ובכל לבו האמין בסדר העולם כי טוב הוא. תמיד ראה במריבות אחים מקור כל הרעה, אשר מצאה את עם ישראל – גם בדורות קדומים וגם בסכסוכי הדורות האחרונים, שהקים המשיח המתעה. אמנם הוא אינו מכריע לגבי אישיותו של המשיח “אם היה שוגג ומשגה” “או זד יהיר”, אבל הוא אשר “עורר קנאת־עם ויסכסך משפחות ומשפחות” – עוונו נכתם לעד. ובקטעי־חזון אלה מכירים אנו, כי חפצו שוב להזהיר את הדור מפני הפירוד וההרס אשר ישאו לעם מחרחרי ריב בכל דור ודור.
צורת הפרקים היא אבטוביוגרפית, מגלת זכרונות – “ספר תולדות המשפחות לקנה הרוקח יושב ירושלים”. בראש זכרונותיו יציין כותבם את התועלת אשר בכל ספור־משפחה כזה, שבו משתקפת ההשגחה העליונה, באמרו: “אין מקרה בודד בתבל ארצה, כי אם כל מקרה הוא ילד נולד לקורות הראשונות ואב לקורות הבאות”. בדברים האלה נרמז סוד תפיסת העולם האופטימית של מאפו: האמונה, כי כל הרעה אשר תמצא את הצדיק אינה אלא למען היטיב עמו באחריתו… האמונה, כל הכל מתיישב ברוב הימים.
לא חדש הוא קו זה של הטמעת מחשבות כלליות על חיי האדם ומדותיו בספרי מאַפו, אבל אילו נשאר ספור רחב־היקף זה בשלימותו, ודאי שהיינו מוצאים בו מסקנות חיים אחרונות. הצורה של מדבר בעדו מוסיף גוון של חיות לסגנון, ועם כל המליצה, נארג פה ושם גם הביטוי העממי, אשר יתן בבת אחת חיזוק לרקמת־החזון: “אשר נקרו ויאתיו אספרה, ואשר תקרינה – אל עליון הוא יודע; הנה קורות עתותי כעבים תעופינה, ועלילות נוראות כצלמי־אימה תעבורנה… עד מהרה ירוץ דברי, לא אאריך לשון, אך לא כן חשו העלילות”.
והמספר אמנם אינו “מאריך לשון” כאן. העלילות משתלבות במהירות זו בזו. אינטריגה גוררת אינטריגה, אימה רודפת אימה. כמנהגו של מאפו בספורים אחרים, הוא גם כאן מקרב רחוקים, מסכסך טובים ורעים, טמאים וטהורים, צלמי־ערפל עוברים על הבמה. יהודים מפולין, מאיטליה, מתורכיה. יסודות של סיפורים עממיים נוגעים בפרי דמיונות של רומנים הרפתקאיים. המאורעות באים דחופים ומבוהלים, אכן עד מהרה אנו נכנסים ללב התקופה – אל חלל האיבה והקנאה של תקופת שבתי צבי. בשטח של פרק אחד ומשנהו מרוכז סבך של מאורעות, שהיו מספיקים לספר שלם. מה איננו מוצאים כאן? עלילת־דם, ישיבת כלא, גירושין מאונס, מעין מעשה יוסף ואשת פוטיפר… אבל מן הפרק השלישי (“חזון הרוחות”), אנו נוכחים, כי אין זה אינו אלא רקע שעליו מתרקם משהו שלא פללנו לו. המשורר, שכל חזיונו לא בא אלא לגלות את “משאות השוא והמדוחים” של כת ש"צ, שמצודתה בצורות שונות עוד היו פרושות על אהלי ישראל, – מעט־מעט הולך ונמשך בעצמו אחרי עולם דמיוני ומסובך זה, והספור המלא אינטריגות כרמון, נהפףך לשירה סמלית עמוקת מראה. הפעם בא מאפו וקסמים חדשים בידו.
הפעם מגלה כאן מאפו את סגולת האמן לראות את אור האדם העמוק גם בפושע – ואולי דוקא בפושע. מכל הנפשות העושות בקטעי חזון זה העשירה ביותר היא נפש “החוזה” – זאת רוח־העועים אשר תאיר בנפתוליה תהום רבה. הספור הטנדנציוזי, המכוון נגד ש"צ ואנשיו, אינו בעצם אלא פואימה סטירית־לירת, שירה אליגורית, כתובה ברוח ההשכלה, אבל בקויה האינטימיים ביותר – משהו עמוק יותר, נפשי יותר: משהו ברוחו של מאַפו. מתוך היאוש וההזיה שאחזו את העולם לאין מרפא, צומחים פתאום, תוך כדי טירוף, געגועי אמת על עולם פלאים, על עולם תום וטהרה אשר לא נטמא עוד במגע אדם. “מה נחמדו מטעי אל, צמחי העדן, לא שזפתם עין בשר ולא ידע אנוש ערכם… עד אין קץ ילכו יונקותיהם ותארכנה פארותיהם, עליהם ישכון עוף השמים, הלא הן רוחות תמימים, בזמירותיהם ישירו שיר חדש –– שירה אין על עפר משלה ולא שמעוה אזני בשר… לו נתן לי ה' מאז עינים לראות אלה שכיות החמדה, כי עתה תעבתי כל תענוגות בני־אדם ואתן מחמדי אלף שנים ברגע קטן מחיי נצח –– מה נכספה נפשי להשתפך בחן ובתחנונים כרוח טהורה, וקול קורא אחרי: דם, טמא שפתים!”
מפרק זה ואילך נבלעה כל היצירה המוזרה בתוך ערפלי לב אלה. דברי הטירוף נהפכים לתפלה גדולה מלאה שלהבת־יה – תפלה לגאולת הנפש מיצריה הרעים. קול קורא לאדם כי יעל, ולעומתו השטן המתגעש: “האראה אנוש כי יעוז, ולא אפצה פה?”.
ביצרת בּאַרוֹקוֹ טפוסית זו הפמליה של סמאל ולילית, שוטני האדם ומדיחיו, עוברת לפנינו מקושטת קצת במליצות התנ"ך, אבל נאמנה להשגה האגדית־העממית. כמה אופיינית, למשל, היא תשובת לילית לסמאל הנפעם: “רב לך, חשכת נפשי, הן לבך כים נגרש, פניך מלאי זעם, עיניך מזרות זיקות. המשוט בארץ באת? הראית אמת, חסד ושלום צומחים מן הארץ, כי כן תתנודד?” בכמה מן השיחות יש משהו גם מלעג מפיסטופל, ובעיקר – מן הסטירה האליגורית של בעל “הצופה לבית ישראל”, שברוחה ובסגנונה נכתבו. העמודים האלה הם, על כל פנים, מן המורכב ביותר שנתנה לנו שירת מאפו. כמה טבעיים הם תחנוני “החוזה”: “אהה, אדוני השטן! הן שיבה זרקה בי, לא אוכל עוד לעבוד עבודתך. הן לך נתתי ימי שחרותי, הניחה לי ואקדיש ימי זקנתי לה'” – ומענה לילית: “הס, כי לא להזכיר פה בשם ה'! פה ארץ צלמות ואישי השטן מושל בה –– הלא על מצחך תו דם ושערי השמים סגורים לך, שובה והתענה תחת ידי אישי!”
אכן כל האליגוריה הזאת מתמלאת פתוס שירי בשלוח השטן את שליחיו הרעים להכות בשגעון של נבואות שקר את שבתי צבי ואת אנשיו, למען יבעירו את בערת השנאה והמדנים בישראל. כל־כך שנון ועם זה גם שקוי הומור, המשא אשר ישא השטןו באזני החבורה שלו, שלא נאמין כי נכתב בידי משורר אידילי כמאַפו.
*
מיצירה גדולה זו לא נשאר לנו אלא קטע, ואין לנו, כמובן, שום יכולת לעמוד על אפיה השלם, אבל אין ספק שב"חוזי חזיונות" נרמז קו חדש בתכונת המשורר. בכל יצירותיו האחרות מאפו מתגלה כאמן הדברים הגלויים, כמשורר השטח הפורח של החיים. על במתי העולם הוא נשא כעוף שאנן, המוצא את טרפו בכל אשר תפול עינו הרעבה. ב"חוזי חזיונות" אנו מרגישים בפעם הראשונה את החתירה לתהומו של עולם. צללים גדולים נופלים פה ושם, צללי רוחות לא־נראות, כצללים הנופלים מעבר לאופק על פני הערבה בטרם יפרץ הסער.
המשורר, שתורת ההשכלה היתה נר ליצירתו, נתכוון כאמור, לגלות את כל השקר שבמסתורין, להפיל אור על כל צללי ההזיה של תקופת שבתי־צבי, שממנה צמחו אחר כך “בעלי השם” ו"הצדיקים" שנואי המשכיל, וכנגד רצונו הוא עצמו מעביר לפנינו את החוזה, אשר “עינו בקצה הארץ” וכחות נעלמים שולטים בו שלטון בלי מצרים. עינו, עין משורר, רואה פתאום, שחלל העולם הנגלה כה קטן ודל לעומת מלכות הסתומות והנסתרות.
כמה זר הוא למצוא בספר של תקופת ההשכלה דברים, החותרים כל־כך תחת שלטון החומר! הן כה יאמר החוזה: “הן נעתקו ממני מלין, עד כי נסתם ממני כל חזון, אך מה הם מלין לחזון לב? הן גם לב טהור הוא לב בשר ודם, והחומר יהיה תמיד לחומר וחייו הם חיי אדמה, ובכל זאת לא יכיל פי איש שמץ דבר מחזון לבו ומכל החזיונות אשר תחת השמש, ואף כי חזיונות הרוח הרמים והנשגבים, אשר הפה הוא כלי־לא־יצלח למו מלין. היעוף רוח בן־אדם העולה למעלה? היעוף בין לשונו ומלקוחיו על כנפי מלין קלות הין בהן בינה? אכן עמל ריק הוא ויגיעת שוא. הן הנפש האסורה שבעתים בכלא בבית חמרה, נפש האדם הנשקפה בעד האשנב, המציצה מן חרכי חמשת חושיה ומביטה על התבל רק מן הקצה האחד. גם הרוח האסורה לא תביע כל חפצה בלשון ובשפתים, והרוח אשר התפתחה ממוסרותיה איכה תדבר בשפתי־בשר”.
אכן לא המשכיל ידבר כאן, כי אם המשורר, ועין משורר רואה תמיד גם מחוץ לתקופה. דוקא בסטירה שנונה זו, המכוונת נגד מלכות המסתורין, אתה חש כמה קרוב לה מאפו בלבו, כמה הוא נהנה לשקוע במצולולתיה האפלות!
*
רעיון־היסוד, המבריח את כל ספרות־ההשכלה, היה תיקון החינוך. סופרי־ישראל היו אז רובם ככולם פידגוגים, שקידשו מלחמה על קדרות ימי־הבינים, ששלטה ב"חדרים" ובישיבה. רוב הסופרים היו גם מורים לפי אומנותם.
מאפו היה מחנך לפי טבעו ולפי אומנותו גם יחד. כל ימיו עסק בהוראה, ובין יצירה פיוטית לחברתה היה מוציא ספרי־חינוך שונים. קצתם לשם השכלה, קצתם גם לשם פרנסה, שהיתה תמיד מצומצמה.
בספרים האלה השתדל לא רק להקל, להסיר מכשול מדרך הלומד, כי אם גם להנעים, להמתיק לו את למודיו. דרך המשורר היא מאז ומעולם – להסביר, להאיר, לנהל על מי־מנוחות של האגדה, לעשות את התורה שעשועים. מטבעו של כל משורר להנחות ביד טובה, לממש, להתרחק מן ההפשטה והפלפול. “מנעו הילדים מכל עמוק ונשגב – כותב מאפו בהקדמתו לספר “חנוך לנער” – ותנו להם דברים נוחים וקלים; אל נא לילדים עלות הרים ולשדד עמקים אחריכם, כי לא רגליכם רגליהם. לאט לו לנער! אל ירקד ואל ידלג בחפזון ובכל אמצעי כוח, – כי אם בשובה ונחת ילך נתיבו. אוי לאומן אשר דפק עולליו ואוי לילדים אשר קצרה נפשם בעמלם וראשית דעת היתה למו לזרא”. הננו מכירים את האמן ה"חונן דעת", – את זה שאינו גורס תורה בלא חדוה.
*
אם כל ספרי מאפו מסוג זה נכתבו ביד מורה ומחנך, הרי “אמן פדגוג”, ספר זה שהוציא באחרית ימיו – נכתב ברוח הקודש. בו קיים את שיטתו החינוכית במידה שלא ניתנה אלא למשורר. ובאָמנה – רק יד אמן ומשורר יכלה לשלב לתוך כללי דקדוק יבשים אידיליה מלאה שירה מחיי ילדים בנאות שדה. כאשר שלב מאפו לתוך תרגילי “אמן פדגוג”; ואפשר, שספור9 זה שנכתב כלאחר־יד מראה יותר מיצירותיו האחרות על כשרונו הטבעי הגדול של מחברו.
זה היה ספור הילדים הראשון בספרותנו החדשה, ואם אמנם בילדי ישראל העושים בספור זה יש לא מעט מטעם זקנים, מאירה הילדות הטובה כאן מכל פינה. מחזותיו הפשוטים נחרתו בלב הקוראים הקטנים לכל ימי חייהם. כל התום של שירת מאפו, כל זיו חגיה, כל חן מראותיה, נסוכים על הפרקים הקטנים האלה. יש בהם מאותו הרוך שבילדות, מאותה דרישת־השלום לאדם ומאותה אמונה בנצחון הישר, שכל יצירת מאַפו מלאה אותן. שני הבתים האלה – בית־חנן השופע טוב וצדק, ולעומתו בית נחבי המלא גזלת עניים ורשע, אחד שהוא כולו חייב ואחד שהוא כולו זכאי – הכל כאן נאמן לרוח האגדה; כשאר ספורו מאפו, שאף הם אינם בעצם אלא ספורי־אגדה.
בברכת לב זו לטוב ולישר יצא המשורר מן העולם.
סיום 🔗
שירת מאפו היתה הקציר של תקופת המאספים, יבול שדותיה. את השפעם של יוצרי ההשכלה הראשונים אנו מכירים בכל פנותיה. השפעת רמח"ל, רנה"ו ושלום הכהן צויינה כבר למעלה, וחוקרי הספרות כבר גילו ועתידים עוד לגלות עקבותיהם של משוררי ההשכלה הראשונים ביצירת מאַפו.10 לא תפקידי הוא לפרש את השפעת רנ"ק על יצירה זו, אבל אין ספק, שבשני הרומנים מתקופת אחז ויחזקיהו נרמזה מעין פילוסופיה היסטורית רוחו של בעל “מורה נבוכי הזמן”: הובלט הרעיון על תקופת הירידה שבאה בימי אחז ועל התעוררות והתחדשות, אם לא של “מפעל ועוז”, שקמו אחריה בימי יחזקיהו – תקופת זוהר אחרונה שלפני השקיעה. וּכלום אין כל שירת מאַפו חדורה אף היא צמאון לחן הילדות, ל"בוקרה של אומה", שבהם נוצרים ערכי־האמת של כל עם – כל אוצרות הרוח שעליהם יחיה אחר־כך בימי הזקנה הממושכים?
ככל משורר גדול, שהוא זוכה במתנות זמנו וכבושיו, קלט גם מאַפו את כל רמזי היצירה והסגנון של אלה שקדמו לו ויהי המאסף לנודדי השירה שבתקופתנו. אך שירתו, כבטויה היותר שלם של תקופת המליצה, כבר נשאה בתוכה גם את זרע הכליון שלה. בשירת המליצה לא נשאר עוד לאחר מאפו מקום לכיבושים ונצחונות חדשים. מאפו עצמו כבר מרגיש, כי צרו לו גבולות לשון המקרא, והוא נלחם עם בני דורו בעד ההיתר להשתמש ב"שיחות חכמים" ו"לשון המשנה רחבת הידים" בתיאורי החיים של ההווה, ו"עיט צבוע", בכל חסרונותיו, הוא סוף־סוף היצירה הריאלית הראשונה, – האות הראשון, שיש להעקר מתחומי המליצה.
ככל מסיים תקופה גדול היה גם פותח בתקופה. היה איש שורה. בו נתגשמה הדמות האביבית ביותר, הנקיה ביותר של התקופה שלפני הפוזיטיביים, שבא עם יל"ג, עם ליליינבלום בשנות השבעים של המאה שעברה. בו הוגשמה הרומנטיקה המיוחדה לבוקר של תקופה, – זו שהיא יודעת לחשוף את רכוש העבר, להטיל בו חיות חדשה; ולא רק לכנס את אבדותיו בלבד, כי אם לצרפן אל יצירת ההווה. איש החזון היה, ומשאת נפשו האחת היתה שירת ישראל. מפליא, עד כמה אדם תמים זה הכיר בשליחותו; עד כמה הכיר בחידוש שהביאה יצירתו עמה. בכל לשון, בכל צורה של בטוי השמיע את חרדתו ליצירה המקורית – פעם מתוך גמגום, פעם מתוך תחנונים ופעם מתוך דברים חוצבים להבות אש. הוא שנא תרגומים, וכעלבון יצירתו המקורית ראה את ההתלהבות, שקדמו בה את תרגום “מסתרי פריז” (“קול המון חוגג, יום חתונת העבריה עם הצרפתי אייזן סי”…). עינו הצלולה ראתה מרחוק את הזלזול בספרי־מקור, הנמשך מאז ועד עתה. כה הגשים ביצירתו ובאישיותו בעצם ימי ההשכלה, לפני הס ולפני סמולנסקין, את האידיאולוגיה הלאומית, קרא לשוב אל המעין, האמין שרק בכוחו להשקות את “צמחי יהודה”, שידו טפחתם ושרק הם נחמוהו בבדידות שנפלה בחלקו – בדידות הראשונים.
*
כצל ירוק היתה לנו השירה הזאת בימי ילדותנו הרחוקים, כשהחיים מסביב היו כה ערומים ומעוטי־חן. היא שליותה אותנו עד היום; היא שהביאתנו אולי עד הלום. נוה־הברכה אשר בירכתי החרמונים חופף עלינו בכל נדודינו, ואותה האמונה בתום האדמה, באושר האדמה – אותו צל ירוק, אשר בו יצמח היהודי החדש, רמז כל הימים כהבטחה של הצלה לאובדי המדבר.
מה שהיה מאפו לדורו, מה שהיה עוד לדורנו – לא היה עוד, לצערנו, לאלה שבאו אחרינו. לימים רבים נפגם התום בחיינו וביצירתנו. אך הגעגועים על שירת־חזון, אשר התעוררו בלב רבים, יהיו מושכים אותם על כרחם אל פנת חלום עזובה זו. פה, בשקט גן נשכח זה, עוד פורח מה ללב, עוד יש רמזים רבים לשירה אשר תבוא. הדור אשר יחונך בלי מאפו, יהיה חסר משהו שאין לו תמורה. ובנפשו יהיה פגם ניכר. הילדות בלא שירת מאפו תהיה ילדות בלי טל, בלי אגדה. אכן סימן טוב הוא לבית־הספר העברי החדש, שבו נתבצר שוב מקום ל"אהבת־ציון" ו"אשמת שומרון".
כן, לא הכל בשירה זו ראוי הוא שישמש דוגמא. ודאי שהפרוזה העברית החדשה מצויינה באמצעי בטוי נאמנים, שלא שערום בימים ההם. אכן רב כאן המרחב וזיו לא הועם של ארצות האגדה. עיפנו מחדגונותו של נוף הספור העברי, עיפנו מצמצום עולמו. צמצום זה, שריפא אותו מדברי הבאי, היה נחוץ לזמנו. אכן זה דור שלם אנו מתלבטים במקום אחד, והספור העברי, יותר אולי מכל סוגי הספרות האחרים, זקוק להתחדשות, כדי שיתקבל על הדור. דור זה, שעליו הוטל לשנות את פני חיינו, צמא גם בשירה למרחבים אחרים. בשירת מאַפו, שלא הוגשה לנחושתיה של מציאות מצומצמת, נרמז מוצא מן העוגה הצרה שעגנו לנו, וטוב שתיצק לתוך הצינה של הפרוזה העברית החדשה מעט מחומה, מתומה, מעלומיה.
*
נער הייתי בברחי מבית אבא, נרדף מחלומות ומאויים סתומים, אל העולם הגדול. לא לקחתי עמי דבר מלבד ילקוט קטן, שבו שמתי את החפצים שנראו לי נחוצים ביותר, – מעט לבנים, מעט צידה לדרך, ובתוכם את “אהבת ציון”, ספר שעשועי. לא יכולתי לצייר לעצמי, שאותו, את ידיד חיי זה, אעזב אחרי בצאתי לנוע בעולם ולבקש חיים חדשים.
וזכורני: בימי הקיץ החמים, כשהייתי נודד בערבות חרסון, עיף ויגע מעמל הדרך, הייתי יושב על עשב השדה היבש וקורא בספרי החביב דף אחר דף, פרק אחר פרק; ובכל פעם שהייתי שוקע במראות הקדומים האלה, היה לי הרגש כאלו אילן רחב־צל משיב עלי צנה מתוקה.
ואודה ולא אבוש: עד היום, בתקוף אותי עיפות גדולה, יש שנחה עלי רוח טובה של ילדות ואני לוקח את “אהבת ציון” או את “אשמת שומרון” ומפליג בקריאה, דף אחר דף, פרק אחר פרק, ואני חש פתאום כי הוקל ללבבי וכי רוח לי מאד, ושוב יש לי הרגש כאלו אילן רחב־צל משיב עלי את צנתו המתוקה.
-
“שכבת” במקור וצ"ל: “שבכת” (ר' גם בהמשך) – הערת פב"י. ↩︎
-
השערת קלוזנר (“היסטוריה של הספרות העברית החדשה”). ↩︎
- לחובר (“תולדות הספרות העברית החדשה”). ↩︎
- ממכתבו לא. ש. פרידברג. ↩︎
-
בהקדשתו לברון גינצבורג (בראש “אשמת שומרון”). ↩︎
- “ספרתם” במקור – הערת פב"י. ↩︎
- כך במקור – הערת פב"י. ↩︎
- עיט צבוע, חלק ב', 151–150. ↩︎
-
קטעי דברים אלה צירף הפורפיסור קלוזנר לספור שלם וקרא לו בשם “בית חנן”. ↩︎
-
כדאי לציין ביחוד כמה מקומות סטיריים בספריו, שחום השפעתו של ארטר טבוע בהם בלי ספק. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות