א. 🔗
ימים קשים ורעים באו על היהודים היושבים בארץ ישראל.
מארץ רחוקה, מן האיים השוכנים הרחק הרחק בים, באו יוונים. הם פלשו אל הארץ והיו גוזלים ושודדים את כל אשר היה להם, לאיכרים מבני ישראל.
היו אנשי ירושלים נאנחים. נאנחו התאוננו גם אנשי שכם העיר וגם אנשי לוד, כי הציקו להם היוונים מאוד מאוד.
שום אדם לא היה בטוח בחייו. הנה עובד לו איש יהודי בתוך השדה אשר לו. הוא עמל מן הבוקר ועד הערב. הנה כבר עמוסה העגלה מתוצרת הגינה והעובד מוכן לנסוע הביתה עם התוצרת שלו, ופתע! אי משם הופיעה פלוגה של חיילים-יוונים והם הוסמים בפני הסוס את הדרך.
עמוד, מצוה המפקד. החיילים מקיפים את העגלה מכל עבר והם מכוונים את הכדונים שלהם אל עבר העגלון המסכן אשר פניו חיורים והוא רועד כולו מפחד.
יהודי נבזה, צורח בגאווה המפקד. אמור, מה זה אתך בעגלה? מדוע אתה מוציא את התוצרת שלך מן השדה? האם קבלת רשות לכך? האם לא ידוע לך כי אתה וכל אשר לך שייכים הם למלכנו הגדול, לאנטיוכס המפואר אשר שמו יצא לתהילה בכל הארץ?
והיהודי – הוא פורש כפיו והוא מדבר בקול רך ומתחנן: אנא, אדונים! רחמו עלי! הלא אני מביא את פרי עמלי הביתה. כל השנה הייתי עמל ויגע, עובד וסובל. מן הבוקר עד הערב עבדתי קשה כדי להביא פת לחם לילדי. רעבים הם התינוקות ואמרתי אל לבי: הבה אקח עמי מעט מן החטה מעט מן הירקות, יאכלו המסכנים ויהיו שבעים.
שבעים! מגרגר המפקג בקולו. מה? כלום התולעים שלך, בני העברים רעבים הם? יצאו נא השדה ויאכלו עשב. ויהיו שבעים. והתוצרת שלך! אלה הפירות הטובים, הירקות הנאים, אלה נאכל אנחנו! אנחנו עם האדונים, רק לנו יאה ונאה לאכול מן הטוב ומן היפה אשר בארצכם. הלא אנחנו המושלים ואתם העבדים.
ככה דיבר המפקד ומיד נתן צו: קחו את העגלה ואת כל אשר בה אל מחנה היוונים. ולך יהודי נבזה! אתה תספוג מלקות, אל בית הסוהר נשליך אותך יען כי רצית לגנוב את רכושו של המלך.
ואל החיילים פנה הקצין ופקד עליהם לאמר: קחו את היהודי!
מיד סובבו את היהודי כמה חיילים. תפסו אותו בידיו, קשרו אותו מאחוריו ובבעיטות ובמלקות דחפו אותו והריצו אותו ברגל לפני הסוסים. והיהודים – הם ראו את אשר עשו לאחיהם, הם עמדו בצדי הדרך. אבל לדאבונם לא יכלו לעזור לאחיהם המסכן.
אל נקמות ה', אל נקמות הופיע! השב רשעים כגמולם! ככה התפלל אחד זקן שעבר אותה שעה וראה את אשר עשו לבן עמו.
והיוונים לא הסתפקו במעשים כמו אלה, הם החליטו כי לא די לעשות את העברים המסכנים לעבדים.
גם את אלוהיכם נעשה לעבד לנו, ככה התפארו החיילים בפני היהודים המסכנים.
וגדודי היוונים עלו לירושלים, נכנסו לבית המקדש והחלו שואלים את הכונהים המשרתים בקודש: איה הוא אלוהיכם? היכן זה הוא מסתתר? אולי ירא הוא מפנינו?
את אלוהינו לא תראו! נעלם הוא, לא יראה אותו האדם וחי. אולם אלוהינו, עיניו משוטטות בכל. הוא רואה וידע כל מה שנעשה על הארץ, אף יודע הוא את מה שעתיד להיות על פני האדמה הזאת, השיבו הכוהנים.
והוא יודע מה שאנו עושים לכם, יהודים אומללים? צחקו ולעגו היוונים לשמע דברי הכהנים.
הוא יודע! והוא ישלם לכם עבור כל הרעה שאתם עושים לנו, אמרו הכהנים.
נראה מה כוחו של אלוהיכם, צוח המפקד. הנה אני משליך אתכם, כוהנים-משרתים מן המקדש שלכם. מעתה לא היכל אלוהי ישראל יהיה הבית הזה, כי אם היכל אלוהינו.
עוד באותו יום ציוה המפקד אשר בירושלים לשבור את מזבח ה'. במקומו הציבו היוונים מזבח גדול ולידו העמידו פסל שיש, פסל אלוהי היוונים הנקרא בשם זבס.
אבלים וקרועי בגדים יצאו הכוהנים המגורשים מחצר ה' והם מספרים בקול בוכים את אשר עשו היוונים.
אותו יום, יום אבל היה לישראל בעיר הבירה. יהודים רבים אמרו: טוב לנו למות ולא נראה את היוונים מחללים את היכל הקודש שלנו.
והיוונים יצאו למחרת היום לערוך ציד על היהודים המסכנים. הם רדפו אחר כל יהודי שפגשו ברחוב וסחבו אותו אל חצר בית המקדש.
יהודי נבזה, השתחוה לפסל, היו היוונים מצווים לשבוייהם.
היו יהודים אשר פחדו מפני היוונים והיו משתחוים לפסל.
אולם היו יהודים רבים אשר אמרו: טוב לנו למות ולא נבגוד באלוהי ישראל.
באותם הימים נשפך דם יהודים רבים ברחובות ירושלים.
רבים מן היהודים הצליחו לברוח אל הכפרים מסביב. רבים התחבאו במערות ושם בין הסלעים עבדו את אלוהיהם. שם בין הקירות העבים, קירות האבן העוטים את אפיקי הנחלים, היו אלה היהודים מתפללים לאלוהים כי יקום לעזור להם ויגרש את היוונים מן הארץ.
ב 🔗
בדרך העולה אל ירושלים נראה גדוד יוונים הצועדים בכבדות במעלה ההר.
מסביב היה שקט ושלוה. פה ושם נראו איכרים יהודים ההולכים אחרי המחרשה. יש ובצדי הדרך נראתה אשה עייפה אשר פניה מקומטים והיא מאספת עצים וגבעולי צמחים יבשים, את כל אלה היא אספה לערמה כדי להביאה הביתה. באלה ודאי חושבת האשה להבעיר אש ולשים על האש את הסיר, היא תבשל משהו בסיר ויהיה מה לאכול לה ולילדים המסכנים אשר לה.
והאיכרים – הם הולכים כפופים אחר המחרשה ומפעם לפעם הם מזרזים את הבהמה כי תמהר, כי תזדרז בלכתה למען תוכל לחרוש שטח גדול יותר.
למראה הגדוד העולה, עצרו האיכרים את בהמות העבודה ועמדו להסתכל שעה ארוכה בגדוד היוונים הצועדים במעלה ההר בשורות ארוכות,
מי יודע, אמר אליהו האיכר לבנו אשר צעד על ידו. מי יודע לאן זה הולכים היוונים הרשעים, מה הם רוצים לעשות לאחינו המסכנים.
צריך למהר ולהודיע לפליטים הנמצאים ביערות כי היוונים באים וכי עליהם לברוח – אמר הבן שפחד ודאג לשלום הפליטים מירושלים אשר מצאו מקלט באחת המערות.
לך, בני, השיב האב בקול רועד, אולם הזהר מאוד בדרך. אנא, בני! היה איש בשורה לאחיך, אבל זכור כי עליך לשוב מהר – הזהר נא לבל תיפול בידי האויבים – רדפו דברי האב אחר בנו ההולך ומתרחק.
אזכור דבריך, אבי! ואל נא תדאג לי, נשמעו דברי ההולך האחרונים.
הגדוד מתקדם בדרכו. מפעם לפעם מפסיקים האיכרים העובדים בצדי הדרך את מלאכתם והם מלווים בפנים עצובות את ההולכים בשביל שעולה בהר.
אבי, קרא ילד אחד שבא בחפזון אל אחד החורשים. ראה! היוונים פנו מדרך המלך. הם רוצים כנראה להכנס אל הכפר שלנו אל מודיעין!
האב אשר שמע את הבשורה הרעה נבהל מאוד, פניו חוורו והוא אמר אל בנו:
יורם, חוש, רוץ מהר וספר את הדבר לכל האכרים אשר בסביבה. מי יודע איזו צרה מתרגשת על כפרנו העלוב.
הילד הזדרז ובכל כוח רגליו הקטנות החל קופץ ואץ על פני הסלעים לבשר השמועה הרעה לבני הכפר אשר היו בשדה.
והשמועה הגיעה גם אל שמעון החורש בשדה. מיד התיר האיש את בהמתו, חבש את חמורו והחל מתקדם אל עבר הכפר.
חברים, היה האיכר מודיע בשקט לאלה אשר פגש בדרך. היוונים עולים על הכפר, הזדרזו, הניחו את כלי העבודה, הוציאו את החרבות והקשתות והיו נכונים למלחמה. אל תכנסו כלכם לכפר. התחבאו במערות, ואם יקרה דבר מה, עליכם להיות מוכנים להכנס לכפר. זכרו, אנו לא נרשה ליוונים לעשות לנו רעה. בכפרנו תהיה קבורתם של אלה הרשעים!
נעשה כדבריך, שמעון! חרב ה' ביוונים!
והגדוד נכנס בקול רעש ושאון אל הכפר שהיה כמעט ריק מיושביו. הם הגיעו אל מרכז הכפר, מול בית הספר והחלו עורכים שם את המחנה שלהם.
המפקד נכנס אל בית הספר ובקול מצווה פקד על המורה הזקן כי יפסיק את מלאכת ההוראה.
שמע נא, זקן! אנו החלטנו ללמד אתכם תורה חדשה. מהיום והלאה לא עברית ידברו עוד בניכם. אנו נלמד אתכם תורת עם יוון. תורת היופי, תורת המשחקים. במרכז הכפר נקים את פסלו של זבס, אלוהי היוונים, ומעתה והלאה לו תשתחו. השמעת?
שמעתי, ענה הזקן, אולם דע לך, אנו, יושבי הכפר, עובדים את אלוהינו ומחוקותיו לא נסור ימין או שמאל.
דום, זקן, רקע המפקד ברגלו. הקץ לפטפוטים הללו. עוד היום תראו כי אתה וכל אנשי הכפר תשתחוו לזבס ותזבחו לו זבחים. עתה! אמור לילדים שלך כי ילכו כל אחד לביתו ויהיו מוכנים לזבח. הערב כאשר תשקע השמש נקריב את הקרבן הראשון, חזיר שמן וטוב, מנחה לאלוהי יוון החזק והגבור.
בפחד ובהלה התפזרו הילדים איש לביתו.
היוונים המשיכו בעבודתם. אחדים מהם הקימו את המחנה אחרים היו טרודים מי בבשול, מי באפיה ומי במנוחה.
במרכז המגרש הריק, על גבעה גבוהה, עמלו בנאים יוונים. הם הביאו אבנים ובחפזון רב הקימו בנין מיוחד – מזבח בסגנון יווני.
מפעם לפעם יצאו כמה יוונים אל הרחוב וחזרו כשהם גוררים אחריהם יהודי אשר מצאו באחת החצרות והם מכריחים אותו כי יעזור להם בבנין המזבח.
וכשהגיעה שעת הערב והיה המזבח בנוי, נשמעה תרועת חצוצרה. המפקד שלח שליחים לכל בתי הכפר וציוה עליהם להביא אל המגרש את כל אנשי הכפר מקטן ועד גדול.
מסביב למזבח נאספו ובאו כל בני העיר. המגרש שהיה ריק מאדם, הפך להיות הומה וסואן. חיילים יוונים הסתובבו בשטח כשהם נושאים את נשקם בגאוה.
יהודים, יהודיות וילדים היו הולכים בעינים עצובות ומורדות, כי התביישו לראות את המזבח ופסל זבס האליל ניצבים במרכז הכפר שלהם.
והיוונים מביאים מפעם לפעם יהודים אשר התחבאו בבתיהם, כי לא רצו לראות איך היוונים מחללים את הקודש בכפרם.
מן הרחוב העולה בהר נשמע קול שאון. כעשרה חיילים יוונים נראו בסמטה והם מושכים אחריהם זקן בעל שערות שיבה שהתנופפו ברוח הערב.
מתתיהו, עבר רחש בקרב היהודים הנאספים.
מתתיהו המכבי, מתתיהו הכוהן! נשמעו הקולות מכל עבר ופינה.
ומתתיהו, פניו חיוורים, עיניו בוערות וגדולות פי שניים משהיו, הובא עד למזבח.
ומפקדם של היוונים התישב מול המזבח וציוה להביא לפניו את הזקן הנכבד.
וכה אמר המפקד: מתתיהו כוהן לאל עליון, הלא שמעת את אשר עשו חיילינו בירושלים. בבית מקדשכם מתנוסס עתה פסל זבס אלוהינו. יוון ניצחה את ישראל ומעתה לא יזכר ולא ישמע עוד שמו של אלוהיכם. ועתה לו לעצתי שמעת, הבה עשה כאשר אמרתי. למה לנו להיות אויבים איש לרעהו. קום אתה, מתתיהו, עשה כאשר עשו אחיך הכוהנים בירושלים. השתחווה לזבס, זבח לו זבח חזיר וזבס האל הגדול יעשיר אותך ואת אחיך. מיום זה והלאה לא יהיו עוד יוונים ויהודים. נהיה עם אחד. אנטיוכס יהיה מלכנו וזבס אלוהינו.
לא, השיב מתתיהו. את אלוהיך לא נעבוד ולמלכך לא נשלם מסים. עמנו – ישראל, אלוהינו – אלוהים חיים ומלך העולם – לו נשתחווה ולו נתפלל.
אותו רגע קרב יהודי אחד לבוש בגדי יוונים ובקול חונף דבר אל המפקד ואמר: מפקדי, למה זה תשים לבך לדברי הכלב הזקן הזה? ראה, שיניים אין לו ומדוע ירא אתה מפני נשיכותיו. תן לי את המאכלת ואני אזבח זבח חזיר. כמוני יראו בני הכפר ויעשו בדיוק כאשר עשיתי אני.
והיהודי קרב אל החזיר שהיה כפות ליד המזבח, תפש בו, העלה אותו על המזבח וכבר היה נכון לתקוע בו את חרבו.
אותו רגע התרחש הפלא. מתתיהו שעמד כפוף ונשען על מקלו, התרומם לפתע בראותו את מעשה היהודי, מיד זינק אליו, הוציא את החרב שהיתה בידי הבוגד ובין רגע דקר אותו והבוגד השתרע על הארץ כששלולית של דם מציפה את האדמה עליה שכב.
ועוד היוונים מתפלאים למראה, קפץ הזקן ועלה על המזבח, בימינו החרב ושמאלו נשואה לשמים והוא קורא בקול עז, אחי, מי לה' אלי! קומו שחטו את היוונים, מות לבוגדים ולאויבים.
אחרי מתתיהו, קפץ שמעון, בנו המפקד, אחריו עלו גם יהודה ויונתן, יוחנן ואלעזר בנו החלו מתנפלים על היוונים הנדהמים הרועדים מפחד.
ראו היהודים את מעשי החשמונאים האחים, מיד לבשו כולם עוז והתנפלו על היוונים והרגו אותם עד כי לא נשאר מהם איש.
ומתתיהו הרים את נס המרד. המכבים, שמם נודע בכל הארץ ולא ארכו הימים והאויב גורש מגבול ישראל.
כאשר מת מתתיהו יהודה בנו ירש את מקומו, נכנסו המכבים לירושלים, הרסו את מזבחות האלילים והקימו מזבח חדש לאלוהים.
ג 🔗
היוונים, אחרי אשר נגפו לפני בני ישראל, שבו אספו כוחות ויצאו להלחם בישראל.
הם באו לארץ בכוחות צבא לרוב. היה להם חיל רוכבים רב. ביחוד הפילו היוונים פחדם על ידי הפילים הרבים. פּילים אלה שהיו מלומדי מלחמה, היו נושאים על גבם מגדלים גבוהים. בתוך המגדלים האלה ישבו חיילים שהיו יורים בחצים.
בני ישראל היו חלשים לעומת צבא היוונים הרב והחזק. אולם הם החליטו: יותר טוב למות בכבוד ולא לשוב להיות עבדים תחת שלטון היוונים.
בדרך בין ירושלים לחברון נערכה המלחמה, על אחת הגבעות מול בית צור, נצבו כוחות ישראל. היו כאן גבורים אשר לא פחדו מן המוות. אולם הם היו מועטים מאוד. בעבר השני הסתדרו כוחות היוונים למלחמה. הם העמידו בקרב בשורה ישרה את הפּילים שהיו מוכנים למלחמה.
בבוקר תקעו היוונים בחצוצרות. הפֹילים שהיו מוכנים לקרב החלו מתקדמים לפניהם כשמתוך המגדלים נופלים חצים לאלפים על ראשי הלוחמי הישראליים. האדמה רעדה תחת כפות רגלי הפּילים. יש והיה אחד הפֹילים מרים את אפו הארוך ותקיעה ארוכה נשמעת מפיו.
תקיעה זו היתה מפילה פחד על הלוחמים. יש והפּילים החלו מתרוצצים כמשוגעים במחנה אויביהם. פיל כזה היה רומס תחתיו את כל אלה שנזדמנו לו בדרכו.
מובן שצבא היוונים היה רב יותר מן הישראלים לכן היו היוונים יכולים לנצח על נקלה את בני ישראל שלחמו כאריות. היהודים עשו שפטים באויביהם שלהם ורבים מחילות היוונים נפלו הרוגים בידי חילות ישראל.
בין הפּילים ראה אלעזר אחיו של יהודה המכבי והנה אחד מהם מקושט והמגדל אשר על גבו הוא יפה מכל יתר המגדלים.
בודאי נמצא במגדל זה המפקד הראשי של הצבא, אמר אלעזר בלבו. אם אצליח להרוג את הפיל יפול עמו גם המפקד ואז – אז יבוא קץ למלחמה זו, הנצחון יהיה לנו, ככה החליט אלעזר בלבו. ידע הגבור כי לא קלה תהיה המלאכה. הוא הבין כי אם גם יצליח להרוג את הפיל, הרי הוא עצמו יימעך תחתיו ובכל זאת אמר אל לבו: “תמות נפשי יחד עם אויבי עמי”.
הוא התקדם לאט לאט והצליח לעבור את שורת הלוחמים היוונים. באין רואים הצליח הלוחם הצעיר להגיע אל הפּיל שהיה גבוה וגדול.
ואלעזר שהיה אמיץ לב, הגיע עד מתחת לבטנו של הפיל. הוא ניסה לתקוע את חרבו בבטן אויבו, אך הוא לא יכול להגיע אל הפיל, מה עשה אלעזר? הוא טיפס ועלה על רגלו הכבדה והעבה של הפיל. בפיו החזיק אלעזר את חרבו והוא הצליח להגיע עד בטנה של החיה.
אלהי אבותי, התפלל אלעזר ואמר: ראה! הנה באו אויבים לארצך, הם טימאו את היכלך ועשו את ירושלים לעיר יוונית. אנא, האל, תן כוח בי למען אוכל להמית את הפּיל. במותו יפול גם מפקד היוונים ואז יהיו אלה מוכרחים לעזוב את ארצנו. עזור לי האל, ואראה נקמה באויבי.
והאל שמע לתפילת עבדו. באומץ רב תפס אלעזר בידו האחת בחרבו ובמהירות רבה מהר תקע אותה בבטנו של הפּיל.
המכה היתה חזקה. זרם של דם פרץ מן הפצע ועוד בטרם הספיק אלעזר לרדת ארצה והנה כרעה החיה הגדולה ונפלה לארץ. מגודל הכאב היתה החיה מתגלגלת על פני האדמה וכאשר נפלה, היא מעכה תחתה את אלעזר הגבור, אבל במותו הוא המית גם את כל אלה שהיו במגדל.
כאשר ראו היוונים כי מת מפקדם, נבהלו מאוד והחלו בורחים בבהלה משדה הקרב. המכבים ניצחו את אויביהם, אולם הם לא שמחו ביותר הואיל וגם אלעזר המכבי נפל במלחמה זו.
והאדמה אף היא היתה אבלה באותם הימים. דמו של אלעזר היה רותח ומפעפע על פני האדמה, אבל הארץ לא רצתה לספוג את הדם היקר, הדם החשמונאי.
ראו בני ישראל את הדם והיו מלאים צער ואימה. הם שאלו את עצמם: עד מתי יהיה זה הדם רותח על פני האדמה?
גם המלאכים בשמים היו מצטערים מאוד מאוד למראה הדם השפוך הרותח ומפעפע על פני האדמה ואינו נבלע בה.
הם פנו אל גבריאל המלאך וביקשו ממנו כי ישפיע על הארץ כי תבלע את הדם התוסס. אולם האדמה ענתה: כיצד זה אוכל לספוג אל קרבי את דמו של המכבי היקר? כיצד זה אוכל לבלוע את הדם הזה? לא! לא, גבריאל המלאך! לא אעשה כדבר הזה. לא אבלע את הדם כל עוד ישנם יוונים על פני האדמה הזאת. די לי כי אני מוכרחה לשאת על גבי רשעים אלה וכיצד זה אתה אומר לי לבלוע את הדם אשר נשפך בגלל מעשי הרשע הנעשים עלי?
שמע גבריאל הטוב את דברי האדמה, שמע ונאנח. אכן אדמתי הטובה! צדקת חביבה, אולם עוד הלילה אדבר עם צמחיאל, הוא חכם ומבין דבר, אולי הוא ימצא עצה כיצד לשמור על הדם היקר, דמו של מכבי שלא יבלע באדמה ובכל זאת לא יהיה תוסס ונוזל לאור השמש.
ובלילה סיפר גבריאל לצמחיאל חברו את אשר דיבר עם האדמה הטובה. שמע צמחיאל, קימט את מצחו ואחר אמר:
מצאתי, אחי! ראה! הנה אתה אומר כי האדמה אינה רוצה לבלוע הדם! אתה אומר כי דם זה הוא מזכרת עוון ואסור שייעלם; הדם הזה נשפך על אדמת ישראל. אבל הנה מצאתי עצה וזאת אעשה: אני אהפוך את טיפות הדם לצמחים, צמחים חיים המכים שורש באדמה, כל טיפה, כל טיפונת של דם, דמם של המכבים, דמם של בני ישראל בכל הדורות, אשר נשפך לשוא. כל אחת מהן תיעשה מעתה צמח ותעלה מן האדמה. טיפות הדם אלו אשר תעלינה מן האדמה, תהיינה אדומות והן תזכרנה לבני האדם, כי הרשע עוד לא חדל וכי לא תשקוט ולא תנוח האדמה עד אם ישרור צדק בעולם ובני האדם לא ישובו להלחם עוד ולשפוך דם נקיים.
וגבריאל שמע את דברי המלאך אחיו ואמר: טובים דבריך, אחי צמחיאל. עוד הלילה נרד אל האדמה ונציע לה את הצעתך. אני בטוח כי אמא אדמה תסכים לנו ותמלא את בקשתנו.
בלילה ירדו המלאכים השניים וסיפרו לה לאדמה כי הנה אומרים הם להצמיח על פני האדמה מדי שנה בשנה פרחים אדומים בדם הדומים לטיפות דם.
הטיפות האלו תזכרנה לבני האדם כי הרשע והזדון עוד לא חדלו וכי עליהם לתקן את דרכם. תהיינה הטיפות הללו מזכרת עוון מעתה ועד אשר ישלוט צדק בעולם.
אני מסכימה לדבריכם, אמרה האדמה באנחה.
עוד באותו לילה נבלע הדם באדמה.
המלאכים בשמים, קרני השמש ממרום ובני האדם עלי אדמות היו תמהים ושואלים זה לזה: מה קרה לדמו של המכבי? היכן זה נעלם הדם התוסס? האם בלעה אותו סוף סוף האדמה הטובה אל קרבה?
אך ראה זה פלא, ילדי ישראל שהיו יוצאים בימות החורף לטייל בהרים, ראו לפתע בימות חנוכה והנה הופיעו לידן של הכלניות האדומות, הנוריות הלוהטות והרקפות הנהדרות, עוד מין של צמחים שונים ומשונים; צמחים אלה היו בעלי עלים שעירים אשר כאשר זרחה עליהם השמש נדמו הללו כעלי כסף זוהרים באור החמה.
עלים אלה מה הם?, תמהו ושאלו ילדים זה לזה כי לא ראו עד עתה עלים שכאלה.
נחכה ונראה מה יהיו הפרחים אשר יוציאו צמחים אלה ונדע מה הם! החליטו הילדים ביניהם.
בסבלנות רבה חיכו הילדים הטובים להופעת הפרחים.
באו ימי האביב, חג הפסח, חג השחרור הגיע וכדרכם יצאו הילדים אל השדות כדי לאסוף פרחים למען קשט את שולחנם בחג האביב. הביטו, ראו! איזה מיני פרחים נהדרים! מלמל יוסף הקטן אשר גילה לראשונה את הפרחים האדומים.
אלה הם פרחים אשר עלו מן הצמחים בעלי העלים השעירים, אמרה יוכבד, אשר גם היא היתה בין הקוטפות פרחים.
הם דומים ממש לטיפות! טיפות של דם! אמר יורם.
חבריה! אמר ברטט משה הגדול שבחבורה, טיפות דם הן אלו, הלא זוכרים אתם את אשר סיפר לנו המורה על דם המכבים, דמו של אלעזר אשר נשפך על גבעות אלו, על הרים אלו, אולי זהו דמו של הגבור, אשר תסס ופעפע ימים רבים על פני האדמה.
זהו דמו של אלעזר! הוא נבלע באדמה, אך לא אבד. עתה הוא שב ועלה בדמות טיפות דם, קראו ברטט של קדושה הילדים שעמדו דום למראה הפרחים הנאים והענוגים.
ילדים, קרא משה, הבה נקרא לפרחים אלה בשם: “דם המכבים”. פרחים אלה העולים לימות האביב יהיו אות לנו ילדי ישראל, הם יספרו באזנינו על גבורתו של אלעזר וגבורתם של המכבים לא רק בימים ההם, כי אם גם בזמן הזה, אדמת ישראל רוותה דם רב, דם של קדושים וגבורים, הבה נקדש איפוא בלבנו את הדם הזה. נשבע אנו להיות נושאי הדגל של שחרור ישראל. לא נשקוט ולא ננוח עד אם יגאל ישראל כליל מעול אויביו.
אשר לפרחים אלה, אמר משה: הבה נקטוף לנו כל אחד זר פרחים קטן ונביא אותו הביתה. יקשטו הפרחים את בתינו ונזכור את מתינו היקרים.
והילדים קטפו בחרדת קודש איש איש זר פרחים למזכרת והביאו אות הביתה.
וראה! הפרחים הללו גם בהיותם מנותקים ממקום גדולם, מן האדמה הטובה, גם אז הוסיפו להיות יפים וטריים. הם נשארו נאים ושלמים.
פרחי אלמות הם, אמרו הילדים.
כי גם המכבים בני אלמות הם. אמרו קטנים זה לזה.
ופרחי המכבים מקשטים מדי שנה בשנה את בתי ישראל והם משמשים מזכרת של גבורה ובלא אומר ודברים מספרים הם על הימים עברו, ימי המכבים הנערצים בכל הדורות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות