לפני עשׂרים שנה הייתי דר בּשכוּנת “דַרְבּ סַעאדה”1, אוֹתה שכוּנה עתיקה בּעלת הרחוֹבוֹת הצרים והבּנינים העתיקים הצפוּפים. הייתי אז בּן תשע־עשׂרה והתקנתי עצמי לבחינת הבּגרוּת. בּשעוֹת הפּנאי הייתי יוֹשב ליד השער וּמסתכּל בּעוֹברים והשבים.
ליד מעוֹני היה עוֹבר שיך לבוּש פּשוּטוֹת, פּניו צנוּמים וּבזקנוֹ הקלוּש סימני שׂיבה, הליכתוֹ שקטה וּכבוּדה, ראשוֹ כּפוּף והוּא מוֹציא מחלילוֹ נעימוֹת נוּגוֹת. מנגינוֹתיו היוּ חדוּרוֹת תמיד יגוֹן ואנחה. כּשהרבּה לחלל נדמה, כּי החליל מדבּר ומספּר משהוּ, כּמתאמץ לגלוֹת סוֹד.
אוֹתוֹ שיך שקט ותמים, שפּניו הבּיעוּ חסידוּת מפוֹרשת, לא התפּלל תפילה אחת, לא הלך אל המסגד ולא העלה על שׂפתיו שוּם דיבּוּר שיש בּוֹ משוּם בּקשת רחמים וּסליחה, כדרך המוּסלמים. וּכשהזכּיר מישהוּ בּפניו את שם אַללה ניענה בּראשוֹ לאוֹת בּוּז וּמילמל הברוֹת מקוּטעוֹת וּבלתי בּרוּרוֹת.
בּיני וּבין אוֹתוֹ שיך נתקשרה ידידוּת תמימה. לא פּעם אחת ניסיתי להוֹציא מפּיו סוֹד יגוֹנוֹ, אך הוּא סירב לגלוֹת לי משהוּ. כּיבּדתי את רצוֹנוֹ וגמרתי אוֹמר לא לפתוֹח שוּב בּאוֹתוֹ ענין. האיש היה זמן־מה בּעינַי חידה, שקשה עלי פּתרוֹנה. עברוּ ימים והשיך היה מבקר בּביתנוּ אחת לשבוּע וזכיתי לשמוֹע מפּיו מנגינוֹת נוּגוֹת ושׂיחוֹת נאוֹת. פּעמים היה מאריך בּשׂיחה ואז נפלטוּ מפּיו שלא מדעתוֹ מלים וּמשפּטים, שהתחילוּ מגלים טפח מסוֹדוֹ הגדוֹל.
פּעמים רבּוֹת היה שר בּאזני “מַוַאלים” על אהבה ונשים. את המלה “ערבת־שׂדה” היה מתיז בּהטעמה מרוֹננת; עיניו מתרחבוֹת וּמתוֹכן מבריק בּרק מוּזר. הוּא נוֹשם עמוּקוֹת בּמלוֹא נחיריו ושוֹאף בּצמאוֹן את האויר, כּאילוּ היה אויר הכּפר. אחרי זה בּאה אנחה קשה ועמוּקה ואחריה – נגינה ארוּכּה בּחליל.
יוֹם אחד הפתעתי אוֹתוֹ בּלי כּל הקדמוֹת ואמרתי:
“אני נשבּע לך בּאללה, כּי סוֹדך, השיך עפא אללה, נתגלָה!”
הוּא נזדעזע מבוֹהל. הוֹספתי ואמרתי:
“אתה פּלח, איש־אדמה”.
הוּא הבּיט אלי בּמבוּכה והשיב בּלי היסוּס:
“האם אוּכל להתכּחש למקוֹר מחצבתי?”
“ואתה כּוֹאב כּאב אהבה חבוּיה ונסתרה…”
הוּא החזיק בּידי, לחץ אוֹתה ואמר:
“שתוֹק, אדוֹני, שתוֹק!”
“ואתה פּשעת פּשע גדוֹל וּמבקש לוֹ כּפּרה ותיקוּן”.
פּני השיך חקרוּ ולטש אלי עינַיִם חוֹדרוֹת.
“היוֹדע אתה את סוֹדי? הנגלָה לך סוֹדי?”
התחלתי מושכוֹ לדיבּוּר וּלשׂיחה – עד שנרגע. היתה עליו שעת־רצוֹן מיוּחדת וסיפּר לי את הדברים הבּאים:
“לשעבר לא היה שמי עפא אללה אלא סִרחאן, שהוּא שמי הנכוֹן. אחי, מוּחמד שמוֹ, היה “אימאם”2 הכּפר, שבּוֹ נוֹלדתי. הוּא היה למעלה מארבּעִים ואני בּן שבע־עשׂרה. הייתי חוֹשבוֹ כאָב לי ואהבתיו מאד, ואף הוּא אֲהֵבַנִי כּבן לוֹ. הוּא שלימדני את ה”קוֹראן" ועיקרי האמוּנה ושיתפני בּעסקי הפּוּלחן בּמסגד. מפּי שיך של כּיתת דֶרוישים, מצוֹרע, שידע לחלל בּחליל, למדתי לנגן ולשיר שיר “צוּפים”3. הצטיינתי בּנגינה וּלעתוֹתי־ערב, אחרי תפילת “מעריב”, היה מתכּנס סביבי ליד שער המסגד המוֹן גדוֹל של פּלחים, שהאזין לנגינתי וזמרתי.
אשת אחי מתה וכעבוֹר שנה נשׂא אחי נערה בּת חמש־עשׂרה, שלא ראתה עינַי יעלת־חן כּמוֹתה. קסם מוּזר שבּה משכני ולבּי הלך אחריה. כּמעט שראיתיה ורשמהּ נחרת עמוּקוֹת בּלבּי ואהבתי אוֹתה אהבה, שהשתלטה על כּל הרגשוֹתי וכבלה אוֹתי שלא מדעתי בּכבלים אכזריים, שלא היה בּדעתי לנַתקם. התבּיישתי בּפני עצמי וּבפני אחי, כּי חשבתי אהבה זוֹ לבגידה גדוֹלה בּזה שנתן לי מחיבּתוֹ, מסירוּתוֹ ואמוּנוֹ. רציתי לעקוֹר רגש מגוּנה זה, אך לא יכוֹלתי. לכן צפנתיו בּלבּי ולא גיליתיו אלא לחלילי, שהיה נחמתי היחידה בּאסוֹני. הייתי נוֹתן דעתי לא להזדמן יחידי עם אשת אחי ונזהר שלא לדבּר עמה אלא בּשעת הכרח. בּדממת הלילה הייתי שוֹהה ארוּכּוֹת רחוֹק מהבּית וּמבּיע את אהבתי בּניגוּני־נכאים ספוּגי־אנחה. פּעם אחת כּשהייתי מתבּוֹדד לא רחוָק מהבּית, מחלל לעצמי מתוֹך סילוּק חוּשים ונהנה מיסוּרי, תקפתני פּתאוֹם הרגשה מוּזרה. זקפתי את ראשי וראיתי את הַניה, אשת אחי, יוֹשבת לא רחוֹק ממני והיא מסתכּלת בּי דמוּמה ונכנעת. נזדעזעתי וקמתי מיד ושאלתי:
“את כּאן?”
“זה שעה קלה… אוֹהבת אני את נגינת חלילך. לנגינתך מתעוֹרר בּי רצוֹן לבכי”.
קמתי ממקוֹמי ואמרתי לברוֹח. אוּלם היא החזיקה בּכנפי בּגדי ואמרה:
“מדוּע אינך רוֹצה לשבת?”
שלא מדעתי התמלטה צעקה מפּי:
“הניחי לי!”
היא הסתכּלה בּי מוּפתעה וּדמוּמה. אחר־כּך אמרה:
“מה מניע אוֹתך לשׂנוֹא אוֹתי? מפּני מה אתה בּוֹרח ממני?”
היא געתה בּבכי. הרגשתי, כּי לבּי נקרע וראשי נשׂרף. מיד אצתי אליה בּנשימה אחת, לקחתיה בּזרוֹעוֹתי כּשאני קוֹרא:
“אני שׂוֹנא אוֹתך, הניה!”
גחנתי לה והעתרתי עליה חיבּוּקים וּנשיקוֹת. הנערה נכנעה לי בּשכרוֹן אהבה.
וּבעוֹד אנוּ בּמצב זה הגיעוּ לאזנינוּ קוֹלוֹת מרחוֹק. נתעוֹררנוּ מחלוֹמנוּ הערב וראינוּ על גשר התעלה דמוּיוֹת המתנהלוֹת לאִטן. הניה התרגשה נבוֹכה ולחשה על אזני:
“הנה אחיך חוֹזר עם האריסים”.
היא קמה מהר ואמרה:
“אני אבוֹא לפניו הבּיתה בּלכתי דרך השׂדוֹת”.
היא רצה כּצבי מוּדח ואני עוֹקב אחריה בּחוֹם – עד שבּלעה האפלה את דמוּתה החמוּדה.
הלכתי הבּיתה לאִטי דרך הגשר. מצאתי את אחי יוֹשב לשוּלחן וּמחכּה לבוֹאי. משראני נתן עלי בּקוֹלוֹ, קוֹל של חיבּה:
“היתכן, שתתן לנוּ לחכּוֹת לך? בּוֹא, חצוּף שכּמוֹתך, ושב לאכוֹל. רצוֹני לספּר לך כּיצד החכּרתי את שני הפֶדאנים בּשׂכר שלא חלמתי עליו”.
הניה בּאה ושׂמה את הלחם לפנינוּ. היא ישבה בּריחוּק קצת ממנוּ. פּתחנוּ בּסעוּדה. הייתי שקוּע בּהרהוּרי ולא הבינוֹתי כּלוּם ממה שסיפּר אחי, אלא העמדתי פּנים כּמקשיב לדבריו. מזמן לזמן הצלפתי מבּט בּהניה וּראיתיה ממצמצת בּעיניה בּמעין חרדה ואוֹכלת מעשׂה מוּכני וּפניה קוֹדרוֹת. פּעם אחת נפל מבּטה עלי ועינינוּ נפגשוּ ונדמה לי, שפּנַי מתקרבים לפניה ושׂפתי שנינוּ עוֹמדוֹת להתנשק. פּתאוֹם נשמעה צעקה. שנזדעזע הבּית לשמעה. התחלחלתי. מיד ראיתי את הניה גוֹעה בּבכי וצוֹעקת:
“לא אוּכל… לא אוּכל…”
אחי קם בּבהלה לקראתה, אימץ אוֹתה אל חזהוּ כּשהוּא קוֹרא:
“מה לך, הניה? מה לך?”
“אין לי חשק לאכוֹל. מרגישה לא טוֹב וראשי סחרחר. אני רוֹצה לישוֹן”.
“קוּמי חביבתי, וּלכי לנוּח!”
היא קמה והלכה לחדרה בּהישענה על זרוֹעוֹת אחי. הייתי עד למחזה זה תקוּף טירוּף למחצה. הרגשתי כּי התאבּנתי ואני חֵלק מהאדמה, שאני יוֹשב עליה.
לאחר רגע חזר אחי ואמר לי:
“המסכּנה הוֹגיעה עצמה בּעבוֹדוֹת הבּית…”
אוֹתה שעה לא יכוֹלתי להסתכּל בּפני אחי. הוּא נראה לי כּחיה רעה העוֹמדת לטרפני. קמתי מיד וּפניתי אל הדלת. אחי שאלני:
“לאן?”
“אל המסגד. רצוֹני להתפּלל מעריב, אסגוֹר את המסגד ואחזוֹר”.
יצאתי ורצתי למקלטי הנבחר, מקוֹם שבּוֹ נזדמנה לי הניה לפני זמן קצר. שם הטלתי את עצמי על הארץ כּשאני מאבּק את פּני בּעפר המקוֹם, שעליו ישבה ומלבּי בּוֹקעת יבבה חמה. שם בּיליתי את לילי, מבּלי מצוֹא לי מנוּחה, בּבכיוֹת, תנוּמוֹת קלוֹת והזיוֹת לסירוּגים כּשצמרמוֹרת חזקה מרעידה את גוּפי. בּהקיץ וּבתנוּמה נראתה לי דמוּת אחי כּשהוּא חג מסביבי וּמתנכּל להרגני. כּשנראתה לי דמוּתוֹ הייתי מקללוֹ קללוֹת נמרצוֹת. עם שחר תקפתני תרדמה עזה, שלא הקיצוֹתי ממנה אלא בּצהרים. פּקחתי עיני ואמרתי לקוּם, אוּלם כּוֹחוֹתי עזבוּני. חשתי מכאוֹבים קשים וחוּלשה רבּה. ישבתי נשען אל גזע עץ וכוֹחוֹתי התחילוּ שבים. תוּגה מילאה את לבּי ורגשוֹת חרטה הציפוּ נפשי. קמתי ורצתי אל המסגד. התנצלתי לפני אחי על איחוּרי בּאמתלוֹת שוֹנוֹת. אחר־כּך נצמדתי לידוֹ וּנשקתיה ואני אוֹמר לוֹ:
“אני אוֹהב אוֹתך, אחי! אני נשבּע לך בּאללה, שאני אוֹהבך בּאהבה, שבּן לאביו אינוֹ רוֹחש כּמוֹתה. תמיד אני נוֹשׂא נפשי לחסדך ולרצוֹנך. אמוֹר נא: התאהבני?”
הוּא השיב לי:
“מה הדברים האלה לך, סרחאן? האם ראית ממני דבר חוּץ מחיבּה רבּה, שאני רוֹחש לך? בּני אתה, יקרת לי מבּני”.
הסתכּלתי בּפני אחי וראיתי אוֹתוֹת מסירוּת מסתמנים בּהם. אני מנשק שנית ידיו וּבוֹכה בּקוֹל רם. תקפתני התקפת־עצבים חזקה. השתטחתי על הארץ כּאחד מת לחצאים. הקיצוֹתי וראיתי את עצמי מוּטל בּפינה מפּינוֹת המסגד, ואחי עוֹמד על ידי דוֹאג וּמיצר וּמטפּל בּי בּאהבה וּברחמים.
עבר שבוּע ולא בּאתי הבּיתה אלא לעתים רחוֹקוֹת. לרוֹב הייתי אוֹכל בּמסגד וישן בּו; אילוּ יכוֹלתי הייתי נמנע מלבוֹא אל המעוֹן, אלא חששתי שמא יתחיל אחי תוֹהה על התנהגוּתי. התאמצתי בּכל כּוֹחוֹתי לעצוֹר בּרגשוֹתי. הייתי מדבּר אל הניה בּפני אחי דיבּוּר רגיל וחוֹשש להציץ בּפניה. אם נשארנוּ שנינוּ פּנים אל פּנים לשעה קלה ישבנוּ דמוּמים וּמוּרדי ראש. וּכשנפגשוּ עינינוּ רעדוּ גוּפוֹתינוּ כּאילוּ עבר בּהן זרם חשמל.
עברוּ ימים – וּבקרבּי אש־אוֹכלה האוֹכלת אוֹתי. שנתי היתה נטרדת עלי בּחלוֹמוֹת רעים וּטרוּפים. בּתפילתי הייתי נכשל וטוֹעה. לבּי הפך בּמה של הרגשוֹת שוֹנוֹת הרחוֹקוֹת זוֹ מזוֹ, שכּעס ורחמים, כּפירה וּתשוּבה, אהבה ואיבה מתנצחים זה בּזה.
פּעם אחת עזבתי את הבּית שעה קלה אחרי חצוֹת לילה. יצאתי ורצתי כּחיה פּצוּעה וּשׂפתי דוֹבבוֹת:
“”הוּא אִתה בּחדר אחד. היא שלוֹ והוּא מתענג עליה…"
נפלתי על פּני. לבסוֹף ראיתי את עצמי עוֹמד לפני המסגד ונכנסתי לתוֹכוֹ שלא מדעת. הטלתי את עצמי על הארץ, נוֹשך ידי וּמטיח ראשי בּכּוֹתל וּפי אינוֹ פּוֹסק:
“הוּא אִתה בּחדר אחד, הוּּא שלה. הוּא מתענג עליה…”
פּתאוֹם הרגשתי בּיד על כּתפי. פּניתי מבוֹהל והנה היא לפני, היא, הניה, בּשעה מוּפלגת בּחשכת־לילה וּבמקוֹם מבוּדד זה. דמוּם לקחתיה בּין זרוֹעוֹתי וחיבּקתיה בּתאוה פּראית כּשאני הוֹזה ואוֹמר:
“את שלי, שלי בּלבד ושוּם בּריה לא תוּכל לקחתך ממני…”
בּיליתי אתה שעת־אהבים עזה, שלא ידעתי כּמוֹתה מימַי. וּבי נשבּעתי, כּי על פּני תבל כּוּלה, מיוֹם בּרוֹא אוֹתה אַללה, לא היה אדם אשר שאב תענוּג ונחת כּמוֹני, אכן, זאת היתה שעה השקוּלה כּנגד שנוֹת־חיים כּוּלן, בּמלוֹאָן.
ישַנוּ חבוּקים. היא נתעוֹררה לקוֹל נקישוֹת בּדלת. זהרי חמה כּבר הציפוּ את המסגד. שמעתי קוֹל אחי הקוֹרא:
“פּתח, סרחאן!”
השיבוֹתי כּמתוֹך חוֹסר־הכּרה:
“מיד אפתח”.
בּמסגד היוּ שני אשנבּים מסוֹרגי בּרזל. לא היה מחבוֹא כּלשהוּ בּשביל הניה, אוֹ מוֹצא לחוּץ. דעתי נטרפה עלי. פּתאוֹם ניצנצה בּראשי מחשבה מהירה ואמרתי לה בּלחש:
“עלי אל הגג, עלי מהר!”
הניה קמה מיד ועלתה אל הגג. ניגשתי אל הדלת וּפתחתיה. העמדתי פּנים של עייף וכוֹשל. אחי נכנס. בּפניו ניכּרוּ סימני כּעס. הוּא פּנה אלי ואמר:
“ואתה עוֹדך ישן בּמסגד, סרחאן! האין לך מקוֹם בּביתנוּ?”
“טוֹב לי לעסוֹק כּאן בּעבוֹדת הבּוֹרא בּלילה עד עלוֹת השחר”.
אחי ישב דוּמם. כּעבוֹר רגע אמר לי בּנעימת דאגה:
“הקיצוֹתי ולא מצאתי לידי את הניה. חיפּשׂתיה ארוּכּוֹת בּבּית ולא מצאתיה”.
נזדעזעתי, אוּלם התגבּרתי על חוּלשתי ואמרתי:
“אוּלי יצאה למלא כּדה מהתעלה”.
“אוּלי… אבל…”
הוּא בּלע רוּקוֹ וּמילמל מלים שלא הבינוֹתן. הוּא קם ואמר:
“נתפּלל תפילת־שחרית”.
פּתחנוּ בּתפילה, אוּלם מה תפילה היתה לי בּשעה זוֹ? היתה זוֹ תפילה לשׂטן ולא לאללה!
סיימנוּ תפילתנוּ. הקהל התחיל נוֹהר אל המסגד וּמצוּקתי גברה. לבסוֹף יצא אחי כּדי לחזוֹר לביתוֹ. משיצא התחמקתי ועליתי אל גג המסגד למצוֹא תחבּוּלה להוֹריד את הניה מהגג. וּמה הוּפתעתי כּשמצאתי את הגג פּנוּי וריק. סבבתי בּוֹ כּמי שדעתוֹ נטרפה עליו, מחפּשׂ פּה וּמבקש שם. הרגשה מוּזרה משכתני אל שׂפת הגג. הצצתי למטה וּצוָחה התמלטה מפּי. כּהרף־עין ראיתי את עצמי על הארץ שלא מדעת איך הגעתי לשם. הניה היתה מוּטלת ליד הקיר ונאנחת בּחשאי. התקרבתי אליה, החזקתי בּה וּשאלתיה מה קרה לה. בּקוֹשי פּקחה עיניה ואמרה:
“נשבּרתי, סרחאן, נשבּרתי”.
היא נשכה שׂפתיה בּחזקה מתוֹך התאמצוּת לעצוֹר אנחוֹתיה.
אימצתיה בּחיקי כּשאני מרגיע אוֹתה וּמעוֹדדה. שמעתיה דוֹבבת:
“מכאוֹבי הם ללא נשׂוֹא. אני הוֹלכת למוּת”.
נשׂאתיה בּזהירוּת, בּחמלה ואהבה ועוֹלמי חשך בּעדי. הבאתיה אל בּיתה של אם עַבּד אִל־גַ’ליל4, אשה נאמנה וּמסוּרה לי, סיפּרתי לה קצת ממה שקרה וּביקשתיה שתלך אל אחי וּתספּר לוֹ מעשׂיה בּדוּיה. האשה פּנתה והלכה מיד לבית אחי.
את הניה העבירוּ לביתנוּ. אֵם עבּד אִל־ג’ליל הפיצה שמוּעה, כּי הניה נפלה מגג בּיתה בּשעה שהעלתה עליו עצים להסקה.
יוֹמַים עברוּ והניה חיתה בּתוֹך כּבשן יוֹקד של יסוּרים שאין לתארם. ואני? אני הייתי הוֹלך אל הרפת, נוֹעל אחרי את הדלת, טוֹפח וסוֹטר על פּני, נאנח אנחה ארוּכּה וּמיסר את עצמי: “אני הגוֹרם לכל זה. עלי להתיסר, עלי למוּת…”
למחר מתה הניה. היא נקבּרה בּבית־העלמין שבּכּפר בּהלויה רגילה. מיוֹם מוֹתה תקפני מן טירוּף מוּזר: לא האמנתי בּמוֹתה. את העבוֹדה, שהטילוּ עלי בּיוֹם הלוָיתה, עשׂיתי בּפשטוּת וּבשקט, אלא פּעמים היה תוֹקפני בּוּלמוּס של צחוֹק, מלוּוה רוּח קדרוּת דוֹממת וחוּלשת־הדעת. לאחר כּמה ימים התחלתי מרגיש בּאבדנה. הייתי משוֹטט בּשׂדוֹת, מתחבּא בּקמת התירס כּשאני בּוֹכה וצוֹעק בּלי הפוּגה. לבסוֹף נרגעתי בּמקצת וחזרתי לעבוֹדתי בּמסגד, אוּלם מראהוּ הגדיל את יסוּרי. מדי עברי את סף המסגד ניצב לפנַי כּמוֹ חי מעשׂה פּשעי ודימיתי, שאני שוֹמע קוֹל חבטת גוּף בּנפילתוֹ ממרוֹם הגג אל הארץ וּצמרמוֹרת תקפתני. הייתי כּוֹבש פּני בּידי וגוֹעה בּבכיה ארוּכּה.
עשׂיתי הכּל כּדי להתעוֹת את אחי וּלהרחיק ממנוּ כּל חשד בּי. יסוּרי־יסוּרים נשׂאתי בּמאמצי להסתיר את פּשעי ולא יכוֹלתי לנשׂוֹא עינַי אל אחי. נדמה לי, שהוּא מרים ידוֹ עלי כּאוֹמר לשׁחקני.
עברוּ ימים וסוֹדי צוֹמח בּלבּי. הרגשתי בּכבדוֹ האיוֹם ונדמה לי, כּי לבּי מתקרע וסוֹדי פּוֹרח ויוֹצא וּמכריז בּפוּמבּי על עווֹני. עברוּ עלי ימי עינוּיים, שאיני סבוּר, שיסוּרי הגיהינוֹם עוֹלים עליהם.
פּעם אחת בּלילה, אחרי תפילת־מעריב, יצאתי החוּצה לשאוֹף רוּח. שלא מדעתי הוֹליכוּני רגלי אל המקוֹם, שעליו נפלה הניה ליד קיר המסגד. פּתאוֹם נזדמנתי עם אחי פּנים אל פּנים. איני יוֹדע מה הביאהוּ למקוֹם זה, אם היה דבר שבּמקרה אוֹ משהוּ אחר. עמדנוּ זה כּנגד זה ליד אוֹתוֹ קיר איוֹם והדממה אפפה את שנינוּ רגע אחד. פּתאוֹם שמעתי את עצמי צוֹעק ואוֹמר:
“אל תגש אלי! אל תקרב אלי!”
התחלתי רץ וּמתרוֹצץ כּמטוֹרף.
זאת היתה פּגישתי האחרוֹנה עם אחי וּשהייתי האחרוֹנה בּמקוֹם מוֹלדתי. מאז התחלתי נע ונד בּערים וחי חיי נוֹדד וּמוּדח".
השיך עפא אללה הוֹריד ראשוֹ וישב דוּמם וּתקוּף תוּגה. ראיתי דמעה מתגלגלת לאט על לחיוֹ. הדברים ששמעתי מפּיו נגעוּ עד לבּי. שאלתיו:
“מפּני מה אין אתה חוֹזר בּתשוּבה וּמבקש סליחה וּמחילה וכפּרה מאַללה?”
הוּא זקף עיניו ואמר:
“זהוּ רצוֹן גוֹרלי ואוֹסיף להיוֹת סוֹרר וּמוֹרה עד הסוֹף”.
הוּא הוֹציא בּשקט את חלילוֹ מתיקוֹ והתחיל מחלל מנגינה נוּגה, שצליליה סיפּרוּ על אהבה וּמסירוּת־נפש. עפא אַללה שקע כּוּלוֹ בּנגינתוֹ כּשהוּא טוֹעם טעם יסוּריו החבוּיים תוֹך התעלפוּת למחצה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות