את השיך ג’וּמעה אני מכּיר מראשית ילדוּתי וּמאז ועד היוֹם לא נשתנה כּלל בּתנוּעוֹת פּניו ואפני שׂיחתוֹ. זוֹכר אני אוֹתוֹ כּשהיה מספּר לי אגדת שלמה המלך וּמאוֹרעוֹתיו עם הנשר, שחי אלף אלָפים שנה, האגדה אשר לא אחדל לשמעה מפּיו גם כּיוֹם על פּרטי מאוֹרעוֹתיה ודקדוּקי הלשוֹן. וּמדי אשמע סיפּוּר־אגדה זה זכוֹר אזכּוֹר את ימי־ילדוּתי היפים, אזכּוֹר את תקוּפת התמימוּת הטהוֹרה. משגדלתי ועמדתי על דעתי הריני יוֹשב בּמסיבּת השיך ג’וּמעה, מתפּוֹגג עמוֹ ושוֹמע את אגדוֹת־ההבאי שלוֹ בּתענוּג המלוּוה אירוֹניה. לשעבר הייתי יוֹשב כּנגדוֹ ועינַי נעוּצוֹת בּפניו החרוּשים קמטים, עוֹקב אחרי שׂפתיו השקטוֹת הדוֹבבוֹת דברי־קסם מוֹשכים.
עכשיו איני מזדמן עמוֹ אלא פּעם בּשנה כּשאני נוֹסע אל האחוּזה לבלוֹת בּה את ימי־החוּפשה. חלפוּ־גזוּ שנים רבּוֹת והכּל בּעוֹלם נשתנה, פּרט לשיך ג’וּמעה. הריהוּ כּמוֹת שהוּא על ה"עמַאמה"1 שלוֹ האדוּמה הכּרוּכה מסביב לראשוֹ והאדרת רחבת השרווּלים, חיוּכוֹ הערב והראש הנטוּי בּמקצת לפנים, עיניו המבריקוֹת ואפּוֹ המגוּדל, זקנוֹ האפוֹר והעבוֹת, מצחוֹ המלא קמטים ועוֹר־פּניו השחוֹר הנוֹטה לאדמימוּת, אדמימוּת האוֹשר המזינה את רוּחוֹ וגוּפוֹ. אכן זה האיש עם הליכתוֹ האִטית, הקוֹל הרם והערב, שכּוֹח דמיוֹנוֹ רב וּבטחוֹנוֹ אדיר וחזק ועוֹבר כּל גבוּל. הוּא־הוּא המשכּים קוּם וּפוֹנה אל המסגד להתפּלל תפילת־שחרית לפני הָנֵץ החמה. הוּא המבלה את רוֹב יוֹמוֹ בּבית־התפילה שעל שׂפת התעלה, טוֹבל וּמתפּלל וּמשבּח ואוֹמר “ורדים”2.
לאוֹתוֹ בּית־תפילה אני הוֹלך, יוֹשב סמוּך לוֹ ושוֹמע אגדוֹתיו על סיד בּדאוי3 שנלחם בּצבאוֹת וּבחילוֹת עד שלא נוֹלד. אוֹ אני מאזין לסיפּוּרוֹ על גחלת־האש אשר יצאה מן הגיהינוֹם ונחה בּתבל ארצנוּ זה אלפים בּשנים; ואללה הציף על הגחלת מי־הימים לכבּוֹתה ולמנוֹע רעתה, אך הגחלת על אִשהּ עוֹדנה מתלקחת וּמאיימת על בּני־בּשׂר בּרעה גדוֹלה.
עד היוֹם לא אשכּח אוֹתוֹ מבּט מלא רחמים ואוֹתם הפּנים המתחננים וּבוֹכים בּשעה שאמר:
“אם גחלת־אש אחת אין ימי כּל העוֹלם כּוּלוֹ יכוֹלים לכבּוֹתה, על אחת כּמה וכמה אש של גיהינוֹם הערוּכה לכּוֹפרים!..”
פּעמים הייתי מביא עמי את ספר “אלף לילה ולילה” וקוֹרא לפניו את אגדת “סַנדבּאד יוֹרד־ים” ואגדת
“עיר־הנחוֹשת”.
הוּא מקשיב בּחשק וחיוּכוֹ החינני מרחף על פּניו. וּכשהייתי קוֹרא לפניו סיפּוּר מסיפּוּרי החליף הארוּן אִר־רַשיד היה אוֹמר:
“זהוּ מלך ממלכי האיסלאם, שנלחם בּשדים וּבבני־אדם כּאחד…”
כּשהייתי קוֹרא לפניו משיריהם של אבּוּ נַוַאס4 ועוֹמר אּבּן רבּיעה5 היה אוֹמר:
"זהוּ משירתוֹ של סידי עבּד אִר־רַחִים אל בַּרעִי6 המשבּח את המקוֹם.
הוּא מאזין לשירה ונתוּן כּוּלוֹ לקסמי מליצתה ורננתה, מוּקסם ממוּשׂגיה, שהיוּ תמיד בּעיניו רמזים לשבחי אללה יתפּאר ויתרוֹמם. מנענע בּראשוֹ וּמניע צלעוֹתיו אם מלה יפה מרהיבה בּקסמה את אזנוֹ.
כּשבּא שיך ג’וּמעה לבּירה להשתטח על קברי הקדוֹשים התאכסן בּביתנוּ. פּעמים רבּוֹת הייתי שוֹאלוֹ על ענינים שידעתי, שאין לוֹ שוּם מוּשׂג כּלל עליהם והוּא היה משיב בּתמימוּת וקלוּת מוּפלאוֹת. פּעם אחת בּשעת ערבּית אמרתי לוֹ, כּשאני מצבּיע על נברשת החשמל שלפנינוּ:
“הבּט וּראה, הדוֹד ג’וּמעה, מנוֹרה יפה זוֹ כּיצד היא נדלקת ונכבּית בּמהירוּת מוּזרה. וכי אינך רואה בּכך הוֹכחה חוֹתכת על התקדמוּת ה”פרנקים"7 וחריצוּתם?"
הוּא הסתכּל רגע בּעששית המאירה כּשפּניו האדוּמים והמקוּמטים אינם נעים ניע כּלשהוּ ואחרי הרהוּר קצר אמר:
“דע לך, בּני, שסוֹדוֹת ורזים אלוּ ידוּעים לרוּחין ולמזיקין ואינם ידוּעים למאמינים; ושדין וּמזיקין אלוּ מגלים אוֹתם לכּוֹפרים. להם העוֹלם הזה ולנוּ העוֹלם הבּא…”
הוּא זקף ראשוֹ וידיו כּלפּי מעלה ואמר:
“השבח לאַללה, שעשׂנוּ מאמינים”8.
כּשעשׂה בּקהיר לא היה עוֹזב את הבּית אלא לשם בּיקוּר בּמסגדים וקברי הקדוֹשים, אוֹ כּדי לקנוֹת סבּוֹן וגרעיני קפה וסוּכּר לזוּגתוֹ. משנכנס לפנים המסגד היוּ בּני־אדם חשים אליו מכּל צד, מנשקים את ידוֹ, מצטוֹפפים סביבוֹ כּדי לשאלוֹ כּמה שאלוֹת בּעניני דת, שהיה משיב עליהן בּלשוֹן קלה וּמהירה.
לשעבר היה השיך ג’וּמעה נוֹטר גוֹרן, שוֹמר על היבוּל מפּני הגנבים ודוֹפק בּמשענתוֹ העתיקה על פּח להפחיד את הצפּרים. הוּא הקים לוֹ סוּכּה מענפי עץ בּצל שׂיחים וּבה היה מוֹצא מחסה מחַמה בּימוֹת־החמה וּמגשם בּימוֹת־הגשמים. שם היה ישן שינה שקטה ארוּכּה ולבּוֹ סמוּך וּבטוּח בּאַללה בּשמירת הגוֹרן. וּמשנתעוֹרר, והשעה שעת בּין־הערבּיִם, הוּא פּוֹנה והוֹלך אל התעלה, יוֹשב על שׂפתהּ ונוֹתן עיניו בּבנוֹת הכּפר הממלאוֹת את כּדיהן וּמספּר עמהן.
אדם ירא־שמים וחרד זה, אשר הדת ממלאת את חלל לבּוֹ, אינוֹ סגפן ואינוֹ מזיר עצמוֹ מעניני העוֹלם הזה. יש לוֹ שעוֹת משלוֹ הנתוּנוֹת לנחת וקוֹרת־רוּח והוּא שׂמח לרינה וּנגינה ומתענג על קוֹל חליל הרוֹעים הנוּגה. וּמשגברה התלהבוּת הרינה והזמרה קם השיך ג’וּמעה וראשוֹ מלא שכרוֹן הצלילים ויוֹצא בּריקוּד שקט ושלו, כּשידוֹ מנפנפת בּמשענתוֹ בּאויר.
שיך ג’וּמעה יש לוֹ גם מה לספּר בּעניני אהבה לנשים אשר לא תימלא האוֹזן משמוֹע. רבּוֹת סיפּר לי על מאוֹרעוֹת אהבתוֹ בהיוֹתוֹ עלם וּבעוֹרקיו נזל דם־נעוּרים ולבּוֹ דפק בּאהבה. כּשסיפּר לי על ימי נעוּריו היוּ פּניו מאירוֹת בּאוֹר זכרוֹנוֹתיו היפים וּבעיניו המבריקוֹת נוֹצצים חלוֹמוֹת הנוֹער והעלוּמים וּשׂפתיו דוֹבבוֹת בּלשוֹן אהבה בּאוֹתה תמימוּת כּפרית טהוֹרה. וּמשסיים את שׂיחתוֹ נאנח מעוֹמק הלב והחיוּך הערב הוֹלך וּפוֹחת על שׂפתיו והוּא אוֹמר בּצער ואנחה:
“הוֹי אַללה! יהי רצוֹן, שהסיוּם יהיה טוֹב…”
זהוּ משפּט האיש ג’וּמעה איש־העם החכם החי לוֹ שׂמח בּחלקוֹ על האדמה הקוֹדרת והאכזרית, כּפרח בּוֹדד בּארץ תלאוּבוֹת וּברוּח זלעפוֹת. זה השיך ג’וּמעה החי בּאמוּנתוֹ, מסתפּק בּמה שיש לוֹ, יוֹנק מדמיוֹנוֹתיו והזיוֹת־חלוֹמוֹתיו.
- צניף הכּרוּך מסביב לראש. ↩︎
- תפילוֹת־רשוּת, כּעין תחינוֹת וּבקשוֹת. ↩︎
- איש־מוֹפת מאנשי־המסתוֹרין. ↩︎
- משוֹרר ערבי הוֹלל. מפוּרסם בּשירי אהבה ויין. חי בּבּגדד, 756– 810 בּערך. ↩︎
- משוֹרר ערבי מהמאה השמינית, חי בּמכּה, מפוּרסם בּשירת אהבה ועלוּמים. ↩︎
-
אחד מאנשי־המסתוֹרין. אנשי־המסתוֹרין בּאיסלאם מפרשים בּדרך רמז וסוֹד שירי אהבה ויין. ↩︎
- אירוֹפּים. ↩︎
- “מאמינים” – שם נרדף למוּסלמים בּפי עצמם. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות