א

השיך עַמַאר סַעַדַאוִי ישב בּדירתוֹ שבּכפר ש. ואכל פּת־שחרית עם ידידוֹ הנאמן השיך זַכַּרִיָא. הוּא ישב דוּמם, מוּרד־ראש וּמבּטיו הנוּגים והנרגשים מרחפים בּעוֹלמוֹת בּלתי־נראים. הוּא מוֹשיט ידוֹ מדי פּעם בּפעם אל הקערה, מוֹציא ממה שבּתוֹכה, שׂם בּפיו ולוֹעס מעשׂה מוּכני.

פּתאוֹם נכנסה אוּם שֶלֶבִּיה¹, המשרתת הזקנה שלֹו, ניגשה אליו בּמהירוּת שלא כּדרכּה, גחנה עליו ולחשה כּמה מלים על אזנוֹ. כּששמע נזדעזע וקפץ ממקוֹמוֹ. בּעיניו שאדמוּ הבּיט אליה בּכעס וצעק:

“בּתי נַגִ’יָה חזרה? אין לי בּת בּשם זה! צאי מלפני, אשה, אם לאו אשבּוֹר את מקלי על ראשך”.

השיך סעדאוי פּנה אל ידידוֹ השיך זכּריא ואמר לוֹ בּקוֹל קטוּע ורוֹעד מהתרגשוּת:

“זה עשׂר שנים שגירשתיה מבּיתי. כּכלבּה גירשתי. היא בּכתה וּביקשה מחילה, אך איך אמחל לה בּהמירה את כּבוֹדי, כּבוֹד אביה, בּקלוֹן נצח. הייתי בּשל מעלליה למשל ולשנינה בּכל מקוֹם וּפינה. איני יכול לנשׂוֹא עין אל אדך… לא ולא… לא הייתי אכזרי… ראוּיה היתה למוּת על פּשעה…”

עיניו הלכוּ והאדימוּ והוּא טפח על חזהוּ:

“בּת שש־עשׂרה ממיטה על אביה חרפּה כּזאת. שנה תמימה הוֹליכתני שוֹלל: חיה בּביתי וּפוֹשעת ואני לא ידעתי דבר…”

השיך זכּריא שידל אוֹתוֹ והרגיעהוּ. שני הידידים חזרוּ לאכילתם. אכלוּ בּנחת. השיך עמאר סעדאוי הוֹריד ראשוֹ ושקע שוּב בּדוּמיתוֹ העמוּקה. כּעבוֹר שעה קלה קם השיך זכּריא ונפטר מידידוֹ. סעדאוי נשאר יחידי וישב שעה ארוּכּה. לעיני רוּחוֹ עבר עברוֹ הרחוֹק. נג’יה בּתוֹ היא ילדה קטנה. הוּא נוֹשׂאהּ על גבּוֹ כּדי לשעשעה. יוֹצא אִתה אל השׂדה וּמוֹסר לה את אַפסר הגַ’מוּס והיא נוֹהגת בּוֹ כּרצוֹנה. הוֹלך אִתה אל השוּק למען תבחר לעצמה מיני־מתיקה כּרצוֹנה. הוּא רוֹאה אוֹתה צוֹחקת, מנתרת לעוּמתוֹ כּיוֹנה שקטה, מטילה את עצמה אליו וּמחבּיאה את ראשה הקטן בּחזהוּ… וּבהגיע זמן שינה הוּא מציע לה מיטתה בּחדרוֹ, שר לה בּשירים וּמספּר לה סיפּוּרים משעשעים כּאם רחמניה.

דמעוֹת פּרצוּ פּתאוֹם מעיניו. הוּא לקח את ה"קוֹראן" שלוֹ, פּתחוֹ וניסה לקרוֹא בּוֹ, אוּלם מבּטוֹ הנבוֹך והנרגש תעה בּאוֹתיוֹת הספר.

ב

אוּם שֶלֶבּיה נראתה על מפתן הפּתח. היא התחילה מתקרבת אל השיך עמאר בּצעדים אטיים ספוּגי־פּחד. הוּא לא שׂם לב אליה. היא ישבה בּקרבתוֹ והתחילה מנענעת בּאצבּעוֹתיה את רגלוֹ בּשקט וּבזהירוּת. משהרגיש בּה קם נסער ואמר:

“הזהרי מלדבּר עליה”.

הזקנה נתלתה בּ"עבּאיה" שלוֹ, בּוֹכה ואוֹמרת:

“רחמים, אדוֹני, רחמים! היש דבר טוֹב ויפה מרחמים?”

“אין אני יוֹדע דבר, ששמוֹ רחמים”.

האיש רעד וּפניו פּני־להבים. האשה נדחפה אליו ואמרה:

“היא בּביתי וּמחכּה לבוֹאך”.

השיך סעדאוי דחף אוֹתה בּכוֹח וצעק:

“צאי, צאי מכּאן אשה!”

“היא מבקשת לראוֹתך לפני מוֹתה… היא גוֹססת!..”

“מוּטב שתלך אל אש הגיהינוֹם!..”

“הרי חזרה אליך בּתשוּבה כּדי למוּת בּזרוֹעוֹתיך”.

סַעדאוי יצא סוֹער וּמסוֹער ולא ידע לאן יפנה. הרוּח הנוֹשבת לוֹהטת כּיוֹצאת מתוֹך תנוּר מוּסק. נדמה לוֹ, שהוּא שוֹמע קוֹל נעלם הקוֹרא בּלי הרף “נג’יה בּאה, נג’יה בּאה”. אותו קוֹל התאחד עם הד הצעדים ונדמה לוֹ – צעדיו הם החוֹזרים וּמשמיעים את הקוֹל ההוֹלך וּמתגבּר, אזניו שוֹמעוֹת אוֹתוֹ מהדי צעדיהן של הבּהמוֹת ומרשרוּש אילנוֹת. כּשעברה חבוּרה על פּניו ושאלה לשלוֹמוֹ נדמה לוֹ, שהיא חוֹזרת בּפניו על המשפּט המוּזר. כל העוֹלם פּוֹער פיו וּמשמיע בּאזניו את מלוֹת המשפּט המדוּבּרוֹת בּגוּפוֹ פּנימה והדיהן מתלבּטים בּאבריו.

הוּא התלבּט בּהליכתוֹ, דמוּתוֹ נתכּרכּמה, הפחידה ועוֹררה רחמים כּאחד. עלה בּדעתוֹ ללכת אל בּית־הקפה, כּדי להתפּוֹגג בּמקצת. הוּא נטה אל הדרך המוֹבילה לשם, המריץ צעדיו כּאילוּ נוֹעד שם עם מישהוּ וחוֹשש שמא יאַחר… כּעבוֹר שעה קלה מצא את עצמוֹ לפני בּית הידוּע לוֹ יפה־יפה. הוּא נזדעזע וּצעדיו סמרוּ בּעמדוּ ליד הפּתח. פּתאוֹם צעק:

“היכן אַת נג’יה?.. היכן את?..”

הוּא נדחף לתוֹך החדר. ראה דמוּת כּחוּשה שׂרוּעה על הארץ והיא משיבה לוֹ בּחוּלשה:

“אני כּאן, אבי…”

השיך עמאר הטיל את עצמוֹ ליד בּתוֹ והתחיל לדבּר כּשדמעוֹת חוֹנקוֹת אוֹתוֹ:

“נג’יה בּתי, חביבתי, נג’יה, בּתי, חביבתי…”

בּוּלמוֹס של בּכי עז תקף את שניהם. האב החזיק את בּתוֹ הגוֹועת בּזרוֹעוֹתיו והיא נתלתה בּוֹ בּחזקה כּחוֹששת שמא יברח ויתעלם. שניהם היוּ דמוּמים. היוּ רגעים אלה רגעי גילוּי והבנה הדדית בּין האב וּבתוֹ. הכּל נעלם. הזמן כּאילוּ נסוֹג אחוֹרנית. שעה קלה זוֹ מחקה כּבמטה קסמים שנים ארוּכּוֹת וּמעשׂי החרפּה והצער שבּהן. לבסוֹף פּלט האב מעין לחש:

“הלוֹך נלך שנינוּ אל השוּק ותבחרי לך מיני מתיקה מכּל אשר תאוה נפשך. קחי והחזיקי בּאפסר הגַ’מוּס והוֹבילהוּ לכל מקוֹם שלבּך חפץ”.

ונג’יה השיבה כּמדמדמת:

“סוּכּריוֹת… ג’מוּס… שוּק…”

אבריה רפוּ והלכוּ כּשוֹקעת תוֹך שינה עמוּקה. והשיך סעדאוי התחיל מספּר כּמוֹ מתוֹך דמדוּמי חלוֹם, כּשם שהיה מספּר לבתוֹ סיפּוּר אגדה בּהיוֹתה ילדה קטנה: “היה היה, אדוֹני, נדיבי, – אין פּוֹתחים בּסיפּוּר אלא בּהזכּרת שם הנביא, עליו התפילה והשלוֹם – איש אחד בּארץ וּשמוֹ מוּחמד בּן־החיִל, ואשה אחת וּשמה סית אלחסן ואלג’מאל (אשת הטוֹב והיוֹפי)…”

ג

לפני שקיעת החמה יצאה מבּיתה של אוּם שלבּיה לוָיה קטנה. המלוים את המת הלכוּ לבית־הקברוֹת בּארחוֹת עקלקלים, כּדי להיסתר מעיני רוֹאים.

אחרי תפילת ערבּית חזר השיך עמאר סַעדאוי אל בּיתוֹ מוּרד־ראש, פּוֹסע פּסיעה קטנה, לוֹחש וחוֹזר ולוֹחש את הפּסוּק: “ישתבּח (האֵל) אשר לא ימוּת”.

למחר יצא השיך עמאר לפני הצהרים מבּיתוֹ כּשהוּא גוֹרר את רגליו אל מסגד הכּפר להתפּלל תפילת יום ו' בּציבּוּר.

הוּא נכנס למסגד והתערב בּציבּוּר. הדרשן עלה על הבּימה וּפתח בּדרשתוֹ בּקוֹל רוֹנן וּבנעימה מיוּשבת מסבּירה. הקהל האזין לדבריו בּהכנעה שבּיראה וּבהתפּעלוּת. בּהמשך הדרשה נגע הדרשן בּזנוּת וגינה את הזוֹנים והזוֹנוֹת. הדרשן התחיל שוֹפך בּוּז וּנאצה על התוֹעים הסוֹררים וקיללם קללוֹת נמרצוֹת, סוֹפר וּמוֹנה את העינוּיים הקשים והנוֹראים הצפוּיים להם בּגיהינוֹם. השיך סעדאוי האזין לדברי הדרשן והוּא רוֹעד. פּתאוֹם קם ונזדקף והתחיל צוֹעק בּקוֹל:

“בּן־אדם! לא אתה ראוּי לדוּן התנהגוּתם של אחרים, אַללה לבדוֹ הוּא השוֹפט והדיין העליוֹן!”

הדרשן והקהל הפנוּ את פּניהם אליו מוּפתעים והתחילוּ משתקים אוֹתוֹ, אוּלם השיך עמאר המשיך את דבריו בּשצף־קצף:

“איני רוֹצה לשמוֹע מפּי איש דברים עליה. כּוּלכם כּלבים צבוּעים והיא טוֹבת־לב וּטהוֹרה, כּי מתה בּזרוֹעוֹתי חוֹזרת בּתשוּבה”.

הוּא קפץ והתנפּל על הבּמה, תפס את הדרשן כּרוֹצה לחנקוֹ, אוּלם פּתאוֹם הרגיש אפיסת־כּוֹח ונפל נפילה אחת אל הארץ וקצף מכסה שׂפתיו וּפניו.

א

ה"דוֹד מתואלי", מוֹכר גרעינים, פּוֹל סוּדאני ומיני־מתיקה, הוּא רוֹכל הידוּע לתוֹשבי חילמִיָה¹ וסביבותיה. ראשוֹ צנוּף “עמאמה” – הוּא הצניף הלבן והארוֹך – לבוּש “ג’ילבּאבּ” – מעיל רחב וארוֹך, ששרווּליו רחבים מאד – וכוּלוֹ אוֹמר כּבוֹד. על גבּוֹ הוּא נוֹשׂא את סלוֹ הישן, מכריז וּמוֹנה בּאזני הילדים את סחוֹרתוֹ למיניה בּמבטא סוּדאני וּבקוֹל רפה, שנחלש מעוֹני וּמזוֹקן. ואף־על־פּי־כן עוֹד נשמרה בּקוֹלוֹ נעימת מצווה וּמפקד, שכּן ה"דוֹד מתואלי" גדל בּסוּדאן ונלחם בּשוּרוֹת ה"מהדי"² בדרגת מפקד פּלוּגה. כּל ימיו הוּא חי גלמוּד וערירי בּלא אשה וּבנים.

הוּא חי לוֹ בּסימטת “עבּדאללה בּק”, בּחדר קטן ואפל, שכּל רהיטיו הם ארגז ישן, מחצלת, שמוּנחוֹת עליה שׂמיכה וכסת בּלוּיוֹת מיוֹשן. עם דלוּתוֹ הגדולה הוּא מקפּיד על הנקיוֹן, השׂוֹרר בּכל אשר לוֹ.

הדוֹד מתואלי חוֹזר הבּיתה עיף ויגע. אחרי תפילת ערבּית הוּא מדליק את מנוֹרת־הנפט הקלוּשה, יוֹשב ליד הארגז וּמוֹציא ממנוּ חרב נוֹשנה, השׂריד היחידי, שנשאר מימי תפארתוֹ, וּמניחה על בּרכּיו. הוּא שוֹקע בּהרהוּרים ארוּכּים וּלעיני רוּחוֹ עוֹברים זכרוֹנוֹת ימי חייו שחלפוּ. וּמשצף ועוֹלה בּמוֹחוֹ זכר ה"מהדי" הוּא זוֹקף עיניו כּלפּי מעלה וּפוֹתח בּתפילה לאלוֹהים, שיקרב את קץ־הימים, ימי בּוֹאוֹ של ה"מהדי", אשר ירים את נס האמוּנה על־פּני הארץ ויטהרנה משחיתוּתה. לאחר תפילת־לחש זוֹ הוּא מוֹריד עיניו וּמחליק את זקנוֹ הספוּג דמעוֹת, לוֹקח את החרב בּידוֹ ומנשקה בּתאוָה רבּה.

משנתפּכּח מהזיוֹתיו והוּא רוֹאה את עצמוֹ בּחדרוֹ הדל והחשוּך הוּא נאנח בשברוֹן־לב, משיב את החרב לנדנה ושׂם אוֹתה בּארגזוֹ.

לאחר פּת־ערבּית הוּא עוֹלה בּנחת על מיטתוֹ, וכעבוֹר שעה קלה הוּא שוֹקע בּשינה עמוּקה ורוֹאה חלוֹמוֹת מימי עברוֹ הנהדר והעתיד הגדוֹל לכשיבוֹא משיח. עם שחר הוּא מתעוֹרר וּמתפּלל תפילה ראשוֹנה. אחר־כּך הוּא אוֹמר תחינוֹת שוֹנוֹת וקוֹרא בּספר “אוֹתוֹת חסדי אלוֹה”³ – עד ששוֹלחת החמה את קרניה החוֹדרוֹת דרך האשנב הצר של חדרוֹ. אז הוּא קם בּמתינוּת, לוֹקח את סלוֹ על כּתפוֹ ויוֹצא ל"חילמיה", כּדי להתחיל בּסיבּוּבוֹ היוֹמי.

ה"דוֹד מתואלי" בּא לקהיר לפני חמש־עשׂרה שנה, אוּלם הוּא לא שינה מסדר חייו. בּתים נהרסוּ וּבתים נבנוּ, אנשים נסתלקוּ מן העוֹלם, תינוֹקוֹת גדלוּ וּבגרוּ וה"דוֹד מתואלי" אינוֹ מכּיר בּקהיר וּסביבוֹתיה אלא אוֹתוֹ איזוֹר שבּוֹ הוּא סוֹבב עם מרכּוּלתוֹ. יש לוֹ חניוֹת בּדרכּוֹ שבּהן הוּא סוֹעד את לבּוֹ וּמחליף כּוֹח. בּשתים מהן הוּא מבלה את רוֹב שעוֹתיו הפּנוּיוֹת. חנייתוֹ הראשוֹנה – הוּא מסגד קטן. סמוּך לפתחוֹ הוּא אוֹכל פּת־צהרים. הריהוּ משבּח ארוּכּוֹת⁴ את אַללה. נכנס למסגד, מתפּלל וּמתנמנם. חנייתוֹ השניה היא בּקרבת בּיתוֹ של נוּר אד־דין בּק, בּסיוּפיה⁵. לכאן הוּא בּא תמיד אחרי תפילת־ערבּית. כּאן, בּקרבת שער הארמוֹן, מתכּנסת סביבוֹ חבוּרה משוֹערי הבּתים הסמוּכים וּמשרתי בּית נוּר אד־דין וּמשׂוֹחחים על האיסלאם בּימי עוּזוֹ ותפארתוֹ ועל מיעוּט דמוּתוֹ על ידי האסוֹנוֹת והשוֹאוֹת, שעברוּ עליו. כּאן קם הדוֹד מתואלי בּפנים מאירוֹת וּמספּר על בּיאת המשיח לעתיד לבוֹא בּנעימה מתוּנה והדוּרה, בּסגנוֹן יפה וּמלבּב. והחבוּרה שוֹמעת בּצמאוֹן וּבענין לקדוֹש זה המדבּר על בּיאת ה"מַהדי" וטיהוּר העוֹלם משחיתוּתוֹ כּשיחזוֹר האיסלאם לתפארתוֹ, כּימי עוֹלם וּכשנים קדמוֹניוֹת.

בּשעה זוֹ יוֹצא נוּר אד־דין בּק מפּתח בּיתוֹ, נשען על מטהוּ ההדוּר והיקר, ניגש אל ה"דוֹד מתואלי", מברכוֹ לשלוֹם וּמדבּר אליו דברי נוֹעם ומחוֹננוֹ בּשפע מתנוֹת. משנתן לוֹ הריהוּ נפטר ממנוּ כּשהוּא משתעל שיעוּל של הכּרת ערך וגאוַה.

“איבּרהים בּק”, בּנוֹ של הבּק נוּר אד־דין, בּן שש־עשׂרה, בּחוּר פּטפּטן וליצן, מתקרב אל הדוֹד מתואלי וקוֹרא בּפניו:

“עדיין לא פּסקת מלספּר על מערכוֹת הקרב וּפרשת ה”מהדי", הוֹי, הדוֹד מתואלי?"

“אני מספּר וגם מתגאה בּכך. הרי הייתי מפקד על אלף חיילים, בּני”.

הבּק הקטן ממלא פּיו צחוֹק, מזדקף ועוֹשׂה עמידתוֹ עמידת שפל־בּרך מתוֹך יראת־הכּבוֹד, רוֹכס את כּפתוֹרי מעילוֹ, מתקן תרבּוּשוֹ וּמצדיע בּימינוֹ הצדעה צבאית. אחר־כּך הוּא מוֹציא גרוּש מכּיסוֹ, נוֹתנוֹ ל"דוֹד מתואלי" ואוֹמר:

“אדוֹני הגנרל! בּבקשה ליתן לי קצת גרעינים וּפוֹל סוּדאני בּגרוּש”.

ב

יוֹם אחד, בּשעת בּין־השמשוֹת, הלך הדוֹד מתואלי אל ארמוֹן נוּר אד־דין בּק וישב סמוּך לשער, כּמנהגוֹ. הילדים נחפּזוּ אליו, כּדרכּם, לקנוֹת מסחוֹרתוֹ. המשרתים התחילוּ נוֹהרים אליו מכּל הרוּחוֹת, מצטוֹפפים וּמקיפים אוֹתוֹ. משנסתיימה ההתקהלוּת עמד ה"דוֹד מתואלי" והשמיע בּאזני החבוּרה את שׂיחוֹתיו הרגילוֹת. וּבשעה שעשׂתה החבוּרה אזניה כּאפרכּסוֹת לדברים המוֹשכים את הלב והקשיבה בּנשימה עצוּרה בּא פּתאוֹם איבּרהים בּק וקרא בּקוֹל:

“גנרל!”

המטיף הפסיק מדבריו. בּני החבוּרה הפנוּ מבּטיהם בּכעס אל הבּחוּר קל־הדעת, המתקרב אל החבוּרה, אינוֹ שׂם לב למסוֹבבים אוֹתוֹ וּמסיים דבריו:

“אבי רוֹצה לראוֹתך. ואבקשך, כּי תלך אחרי”.

הכּל הצטערוּ על הפרעה פּתאוֹמית זו. ה"דוֹד מתואלי" קם ויצא מתוֹך החבוּרה, שישבה בּחצי גוֹרן עגוּלה, נוֹשׂא את סלוֹ על גבּוֹ והוֹלך הילוּכוֹ המתוּן אל שער הארמוֹן. מחסידיו הנאמנים נפרד בּמבּטי חיבּה והתנצלוּת. הוּא הלך בּעקבוֹת הבּחוּר, בּן הבּק, אל גינת הארמוֹן, עברוּ דרך ארוּכּה המסתיימת ליד הטרקלין המיוּעד לאוֹרחים, מקוֹם שם חיכּה להם נוּר אד־דין בּק בּמוֹשבוֹ הרפוּד הגבוֹה.

מתואלי נכנס וּבירך את הבּק לשלוֹם. נוּר אד־דין שלח את בּנוֹ מעל פּניו והוֹשיב את הנכנס סמוּך לוֹ על הרצפּה הרבוּדה. עברה שעה קלה, בּה לחש ה"דוֹד מתואלי" דברי הוֹדיה לאַללה וּתפילוֹת לשלוֹם הנביא.

לבסוֹף פּתח הבּק את פּיו והוֹדיע ל"דוֹד מתואלי" חגיגית, אחרי הקדמה קצרה, כּי הגברת הוֹרתוֹ, ששמעה רבּוֹת על עברוֹ וּסגוּלוֹתיו, שוֹאפת להכּיר אוֹתוֹ כּדי שתוּכל להתענג על שׂיחוֹתיו הנכבּדוֹת בּעניני דת וסיפּוּריו על תקוּפוֹת האיסלאם הנהדרוֹת.

לבּוֹ של ה"דוֹד מתואלי" רטט משׂמחה, כּי נוֹכח, שפּרסוּם שמוֹ חדר דרך קירוֹת הארמוֹן והגיע עד לאזני גבירוֹת היוֹשבוֹת בּסתר ההרמוֹן.

נוּר אד־דין קם והלך אל אגף הנשים וה"דוֹד מתואלי" אחריו. הם פּסעוּ פּסיעה גסה והגיעוּ לפתח רחב המוֹביל אל גינת ההרמוֹן. משם טיפּסוּ ועלוּ אל סוּלם מדרגוֹת עד שהגיעוּ לאכסדרה אפלה. לבסוֹף נכנסוּ לאוּלם גדוֹל וּמרוּוח. ה"דוֹד מתואלי", מוּקסם מתפארתוֹ של האוּלם, שלא ראה כּמוֹתוֹ לגוֹדל וּלהדר אף בּארמוֹן ה"מהדי", עמד על המפתן בּלב מוּכּה תמהוֹן ויראת־הכּבוֹד. וּבעוֹדוֹ עוֹמד נפתע ונבוֹך הגיע לאזניו קוֹל חלוּש של אשה המברכתוֹ לשלוֹם. הוּא פּנה לעבר הקוֹל וראה את בּעלת הארמוֹן יוֹשבת לא רחוֹק ממנוּ, נשענת אל מצע רפוּד גדוֹל וּלידה עוֹמדת המשרתת. הגבירה, שגבּה שחוֹח וכפוּף כּקשת, עוֹרה קמטי־קמטים, על עיניה משקפי־זהב וּלבוּשה כּהה, קמה לקראתוֹ. הוּא נשק את ידה הרזה ואיחל לה חיים טוֹבים וארוּכּים.

משנגמרה ההיכּרוּת עזב אוֹתם נוּר אד־דין בּק לנפשם והלך לעסקיו. הזקנה, אֵם הבּק, גילתה שׂמחתה לבוֹאוֹ והבּיעה את חפצה לשמוֹע שׂיחוֹתיו וּדבריו. מתואלי השפּיל את עיניו והתחיל כּוֹנס בּמוֹחוֹ את תפוּצוֹת סיפּוּריו וּמאוֹרעוֹתיו. אחר־כּך זקף ראשוֹ וּפיו התחיל מפיק דברים ארוּכּים, שנאמרוּ בּלשוֹן רהוּטה וּבנעימה משכנעת, אשר לקחוּ את לב הגבירה.

משסיים נתנה לוֹ מתנה הגוּנה והוּא יצא וּלשוֹנוֹ דוֹבבת תוֹדה וידידוּת לה וּלמשפּחתה. משהגיע לגינת בּית־הנשים אצוּ־רצוּ לקראתוֹ המשרתוֹת והתחילוּ מכרכּרוֹת סביבו, כּדי “לקבּל בּרכה” בּנגיעה בּשוּלי אדרתוֹ וּביקשוּ ממנוּ למכּוֹר להן מסחוֹרתוֹ. הוּא ישב על הארץ שׂמח וטוֹב־לב, פּתח את סלוֹ הישן והתחיל מוֹכר להן – עד שכּלתה סחוֹרתוֹ. מיד קם וחש אל המסגד, התפּלל “ארבּעים כּריעוֹת”⁶ ונתן שבח והוֹדיה לאללה על חסדוֹ הרב.

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך התחיל ה"דוֹד מתואלי" יוֹצא ונכנס בּמעוֹנוֹ של הבּק נוּר אד־דין, שם מקבּלים אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת וּמשפּיעים עליו רוֹב בּרכה. מצבוֹ נשתנה ונתן בּוֹ אוֹתוֹתיו: קוֹמתוֹ זקוּפה ודיבּוּרוֹ בּקוֹל רם וּברוּר. הוּא שׂכר חדר מרוּהט בּשכוּנה נאה. את הגבינה, הצנוֹן והכּרתי⁷ החליף בּאוֹרז וּבירקוֹת וּבשׂר – פּעמיִם בּשבוּע. את ה"עמאמה" שבּראשוֹ הגדיל והאריך ואת שרווּלי אדרתוֹ הרחיב. את כּתפיו עטף בּסוּדר של קשמיר זוֹל. נעל נעלים אדוּמוֹת וּמבריקוֹת ואזר את מתניו בּאֵזוֹר משי בּעל ציצית ארוּכּה. לאט־לאט משך ידיו מעסק הרוֹכלוּת, עזב את חיי־הנוֹד המיגעים ונהנה משינה ארוּכּה וּמענגת.

ה"דוֹד מתואלי" התחיל גם עוֹסק בּמתן צדקה – וכך נתפּרסם שמוֹ בּין העניים כּסוֹמך־נוֹפלים. מעתה היה פּנוּי ללכת אל המסגדים בּשעת דרשוֹת והטפוֹת, – שבּהן השתמש אחר־כּך בשׂיחוֹתיו עם הגבירה, אמוֹ של נוּר אד־דין בּק.

יצאוּ לוֹ מוֹניטין בּשכוּנה. בּני־אדם התחילוּ מתלחשים וּמספּרים עליו מעשׂיוֹת־פּלא. צלוֹ של ה"דוֹד מתואלי" מוֹכר גרעינים וּפוֹל סוּדאני, איש העוֹני והחוּלשה, גז ונעלם ואת מקוֹמוֹ ירש “דֶרויש”⁸ בּעל־שם.

ג

פּעם אחת, כּשישבה קבוּצה מחסידיו מוּל ארמוֹנוֹ של הבּק נוּר אד־דין וחיכּתה ל"דוֹד מתואלי", נענה אחד מן החבוּרה ואמר:

“סבוּרים אתם, חבריה, שה”דוֹד מתואלי" אינוֹ אלא ירא־שמים והוֹלך תמים היוֹדע לשׂוֹחח בּלשוֹנוֹ הנאה והנמלצת על האיסלאם?"

“אם כּן, מה הוּא לפי סברתך?” שאל אחד מבּני החבוּרה.

“הוּא צדיק מצדיקי הדוֹר, אחד מל”ו הנסתרים", ענה הנשאל בּהתלהבוּת.

“מנַיִן לך? מי אמר לך?”

“הצץ לתוֹך עיניו ותראה אוֹר בּלתי רגיל מאיר בּהן. זהוּ סימן לקדוּשה”.

המדבּר כּיעכּע קצת, גחן אל היוֹשבים ולחש:

“אירע לי עמוֹ מאוֹרע, שלא סיפּרתי לכם עדיין מחשש שמא לא תאמינוּ לי”.

בּני החבוּרה נצטוֹפפוּ, קרבוּ אליו וקראוּ קוֹל אחד:

“ספּר! דבּר!”

“וּבכן שמעוּ. פעם אחת הלכתי עמוֹ בּשכוּנת “סידי שאויש”. היתה שעת בּין־השמשוֹת וּברחוֹבוֹת השכוּנה לא דלקוּ אלא שני פּנסי־נפט, שנטפוּ אוֹר קלוּש. פּתאוֹם נשבה רוּח חזקה וכיבּתה גם את שני הפּנסים האלה – ואנוּ שרוּיים בּאפלה… חרדת פּתאוֹם תקפתני. אחזתי בּידוֹ של ה”דוֹד מתואלי" בּחזקה, אך הוּא מילמל:

“אַל תירא ואַל תחת – כּי אללה הוּא מַחסנוּ”.

לא עברה שעה קלה וכל השכוּנה הוּארה אוֹר גדוֹל. פּניתי כּה וכה כּדי למצוֹא את מקוֹר האוֹר וראיתי פּניו של “הדוֹד מתואלי” מזהירים בּזוֹהר גדוֹל. לא יכוֹלתי להתאפּק וקראתי: “מה זה, מוֹרנוּ ורבּנוּ?!” הוּא לא השיבני דבר, אלא המשיך דרכּוֹ עמי כּשהוּא ממלמל כּל הזמן: “אל תירא ואל תחת, כּי אַללה הוּא מחסנוּ”.

עוֹד החבוּרה מספּרת בּמאוֹרע־פּלא זה ואחד מן היוֹשבים נענה ואמר:

“עכשיו ניתנה לי ההזדמנוּת, לאחר ששמעתי מה ששמעתי, לוֹמר לכם דבר על הצדיק הקדוֹש, שבּמחיצתוֹ אנוּ נמצאים זמן רב ועל מיהוּתוֹ הגדוֹלה לא עמדנוּ אלא מעט”.

מבּטיהם של בּני החבוּרה הוּפנוּ אליו ואחד קרא בּקוֹל־תשוּקה סקרני:

“וּמה אתה יוֹדע?”

והנשאל הפליט בּקוֹל כּבוּש כּשפּניו מסמיקים:

“הוּא ה”מהדי", המשיח המקוּוה".

קמה תנוּעה בּין החבוּרה, צוארים נזדקפוּ כּלפּי הדוֹברים ונשמע קוֹל לחש:

“ה”מהדי"… ה"מהדי" אשר אליו מצפּים!"

הדוֹבר המשיך את שׂיחתוֹ בּנעימה הקוֹדמת כּשקוֹלוֹ רוֹעד מהתרגשוּת:

“ראיתי את “חרב הנבוּאה” בּארגזוֹ… וּכשנגעתי בּה בּידי ניתן לי הכּוֹח לרפּא את בּני, אשר הרוֹפאים נלאוּ לרפּאוֹ ועמד על סף האבדוֹן”.

שאלוֹת וּבקשוֹת על בּיאוּרים נוֹספים עפוּ בּבת־אחת מכּל צד אל הדוֹבר והוּא השיב לכל אחד בּפרטי־פּרטים, דבר דבוּר על אָפניו.

השאוֹן גבר. החבוּרה, שגדלה בּקבוּצוֹת בּני־אדם, שבּאוּ לשאוֹל לפשר הרעש וההמוּלה, מאזינה לשׂיחת הדוֹבר על חרב הנבוּאה והאוֹתוֹת והמוֹפתים של ה"מהדי" אשר שלָחוֹ אללה שנית להנחוֹת בּני־בּשׂר בּדרך־הישר.

ד

והנה נראה מרחוֹק ה"דוֹד מתואלי". וּכשהרגישוּ בּוֹ נדמוּ השאוֹן וההמוּלה והקהל נחפּז לפנוֹת לוֹ דרך בּין השוּרוֹת הצפוּפוֹת.

וה"דוֹד מתואלי" הוֹלך לוֹ בּהליכתוֹ האִטית המבּיעה כּבוֹד ויקר וּמחייך כּלפּי מקבּילי פּניו בּחיוּכוֹ המתוֹק והשקט. בּני־אדם עמדוּ בּיראת־הכּבוד, דחקוּ ונשקוּ ראשי אצבּעוֹתיו וציצית אזוֹרוֹ.

האיש אשר “נגע בּחרב הנבוּאה” ניגש אליו ואמר:

“מוֹרי ורבּי! מציל בּני מרדת שחת! אכן הכּרנוּך עם צניעוּתך וענותנוּתך היתירה. אתה בּחיר אלוֹה, והוּא, יתעלה, שלח אוֹתך להנחוֹת בּני בּשׂר נכוֹחוֹת. אתה ממלא מקוֹמוֹ של הנביא, אתה ה”מהדי" אשר לוֹ נצפּה".

ה"דוֹד מתואלי" לטש את עיניו בּפני הדוֹבר ואמר לוֹ בּקוֹל מוּפתע:

“מה זה תדבּר, בּן־אדם?! ההוֹזה אתה?”

“מעתה לא אוּכל להעלים עוֹד את אישיוּתך האצילה. אתה ה”מהדי", ממלא מקוֹמוֹ של הנביא ונוֹשׂא דבר הצדק לבני־אדם".

“הֵאָלם! חדל לך, כּי לא לי הכּבוֹד הנאצל והעצוּם הזה!”

"האם לא הצלת את בּני מאבדוֹן?

“אני?”

אז ניגש אליו פּלוֹני, שסיפּר את המעשׂה בּאוֹר הפּלאי בּשכוּנה האפלה ואמר:

“האם לא האירוֹת את השכוּנה בּפניך המאירוֹת?”

“אני? אני?”

המספּר הראשוֹן נענה ממקוֹמוֹ ואמר:

“אבּוּ־בֶּכְּר החסיד⁹ נראה לי בחלום הלילה וגילה לי מי אתה…”

ה"דוֹד מתואלי" מילמל בּקוֹל רפה כּשהוּא נשען על העוֹמד סמוּך לוֹ:

“אבּוּ־בּכּר החסיד… גילה לך… מי אני?..”

הוּא נדם לרגע כּשהוּא לוֹטש את עיניו למוּלוֹ והתחיל ממלמל:

“בּנַי! ה”מהדי" הוּא אדם נכבּד ונאדר, מפוֹאר וגדוֹל ממני, אני איני אלא עבד נאמן, מעבדי אַללה…"

הפּעם לא האריך מתואלי לשבת עם חבוּרת חסידיו וחזר לביתוֹ בּשעה מוּקדמת כּשהוּא שוֹקע בּהרהוּרי־הזיה.

למחר, בּשעה מוּקדמת בּבּוֹקר, שמע ה"דוֹד מתואלי" דפיקה בּדלת. הוּא קם לראוֹת מה הדבר, נכנס איש שחוּף־גוּף, חבוּש ראש, ניגש אליו ונתלה בּבגדיו, נאנח וּמתחנן:

“תן לי לנגוֹע בּחרב הנבוּאה מידך הטהוֹרה”.

“חרב הנבוּאה?”

“חלצני מיסוּרי מחלתי, אדוֹננוּ. חמוֹל על חסידיך החלשים, אתה ממלא מקוֹם הנביא הנאדר!”

ה"דוֹד מתואלי" הכניסהוּ למעוֹנוֹ ואיכסן אוֹתוֹ בּמחיצתוֹ כּל היוֹם ולחש על ראשוֹ “תחינוֹת” וּ"בקשוֹת". וּכשירד הערב השכּיבהוּ סמוּך לוֹ ו"חרב הנבוּאה" למראשוֹתיו.

וּכשזרחה השמש למחרת הבּוֹקר על מבקש־הישע ראה את עצמוֹ בּטוֹב וּבבריאוּת, שלא ידע כּמוֹתם, כּפי שהעיד על עצמוֹ. הוּא מיהר אל ה"דוֹד מתואלי", נפל על צוארוֹ וכיסה את כּתפיו בּנשיקוֹת כּשהוּא צוֹעק בּקוֹל אִמרי תוֹדה וּתפילה.

ה

עברוּ ימים וּביתוֹ של ה"דוֹד מתואלי" נהפּך לתלפּיוֹת, שנוֹהרים אליו מכּל צד לבקש מרפּא למַדוי־גוּף וישע ליסוּרי־נפש. לעתים רחוֹקוֹת יצא ממעוֹנוֹ, שכּן בּילה בּין קירוֹתיו את רוֹב זמנוֹ, שוֹגה בּהזיוֹת וחלוֹמוֹת ללא קץ. וּכשנתפּכּח הוֹציא את חרבּוֹ, הניחהּ על בּרכּיו ונעץ בּה ארוּכּוֹת את מבּטוֹ התוֹהה.

יוֹם אחד ראה ה"דוֹד מתואלי" את הגבירה הנכבּדה, אמוֹ של נוּר אד־דין בּק, בּאה בּלוית סיעה ממשרתוֹתיה. משראתה אוֹתוֹ כּרעה בּפניו בּיראת־הכּבוֹד, אחזה בּשוּלי אדרתוֹ, נשקה ואמרה:

“הוי ממלא מקוֹמוֹ של הנביא! בּאתי אליך נכנעת, שפלת־בּרך. אמוֹר לי מה רצוֹנך ויֵעָשׂ!”

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך כּלא ה"דוֹד מתואלי" את עצמוֹ בּחדרוֹ ולא יצא ממנוּ, קיבּל את אוֹרחיו וסגר דלתוֹ בּפניהם חליפוֹת. וכך היה יוֹשב בּוֹדד שעוֹת רדוּפוֹת, נשען בּגבּוֹ אל הקיר בּעפעפּים מוּרדים כּשקוּע בּמחשבה מטרידה וּבלתי בּרוּרה. פּתאוֹם היה מתעוֹרר מקפאוֹנוֹ, קם, שוֹלף את חרבּוֹ מתערה וּמנוֹפף בּה, מכּה בּה בּחללוֹ של אויר, קוֹפץ בּחדר וגוֹער בּשׂטן וּברוּחוֹת. תנוּפת־חרב זאת האריכה עד שנפל על רצפּת החדר נטוּל הכּרה.

פּעמים רבּוֹת כּששמעוּ השכנים צעקוֹתיו ידעוּ כּי הקדוֹש מספּר עם עצמוֹ על רזיו הגדוֹלים. אז היוּ מתכּנסים מסביב לפתחוֹ ועוֹשׂים אזנם כּאפרכּסת ונפשם רוֹטטת מאימה והערצה.

כּן נהג ה"דוֹד מתואלי" כּמה שבוּעוֹת. פּעם אחת ראוּהוּ יוֹצא מחדרוֹ אץ־רץ פּרוּע־ראש ועיניו בּוֹערוֹת כּגחלי אש, ניפנף בּחרבּוֹ על ימין ועל שׂמאל… הוּא רץ אל בּית־הקפה הקרוֹב והִתְקיף בּחרבּוֹ את היוֹשבים כּשהוּא צוֹעק:

“היעלמוּ! אתם המַמרים, הכּוֹפרים, האוֹבדים!..”

אנשים מן הקהל הקיפוּהוּ ועצרוּ בּוֹ. וסוֹפוֹ, שנפל בּידי אנשי המשטרה וּפיו אינוֹ פּוֹסק מלהכריז בקוֹל חלש:

“השבח לאֵל! מילאתי את תעוּדתי והשלמתי את מלחמת המצוָה”.

וכך היה מכריז והוֹלך עד שעזבוּהוּ כּוֹחוֹתיו.

א

בּכפר נעאמנה, מכּפרי מחוֹז דַקַהְלִיָה, דר השיך גוּנים, קוֹרא¹ וקבּרן, שתקן, רזה־גוּף, עיניו נוֹצצוֹת וּפניו שחוּפים וארוּכּים, גדוּשים קמטים.

זה לוֹ ארבּעים שנה, שאינוֹ יוֹדע אלא מלאכת המות והמתים. אתה מוֹצאוֹ יוֹשב למראשוֹתיו של גוֹסס וקוֹרא בּקוֹראן כּדי להקל על הנשמה דרך גאוּלתה, עוֹמד ליד גוּפתוֹ של מת וּמבקש רחמים עליו, עוֹבר ושב בּין הבּתים והקברים, מטבּיל את פּלוֹני וקוֹבר את אלמוֹני. משלח־יד זה הטבּיע עליו דמוּת־דיוֹקנם של מתים: מבּטיו יבשים וקוֹפאים ללא כּל חיוּת וּתנוּעוֹתיו כּתנוּעוֹת שלדים המעוֹררוֹת פּחד בּלבבוֹת – בּחינת מת שהתערב בּין החיים.

לביתוֹ של חוֹלה הוּא נכנס אט־אט, נשען על מטהוּ הארוֹך, יושב בּהרחבה בּקיפּוּל־רגלים וּבמתינוּת למראשוֹתיו של החוֹלה. אחר כּך הוּא מוֹציא את מחרזתוֹ² וּפוֹתח וקוֹרא. כוֹחוֹתיו של החוֹלה כָּלים והוֹלכים. עוֹד מעט ויֶהפך גוּף קר והשיך גוּנַים יהפכהוּ לכאן וּלכאן כּקצב זה ההוֹפך את שחוּטתוֹ.

בּא בּין בּריאים הריהוּ מטיל פּחד בּלבּם וענן קוֹדר שוֹכן עליהם: מחשבה מתעוֹררת בּהם על יוֹמם המתקרב וּבא…

בּוֹ בּכּפר דר צעיר מבּני הפּלחים, עמאר שמוֹ נקרא. קוֹמתוֹ גבוֹהה וגוּפוֹ איתן וּמלא כּשוֹר נַגח. צוארוֹ קשה כּגזע עץ עתיק וערפּוֹ רחב ושׂרוּע, נוֹצץ בּברק שמש כּלוּח־עץ מהוּקצע יפה… אין הוּא יוֹדע מהחיים אלא את הצד הצוֹחק והמסבּיר שּבּהם וּפניו, פּנים פּשוּטוֹת וגסוֹת, מאירוֹת אפילוּ בּשעוֹת העבוֹדה הקשוֹת בּיוֹתר. את שעוֹת מנוּחתוֹ הוּא מבלה על שׂפת התעלה, מבדח בּני־אדם בּפטפּוּט־ילדים שלוֹ וּמשׂמחם בּצחוֹקוֹ הרם המתגלגל. אכלן הוּא עמאר, לסתוֹתיו אינן נחוֹת רגע: פּעמים הוּא מכרסם קלח־דוּרה צלוּי, פּעמים הוּא מפצח תרמילי פּוֹל ירוֹק וּממלא פּיו. עתים הוּא מלקט בּשׂדה סִרִיס וחלבה וּשאר עשׂבי־בּר. תמיד הוּא לוֹעס כּבהמה המעלה גרה.

עמאר הוּא כּמעט היחידי בּכּפר, שאינוֹ ירא את השיך גוּנַיִם ולא עוֹד אלא שאוֹהב אוֹתוֹ ושוֹמר לוֹ אמוּנים. בּני־אדם רגילים לראוֹתם הוֹלכים זה בּצד זה. הראשוֹן רזה, שחוּף וקוֹדר, והשני מגוּדל, מאיר פּנים וּמפטפּט. וּמתלחשים עליהם בּני־אדם כּמשתאים: ישתבּח המקרב רחוֹקים, מלאך־המות עם מלאך־החיים! הידידוּת בּין השיך והבּחוּר השתרשה בּמשך השנים עד שהיוּ למשל בּכּפר בּידידוּתם ונאמנוּתם זה לזה.

עמאר לא ידע מחלה ולא זכר אם נפל למשכּב מילדוּתוֹ. דרכּוֹ להתל בּחוֹלים וּלכנוֹתם שֵם “בֶּקים מתפּנקים”. מימיו לא חשב על דבר, ששמוֹ מות, היה שׂוֹנא מתים וכל הכּרוּך בּהם ולא בּיקר בּית־קברוֹת. בּשׂיחתוֹ עם השיך גוּנַיִם לא היה נוֹגע בּעניני מחלה וּמות. מדרכּוֹ של השיך, שלא הוֹציא מלה מפּיו אלא בּקוֹשי נפשי רב. תמיד האזין לבדיחוֹתיו החריפוֹת של עמאר ושׂמח לצחוֹקוֹ חסר־הדאגה. לאמיתוֹ של דבר זקוּק היה לבדיחוּת וּלדברי־צחוֹק זה השיך החי תמיד בּין דמעוֹת וקוֹל ספוֹד וּבכי.

ב

יוֹם אחד כּשחזר עמאר לביתוֹ הרגיש, שראשוֹ כּבד עליו. זה לוֹ הפּעם הראשוֹנה בּימי חייו לתחוּשה כּזוֹ. הוּא עלה על התנוּר והתכּוֹנן לשינה וּצמרמוֹרת חזקה תקפתוּ והדריכתוּ מנוּחה כּל אוֹתוֹ הלילה. כּמה שהתאמץ להתגבּר עליה לא עלה בּידוֹ. וּמשאחזתוּ תנוּמה קלה ראה בּבוּאה דלה, דמוּת שלד של עצמוֹת ללא עוֹר וּבשׂר. הדמוּת נכנסה בּמתינוּת, מחזיקה מקל שידיתוֹ כּפוּפה, הלכה וּבאה אצל עמאר והתחילה קוֹראת כּמה פּרשיוֹת מן הקוֹראן וּמוֹנה אוֹתן על המחרוֹזת. וקריאה היתה בּהטעמה הדוֹמה לנוּסח המקוֹננוֹת. בּעיני הדמוּת אש בּוֹערת, שנשפּכה על ראש החוֹלה וּשׂרפתוּ… לילה קשה עבר על עמאר, הוּא היה נתוּן טרף לחוֹם, לדאגה וּלרוֹגש.

בּבּוֹקר יצא אל השׂדה חדל־אוֹנים, מוּרד־ראש ותוֹהה על עצמוֹ. הוּא כּילה את היוֹם בּעבוֹדת שׂדהוּ כּבהמת־עוֹל. חזר למעוֹנוֹ עיף ויגע מרוֹב עמל ועבוֹדה קשה, נעל יפה את הדלת, השתטח על התנוּר וישן שינה חזקה ולא התעוֹרר אלא עם אוֹר היוֹם. הוּא הרגיש מרץ זוֹרם בּגוּפוֹ ושׂשׂוֹן ותקוה ממלאים את נפשוֹ. הוּא יצא לעבוֹדתוֹ והתחיל, כּדרכּוֹ, אוֹכל וּמפטפּט, צוֹחק ושר וּמספּר מעשׂיוֹת וּבדיחוֹת.

בּין־השמשוֹת, בּחזירתוֹ לביתוֹ, נזדמן לוֹ בּדרך ידידוֹ השיך גוּנַיִם כּשהוּא מהלך בּמתינוּת על גשר התעלה בּמטהוּ הארוֹך והכּפוּף, עטוּי בּעבּאיתוֹ השחוֹרה עד שלא נראוּ מכּל פּניו אלא שני סדקים קטנים ושוֹממים, שבּמעמקיהם היבהב שביב־אוֹר דל. בּגוּפוֹ של עמאר התרחש זעזוּע, שלא ידע מהיכן בּא, אוּלם הוּא התקרב אל ידידוֹ וּבירכהוּ בּחיוּך מאוּנס. לשוא בּיקש לשעשעוֹ בּחדשוֹתיו וּמעשׂיוֹתיו. בּהליכתוֹ עם גוּנַיִם הרגיש, כּי נשימתוֹ קצרה כּאילוּ הוּא נוֹשׂא על כּתפיו משׂא כּבד לעייפה. מכּיון שלא יכוֹל לסיים את טיוּלוֹ מצא עמאר כּמה אמתלוֹת עד שנפטר הימנוּ.

הוּא נכנס אל הכּפר עם חשיכה. הלך בּפסיעוֹת רחבוֹת, להקדים וּלהגיע למעוֹנוֹ, כּדי להרגיע את רוּחוֹ הנרגשת. פּתאוֹם הגיעה לאזניו נקישת צעדים – כּקוֹל טפיחת טלפי צאן – מלוּוה יבבה חזקה כּיבבת הסערה. הוּא חשב, שהשיך גוּנַיִם עוֹקב אחרי צעדיו… החוֹשך התעבּה מאחוֹריו וּדממה מאיימת עטפה אוֹתוֹ. הוּא רץ לעֵבר הדלת וּבמצב של נטוּל־לשוֹן נכנס לביתוֹ נחפּז וּמבוֹהל. הוּא סגר יפה את הדלת מאחוֹריו, אולם עיני השיך גוּנַיִם, אלה החוֹרים השוֹממים בּברקם המעוּמעם, נראוּ לוֹ מבּעד אשנב חדרוֹ… הוּא פּשט את ה"עבּאיה", קיפּלהּ וסתם בּה את האשנב. קוֹצר־רוּחוֹ גדל, נטל המשׂא על לבּוֹ הכבּיד והלך והוּא צעק נרעש וּמזוּעזע כּשהוּא שוֹאף רוּח בּריאוֹתיו:

“מה רוֹצה ממני זה האיש?.. מה רצוֹנוֹ?..”

ג

ימים חוֹלפים, ימים בּאים ועמאר נראה עתים עליז ושׂמח, שוֹפע בּריאוּת וּמרץ ועתים זעוּף־פּנים וקוֹדר, מלא דאגה וחוּלשה. עכשיו לא ראה את השיך גוּנַיִם אלא לעתים רחוֹקוֹת, שלא כּדרכּוֹ כּל הימים. בּחברתוֹ היתה תוֹקפת אוֹתוֹ חרדה עזה, שהפכה איבה לשיך, מבּלי לדעת סיבּתה, איבה מתמיהה, שהרעילה את דמוֹ וכבלה את חייו בּכבלי הרהוּרים מפחידים. דמוּת צוּרתוֹ של השיך נסתרסה בּעיניו ושוּב לא יכוֹל להסתכּל בּפניו.

כּך נתקררוּ יחסי החברוּת בּין עמאר והשיך גוּנַיִם וּפגישוֹתיהם פּחתוּ והלכוּ מיוֹם ליוֹם וּבמשך הזמן נתפּרדה החבילה.

יוֹם אחד היה עמאר שוּב תקוּף קדחת. הוּא חזר לביתוֹ כּוֹשל ורוֹפף, חש בּראשוֹ וכוּלוֹ מיצר ודוֹאג. מחשבה ניצנצה בּמוֹחוֹ על יוֹם מוֹתוֹ הקרוֹב… בּערפּילי חוּמוֹ דימדם עמאר, כי השיך גוּנַיִם בּא להטבּיל גוּפוֹ, להלבּישוֹ תכריכים וּלהתקינוֹ לקבוּרה. הוּא הקיץ בּהוּל וּמבוֹהל, צוֹעק בּקוֹלי־קוֹלוֹת, מקלל את השיך וּמגרשוֹ מבּיתוֹ…

פּעם אחת כּשחיפּשׂ בּארוֹנוֹ “עבּאיה” ישנה לכסוֹת בּה את גוּפוֹ המצוּנן, נתקל בּכיפּה של צמר, שנתן אוֹתה השיך גוּנַיִם מתנה לעמאר בּימי ידידוּתם. הוּא חטף אוֹתה מבּין בּגדיו הוּא והתחיל הוֹפכה בּידיו בּתנוּעוֹת עצבּניוֹת. בּמוֹחוֹ ניצנצה מחשבה, שהאירה רשמי פּניו. מיד קם והצית את הכּיפּה בּאש, הסתכּל בּכּיפּה הבּוֹערת ונהנה הנאה יתירה.

מאוֹתה שעה, כּל אימת שהרגיש שתוֹקפתוֹ הקדחת, היה אוֹסף פּיסוֹת־נייר גדוֹלוֹת וּמצייר עליהן דמוּיוֹת שוֹנוֹת של בּני־אדם, גוֹזרן לחתיכוֹת וּמַצית בּהן אש, מסתכּל בּנייר הבּוֹער בּנאה וּבקוֹרת־רוּח, עיניו מזָרוֹת זיקי איבה וּשאיפה לנקם והוּא ממלמל בּלחש: “לאש הגיהנוֹם, השיך גוּנַיִם! אל האש ואל מר הגוֹרל!” ולא הפסיק מלחישתוֹ עד שנהפּך הנייר לעיניו לאֵפר. אחר־כּך היה עוֹלה על התנוּר וישן לוֹ שנת שקט וּמנוּחה.

יוֹם אחד יצא עמאר מבּיתוֹ לבית־הקפה כּדי לעשן נרגילה. מרחוֹק ראה את השיך גוּנַיִם כּשהוּא הוֹלך מעדנוֹת, שוֹקט וּבוֹטח וּבריא־אוּלם. למראהוּ התלקח בּוֹ הקצף והתחיל עוֹקב אחריו. הוּא הרים אבן וזרק בּוֹ זריקה מהירה ועזה. האבן פּגעה בּצוארוֹ של גוּנַיִם. עמאר נעלם בּשׂדה והקבּרן הסתכּל מבוֹהל לצדדים לראוֹת מידי מי בּאה לוֹ האבן. אבל לא ראה אדם, חוּץ מכּמה תינוֹקוֹת, ששׂיחקוּ לא רחוֹק ממנוּ וסבוּר היה, שאחד מהם פּגע בּוֹ שלא בּמתכּוון.

עמאר חזר למעוֹנוֹ בּקוֹרת־רוּח ונפשוֹ שבה למנוּחתה. למחרת ארב לשיך בּדרך, שהיה רגיל ללכת בּה. הוּא יִדה בּוֹ אבנים וּשתים מהן פּגעוּ בּכתפוֹ.

עמאר התנכּל לפגוֹע בּשיך בּכל הדרכים – עד שהתמחה בּהן בּאוֹפן מוּזר. היה עֵר בּלילוֹת, מחבּל תחבּוּלוֹת וקוֹבע דרכי הגשמתן. לא פּעם אחת נפל השיך גוּנַיִם בּבוֹר המכוּסה צמחים נוֹבלים ויבשים. לא פּעם אחת בּטבילתוֹ על שׂפת התעלה לפני תפילה דחפוֹ מישהוּ לתוֹך המים, כּמבקש להטבּיעוֹ. לא פּעם אחת פּרח ונח על ראשוֹ ענף עבה של עץ, שכּמעט הביא עליו כּלָיה.

עמאר לא הסתפּק בּנכליו לשיך עצמוֹ אלא התנכּל גם לביתוֹ. השיך גוּנַיִם מצא כּמה מתרנגוֹלוֹתיו ואוָזיו חנוּקים. פּעם אחת הבחין שאלמוֹני נקב את הקיר וּפרץ פּירצה בּתקרה. השיך הקבּרן היה מוּפתע ולא היה בּידוֹ אלא ליחס תעלוּלי־שׂטן אלה לשדים ולרוּחוֹת. קרא פּסוּקי לחש לאללה נגד השׂטן וּביקש עזרה ויֶשע למנוֹע רעתם.

ד

פּעם אחת בּחצוֹת לילה הקיצוּ תוֹשבי נעאמנה לקוֹל קריאוֹת לעזרה. הכּל קמוּ נחפּזים מעל יצוּעיהם ויצאוּ לחוּץ לראוֹת פּשר דבר – והנה לשוֹנוֹת אש יוֹצאוֹת מבּיתוֹ של השיך גוּנַיֶם וּמאיימוֹת בּסכּנה גם על שאר הבּתים. התחילוּ נלחמים בּאש וּלצמצמה. אחרי עמל רב הצליחוּ לכבּוֹתה. כּשהלכוּ לראוֹת את הבּית שנשׂרף מצאוּ בּלוּל גוּפה שחוֹרה שסוֹרסה צוּרתה מחמת כּויוֹת. ועד שהם מתאמצים להוֹציאה מהמפּוֹלת נשמעוּ קוֹלי־קוֹלוֹת:

– תנוּ לי ואטרח ואשׂא את ידידי וחביבי… תנוּ לי ואקרא את הפּרשה לידוֹ… תנוּ לי ואעסוֹק בּטבילתוֹ וּבקבוּרתוֹ… ירחם אללה על נשמתך, שיך גוּנַיֶם!

הקהל ראה את עמאר רץ וּבא וטוֹפח על חזהוּ בּשתי ידיו. פּינוּ לוֹ דרך ונתנוּ לוֹ לטפּל בּגוּפה. עמאר מילא תפקידוֹ כּראוּי. השכּיב את השיך על מיטת המות, קרא לידוֹ את הפּרשיוֹת, שהשיך היה רגיל לקראן ליד הגוֹססים והמתים, אחר כּך רחץ אוֹתוֹ והלבּישוֹ תכריכים, נשׂאהוּ אל הקבר והטמינהוּ בּעפר וסתם עליו יפה את הגוֹלל. וּכשנתפּזרוּ המלַוים ושבוּ אל בּתיהם קם עמאר, הניע בּידיו תנוּעה רחבה ונשם ארוּכּוֹת בּהנאה.

ה

מכּיון שתוֹשבי נעאמנה לא מצאוּ איש ראוּי למלאכת השיך גוּנַיֶם חוּץ מידידוֹ עמאר, הטילוּ משׂרה זוֹ על שכמוֹ. הוּא קיבּל את המשׂרה בּרצוֹן וּבנחת והתחיל עוֹסק בּה בּמרץ וחריצוּת. הוּא הקדיש את עצמוֹ כּוּלוֹ למשׂרה זוֹ. עזב את האדמה והצאן ועסק בּקבוּרת מתים וסתם עליהם יפה את הגוֹלל. שכרוֹן־שׂמחה מוּזר היה תוֹקפוֹ מששמע על אדם גוֹסס אוֹ נפטר. הוּא חש עוֹנג עמוֹק, שתפס את כּל חוּשיו, בּשעה שהפך בּידיו גוּפתוֹ של מת, מתוֹך אמוּנה, שכּל מת מוֹסיף לוֹ מוֹתר ימיו.

משקיבּל עמאר – אוֹ בּיתר דיוּק: השיך עמאר – את משׂרתוֹ החדשה חל בּוֹ שינוּי גדוֹל. גוּפוֹ התחיל מכחיש, עיניו עמקוּ בּחוֹריהן וּמצחוֹ נעשׂה בּוֹלט. קוֹל צחוֹקוֹ ודברי בּדיחוֹתיו נעלמוּ וּפניו הארוּכּוֹת נתכּסוּ זעף מבהיל. הוּא התרחק מבּני־אדם, העדיף את ההתבּוֹדדוּת והיה צוֹעד על פּני גשר התעלה בּצעדיו היבשים והרחבים וּבקוֹמתוֹ הארוּכּה בּהליכת חשש וסוֹד. כּך היה מהלך נשען על מטהוּ של השיך גוּנַיִם, שירשוֹ ממנוּ עם כּל העזבוֹן. וּכשראוּהוּ בּני־אדם מרחוֹק התחילוּ מתלחשים:

– הנה מלאך־המות של הכּפר! הנה נוֹטל הנשמוֹת!

נַסַאר אֶפנדי נכנס לבית־הקפה “אַס־סַלאם” כּשהוּא מלא חימה וּפיו פּוֹלט קללוֹת בּלחש. הוּא הטיל את גוּפוֹ הכּחוּש על כּוּרסה והזמין קפה וּמים. בּגדיו קרוּעים, פּניו אפוֹרוֹת וּמעוּפּרוֹת וּבראשוֹ, בּמצחוֹ וּבידיו פּצעים, השוֹתתים דם. מראהוּ מכוֹער ודוֹחה וגם אוֹתוֹת הכּאב הגדוֹל לא ריכּכוּהוּ ולא עוֹררוּ רגש אהדה לוֹ.

המלצר הביא לוֹ את שהזמין ועמד לפניו רגע, הסתכּל בּוֹ ואמר:

“האם לא יכוֹלת לחשׂוֹך את הפּגיעוֹת שנפגעת היוֹם? כּבר שמענוּ על התגרה, שנפלה בּינך וּבין הספסרים בּבית־הקפה “ז.” הכּל מטילים עליך את האחריוּת”.

“עלי?! יסלח להם האלוֹהים! ודאי אשם אני אם גזַאל מַרְזוּק וּפַוַאל טוֹענים כּך! מי יכוֹל להכחיש דבריהם של הבּריוֹנים הללוּ?!”

הוּא הרטיב בּמים את מטפּחתוֹ המזוֹהמת ושיפשף את פּצעיו.

" שמע נא, נַסַאר", השיב המלצר, “אמת היא אמת! בּריוֹנים־שריוֹנים – הכּל אוֹמרים שבּיקשת להוֹציא מידם את מכירת הכּוּתנה לטוֹבת בּעליך טַנַאשי”.

נַסַאר ענה לוֹ תוֹך שפשוּף פּצעיו:

“וכי יש בּכך כּדי לעוֹרר חימה עלי? הרי זוֹהי שאלת עבוֹדה, מר עַבּד אִל־עַזִים!”

“ודאי יש כּאן ענין עבוֹדה, אוּלם לא בּדרכי מזימה, זיוּף ורמאוּת, נַסאר אֶפנדי!”

נַסַאר הפנה את פּניו אליו ואמר:

“אני זוֹמם, מזייף וּמרמה?.. אני? והם מלאכי־השרת, שאין בּמעשׂיהם כּל עוול ועוֹשק… עשׂה נא חסד עמדי ועצוֹר בּלשוֹנך…”

המלצר חזר לעבוֹדתוֹ. נַסאר אפנדי נאנח אנחה עמוּקה. הוּא מרגיש בּישיבתוֹ, שאבריו נתרסקוּ ואין מתוֹם בּגוּפוֹ אחרי קרב חם זה. זוֹהי מפּלה ראשוֹנה, שהנחילוּ לוֹ בּני־אוּמנוּתוֹ הרשעים. בּראשוֹנה היוּ מסתפּקים בּבזיוֹנוֹת ועלבּוֹנוֹת בּצוּרת חירוּפים וגידוּפים וכינוּיי־שם. סוֹף־סוֹף אין אלוּ אלא מלים בּלבד. ואילוּ מכּוֹת, סטירוֹת וּבעיטוֹת, שפיכת־דם, חבטה בּקרקע, גלגוּל בּרפש וּקריעת בּגדים – זוֹ חדשה שלא העלה על דעתוֹ…

נסאר הוֹציא סיגריה צנוּמה וּבעשנוֹ רחשוּ בּמוֹחוֹ הרהוּרים על חייו:

עשׂרים שנה עברוּ עליו בּשירוּתוֹ אצל חואג’ה¹ טנאשי… עשׂרים שנה של חיים ההוֹלכים וכָלים בּשוָקים, בּמַנְפּצַת־הצמר, בּבית־הקפה “ז.” ובּמשׂרד, מקוֹם שהוּא מצרף מספּרים, מחַסרם וּמכפּילם עד עיצוּמוֹ של לילה לאוֹר עששית כֶהה. עשׂרים שנה הוּא סוֹכן בּית־המסחר של “האחים טנַאשי” ולא עלה בּדרגה ולא זכה לתוֹספת שׂכר. אילוּ היה, לפּחוֹת, סוֹכן בּאמת. עדיין לא עשׂה הסכּם אחד על מקח וּממכּר ולא חתם בּחתימת־ידוֹ המסוּלסלת תעוּדה אחת וכיסוֹ הריק תמיד לא החזיק פּקדוֹן כּלשהוּ, שטרי־מדינה מבהיקים ועליזים, בּעלי עשׂר לירה וחמישים לירה – ידוֹ לא נגעה בּהם כּל ימי חייו. איך הוּכתר בּתוֹאר “סוֹכן” והוּא לא שיתף את עצמוֹ בּשוּם פּעוּלה מפּעוּלוֹת סוֹכני החברוֹת וּבתי־המסחר, חוּץ מהשכמיה הארוּכּה, הצהוּבּה, שהוּא לוֹבש והתרבּוּש המבהיק המזַכּה את חוֹבשוֹ בּתוֹאר “אפנדי”… מה ערך וּמה תוֹעלת לוֹ בּתוֹאר זה? האם שמָרוֹ אפילוּ פּעם אחת מלשוֹנוֹ השנוּנה של בּעליו? הכּל יוֹדעים כּמה חריף וּבקי טנאשי זה בּחרפוֹת וּבקללוֹת, לא פּחוֹת ממידת מוּמחיוּתוֹ וּבקיאוּתוֹ בּהנהלת בּתי־מסחרוֹ…

כּל כּוֹבד התלאוֹת של עשׂרים השנים נצטבּר בּרגעים אלוּ והשׂתרג כּחבל עבה על צוארוֹ…

נסאר אפנדי קיפּה בּזרתוֹ את הקצף שֶצָף על הקפה ולקק אוֹתוֹ בּמתינוּת. הרוֹכלים התחילוּ נוֹהרים לבית־הקפה וּקריאוֹתיהם, צריחוֹתיהם ושידוּליהם לקנוֹת מהם הפיחוּ בּחללוֹ עירנוּת־מה.

נסאר ראה אוֹתם נכנסים ויוֹצאים ולא גילה כּל ענין בּהם ולא זיכּה אוֹתם אף בּמבּט כּלשהוּ.

בּוֹ בּרגע עבר עליו גמד קרח, מקוּמט פּנים, על ראשוֹ כּלי־פּח והוּא מכריז בּקוֹל־נקבה מכוֹער:

“מוֹח של עגל! מוֹח של עגל!”

הכרזה זוֹ של הגמד עוֹררה בּלבּוֹ של נסאר אפנדי מעֵין רוּח רעה שנהפכה מהר לאיבה דוֹממת. עד היוֹם, זה לוֹ עשׂרים שנה, שהוּא יוֹשב בּזַקאזיק², מאז סיפּחוּהוּ לכהוּנה בּבית־מסחר טנאשי, לא היתה לוֹ כּל היכּרוּת אוֹ שׂיחת־מה בּינוֹ לבין הגמד הרוֹכל. עמדה בּיניהם איזוֹ איבה נפשית וכל אחד היה עוֹין את חברוֹ. איבה זוֹ התגלמה בּמבּטים היוֹקדים וּבהעוַיוֹת החריפוֹת, שהיוּ מטילים זה בּזה בּלי אוֹמר וּדברים. זה עשׂרים שנה צוֹוח זה הקוֹל, מפציר ודוֹרש בּמפגיע וּבעיקשוּת: “מוֹח־עגל”. נסאר רוֹצה ואינוֹ יכוֹל לאטוֹם אזניו. זה עשׂרים שנה, בּוֹקר וערב, מלווהוּ שלד־אדם זה כּצל ואין הוּא מוֹצא דרך להיפּטר ממנוּ. וּמפליא הדבר, שנסאר אפנדי שמע מפּי רוֹפא, לפני עשׂרים שנה, כּשבּא לדוּר בּזקאזיק, שגמד זה לא יוֹציא עשׂרים יוֹם. והנה כּבר עברוּ עשׂרים שנה, הרוֹפא עצמוֹ מת בּינתים וּמעצמוֹתיו שנתפּוֹררוּ לא נשאר ודאי כּל זכר – והגמד חי וקיים כּעקרב עוֹקצני זה וּמחייך לאנשים בּמחשׂוֹף שיניו הבּוֹלטוֹת והרקוּבוֹת…

אֵילוּ מוֹחוֹת מוֹכר שם הלה? הוּא מבטיח, שהמוֹחוֹת שלוֹ צפים. כּן; ודאי צפים הם בּדמם החם כּמוֹחוֹת של הרוּגים שהוּבאוּ אל שוּלחן הניתוּח… והנה עדרי הזבוּבים מצטוֹפפים וטסים מעל לכלי המוֹחוֹת. עדרי הזבוּבים מתעוֹפפים, מלווים את הגמד כּאוירוֹנים הללוּ הטסים בּעקבוֹת הצבא. רעבים הם הזבוּבים והם עטים על טרפּם, מוֹצצים מהדם כּנפשם שׂבעם.

נסאר אפנדי עוֹקב אחרי הגמד בּעיניו, עוֹקב וּמהמהם:

“זוּהמה, זוּהמה!”

מיד הוּא בּוֹלע את רוּקוֹ. מוֹחוֹת אלוּ נראוּ לוֹ הפוּכים על גחלים לוֹחשוֹת ועשן מעוֹרר תיאבוֹן נוֹדף מהם…

אֵלי, אֵלי! מה עזה שנאתוֹ של נסאר אפנדי לגמד המחוּצף הזה. הוּא נכנס לבית־הקפה ויוֹצא, נכנס ויוֹצא. עכשיו נכנס זוֹ הפּעם השלישית… נסאר אפנדי יוֹשב כּנטוּע בּמסמרים למקוֹמוֹ ואינוֹ זז. מוּכן וּמזוּמן הוּא לשׂאת היוֹם כּל אסוֹן ופגע, שתיסרהוּ בּוֹ ההשגחה, מוּכן וּמזוּמן הוּא לקבּל אוֹתם בּסבר פּנים יפוֹת, אך לא יוּכל נשׂוֹא את פּרצוּפוֹ של הגמד המשוֹטט בּבית־הקפה וּמכריז על מוֹח של עגל…

אנחה חריפה התפּרצה מלבּוֹ. הוּא התחיל זע ונע בּמקוֹם מוֹשבוֹ, מכּה בּאגרוֹפוֹ על השוּלחן. וּכשעבר עליו הגמד מתנדנד בּהליכתוֹ וּמגרוֹנוֹ יוֹצא קוֹל הנקבה, קפץ נסאר אפנדי ממקוֹמוֹ, תפס את הגמד והתחיל חוֹנקוֹ וצוֹעק:

“תסתלק חיש מכּאן! אני אוֹסר עליך להראוֹת פּניך בּכל מקוֹם שאהיה! הבינוֹת? היעלם מעינַי מיד!”

הוּא מחזיק בּגמד ואינוֹ מניח לוֹ להיעלם. הוּא נוֹעץ בּוֹ את צפּרניו וּממטיר עליו מהלוּמוֹת וּבעיטוֹת, דוֹחפוֹ, מרימוֹ וּמפּילוֹ…

הוּא חש, כדי רוּחוֹ הוֹלכת וּמתרעננת עליו ונפשוֹ עליו לעלוֹז. אֵלי! איך נעלם ממנוּ זה הרעיוֹן המוּצלח להרבּיץ בּגמד הארוּר? מה טוֹבה שלוָה זוֹ המציפה את גוּפוֹ וּמה רבּה השׂמחה השוֹפעת וּמפכּה בּנפשוֹ… הוּא מוּכן וּמזוּמן לקבּל בּרצוֹן מאסר ואפילוּ תליה על פּעוּלה נחוּצה זוֹ.

… בּני־אדם נזדעקוּ סביבם והפרידוּ בּיניהם.

נסאר אפנדי יוֹשב בּרחבת בּית־הקפה נטוּל לשוֹן, מעוּפּר וּמאוּבּק, פּניו דמוּמוֹת, שׂער ראשוֹ פּרוּע, בּגדיו קרוּעים וּבני־אדם סביבוֹ השוֹאלים אוֹתוֹ מה קרה.

הוּא הוֹציא סיגריה מקוּפסתוֹ, הצית אוֹתה בּמתינוּת והתחיל מעשן. שׂיכּל את רגליו ואמר:

“אל תשׂימוּ לב, דבר של מה בּכך. רבּוֹת־רבּוֹת נאלצתי להעניש שפלים כּאלוּ בּזוֹ הדרך!…”

השיך סַיִד נראה מהלך לאִטו בּדרך שבּין השׂדוֹת כּכוֹרע תחת סבל גוּפוֹ המגוּדל, מַלחית מחמת צמא ומנענע בּיד אחת לפניו, כּמסתייע בּה להליכה, בּחינת סַפּן החוֹתר בּמשוֹטוֹ. בּידוֹ השניה הוּא מחזיק בּקצה תרמילוֹ המוּפשל על גבּוֹ, שבּוֹ מיני מזוֹנוֹת שמזכּים אוֹתוֹ בּהם נדיבי־לב. כּוּתנתוֹ, כּתוֹנת־פּלחים מלוּכלכת, כּסוּתוֹ היחידה, מתנוֹפפת בּרוּח, הנוֹשבת עזוֹת וּמוֹסיפה על נפח גוּפוֹ המגוּדל. הרוּח מפשילה שוּלי כּוּתנתוֹ הארוּכה וחוֹשׂפת שוֹק מלאה סדקים וחריצים, המעלה על הלב רגל של הוֹלך על ארבּע.

הוּא בּא לתעלה המתפּרנסת מבּאר, שמימיה מוּעלים בּסיבּובי בּהמה. כּרע־נפל אצל השקתוֹת ושתה כּחיה צמאה.

ה"דוֹד" חַדר עזב את גלגל הבּאר, שהוּא עסוּק בּה בּהשגחה על השוֹר המניעוֹ, ניגש אל השיך סַיִד, אחז בּידוֹ, נשק אוֹתה ואמר לוֹ:

“התפּלל עלי, שיך סַיִד, התפּלל עלי, שיאיר אַללה פּניו אלי וישלח רפוּאה שלמה לאם עבּד אס־סלאם, אשתי האוּמללה”.

השיך סיד השיב בּלחש עבה ועמוּם:

“ארוּר אביך, ארוּרים אתה והיא!”

חַדר חייך, אחז שוּב בּיד השיך וּנשקהּ ואמר:

“ישמע אללה קוֹל תפילתך”.

הוּא עזב אוֹתוֹ וחזר אל גלגל הבּאר, רבץ על הארץ ליד התעלה, שׂם אחת מזרוֹעוֹתיו למראשוֹתיו וּביקש להתנמנם.

השיך סיד היה ראש בּית־אב ונוֹדע בּשיקוּל־דעתוֹ וטוּב־לבּוֹ, מכוּבּד ואהוּב על הכּל בּכּפר. חי חיי רוָחה. היוּ לוֹ וּלאחיו עשׂרה פֶדאנים קרקע, שעיבּדוּם בּשיתוּף וחילקוּ את היבוּל חלק כּחלק. ישבוּ כּוּלם בּבית אביהם, בּית כּפרי מרוּוח, עם נשוֹתיהם וילדיהם וּבהמוֹתיהם.

כּך חי לוֹ השיך סַיִד בּרוַח וּבכבוֹד עד שהגיע קרוֹב לחמישים. יוֹם אחד, בּחזירתוֹ לבתוֹ רכוּב על־גבּי חמוֹר, נתקלה הבהמה והפּילה רוֹכבה על סלע גדוֹל. הוּא נפגע בּראשוֹ והדם שתת בּשפע. הוּא הוּבא לביתוֹ והיה מוּטל בּמיטה כּמה שבוּעוֹת אחוּז חימה וּנטוּל הכּרה. משנרפּא הפּצע ונסתלק החוֹם נהפך השיך סיד לאַחר ושוּב לא היה זה שמתמוֹל־שלשוֹם. מעתה היה נטוּל־זכּרוֹן וּרפה־דעת אשר לא יצלח לכל מלאכת בּית ושׂדה. אחיו עזבוּהוּ בּחצר הבּית ושם היה מבלה שעוֹתיו עם הילדים וּמשתתף בּשעשוּעיהם. וּכשארכוּ הימים ואין מרפּא לחליוֹ מצאוּ האחים שעת־כּוֹשר להיפּטר ממנוּ והחליטוּ לגרשוֹ, אוֹתוֹ ואת משפּחתוֹ, מהנחלה המשוּתפת. השיך סיד היה מטוּפּל בּטפלים הרבּה, אֹלם עוֹד לא בּגרוּ, שיוּכלוּ להגן על זכוּיוֹתיהם. יצאוּ בּני־המשפּחה מנחלתם ואתם השיך סיד, שהיה כּמיטלטל מן המיטלטלים. המגוֹרשים קבעוּ דירתם בּבית קטן, חרב בּכּפר וחיוּ חיי צער וּמִסכּנוּת.

השיך סיד היה יוֹשב בּחוּרבה, בּמעוֹנוֹ החדש, ישיבת־שקט מטוּמטמת, מבלה עתוֹתיו אם בּמשׂחק ילדים אוֹ בּשינה. גוּפוֹ שמן ונסתרבּל, שׂערוֹתיו גדלוּ פּרע, נתארכוּ, נסתבּכוּ ונתדבּקוּ מחמת לכלוּך ונפלוּ על ערפּוֹ ששמן. מראהוּ נתכּער ותוי פּניו, תוי פּנים של איש פּיקח, עוֹבד, בּעל כּוֹח ועוֹז, נתעלמוּ וּמקוֹמם תפסה מסכה מגוּשמת, פּראית, בּעלת עינים מתרוֹצצוֹת, שאין להגדיר צבען המטוּשטש. כּל היפה והאנוֹשי שבּפניו נתעלם מן העין, בּחינת אוֹר הנראה מבּעד לזכוּכית מאוּבּקת וּמלוּכלכת.

אמוֹ של השיך, אשה עיורת, היתה מפרנסתוֹ בּסתר וּמעלימה את הדבר מאחיו. היא היתה מביאה לוֹ מפּעם לפעם מזוֹן וּלבוּש. משרוֹאה אוֹתה השיך סיד מרחוֹק הריהוּ מריע לקראתה בּתרוּעת ילדים מבּלי לדעת מי היא וחוֹטף מידה את מיני המתיקה והבּגדים בּשׂמחה של טמטוּם. היא מוֹשיבה אוֹתוֹ לידה וּמאכילתוֹ וּמטפּלת בּוֹ כּמוֹ בּתינוֹק הצריך לאמוֹ.

אשתוֹ של השיך סיד מתה והניחה לוֹ בּית מלא ילדים קטנים. עברה הסבתה לגוּר בּחוּרבת בּנה וסייעה לוֹ לפרנס את הטפלים בּכל מאמצי גוּפה הדל.

הזמן עבר־חלף, הילדים גדלוּ והיוּ לבחוּרים וּבחוּרוֹת. הצעירים מצאוּ להם מחיתם הדלה בּוֹ בּמקוֹם אוֹ שנדדוּ למקוֹמוֹת שוֹנים, שבּהם נלחם כּל אחד מלחמת קיוּמוֹ. והצעירוֹת נשארוּ, כּדרכּוֹ של עוֹלם, בּבּית, יוֹשבוֹת וּמחכּוֹת לבחיריהן. אוּלם לשוא חיכּוּ, איש לא בּיקש את ידן. אחרי יציאת הבּנים, שהיוּ נוֹשׂאים בּעוֹל, הוּרע מצב המשפּחה והזקנה לא היתה לה בּרירה אלא לצאת עם בּנה לשוּק ולפשוֹט יד. חשבּוֹן הזקנה היה פּשוּט: אֵם עיורת וּבן חסר־דעת אוּמלל יעוֹררוּ רחמי הבּריוֹת.

למחר משכה הזקנה את בּנה אל השוּק, שכּן סירב לצאת מהבּית כּל היוֹם סבבוּ בּכּפר וּלעת־ערב חזרוּ בּצרוֹר פּרוּטוֹת וּקצת מיני מזוֹנוֹת. פּשיטת היד נעשׂתה דבר שבּקבע. השיך סיד התרגל כלך. ולא עוֹד אלא שהיה משוֹטט יחידי וּמחזר על הפּתחים בּהשאירוֹ את אמוֹ הזקנה על דרך־המלך. היה סר אל החנוּיוֹת וּבתי־הקפה כּשהוּא מדבּר לעצמוֹ, צוֹחק, מחרף וּמגדף, מקלל וּמניע בּידוֹ תנוּעוֹת משוּנוֹת. אחר־כּך היה בּא לאמוֹ וּבתרמילוֹ דברים, שיש בּהם משוּם תוֹעלת.

בּמידה שהתערב השיך סיד בּין הבּריוֹת הוּתרה לשוֹנוֹ. פּשוּטי־עם הרוֹאים את המטוֹרף כּאיש אשר שׂיח־ושׂיג לוֹ עם רוּחוֹת נעלמים התחילוּ רוֹאים אוֹתוֹ כּמטוֹרף, שאין לזלזל בּוֹ, מפּני הכּוֹחוֹת הנעלמים החבוּיים בּוֹ, העלוּלים להרע אוֹ להיטיב…

פּעם אחת נכנס השיך סיד אל אטליז של אבּוּ־שוּשַה הקצב והתחיל ממלמל קטוּעוֹת וחטוּפוֹת:

“אמרתי לך בּשכּבר, חמוֹר, כּי חסד רב יש בּעוֹלם. האם חסד אחד יש? לא! אחד… שנים… שלוֹשה… שׂקי התבוּאה בּמחסן, וּבתעלת המים בּשפע… אחת… שתים… שלוֹש… יקלל אללה את אבוֹת־אבוֹתיך, בּן־כּלב”.

“אני בּן־כּלב?” – שאל הקצב כּמתנצל. – “האם עשׂיתי דבר רע? אשמתי? בּגדתי?”

“האם עשית דבר רע?” – חזר המטוֹרף על השאלה וּפרץ בּצחוֹק מדרדר, – “לא. החסד רב, בּני, רב החסד!”

אבּוּ־שוּשה חייך ושׂם בּתרמילוֹ של פּוֹשט־היד חתיכת בּשׂר. השיך סיד יצא כּשהוּא צוֹחק וחוֹזר על דבריו ודברי הקצב דברים מעוֹרבים וּמטוֹרפים אשר מלת “חסד”, מספּרים וּקללוֹת המצוּיוֹת בּשוּק משמשים בּהם בּערבּוּביה.

משיצא המטוֹרף מהאטליז ישב אבּוּ־שוּשה, סנטרוֹ בּשתי ידיו, לפרש את דברי השיך סיד. הוּא מנה בּפניו: “אחת, שתים, שלוֹש”. אחר כּך חזר כּמה פּעמים על הדיבּוּר “רב הוּא החסד”, מה סמיכוּת הדברים? ודאי סימן לטוֹבה! הרי מפּי “מג’נוּן”¹ יצאוּ! אין ספק, שיזכּה בּדין הקרקעוֹת העוֹמד להיחתך בּעוֹד שלוֹשה ימים.

בּזכרוֹנוֹ של אבּוּ־שוּשה עלוּ מיני סיפּוּרים על נבוּאוֹת, שנזרקוּ מפּי מטוֹרפים וּרמזים שנרמזוּ לטוֹבה – ושׂמחה הציפה את לבּוֹ.

כּעבוֹר שלוֹשה ימים זכה אבּוּ־שוּשה בּדין, שנשתהה בּבית־הדין כּמה שנים.

הזוֹכה עשׂה משתה בּיד רחבה, כּמשתה כּלוּלוֹת, חילק צדקה לעניים ולשיך סיד נתן מתנוֹת רבּוֹת.

ה"מוֹפת" של השיך סַיִד נפוֹץ בּכּפר ונישׂא על כּל שׂפתים. “נצרכים” מכּל המינים התחילוּ בּאים אצלוֹ לבקש יֶשע. דברי ההזיה המטוֹרפים של השיך נתפּרשוּ בּכמה פּנים וההצלחה האירה לוֹ פּנים. בּעל־המוֹפת נעשׂה מכוּבּד ונערץ על ההמוֹן והיוּ מחוֹננים אוֹתוֹ בּכסף וּבמתנוֹת.

רפעת אפנדי, משגיח בּמשק חקלאי, שמן וּמסוּרבּל בּשׂר, שאין כּמוֹתוֹ בּסביבה, מתיהר וּקצר־דעת, היוּ לוֹ שתי נשים, אחת כּבת ארבּעים וחמש, שהיתה שוֹכנת בּביתוֹ אשר בּאחוּזה, ואחת כּבת שמוֹנה־עשׁרה, ששיכּן אוֹתה בּדירתוֹ אשר בּכּפר. כּדרך העוֹלם היה נוֹטה אל השניה וּמבכּר אוֹתה על־פּני הראשוֹנה וזוֹ עינה צרה בּצרתה הצעירה.

יוֹם אחד ישב רפעת אפנדי על שׂפת התעלה ממוּל האחוּזה הנתוּנה לפיקוּחוֹ, תחת צל השקמה הגדוֹלה, ואכל את ארוּחת־הצהרים ונער קטן עוֹמד עליו לשרתוֹ. הוּא ישב ואכל כּשהוּא מַרעים פּניו ונוֹזף בּמשרתוֹ על כּל דבר־של־מה־בּכך, מגנה את התבשיל וּמחרף וּמגדף את המבשל. אוֹתה שעה נראה השיך סַיִד הוֹלך וּבא בּהליכה אִטית וּכבדה, כּוּתנתוֹ, כּתוֹנת־הפּסים הארוּכּה, מתנפנפת בּרוּח והוּא מנענע את ידוֹ באויר, כּחוֹתר בּמשוֹט. הוּא הלחית ונעץ מבּט אוילי, מטוֹרף בּקערתוֹ של רפעת אפנדי וּפיו פּוֹלט מלים מדוּמדמוֹת וּמעוּרפּלוֹת. רפעת אפנדי תחילתוֹ לא נתן דעתוֹ עליו והוֹסיף לאכוֹל ארוּחתוֹ. בּבת־ראש פּתח השיך סיד בּחרפוֹת וגידוּפים, בּאלוֹת וּקללוֹת. ועם חירוּפיו וקללוֹתיו הלך והתקרב אל מוֹשבוֹ של רפעת אפנדי – עד שדחק וּבא סמוּך לוֹ והתחיל צוֹוח בּפניו בּקוֹלי־קוֹלוֹת של מטוֹרף, ספק מתרעם, ספק משׂחק להנאתוֹ. אחר־כּך שלח בּעל המוֹפת את ידוֹ לקערה, חטף חתיכת בּשׂר, שׂם אוֹתה בּפיו וגילגל בּצחוֹק, שנחנק בּפיו המלא בּשׂר. מנהל המשק קם ודחף את השיך סיד. קפץ עליו המטוֹרף וּבכוֹח לא־אנוֹש דחפוֹ והפּילוֹ. צחוֹק פּרץ מפּי הקהל, שנתקהל לראוֹת בּמחזה. אך קרה דבר לא צפוּי: נפילתוֹ של מנהל המשק השמן היתה נפילה גוֹרלית. השבץ אחזוֹ וּכשבּא הגלָב של מחלקת־הבּריאוּת להקיז לוֹ דם, מצא גוּף קר, בּלי רוּח־חיים.

בּשעה שהזעיק ה"מוּאֶזין" מעל צריח המסגד את העם לתפילת מנחה בּקעוּ מבּיתוֹ של רפעת אפנדי קוֹלוֹת בּכי, יללה וּמספּד. מסביב לבית הנפטר נתקהלוּ רבּים מבּני המקוֹם. בּין המתקהלים נראה השיך חַמזה, הדרשן של המסגד, בּעל הזקן האדוֹם והפּנים המחוּטטים ממחלת אבעבּוּעוֹת, שהשמיע דברוֹ בּקוֹלוֹ הרם:

“הוֹי עבדי אללה, אכן אבד איש המעשקוֹת, אבד ואיננוּ. כּן יאבדוּ רשעים!”

רפעת אפנדי, מנהל המשק, הנוֹגשׂ בּאריסים, היה שׂנוּא על הפּלחים העניים. לפיכך נהנוּ מדברי ה"חטיבּ"², שהסבּיר לקהל את ה"מוֹפת" של השיך סיד בּמיתתוֹ של רפעת אפנדי, על שוּם שלא נהג עם בּעל־המוֹפת מנהג דרך־ארץ. הוּא האריך בּדברים והרבּה להלל וּלשבּח את השיך סיד וּלספּר נסים ונפלאוֹת שנעשׂוּ על ידוֹ והוֹכיח בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, שאין הוּא אלא צדיק גדוֹל מצדיקי הדוֹר וּבידוֹ לאבּד רשעים מן הארץ ולגמוֹל טוֹב וחסד לטוֹבים ולישרים.

מעשׂה רפעת אפנדי עשׂה לוֹ כּנפים והעלה את השיך סיד למעלה גבוֹהה בּסוּלם בּעלי־המוֹפת. בּנוֹתיו של בּעל־המוֹפת, שהגיעוּ לפרקן, רבּים קפצוּ עליהן לשׂאתן לנשים. אמרוּ: המַכניס בּתוֹ של השיך סיד לביתוֹ, בּרכה והצלחה הוּא מכניס לביתוֹ. ראשוֹן לקוֹפצים היה בּחוּר אחד ממשפּחה נכבּדה בּכּפר. פּעם אחת ראה את בּכירת השיך ממלאת כּדה ממי התעלה. מצאה חן בּעיניו ונשׂא אוֹתה לוֹ לאשה. האשה היתה בּכירה לאביה, אך השלישית לנשי בּעלה. אוּלם שתי נשיו הראשוֹנוֹת לא ילדוּ לוֹ. אמרוּ עליו בּכּפר, שעברוּ חמישה חדשים לנישׂוּאיו החדשים והוּא נתמנה “עוּמדה” (מוּכתאר), וּבמלאוֹת תשעה ירחים ילדה אשתוֹ השלישית תאוֹמים זכרים. מזלוֹ של האיש משך לב רבּים ונכבּדי הכּפר השכּימוּ לפתחוֹ של השיך סיד וּביקשוּהוּ להשׂיא בּנוֹתיו להם אוֹ לבניהם.

השיך סיד ואמוֹ ישבוּ בּוֹדדים בּחוּרבת דירתם. בּשוּם פּנים לא נענוּ לבקשת הבּת הבּכירה לעבוֹר לדירת בּעלה האמיד. הזקנה העיורת לא יצאה מפּתח בּיתה, כּי לחמה ניתן וּמימיה נאמנים. היתה יוֹשבת על פּתח החוּרבה ושוֹאפת אויר צח. ואילוּ בּנה, השיך סיד, היה יוֹצא שחרית מבּיתוֹ וחוֹזר לעתוֹתי־ערב כּשהוּא עמוּס פּרי חסדם של נדיבים וּמעריצים. הוּא היה מחזר על כּפרי הסביבה, סוֹבב בּשווקים, נכנס לכל מקוֹם שלבּוֹ חפץ ואוֹכל מה שהוּא מתאוה. מכוּבּד ונערץ, כּ"איש־הרוּח" וּבעל־מוֹפת, שמוֹפתיו יצאוּ להם מוֹניטין בּסביבה.

יחס זה של הבּריוֹת הפיח בּלבּוֹ של המטוֹרף רוּח של השתלטוּת, שלא יכלוּ הבּריוֹת לעמוֹ בּפניה. על כּל סירוּב לעשׂוֹת רצוֹנוֹ היה מתקיף ורוֹדף, בּעיקר נשים וילדים. לא פּעם אחת חזר מוּכּה וּפצוּע – עד שהוּסכּם לכלאוֹ בּבּית ומשמר מאנשי הכּפר שמר עליו. אוּלם השיך סיד הצליח להימלט מכּלאוֹ. הוּא יצא לשוּק והתחיל עוֹשׂה בּדוּכני הפּירוֹת והירקוֹת, הדגים והבּשׂר כּאדם העוֹשׂה בּתוֹך שלוֹ. תחילתוֹ נטל כּל מה שלבּוֹ חפץ, אחר כּך התחיל הוֹפך את הדוּכנים. מיד נזעקוּ אנשים והבריחוּהוּ מהשוּק לאחר שספג מכּוֹת נאמנוֹת מידי סבּלים, עגלוֹנים וּמוֹכרי־דגים, שלעגוּ למזהירים מ"בּני־העליה" שבּכּפר, שלא יעיזוּ לנגוֹע בּ"מג’נוּן" בּעל־המוֹפת, כּי מרה תהיה אחריתם ועלוּלים הם להמיט שוֹאה גם על אחרים.

המטוֹרף נמלט מהשוּק ושוֹטט שעוֹת בּשׂדוֹת הסביבה. הוּא חזר לשכוּנת מגוּריו בשעת צהרים. דממה קוֹפאת היתה שפוּכה על פּני כּל. הבּתים שוֹממים, כּי שוֹכניהם הם בּעבוֹדתם בּשׂדה. השיך סיד רעב וּכחיה סבב ליד הבּתים וריחרח. מבּית אחד יצאה אשה עם תינוֹק ועל ראשה קערת־תבשיל וּפנתה אל השׂדה להביא אוֹכל לבעלה. ריח התבשיל עלה בּאפּוֹ של השיך סיד והגבּיר רעבוֹנוֹ. הוּא היה עייף ויגע מרוֹב הליכה וּמרעב וּמהרפתקוֹת השוּק. אך מריח התבשיל החליף כּוֹח. הוּא רץ אחרי האשה, נכשל ונוֹפל וקם וּמוֹסיף לרוּץ. משהרגישה בּוֹ הפּלחית נבהלה, חטפה את ילדה בּזרוֹעוֹתיה והחישה צעדיה. אך המטוֹרף, שרץ אחריה כּאילוּ בּכוֹחוֹת לא־לוֹ הדבּיקהּ ועוֹד מעט וּתפסה. האשה נתקלה ונפלה והתבשיל נשפּך על הארץ. היא צעקה לעזרה. בּינתים התנפּל המטוֹרף על התבשיל, שנתערב בּעפר, גרף בּידוֹ וּמילא פּיו.

בּשכוּנה הכּפרית התחוֹללה סערת צעקוֹת ויללוֹת נשים, מלוּוה נביחת כּלבים. מיד פּשטה השמוּעה, שהשיך התנפּל על תינוֹק, טרפוֹ והריהוּ דוֹרסוֹ ואוֹכלוֹ. חמת־טירוּף אחזה את הכּל והגברים בּאוּ דחוּפים, מזוּינים בּאלוֹת וּבמקלוֹת, הקיפו את השיך המטוֹרף והתחילוּ ממטירים עליו מכּוֹת בּלא מנין וחשבּוֹן.

וּבעוֹד הם מכלים חמתם בּשיך צעק אחד מהם:

“אחים! די, משכוּ ידיכם!”

ההמוֹן הניח ידוֹ וכל אחד ואחד התחיל מנגב בּשרווּלי שׂלמתוֹ את הזיעה, שניגרה על המצח והפּנים. אחד מהקהל ניגש אל השיך, שהיה מוּטל דמוּם וּפצוּע על הארץ ונגע בּוֹ בּידיו. הנוֹגע מילמל אל הקהל כּתמה. האנשים התחילוּ הוֹפכים את השיך המוּטל בּלי תנוּעה ורוּח־חיים. מלמוּל קוֹדר ספוּג פּחד וּדאגה מילא את החלל.

והנה הוֹפיע השיך חמזה, החזן והדרשן של המסגד, נתן בּקוֹלוֹ על בּני החבוּרה, שעמדוּ דמוּמים, כּשקוּעים בּפחד וּבחרטה כּאחד, ואמר:

“מה לכם עוֹמדים כּפסילים? התעוֹררוּ לעבוֹדה!”

החזקים שבּחבוּרה הפשילוּ שרווֹליהם וּבכל כּוֹחם נשׂאוּ את גוּפת השיך סיד. המוֹן רב מבּני הכּפר, בּיניהם חבוּרוֹת ילדים, נגרר אחרי נוֹשׂאי הגוּף הכּבד, שנשׂאוּהוּ בּאימוּץ כּל הכּוֹחוֹת. בּבת־ראש עמד השיך חמזה, הראה בּמקלוֹ על מקוֹם אחד ואמר קצרוֹת:

“כּאן…”

וכאן חפרוּ קבר רחב ועמוֹק, הוֹרידוּ את הגוּפה וכיסוּה בּעפר, בּכבוֹד ויקר. בּלב שׂדה משׂדוֹת הכּפר התרוֹמם תל אדמה שחוֹרה וענפי דקל סוֹככים עליו.

עברוּ שנים והפּלחים הקימוּ מצבה וכיפּתה מתנוֹססת על קברוֹ של השיך סיד, שנוֹהרים לוֹ מכּל פּינה להשתטח עליו, להתפּלל וּלבקש ישע ועזרה בּצר. השם שיך סיד נשכּח ושם מלא כּבוֹד והערצה ניתן לוֹ, הוּא “שיך אלארבּעין” (השיך מארבּעים הצדיקים). לכאן בּא כּל איש מצוֹק וּמר־נפש, כּל מי אשר קרהוּ אסוֹן. פּה הם שוֹפכים שׂיח לחש לפני הצדיק, נוֹדדים נדרים לקוּפּתו, מדליקים פּתילוֹת, כּדי שיהא השיך הצדיק מליץ יוֹשר לפני בּוֹרא עוֹלם, להחיש ישע לכל הנתוּן בּצרה וּמצוּקה.

את השיך ג’וּמעה אני מכּיר מראשית ילדוּתי וּמאז ועד היוֹם לא נשתנה כּלל בּתנוּעוֹת פּניו ואפני שׂיחתוֹ. זוֹכר אני אוֹתוֹ כּשהיה מספּר לי אגדת שלמה המלך וּמאוֹרעוֹתיו עם הנשר, שחי אלף אלָפים שנה, האגדה אשר לא אחדל לשמעה מפּיו גם כּיוֹם על פּרטי מאוֹרעוֹתיה ודקדוּקי הלשוֹן. וּמדי אשמע סיפּוּר־אגדה זה זכוֹר אזכּוֹר את ימי־ילדוּתי היפים, אזכּוֹר את תקוּפת התמימוּת הטהוֹרה. משגדלתי ועמדתי על דעתי הריני יוֹשב בּמסיבּת השיך ג’וּמעה, מתפּוֹגג עמוֹ ושוֹמע את אגדוֹת־ההבאי שלוֹ בּתענוּג המלוּוה אירוֹניה. לשעבר הייתי יוֹשב כּנגדוֹ ועינַי נעוּצוֹת בּפניו החרוּשים קמטים, עוֹקב אחרי שׂפתיו השקטוֹת הדוֹבבוֹת דברי־קסם מוֹשכים.

עכשיו איני מזדמן עמוֹ אלא פּעם בּשנה כּשאני נוֹסע אל האחוּזה לבלוֹת בּה את ימי־החוּפשה. חלפוּ־גזוּ שנים רבּוֹת והכּל בּעוֹלם נשתנה, פּרט לשיך ג’וּמעה. הריהוּ כּמוֹת שהוּא על ה"עמַאמה"¹ שלוֹ האדוּמה הכּרוּכה מסביב לראשוֹ והאדרת רחבת השרווּלים, חיוּכוֹ הערב והראש הנטוּי בּמקצת לפנים, עיניו המבריקוֹת ואפּוֹ המגוּדל, זקנוֹ האפוֹר והעבוֹת, מצחוֹ המלא קמטים ועוֹר־פּניו השחוֹר הנוֹטה לאדמימוּת, אדמימוּת האוֹשר המזינה את רוּחוֹ וגוּפוֹ. אכן זה האיש עם הליכתוֹ האִטית, הקוֹל הרם והערב, שכּוֹח דמיוֹנוֹ רב וּבטחוֹנוֹ אדיר וחזק ועוֹבר כּל גבוּל. הוּא־הוּא המשכּים קוּם וּפוֹנה אל המסגד להתפּלל תפילת־שחרית לפני הָנֵץ החמה. הוּא המבלה את רוֹב יוֹמוֹ בּבית־התפילה שעל שׂפת התעלה, טוֹבל וּמתפּלל וּמשבּח ואוֹמר “ורדים”².

לאוֹתוֹ בּית־תפילה אני הוֹלך, יוֹשב סמוּך לוֹ ושוֹמע אגדוֹתיו על סיד בּדאוי³ שנלחם בּצבאוֹת וּבחילוֹת עד שלא נוֹלד. אוֹ אני מאזין לסיפּוּרוֹ על גחלת־האש אשר יצאה מן הגיהינוֹם ונחה בּתבל ארצנוּ זה אלפים בּשנים; ואללה הציף על הגחלת מי־הימים לכבּוֹתה ולמנוֹע רעתה, אך הגחלת על אִשהּ עוֹדנה מתלקחת וּמאיימת על בּני־בּשׂר בּרעה גדוֹלה.

עד היוֹם לא אשכּח אוֹתוֹ מבּט מלא רחמים ואוֹתם הפּנים המתחננים וּבוֹכים בּשעה שאמר:

“אם גחלת־אש אחת אין ימי כּל העוֹלם כּוּלוֹ יכוֹלים לכבּוֹתה, על אחת כּמה וכמה אש של גיהינוֹם הערוּכה לכּוֹפרים!..”

פּעמים הייתי מביא עמי את ספר “אלף לילה ולילה” וקוֹרא לפניו את אגדת “סַנדבּאד יוֹרד־ים” ואגדת

“עיר־הנחוֹשת”.

הוּא מקשיב בּחשק וחיוּכוֹ החינני מרחף על פּניו. וּכשהייתי קוֹרא לפניו סיפּוּר מסיפּוּרי החליף הארוּן אִר־רַשיד היה אוֹמר:

“זהוּ מלך ממלכי האיסלאם, שנלחם בּשדים וּבבני־אדם כּאחד…”

כּשהייתי קוֹרא לפניו משיריהם של אבּוּ נַוַאס⁴ ועוֹמר אּבּן רבּיעה⁵ היה אוֹמר:

"זהוּ משירתוֹ של סידי עבּד אִר־רַחִים אל בַּרעִי⁶ המשבּח את המקוֹם.

הוּא מאזין לשירה ונתוּן כּוּלוֹ לקסמי מליצתה ורננתה, מוּקסם ממוּשׂגיה, שהיוּ תמיד בּעיניו רמזים לשבחי אללה יתפּאר ויתרוֹמם. מנענע בּראשוֹ וּמניע צלעוֹתיו אם מלה יפה מרהיבה בּקסמה את אזנוֹ.

כּשבּא שיך ג’וּמעה לבּירה להשתטח על קברי הקדוֹשים התאכסן בּביתנוּ. פּעמים רבּוֹת הייתי שוֹאלוֹ על ענינים שידעתי, שאין לוֹ שוּם מוּשׂג כּלל עליהם והוּא היה משיב בּתמימוּת וקלוּת מוּפלאוֹת. פּעם אחת בּשעת ערבּית אמרתי לוֹ, כּשאני מצבּיע על נברשת החשמל שלפנינוּ:

“הבּט וּראה, הדוֹד ג’וּמעה, מנוֹרה יפה זוֹ כּיצד היא נדלקת ונכבּית בּמהירוּת מוּזרה. וכי אינך רואה בּכך הוֹכחה חוֹתכת על התקדמוּת ה”פרנקים"⁷ וחריצוּתם?"

הוּא הסתכּל רגע בּעששית המאירה כּשפּניו האדוּמים והמקוּמטים אינם נעים ניע כּלשהוּ ואחרי הרהוּר קצר אמר:

“דע לך, בּני, שסוֹדוֹת ורזים אלוּ ידוּעים לרוּחין ולמזיקין ואינם ידוּעים למאמינים; ושדין וּמזיקין אלוּ מגלים אוֹתם לכּוֹפרים. להם העוֹלם הזה ולנוּ העוֹלם הבּא…”

הוּא זקף ראשוֹ וידיו כּלפּי מעלה ואמר:

“השבח לאַללה, שעשׂנוּ מאמינים”⁸.

כּשעשׂה בּקהיר לא היה עוֹזב את הבּית אלא לשם בּיקוּר בּמסגדים וקברי הקדוֹשים, אוֹ כּדי לקנוֹת סבּוֹן וגרעיני קפה וסוּכּר לזוּגתוֹ. משנכנס לפנים המסגד היוּ בּני־אדם חשים אליו מכּל צד, מנשקים את ידוֹ, מצטוֹפפים סביבוֹ כּדי לשאלוֹ כּמה שאלוֹת בּעניני דת, שהיה משיב עליהן בּלשוֹן קלה וּמהירה.

לשעבר היה השיך ג’וּמעה נוֹטר גוֹרן, שוֹמר על היבוּל מפּני הגנבים ודוֹפק בּמשענתוֹ העתיקה על פּח להפחיד את הצפּרים. הוּא הקים לוֹ סוּכּה מענפי עץ בּצל שׂיחים וּבה היה מוֹצא מחסה מחַמה בּימוֹת־החמה וּמגשם בּימוֹת־הגשמים. שם היה ישן שינה שקטה ארוּכּה ולבּוֹ סמוּך וּבטוּח בּאַללה בּשמירת הגוֹרן. וּמשנתעוֹרר, והשעה שעת בּין־הערבּיִם, הוּא פּוֹנה והוֹלך אל התעלה, יוֹשב על שׂפתהּ ונוֹתן עיניו בּבנוֹת הכּפר הממלאוֹת את כּדיהן וּמספּר עמהן.

אדם ירא־שמים וחרד זה, אשר הדת ממלאת את חלל לבּוֹ, אינוֹ סגפן ואינוֹ מזיר עצמוֹ מעניני העוֹלם הזה. יש לוֹ שעוֹת משלוֹ הנתוּנוֹת לנחת וקוֹרת־רוּח והוּא שׂמח לרינה וּנגינה ומתענג על קוֹל חליל הרוֹעים הנוּגה. וּמשגברה התלהבוּת הרינה והזמרה קם השיך ג’וּמעה וראשוֹ מלא שכרוֹן הצלילים ויוֹצא בּריקוּד שקט ושלו, כּשידוֹ מנפנפת בּמשענתוֹ בּאויר.

שיך ג’וּמעה יש לוֹ גם מה לספּר בּעניני אהבה לנשים אשר לא תימלא האוֹזן משמוֹע. רבּוֹת סיפּר לי על מאוֹרעוֹת אהבתוֹ בהיוֹתוֹ עלם וּבעוֹרקיו נזל דם־נעוּרים ולבּוֹ דפק בּאהבה. כּשסיפּר לי על ימי נעוּריו היוּ פּניו מאירוֹת בּאוֹר זכרוֹנוֹתיו היפים וּבעיניו המבריקוֹת נוֹצצים חלוֹמוֹת הנוֹער והעלוּמים וּשׂפתיו דוֹבבוֹת בּלשוֹן אהבה בּאוֹתה תמימוּת כּפרית טהוֹרה. וּמשסיים את שׂיחתוֹ נאנח מעוֹמק הלב והחיוּך הערב הוֹלך וּפוֹחת על שׂפתיו והוּא אוֹמר בּצער ואנחה:

“הוֹי אַללה! יהי רצוֹן, שהסיוּם יהיה טוֹב…”

זהוּ משפּט האיש ג’וּמעה איש־העם החכם החי לוֹ שׂמח בּחלקוֹ על האדמה הקוֹדרת והאכזרית, כּפרח בּוֹדד בּארץ תלאוּבוֹת וּברוּח זלעפוֹת. זה השיך ג’וּמעה החי בּאמוּנתוֹ, מסתפּק בּמה שיש לוֹ, יוֹנק מדמיוֹנוֹתיו והזיוֹת־חלוֹמוֹתיו.

לפני עשׂרים שנה הייתי דר בּשכוּנת “דַרְבּ סַעאדה”¹, אוֹתה שכוּנה עתיקה בּעלת הרחוֹבוֹת הצרים והבּנינים העתיקים הצפוּפים. הייתי אז בּן תשע־עשׂרה והתקנתי עצמי לבחינת הבּגרוּת. בּשעוֹת הפּנאי הייתי יוֹשב ליד השער וּמסתכּל בּעוֹברים והשבים.

ליד מעוֹני היה עוֹבר שיך לבוּש פּשוּטוֹת, פּניו צנוּמים וּבזקנוֹ הקלוּש סימני שׂיבה, הליכתוֹ שקטה וּכבוּדה, ראשוֹ כּפוּף והוּא מוֹציא מחלילוֹ נעימוֹת נוּגוֹת. מנגינוֹתיו היוּ חדוּרוֹת תמיד יגוֹן ואנחה. כּשהרבּה לחלל נדמה, כּי החליל מדבּר ומספּר משהוּ, כּמתאמץ לגלוֹת סוֹד.

אוֹתוֹ שיך שקט ותמים, שפּניו הבּיעוּ חסידוּת מפוֹרשת, לא התפּלל תפילה אחת, לא הלך אל המסגד ולא העלה על שׂפתיו שוּם דיבּוּר שיש בּוֹ משוּם בּקשת רחמים וּסליחה, כדרך המוּסלמים. וּכשהזכּיר מישהוּ בּפניו את שם אַללה ניענה בּראשוֹ לאוֹת בּוּז וּמילמל הברוֹת מקוּטעוֹת וּבלתי בּרוּרוֹת.

בּיני וּבין אוֹתוֹ שיך נתקשרה ידידוּת תמימה. לא פּעם אחת ניסיתי להוֹציא מפּיו סוֹד יגוֹנוֹ, אך הוּא סירב לגלוֹת לי משהוּ. כּיבּדתי את רצוֹנוֹ וגמרתי אוֹמר לא לפתוֹח שוּב בּאוֹתוֹ ענין. האיש היה זמן־מה בּעינַי חידה, שקשה עלי פּתרוֹנה. עברוּ ימים והשיך היה מבקר בּביתנוּ אחת לשבוּע וזכיתי לשמוֹע מפּיו מנגינוֹת נוּגוֹת ושׂיחוֹת נאוֹת. פּעמים היה מאריך בּשׂיחה ואז נפלטוּ מפּיו שלא מדעתוֹ מלים וּמשפּטים, שהתחילוּ מגלים טפח מסוֹדוֹ הגדוֹל.

פּעמים רבּוֹת היה שר בּאזני “מַוַאלים” על אהבה ונשים. את המלה “ערבת־שׂדה” היה מתיז בּהטעמה מרוֹננת; עיניו מתרחבוֹת וּמתוֹכן מבריק בּרק מוּזר. הוּא נוֹשם עמוּקוֹת בּמלוֹא נחיריו ושוֹאף בּצמאוֹן את האויר, כּאילוּ היה אויר הכּפר. אחרי זה בּאה אנחה קשה ועמוּקה ואחריה – נגינה ארוּכּה בּחליל.

יוֹם אחד הפתעתי אוֹתוֹ בּלי כּל הקדמוֹת ואמרתי:

“אני נשבּע לך בּאללה, כּי סוֹדך, השיך עפא אללה, נתגלָה!”

הוּא נזדעזע מבוֹהל. הוֹספתי ואמרתי:

“אתה פּלח, איש־אדמה”.

הוּא הבּיט אלי בּמבוּכה והשיב בּלי היסוּס:

“האם אוּכל להתכּחש למקוֹר מחצבתי?”

“ואתה כּוֹאב כּאב אהבה חבוּיה ונסתרה…”

הוּא החזיק בּידי, לחץ אוֹתה ואמר:

“שתוֹק, אדוֹני, שתוֹק!”

“ואתה פּשעת פּשע גדוֹל וּמבקש לוֹ כּפּרה ותיקוּן”.

פּני השיך חקרוּ ולטש אלי עינַיִם חוֹדרוֹת.

“היוֹדע אתה את סוֹדי? הנגלָה לך סוֹדי?”

התחלתי מושכוֹ לדיבּוּר וּלשׂיחה – עד שנרגע. היתה עליו שעת־רצוֹן מיוּחדת וסיפּר לי את הדברים הבּאים:

“לשעבר לא היה שמי עפא אללה אלא סִרחאן, שהוּא שמי הנכוֹן. אחי, מוּחמד שמוֹ, היה “אימאם”² הכּפר, שבּוֹ נוֹלדתי. הוּא היה למעלה מארבּעִים ואני בּן שבע־עשׂרה. הייתי חוֹשבוֹ כאָב לי ואהבתיו מאד, ואף הוּא אֲהֵבַנִי כּבן לוֹ. הוּא שלימדני את ה”קוֹראן" ועיקרי האמוּנה ושיתפני בּעסקי הפּוּלחן בּמסגד. מפּי שיך של כּיתת דֶרוישים, מצוֹרע, שידע לחלל בּחליל, למדתי לנגן ולשיר שיר “צוּפים”³. הצטיינתי בּנגינה וּלעתוֹתי־ערב, אחרי תפילת “מעריב”, היה מתכּנס סביבי ליד שער המסגד המוֹן גדוֹל של פּלחים, שהאזין לנגינתי וזמרתי.

אשת אחי מתה וכעבוֹר שנה נשׂא אחי נערה בּת חמש־עשׂרה, שלא ראתה עינַי יעלת־חן כּמוֹתה. קסם מוּזר שבּה משכני ולבּי הלך אחריה. כּמעט שראיתיה ורשמהּ נחרת עמוּקוֹת בּלבּי ואהבתי אוֹתה אהבה, שהשתלטה על כּל הרגשוֹתי וכבלה אוֹתי שלא מדעתי בּכבלים אכזריים, שלא היה בּדעתי לנַתקם. התבּיישתי בּפני עצמי וּבפני אחי, כּי חשבתי אהבה זוֹ לבגידה גדוֹלה בּזה שנתן לי מחיבּתוֹ, מסירוּתוֹ ואמוּנוֹ. רציתי לעקוֹר רגש מגוּנה זה, אך לא יכוֹלתי. לכן צפנתיו בּלבּי ולא גיליתיו אלא לחלילי, שהיה נחמתי היחידה בּאסוֹני. הייתי נוֹתן דעתי לא להזדמן יחידי עם אשת אחי ונזהר שלא לדבּר עמה אלא בּשעת הכרח. בּדממת הלילה הייתי שוֹהה ארוּכּוֹת רחוֹק מהבּית וּמבּיע את אהבתי בּניגוּני־נכאים ספוּגי־אנחה. פּעם אחת כּשהייתי מתבּוֹדד לא רחוָק מהבּית, מחלל לעצמי מתוֹך סילוּק חוּשים ונהנה מיסוּרי, תקפתני פּתאוֹם הרגשה מוּזרה. זקפתי את ראשי וראיתי את הַניה, אשת אחי, יוֹשבת לא רחוֹק ממני והיא מסתכּלת בּי דמוּמה ונכנעת. נזדעזעתי וקמתי מיד ושאלתי:

“את כּאן?”

“זה שעה קלה… אוֹהבת אני את נגינת חלילך. לנגינתך מתעוֹרר בּי רצוֹן לבכי”.

קמתי ממקוֹמי ואמרתי לברוֹח. אוּלם היא החזיקה בּכנפי בּגדי ואמרה:

“מדוּע אינך רוֹצה לשבת?”

שלא מדעתי התמלטה צעקה מפּי:

“הניחי לי!”

היא הסתכּלה בּי מוּפתעה וּדמוּמה. אחר־כּך אמרה:

“מה מניע אוֹתך לשׂנוֹא אוֹתי? מפּני מה אתה בּוֹרח ממני?”

היא געתה בּבכי. הרגשתי, כּי לבּי נקרע וראשי נשׂרף. מיד אצתי אליה בּנשימה אחת, לקחתיה בּזרוֹעוֹתי כּשאני קוֹרא:

“אני שׂוֹנא אוֹתך, הניה!”

גחנתי לה והעתרתי עליה חיבּוּקים וּנשיקוֹת. הנערה נכנעה לי בּשכרוֹן אהבה.

וּבעוֹד אנוּ בּמצב זה הגיעוּ לאזנינוּ קוֹלוֹת מרחוֹק. נתעוֹררנוּ מחלוֹמנוּ הערב וראינוּ על גשר התעלה דמוּיוֹת המתנהלוֹת לאִטן. הניה התרגשה נבוֹכה ולחשה על אזני:

“הנה אחיך חוֹזר עם האריסים”.

היא קמה מהר ואמרה:

“אני אבוֹא לפניו הבּיתה בּלכתי דרך השׂדוֹת”.

היא רצה כּצבי מוּדח ואני עוֹקב אחריה בּחוֹם – עד שבּלעה האפלה את דמוּתה החמוּדה.

הלכתי הבּיתה לאִטי דרך הגשר. מצאתי את אחי יוֹשב לשוּלחן וּמחכּה לבוֹאי. משראני נתן עלי בּקוֹלוֹ, קוֹל של חיבּה:

“היתכן, שתתן לנוּ לחכּוֹת לך? בּוֹא, חצוּף שכּמוֹתך, ושב לאכוֹל. רצוֹני לספּר לך כּיצד החכּרתי את שני הפֶדאנים בּשׂכר שלא חלמתי עליו”.

הניה בּאה ושׂמה את הלחם לפנינוּ. היא ישבה בּריחוּק קצת ממנוּ. פּתחנוּ בּסעוּדה. הייתי שקוּע בּהרהוּרי ולא הבינוֹתי כּלוּם ממה שסיפּר אחי, אלא העמדתי פּנים כּמקשיב לדבריו. מזמן לזמן הצלפתי מבּט בּהניה וּראיתיה ממצמצת בּעיניה בּמעין חרדה ואוֹכלת מעשׂה מוּכני וּפניה קוֹדרוֹת. פּעם אחת נפל מבּטה עלי ועינינוּ נפגשוּ ונדמה לי, שפּנַי מתקרבים לפניה ושׂפתי שנינוּ עוֹמדוֹת להתנשק. פּתאוֹם נשמעה צעקה. שנזדעזע הבּית לשמעה. התחלחלתי. מיד ראיתי את הניה גוֹעה בּבכי וצוֹעקת:

“לא אוּכל… לא אוּכל…”

אחי קם בּבהלה לקראתה, אימץ אוֹתה אל חזהוּ כּשהוּא קוֹרא:

“מה לך, הניה? מה לך?”

“אין לי חשק לאכוֹל. מרגישה לא טוֹב וראשי סחרחר. אני רוֹצה לישוֹן”.

“קוּמי חביבתי, וּלכי לנוּח!”

היא קמה והלכה לחדרה בּהישענה על זרוֹעוֹת אחי. הייתי עד למחזה זה תקוּף טירוּף למחצה. הרגשתי כּי התאבּנתי ואני חֵלק מהאדמה, שאני יוֹשב עליה.

לאחר רגע חזר אחי ואמר לי:

“המסכּנה הוֹגיעה עצמה בּעבוֹדוֹת הבּית…”

אוֹתה שעה לא יכוֹלתי להסתכּל בּפני אחי. הוּא נראה לי כּחיה רעה העוֹמדת לטרפני. קמתי מיד וּפניתי אל הדלת. אחי שאלני:

“לאן?”

“אל המסגד. רצוֹני להתפּלל מעריב, אסגוֹר את המסגד ואחזוֹר”.

יצאתי ורצתי למקלטי הנבחר, מקוֹם שבּוֹ נזדמנה לי הניה לפני זמן קצר. שם הטלתי את עצמי על הארץ כּשאני מאבּק את פּני בּעפר המקוֹם, שעליו ישבה ומלבּי בּוֹקעת יבבה חמה. שם בּיליתי את לילי, מבּלי מצוֹא לי מנוּחה, בּבכיוֹת, תנוּמוֹת קלוֹת והזיוֹת לסירוּגים כּשצמרמוֹרת חזקה מרעידה את גוּפי. בּהקיץ וּבתנוּמה נראתה לי דמוּת אחי כּשהוּא חג מסביבי וּמתנכּל להרגני. כּשנראתה לי דמוּתוֹ הייתי מקללוֹ קללוֹת נמרצוֹת. עם שחר תקפתני תרדמה עזה, שלא הקיצוֹתי ממנה אלא בּצהרים. פּקחתי עיני ואמרתי לקוּם, אוּלם כּוֹחוֹתי עזבוּני. חשתי מכאוֹבים קשים וחוּלשה רבּה. ישבתי נשען אל גזע עץ וכוֹחוֹתי התחילוּ שבים. תוּגה מילאה את לבּי ורגשוֹת חרטה הציפוּ נפשי. קמתי ורצתי אל המסגד. התנצלתי לפני אחי על איחוּרי בּאמתלוֹת שוֹנוֹת. אחר־כּך נצמדתי לידוֹ וּנשקתיה ואני אוֹמר לוֹ:

“אני אוֹהב אוֹתך, אחי! אני נשבּע לך בּאללה, שאני אוֹהבך בּאהבה, שבּן לאביו אינוֹ רוֹחש כּמוֹתה. תמיד אני נוֹשׂא נפשי לחסדך ולרצוֹנך. אמוֹר נא: התאהבני?”

הוּא השיב לי:

“מה הדברים האלה לך, סרחאן? האם ראית ממני דבר חוּץ מחיבּה רבּה, שאני רוֹחש לך? בּני אתה, יקרת לי מבּני”.

הסתכּלתי בּפני אחי וראיתי אוֹתוֹת מסירוּת מסתמנים בּהם. אני מנשק שנית ידיו וּבוֹכה בּקוֹל רם. תקפתני התקפת־עצבים חזקה. השתטחתי על הארץ כּאחד מת לחצאים. הקיצוֹתי וראיתי את עצמי מוּטל בּפינה מפּינוֹת המסגד, ואחי עוֹמד על ידי דוֹאג וּמיצר וּמטפּל בּי בּאהבה וּברחמים.

עבר שבוּע ולא בּאתי הבּיתה אלא לעתים רחוֹקוֹת. לרוֹב הייתי אוֹכל בּמסגד וישן בּו; אילוּ יכוֹלתי הייתי נמנע מלבוֹא אל המעוֹן, אלא חששתי שמא יתחיל אחי תוֹהה על התנהגוּתי. התאמצתי בּכל כּוֹחוֹתי לעצוֹר בּרגשוֹתי. הייתי מדבּר אל הניה בּפני אחי דיבּוּר רגיל וחוֹשש להציץ בּפניה. אם נשארנוּ שנינוּ פּנים אל פּנים לשעה קלה ישבנוּ דמוּמים וּמוּרדי ראש. וּכשנפגשוּ עינינוּ רעדוּ גוּפוֹתינוּ כּאילוּ עבר בּהן זרם חשמל.

עברוּ ימים – וּבקרבּי אש־אוֹכלה האוֹכלת אוֹתי. שנתי היתה נטרדת עלי בּחלוֹמוֹת רעים וּטרוּפים. בּתפילתי הייתי נכשל וטוֹעה. לבּי הפך בּמה של הרגשוֹת שוֹנוֹת הרחוֹקוֹת זוֹ מזוֹ, שכּעס ורחמים, כּפירה וּתשוּבה, אהבה ואיבה מתנצחים זה בּזה.

פּעם אחת עזבתי את הבּית שעה קלה אחרי חצוֹת לילה. יצאתי ורצתי כּחיה פּצוּעה וּשׂפתי דוֹבבוֹת:

“”הוּא אִתה בּחדר אחד. היא שלוֹ והוּא מתענג עליה…"

נפלתי על פּני. לבסוֹף ראיתי את עצמי עוֹמד לפני המסגד ונכנסתי לתוֹכוֹ שלא מדעת. הטלתי את עצמי על הארץ, נוֹשך ידי וּמטיח ראשי בּכּוֹתל וּפי אינוֹ פּוֹסק:

“הוּא אִתה בּחדר אחד, הוּּא שלה. הוּא מתענג עליה…”

פּתאוֹם הרגשתי בּיד על כּתפי. פּניתי מבוֹהל והנה היא לפני, היא, הניה, בּשעה מוּפלגת בּחשכת־לילה וּבמקוֹם מבוּדד זה. דמוּם לקחתיה בּין זרוֹעוֹתי וחיבּקתיה בּתאוה פּראית כּשאני הוֹזה ואוֹמר:

“את שלי, שלי בּלבד ושוּם בּריה לא תוּכל לקחתך ממני…”

בּיליתי אתה שעת־אהבים עזה, שלא ידעתי כּמוֹתה מימַי. וּבי נשבּעתי, כּי על פּני תבל כּוּלה, מיוֹם בּרוֹא אוֹתה אַללה, לא היה אדם אשר שאב תענוּג ונחת כּמוֹני, אכן, זאת היתה שעה השקוּלה כּנגד שנוֹת־חיים כּוּלן, בּמלוֹאָן.

ישַנוּ חבוּקים. היא נתעוֹררה לקוֹל נקישוֹת בּדלת. זהרי חמה כּבר הציפוּ את המסגד. שמעתי קוֹל אחי הקוֹרא:

“פּתח, סרחאן!”

השיבוֹתי כּמתוֹך חוֹסר־הכּרה:

“מיד אפתח”.

בּמסגד היוּ שני אשנבּים מסוֹרגי בּרזל. לא היה מחבוֹא כּלשהוּ בּשביל הניה, אוֹ מוֹצא לחוּץ. דעתי נטרפה עלי. פּתאוֹם ניצנצה בּראשי מחשבה מהירה ואמרתי לה בּלחש:

“עלי אל הגג, עלי מהר!”

הניה קמה מיד ועלתה אל הגג. ניגשתי אל הדלת וּפתחתיה. העמדתי פּנים של עייף וכוֹשל. אחי נכנס. בּפניו ניכּרוּ סימני כּעס. הוּא פּנה אלי ואמר:

“ואתה עוֹדך ישן בּמסגד, סרחאן! האין לך מקוֹם בּביתנוּ?”

“טוֹב לי לעסוֹק כּאן בּעבוֹדת הבּוֹרא בּלילה עד עלוֹת השחר”.

אחי ישב דוּמם. כּעבוֹר רגע אמר לי בּנעימת דאגה:

“הקיצוֹתי ולא מצאתי לידי את הניה. חיפּשׂתיה ארוּכּוֹת בּבּית ולא מצאתיה”.

נזדעזעתי, אוּלם התגבּרתי על חוּלשתי ואמרתי:

“אוּלי יצאה למלא כּדה מהתעלה”.

“אוּלי… אבל…”

הוּא בּלע רוּקוֹ וּמילמל מלים שלא הבינוֹתן. הוּא קם ואמר:

“נתפּלל תפילת־שחרית”.

פּתחנוּ בּתפילה, אוּלם מה תפילה היתה לי בּשעה זוֹ? היתה זוֹ תפילה לשׂטן ולא לאללה!

סיימנוּ תפילתנוּ. הקהל התחיל נוֹהר אל המסגד וּמצוּקתי גברה. לבסוֹף יצא אחי כּדי לחזוֹר לביתוֹ. משיצא התחמקתי ועליתי אל גג המסגד למצוֹא תחבּוּלה להוֹריד את הניה מהגג. וּמה הוּפתעתי כּשמצאתי את הגג פּנוּי וריק. סבבתי בּוֹ כּמי שדעתוֹ נטרפה עליו, מחפּשׂ פּה וּמבקש שם. הרגשה מוּזרה משכתני אל שׂפת הגג. הצצתי למטה וּצוָחה התמלטה מפּי. כּהרף־עין ראיתי את עצמי על הארץ שלא מדעת איך הגעתי לשם. הניה היתה מוּטלת ליד הקיר ונאנחת בּחשאי. התקרבתי אליה, החזקתי בּה וּשאלתיה מה קרה לה. בּקוֹשי פּקחה עיניה ואמרה:

“נשבּרתי, סרחאן, נשבּרתי”.

היא נשכה שׂפתיה בּחזקה מתוֹך התאמצוּת לעצוֹר אנחוֹתיה.

אימצתיה בּחיקי כּשאני מרגיע אוֹתה וּמעוֹדדה. שמעתיה דוֹבבת:

“מכאוֹבי הם ללא נשׂוֹא. אני הוֹלכת למוּת”.

נשׂאתיה בּזהירוּת, בּחמלה ואהבה ועוֹלמי חשך בּעדי. הבאתיה אל בּיתה של אם עַבּד אִל־גַ’ליל⁴, אשה נאמנה וּמסוּרה לי, סיפּרתי לה קצת ממה שקרה וּביקשתיה שתלך אל אחי וּתספּר לוֹ מעשׂיה בּדוּיה. האשה פּנתה והלכה מיד לבית אחי.

את הניה העבירוּ לביתנוּ. אֵם עבּד אִל־ג’ליל הפיצה שמוּעה, כּי הניה נפלה מגג בּיתה בּשעה שהעלתה עליו עצים להסקה.

יוֹמַים עברוּ והניה חיתה בּתוֹך כּבשן יוֹקד של יסוּרים שאין לתארם. ואני? אני הייתי הוֹלך אל הרפת, נוֹעל אחרי את הדלת, טוֹפח וסוֹטר על פּני, נאנח אנחה ארוּכּה וּמיסר את עצמי: “אני הגוֹרם לכל זה. עלי להתיסר, עלי למוּת…”

למחר מתה הניה. היא נקבּרה בּבית־העלמין שבּכּפר בּהלויה רגילה. מיוֹם מוֹתה תקפני מן טירוּף מוּזר: לא האמנתי בּמוֹתה. את העבוֹדה, שהטילוּ עלי בּיוֹם הלוָיתה, עשׂיתי בּפשטוּת וּבשקט, אלא פּעמים היה תוֹקפני בּוּלמוּס של צחוֹק, מלוּוה רוּח קדרוּת דוֹממת וחוּלשת־הדעת. לאחר כּמה ימים התחלתי מרגיש בּאבדנה. הייתי משוֹטט בּשׂדוֹת, מתחבּא בּקמת התירס כּשאני בּוֹכה וצוֹעק בּלי הפוּגה. לבסוֹף נרגעתי בּמקצת וחזרתי לעבוֹדתי בּמסגד, אוּלם מראהוּ הגדיל את יסוּרי. מדי עברי את סף המסגד ניצב לפנַי כּמוֹ חי מעשׂה פּשעי ודימיתי, שאני שוֹמע קוֹל חבטת גוּף בּנפילתוֹ ממרוֹם הגג אל הארץ וּצמרמוֹרת תקפתני. הייתי כּוֹבש פּני בּידי וגוֹעה בּבכיה ארוּכּה.

עשׂיתי הכּל כּדי להתעוֹת את אחי וּלהרחיק ממנוּ כּל חשד בּי. יסוּרי־יסוּרים נשׂאתי בּמאמצי להסתיר את פּשעי ולא יכוֹלתי לנשׂוֹא עינַי אל אחי. נדמה לי, שהוּא מרים ידוֹ עלי כּאוֹמר לשׁחקני.

עברוּ ימים וסוֹדי צוֹמח בּלבּי. הרגשתי בּכבדוֹ האיוֹם ונדמה לי, כּי לבּי מתקרע וסוֹדי פּוֹרח ויוֹצא וּמכריז בּפוּמבּי על עווֹני. עברוּ עלי ימי עינוּיים, שאיני סבוּר, שיסוּרי הגיהינוֹם עוֹלים עליהם.

פּעם אחת בּלילה, אחרי תפילת־מעריב, יצאתי החוּצה לשאוֹף רוּח. שלא מדעתי הוֹליכוּני רגלי אל המקוֹם, שעליו נפלה הניה ליד קיר המסגד. פּתאוֹם נזדמנתי עם אחי פּנים אל פּנים. איני יוֹדע מה הביאהוּ למקוֹם זה, אם היה דבר שבּמקרה אוֹ משהוּ אחר. עמדנוּ זה כּנגד זה ליד אוֹתוֹ קיר איוֹם והדממה אפפה את שנינוּ רגע אחד. פּתאוֹם שמעתי את עצמי צוֹעק ואוֹמר:

“אל תגש אלי! אל תקרב אלי!”

התחלתי רץ וּמתרוֹצץ כּמטוֹרף.

זאת היתה פּגישתי האחרוֹנה עם אחי וּשהייתי האחרוֹנה בּמקוֹם מוֹלדתי. מאז התחלתי נע ונד בּערים וחי חיי נוֹדד וּמוּדח".

השיך עפא אללה הוֹריד ראשוֹ וישב דוּמם וּתקוּף תוּגה. ראיתי דמעה מתגלגלת לאט על לחיוֹ. הדברים ששמעתי מפּיו נגעוּ עד לבּי. שאלתיו:

“מפּני מה אין אתה חוֹזר בּתשוּבה וּמבקש סליחה וּמחילה וכפּרה מאַללה?”

הוּא זקף עיניו ואמר:

“זהוּ רצוֹן גוֹרלי ואוֹסיף להיוֹת סוֹרר וּמוֹרה עד הסוֹף”.

הוּא הוֹציא בּשקט את חלילוֹ מתיקוֹ והתחיל מחלל מנגינה נוּגה, שצליליה סיפּרוּ על אהבה וּמסירוּת־נפש. עפא אַללה שקע כּוּלוֹ בּנגינתוֹ כּשהוּא טוֹעם טעם יסוּריו החבוּיים תוֹך התעלפוּת למחצה.